ארכיון תג: ברנר

על "סדנא דגלותא" של יוסף חיים ברנר (בהוצאת "בלימה" ובעריכת יונתן מאיר ורפי צירקין-סדן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הבחירות האחרונות, בהכרעה שהייתה בהן ובדומיננטיות של המפלגות החרדיות והדתיות-ימניות בקואליציה שמתגבשת בעקבותיהן, הפכו לדוחקת את סוגיית גיבושה או אישושה של זהות יהודית חילונית הומניסטית. ולכן דבר בעיתו מה טוב הנו הוצאתם מחדש של כמה ממאמרי ברנר המפורסמים בשני ספרונים בידי הוצאת הבוטיק "בלימה". הספרונים האסתטיים לעילא הם מעין פריטי אספנים (ראו אור "רפ"ח", כלומר 288, עותקים מכל ספרון, כפי שמצוין באחריתם). אך מי שלא ישיג או שלא תשיג ידו את הספרון יוכל הרי לקרוא את המאמרים חינם אין כסף ב"פרויקט בן יהודה" הזכור לטוב שברשת. אם כי הספרונים הקטנים האלה ממחישים לי שוב את ההבדל העקרוני בין קריאה בספר לבין קריאה באינטרנט. אני מכיר את המאמרים האלה שנים ארוכות, קראתי אותם במהדורות "כל כתבי" השונות וברשת כאחת, והנה "החיתוך" הספציפי שמאפשר הדפוס בכינוסם בספר עצמאי, חישל קשר אמיץ ביניהם והאיר אותם באור חדש.

הקובץ הראשון, בעל השם המטעה לטעמי, "סדנא דגלותא", מרכז שבעה מאמרים שפרסם ברנר בשנתיים שאחרי עלייתו ארצה, כלומר בין 1909 ל-1911. אתמקד בקובץ הזה בביקורת זו (הספרון השני מכיל את מאמרו המפורסם של ברנר על מנדלי מוכר ספרים: "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים"). חלק מהמאמרים כאן מפורסם מאד ("על מחפשי אלוהים", "על חזיון השמד" – שעורר בשעתו מהומת אלוהים בציבוריות העברית ושבו עוסק ספרה המלמד של פרופ' נורית גוברין: "מאורע ברנר – המאבק על חופש הביטוי" – וה"זשנר [כך בנוסח המקורי, לא "ז'אנר"] הארץ-ישראלי ואביזרייהו"). פרופ' יונתן מאיר, העורך, משכנע מאד בתועלת שיש בקריאתם כהקבץ אחד ארוך. למעשה, לפנינו אחת מהחטיבות הבסיסיות ביותר, אחת מקומץ נקודות ההתחלה האפשריות, בדיון על מהותה ואופייה של התרבות היהודית החילונית. שני המוקדים של המאמרים הם הדת והתרבות הלאומית (סוגיית ארץ ישראל משנית בהם ולכן כתבתי שהשם שנתנו העורכים לקובץ מטעה). ברנר מציג כאן בכוח רב את עמדתו האתיאיסטית הנחרצת ואת טענותיו שניתן להיות יהודי טוב, יהודי שלם, גם ללא אמונה באלוהים. הכפירה הברנרית עושה רושם כי היא מלאת רגש, היא אינה כפירת אנשים מלומדה, והיא גם לא כפירה של מי שמביט "מלמעלה" על בני האדם, מין כפירת ריצ'רד דוקינס שכזו, אלא היא כפירה "מלמטה", ממי שמכיר את מוראות הקיום האנושי ומדבר בשמם. ברנר גם רותח על אינטלקטואלים שמשתעשעים להם ב"רליגיוזיות". הנה קטע שמתמצת בעיניי את תפיסתו: "והראיתם לנו את רסקין [ג'ון, לא ניב] ואת מטרלינק. כאילו כל 'הגדולים' הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כל מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות [הכוונה לעקרוניות], החל מחרבן מסינה [ברנר מתייחס לרעידת אדמה בסיציליה שגבתה ב-1908 את חייהם של 80,000 בני אדם] והאקספדיציות של עונשין הרוסיות [הכוונה למשלוחי אסירים לסיביר] וכלה ביסורי ילד עברי אחד, שאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה… אלהית היא!".

