פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הנובלה הקצרה – מחזה לקריאה, למעשה – של א.ב. יהושע עוסקת, בסיוע עלילתהּ, בנושאים "כבדים": אופייה הכפול, הדתי והלאומי, של הזהות היהודית ולפיכך הקושי בהצטרפות לעם היהודי, קרי בגיור; המשיחיות היהודית המייחלת להקמת בית מקדש שלישי; טיבו של הקיום היהודי הגלותי. עיקר הסיפור כאן הוא מפגש ברבנות תל אביב בין הרב ניסים שושני ואישה יהודייה דתייה מצרפת בשם אסתר אזולאי. אסתר רוצה להפקיד בידי הרב שושני סיפור שיעזור לבלום את מינויו של רב בשם הרב מודיאנו לאב בית דין של הקהילה היהודית בפריז. אסתר מספרת סיפור נפתל: היא נולדה לאב יהודי ולאם צרפתייה שהתגיירה. אחרי מות אביה, בעודה ילדה, הרב מודיאנו נטל אותה תחת חסותה ואף טיפח ככל הנראה רגשות כלפיה. כשהגיעה אסתר לפּרקהּ והתאהבה ביהודי צרפתי יוצא איראן, ניסה הרב מודיאנו למנוע את נישואיה לבחיר לבה בנימוק הלכתי. ניסה והצליח.
אולם אני חושב שערכו של כל החלק "הכבד" כאן הוא רק בתזכורת שיש בו לעיסוק של יהושע בעבר בנושאים האלה, כשאין מה להשוות את עומקו וחשיבותו של עיסוק העבר הזה לאלה, הזניחים בהשוואה, שב"המקדש השלישי". בנוסף, ואם אינני טועה, יש גם פגם מרכזי באמינות העלילה כאן. העלילה מושתתת על האיסור ההלכתי של כהן לשאת גיורת. כשאסתר עברה גיור (על ידי הרב מודיאנו) היא נאסרה, בהתאם, על בחיר לבה הכהן. אבל הרי התברר לה עד מהרה שהגיור הזה לא היה נחוץ, היא הייתה כבר יהודייה, ובמקרה כזה, למיטב הבנתי ההלכתית, הגיור השני פשוט בטל ומבוטל ואין מניעה שתינשא לבחיר לבה. אבל לפי הנובלה דווקא יש מניעה כזו! אם אני אכן צודק, ויש לזכור שזה אירוע מכונן בנובלה, זו בעיה בהחלט לא זניחה בנובלה ריאליסטית שגיבורה הראשי הוא איש הלכה מובהק. בנוסף, יש בנובלה קפיצה לא לגמרי אמינה ולא לגמרי מפותחת מהסיטואציה שאליה נקלעה אסתר לעבר חזון שלה לבניין מקדש שלישי, חזון שמבקש להיות לא לעומתי לנצרות ולאיסלאם. הרעיון, המקורי כשלעצמו, לבנות בית מקדש שלישי בקרבת הר הבית אך לא במקומו, לא נובע בטבעיות ובהדרגתיות מספקות מדמותה של אסתר, אלא כמו מוצנח מלמעלה בידי הסופר.
אבל למרות כל האמור, "המקדש השלישי" ראוי לקריאה וזאת משום שמרכז הכובד האמיתי שלו לא מצוי בנושאים הרשמיים ו"הכבדים" שלו. מרכז הכובד שלו נעוץ, לטעמי, בהומור המשובח שבו, שלמרבה הפלא לא רחוק מאד ממערכוני הגשש החיוור במיטבם. כלומר, על מנת ליהנות מ"המקדש השלישי", יותר משיש להתייחס אליו כנובלה כדאי להתייחס אליו לאו דווקא כמחזה אלא כמערכון. הנה, למשל, הדיאלוג בין הרב שושני למזכירו החוזר בתשובה, שמתגלה להפתעת הרב כמי שמחלטר במוהלוּת: "הרב: ממתי נעשית מוהל? המזכיר: כבר שלושה חודשים. הרב: מי נתן לך רשות? המזכיר: זאת לא בדיוק רשות. הרב: אני לא מבין. המזכיר: אין הרבה מה להבין. רוכשים ניסיון ומקבלים הכרה. הרב: ישמור אלוקים. ואתה לא מפחד? המזכיר: ממה? הרב: שתחתוך גם מה שלא צריך לחתוך. המזכיר: למה שאחתוך גם מה שלא צריך לחתוך? הרב: קורה. המזכיר: למה שיקרה? וחוץ מזה, אפשר תמיד לתקן. הרב: לתקן? המזכיר: קוראים לזה אפּיספּאזמה, ברית מילה ברֶוֶרס. […] הרב: אבל למה לך את זה? המזכיר: השלמת הכנסה. התאומות שלי נרשמו להרבה חוגים". בהמשך תוהה הרב שושני, בהדהוד של הסלוגן "יהודי לא מגרש יהודי": "איך זה שנותנים ליהודי רשות, בלי הכשרה מיוחדת, לחתוך עורלה ליהודי אחר?". ועוד בהמשך, ועדיין בעניין הזה, שיהושע מָץ ממנו את הקומיות הספוּנה בו: "הרב: וכמה כושים הספקת למול עד עכשיו? המזכיר: לא, כבוד הרב, היום אסור לומר כושים, זה מעליב אותם. הרב: אבל למה? הרי בספר עמוס כתוב הלוא כבני כושיים אתם לי בני-ישראל. המזכיר: אבל בני-ישראל הם כושיים שהקדוש-ברוך-הוא התחייב לטפל בהם, לא כושיים שנעזבים לנפשם בדרום תל-אביב, לאלו קוראים אפריקנים. הרב: אז שיהיו אפריקנים, העיקר שהבריתות יעברו בשלום. המזכיר: כדת וכדין. היה לי היום תינוק כושי, סליחה, שחור, שהיה מתוק כל-כך שרציתי לאכול אותו אחרי שמלתי אותו". או, דוגמה נוספת וקצרה הפעם, תשובתה המהדהדת של אסתר לשאלת הרב אם אמהּ בחיים: "מאוד". ודוגמה אחרונה: הדרך בה בוחר אב בית הדין הרבני בתל אביב, מָרָן הרב חלפון, לתאר באוזני הרב שושני חתונה מפוקפקת מעט מבחינה הלכתית שהוא בכל זאת נותן לה את ברכתו: "זאת תהיה חתונה לא פשוטה, אבל נעמוד בה בכבוד".
ובמחשבה שנייה, ההומור הזה הוא-הוא לבו הרעיוני האמיתי של הטקסט, גם אם יהושע כיוון אחרת. ההומור הוא יסוד ארצי והוא עולה בקנה אחד עם דמותו מעוררת האהדה והארצית של הרב שושני. הרב שושני הופך כך להיות מגלם שובה לב ובעיקר מפתיע למדי של הנורמליות הישראלית שיהושע כתב עליה בעבר: מי שמתרה במזכירו לדווח על הכנסותיו מהבריתות למס הכנסה ורושם במדויק מפי אשתו את הקניות שהיא מעוניינת בהן במכולת של החב"דניק.
מבקר חופשי 