ארכיון תג: הילולה במירון

כמה הערות על אקטואליה

  • חלק מהמשיכה הבולטת של חלק מאמני הבימה (שחקנים, זמרים) לחזרה בתשובה נובע מכך שזו האחרונה היא בעלת רכיב תיאטרלי בולט.

מתלבשים לתפקיד: חובשים מגבעת, לובשים ציצית, מתעטפים בטלית, מגדלים זקן, מסלסלים פאות, עוטים כיפה.

השינוי החיצוני גם מושך תשומת לב, שאנשי במה כמהים לה, הוא מזמין השתהות בקרבתם: וואללה, ממתי? אז אתה דתי עכשיו? דתי דתי?

כמדומה, אנשי המילה הכתובה – כפי שיצא לי להעיר בכמה הזדמנויות – חוזרים בתשובה הרבה פחות. לכך יש סיבות משוערות רבות. אבל אחת מהן היא זו: על אף מגרעותינו הרבות כרימון – שלי ושל אחי המושכים בעט – תיאטרליות אינה אחת מהן. אנחנו מופנמים יותר. אנחנו דרמה קווינס של קריסות פנימיות.

נחזור לאמני הבימה. השנים חולפות, החידוש שבהתחפשות ותשומת הלב מתפוגגים. וכך חלק מאמני הבימה מתחילים לחזור מחזרתם בתשובה. ושוב, חלק מהסיבה שחלקם עושים זאת: הנה הזדמנות לתפקיד חדש (נסיר את המגבעת והציצית, נשמוט את הטלית, נוריד הכיפה, נקצץ את הפאות). הנה הזדמנות לסבב תשומת לב חדש: וואללה, אז אתה לא דתי כבר? כמה זמן? חילוני ממש או באמצע?

  • החרדים שהתעמתו עם המשטרה שניסתה לארגן את ההילולה במירון ולשמור על הסדר בהר (חלקם החלו בחבלות עוד לפני ל"ג בעומר עצמו!) הם מורדים במלכות. חד וחלק.

כשמדברים על החזרת המשילות והריבונות הישראלית צריך לדבר גם על חלק מהחרדים, לא רק על הבדואים בנגב.

זה הרי מה שנחשף באופן מזעזע כל כך בקורונה: יש כאן מיליון איש שכציבור מצפצפים על החוקים. והמדינה רואה וקצרה ידה מלפעול.

ואני יודע שלא כולם היו כאלה בקורונה. ושהיו סיבות (הדירות הקטנות וכולי; היעדר המחשבים וכולי). ובטח ובטח שרק מיעוט היה כזה בהתפרעות נגד המארגנים והמשטרה במירון. אבל מדוע לא קם המיינסטרים החרדי ומגנה בקול רועם את החוליגנים האלה, מוקיע אותם, מקיא אותם מקרבו?!

בכל מקרה, על מדינת ישראל לבדוק איך היא משיבה את ריבונותה גם במגזר החרדי. זו עוד אחת מההפקרוֹת של נתניהו: חינוך החרדים לכך שמותר להם הכל.

וזה אכן קשור לחיוב לימודי ליבה. המדינה צריכה להפגין את ריבונותה גם בעניין הכה קריטי הזה: מי שרוצה מימון מהמדינה שיתכבד לעמוד בתנאים בסיסיים של מוסד לימודי במדינה מודרנית וחפצת חיים. אם כי יש תזוזות משמחות בעניינים האלה בתוך ומתוך הציבור החרדי, כפי שקראתי השבת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בטור של חן ארצי-סרור.

  • צריך לומר את המובן מאליו: לבן משפחה שכולה לא מותר הכל. וגם לא מותר לומר הכל. כך בנו של נעם רז ז"ל, שנפל במלחמה בטרור באזור ג'נין, שאמר לבנט שביקר בביתו לניחום אבלים: "אני מאשים אותך כמו שאני מאשים את המחבל."

מחלוקת זו דבר אחד. אבדן עשתונות מוסרי ואיבוד כל רסן לשוני זה דבר אחר.

  • קראתי ב"הארץ" את הריאיון המעניין שערכה נירית אנדרמן עם הבימאי יריב מוזר על סרטו, שיפתח את פסטיבל הקולנוע התיעודי "דוקאביב": "אייכמן – ההקלטות האבודות".

בהתחלה חשבתי שעובדים עלי, שהמידע שמגולל הריאיון הוא מעין תרגיל אחד באפריל שיצא משליטה. אייכמן ישב ב-1957 והתראיין לעיתונאי הולנדי פרו-נאצי והתבטא בגלוי על חלקו ברצח יהודי אירופה, על גאוותו בכך, תוך שהוא חושף את האנטישמיות העמוקה שלו. במשפטו בירושלים לא היו ההקלטות בידי התביעה ולכן לא נעשה בהן שימוש. אבל ההקלטות קיימות והסרט הניח עליהן את ידו ומציג קטעים מהן. לפי ההקלטות, התזה של "הבנליות של הרוע", התזה החנה ארנדט-ית (הפילוסופית החשובה, היהודייה-גרמניה, שסיקרה את משפט אייכמן ל"ניו יורקר"), שניסתה להציג את אייכמן כטכנוקרט שאפתן שפשוט נקלע לסיטואציה שבה הקריירה שלו תלויה ברצח מיליונים, מתפוררת לאבק. אייכמן, חושפות ההקלטות, הוא אנטישמי קיצוני שעשה את מה שעשה מתוך קנאות אידאולוגית.

מה?! אמרתי לעצמי, זה אמיתי הדבר הזה, יש קלטות כאלה, או תיכף יגידו סתאאאם! שיגועים!!!

אבל זה אכן אמת לאמיתה, מסתבר. ואת הסרט אשתדל לראות בהחלט.

אבל לגבי מפוקפקות התזה של ארנדט לא הייתי זקוק לסרט.

ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", מ-1970, ספרו המעולה של חתן פרס נובל היהודי-אמריקאי, סול בלו, מתייחס הגיבור, האינטלקטואל היהודי-אירופאי הקשיש, ניצול השואה, מר סאמלר, לתזה המפורסמת של ארנדט בעוינות הבאה:

"הרעיון לשוות לפשע הגדול של המאה צורה משעממת אינו בנאלי. מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, ניחנו הגרמנים בשמץ גאונות. הבנאליות הייתה רק הסוואה. מה דרך טובה יותר ליטול מן הרצח את הקללה מאשר לעשותו שייראה משהו רגיל, משעמם או נדוש?  תוך ראייה מדינית מזוועת הם מצאו דרך להסוות זאת.

אנשי רוח לא יבינו זאת. הללו שואבים את מושגיהם על עניינים כאלה מן הספרות. מצפים הם לגיבור מרושע כריצ'ארד השלישי. אך כלום סבורה את, שהנאצים לא ידעו מה זה רצח? הכול (פרט לכמה נשים למדניות [כאן מכוון סאמלר לארנדט, כמובן – א"ג]) יודעים מה זה רצח. זה מושג אנושי עתיק מאד. מקדמת דנא ידעו בני אנוש הטובים והטהורים ביותר שהחיים הם קדושים. להתריס כנגד ידיעה זו, אין זה דבר בנאלי. הם קשרו קשר נגד קדושת החיים. הבנאליות היא מסווה, שסיגל לעצמו רצון חזק מאד לחסל את המצפון. כלום מזימה כזו היא קלת ערך? רק אם חיי אדם הם קלי ערך.

אוייבתה של אישה פרופסורית [ארנדט, שסאמלר ובלו העומד מאחוריו רואים בה חלק אינטגרלי מ"תרבות הנגד" בת התקופה, המתוארת גם היא לשלילה לפי תפיסתם] זו היא התרבות עצמה. היא משתמשת בגרמנים רק כדי לתקוף את המאה העשרים – להוקיעה במונחים שהומצאו על ידי גרמנים. משתמשת בהיסטוריה טראגית כדי לקדם את הרעיונות הנואלים של אנשי הרוח של ויימאר" ("ספריית פועלים", מאנגלית: חיים גליקשטיין).