הנושא השני כרוך בראשון אבל נבדל ממנו בכל זאת. ברנר לא רק סבור שניתן להיות יהודי לאומי שלם ללא אמונה באלוהים, אלא הוא אף טוען שאין צורך כלל לחשוב שיש כזה דבר תרבות לאומית יהודית ספציפית ולפיכך שעל כל מי שרוצה להיות יהודי נאמן לרכוש לו ידיעות בסיסיות בתרבות זו. מתוך תפיסת עולם אקזיסטנציאליסטית מובהקת (שפרופסור אבי שגיא ניתח אותה באופן שיטתי בספרו היפה על ברנר: "להיות יהודי"), ברנר גורס שהתרבות היא דבר מה שהנו צורך של היחיד, היא לא קודמת ליחיד ואינה כפויה עליו הר כגיגית (ולכן, אגב, המאמר הראשון כאן, "בפעם המאה", הכתוב באופן ספרותי כדיאלוג בין שתי דמויות, הוא גם יצירת מופת ספרותית, לא רק הגותית, בהתאמה שיש בו בין תוכן לצורה: סוגיית הזהות הלאומית היא סוגייה פרסונלית!). מכאן הקטעים המפורסמים מהמאמר "על חזיון השמד" בהם ברנר אומר שהוא כשלעצמו לא מתפעל במיוחד מהתנ"ך ומצד שני לא חושב שזו בגידה לאומית אם יהודי מתעניין בדמותו של ישו. ובכלל, אנחנו יהודים כי נולדנו למציאות כזו וכעת נעשה שקר בנפשנו ופיחות באותנטיות קיומנו אם נכחיש זאת. אבל אין אנו כפופים לחובה שמוטלת עלינו מלמעלה, מ"רוח האומה" או מכל מקור אחר, לקיים את ערכי היהדות הייחודיים שברנר כופר הן בעליונותם ואפילו במציאותם.

היריב הגדול של ברנר בסוגייה זו הוא אחד העם (במפורש הוא מתווכח כאן עם תלמידו, יוסף קלוזנר). אחד העם שגרס שניתן להפריד בין הדת היהודית לבין התרבות הלאומית, והקיום היהודי המודרני צריך להיות מושתת על המסורת התרבותית הלאומית, גם ללא אמונה באל.

בצעירותי עמדתו של ברנר נראתה לי הצודקת בוויכוח הזה. אבל היום אני חושב שדווקא האחד העמיות קריטית לעתידנו בארץ הזו. וזאת מהסיבות הבאות: א. הדת כאן "ובגדול". שקיעת האידאולוגיות – הלאומית, הסוציאליסטית – יצרה ואקום, שלתוכו נכנסת הדת בעוז. יש להקים לה יריב ראוי, בדמות מערך רעיוני-תרבותי חילוני מתחרה, כפי שהציע אחד העם (וביאליק תלמידו). ב. ברנר לא הבין עד כמה הוא עצמו מלא, ולהנאתו, בתרבות יהודית, ועד לאן יכולה הריקנות התרבותית להגיע.

לכבוד שבוע הספר

פרוייקט נהדר השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (ביוזמת העורך אלעד זרט) לכבוד שבוע הספר: סופרים, משוררים ומבקרים בוחרים את השורות הכי יפות בעברית מהתנ"ך ועד ימינו.

זו הבחירה שלי (כמובן, כמו מן הסתם אצל כל הבוחרים, יש עוד שורות עבריות "הכי יפות", שלא נבחרו הפעם).

"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא"

זו פתיחת המאמר שפרסם ברנר בעיתון הווילנאי "הזמן" ב-1908. לימים ביקש ברנר שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו".

המילים האלו מהלכות עלי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין-סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! – רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות.

ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!". ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים.