ארכיון תג: בנט

כמה הערות על אקטואליה

  1. "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המעניין דרך כלל (גילוי נאות: אני כותב בחלק אחר בעיתון), הוקדש השבת למלֹאת שנה ל"שומר החומות".

בין המאמרים והכתבות המעניינים היה גם המדור "בדרכים" של עודד שלום, שהוקדש למצב בנגב. שלום, בין היתר, ראיין את מפקד מרחב נגב במשטרה, תנ"צ נחשון נגלר.

בחלקיה הראשונים של הכתבה תהיתי על – והייתי מודאג מ – התבטאויות של נגלר שנדמו כהתבטאויות של משקיף על המצב הביטחוני הגרוע בנגב ולא של מי שאמון על שיפורו. גם חזרתו של המשפט הבא נראתה לי חשודה ומדאיגה: "וזה לא רק סיפור של המשטרה אלא של כל משרדי הממשלה".

הדאגה שלי התבררה כמוצדקת לקראת סוף הכתבה. אם כי מקור הבעיה – והדאגה – אולי אינו המשטרה פר סה.

כותב שלום: "1,400 שוטרים היו במרחב נגב ערב ההתפרעויות בשנה שעברה, זה מה שיש פה גם עכשיו. מספר מגוחך אל מול תא השטח העצום והבעיות הכבדות שקיימות כאן. המרחב קיבל תוספת של 200 תקנים, אבל הם טרם אוישו".

תכופות אני תוהה כאזרח הדיוט על מה שמכונה "היעדר משילות". מה בעצם הבעיה בדיוק? השוטרים לא מנוסים? השיטות שלהם מיושנות? העונשים שהמדינה מטילה קלים מדי?

מתברר שאחת הסיבות פשוטה יותר: אין שוטרים.

והעובדה ששנה אחרי המצב נותר בעינו מטרידה מאד. מאד.

ובעצם מעבירה את שאלת היעדר המשילות למעלה בסולם הריבונות.

מה הבעיה בדיוק? ניהול כושל? ביורוקרטיה עודפת? תיאום לקוי בין אגפים שונים? בין האוצר למשרד לביטחון פנים? בין הממשלה לאוצר?

ואולי בין ההכרזות בתקשורת להחלטות בפועל?

2. באותו עניין: סדרת הכתבות של יאיר שרקי ומוחמד מג'אדלה ב – N12 על שנה ל"שומר החומות" הייתה מעניינת למדי. שם עלתה זווית אחרת של "היעדר המשילות" בנגב. העובדה שכפרים מוכרים בנגב מוזנחים כמעט כמו הכפרים הלא מוכרים.

למרות שיש – וניתנו בכתבה – תירוצים (התושבים משחיתים לעיתים חלק מהתשתיות שמספקת המדינה), נדמה היה מהכתבה שיש כאן אזלת יד של המדינה במה שהוא אינטרס שלה ככלות הכל: מתן הוכחה שכדאי לשתף פעולה עם המדינה ולגור ביישובים מוכרים על ידה.  

3. אני מעריך מאד את בנט. את האומץ שלו. את הממשלה שהקים (בעזרת יאיר לפיד, שמתגלה כמנהיג מרשים בעצמו). זו ממשלה חשובה ביותר. לא רק בגלל הרחקת ביבי. גם בגלל זה, כמובן, בהחלט, דהיינו בגלל הרחקת מנהיג מוכשר ומסוכן וחסר עכבות, שלקח מדינה שלמה כבת ערובה במשך ארבע מערכות בחירות ושנתיים ימים ומעוניין להמשיך במעשהו זה עד שמישהו יתעייף ויתפרק ראשון: המדינה או הוא.

אבל הממשלה הזו חשובה בגלל לפחות ארבעה עניינים נוספים:

א. זו ממשלה ישראלית יותר מאשר יהודית. כלומר ממשלה שמנסה לאחות את הזהות היהודית-ישראלית (לעבאס אגיע בהמשך). בעוד הגוש הביביסטי הוא גוש שתרם לדעיכת הישראליות לטובת היהדות. כמובן, קודם כל, בגלל שהוא היה גוש ביבי והחרדים. אבל, למעשה, הפיצול בציונות הדתית גם הוא פיצול בין ה"יהודים" ל"ישראלים"! לא רק משום שהחרד"לים נוטים ל"יהדות", אלא משום – ואני יודע שחלק מתומכי "ימינה" ובנט לא יאהבו את זה –  שהפרקטיקה של התנחלות ללא חשבון ומחשבה תחילה בלב אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון היא פרקטיקה גלותית! (זו תובנה פוליטית-היסטוריוסופית גאונית, שזכות היוצרים עליה שייכת, כמדומני, לא.ב. יהושע, במאמרו על האנטישמיות ב-2002). היא פרקטיקה גלותית כי היא מבטלת את הצו העליון הציוני: להשיג רוב יהודי בשטח ריבונותך בארץ ישראל.

נכון ש"ימינה" ובנט גם כן תומכים בהתיישבות כזו. אבל, מסתבר, שיש להם ערכים לא פחות חשובים! כמו ברית עם חלקים נוספים של הישראליות, כמו ממלכתיות ועוד – קרי, "ישראליות".

ב. באותו עניין: זו ממשלה שמרחיקה לזמן מה את החרדים ממוקדי הכוח ומאפשרת להם, אולי, לערוך חשבון נפש (שהשעה בשלה לו אחרי הקורונה ואסון מירון שהיה מעין "מַכֶּה בפּטיש" להפקרות החרדית בשעת הקורונה). הרחקה ממוקדי הכוח לזמן מה תאפשר, אולי, לחרדים לחדול לרגע להיות חברה שתובעת מאחרים ולחשוב על מיקומה החריג כחברה שמותר לתבוע ממנה.

חשבון נפש חרדי הוא צו שעה אסטרטגי לחברה הישראלית בגלל שהם מהווים פלח אוכלוסייה גדול, הגדֵל והולך בצורה דרמטית. וחשבון נפש, שצריך להיעשות בסוגיית היציאה לעבודה, החינוך לימודי הליבה וההירתמות השוויונית שלהם למען החברה (לאו דווקא צבא! יש שירות לאומי בגמילות חסדים) – הוא קריטי.

ג. בגלל הברית עם מנסור עבאס, מנהיג ערבי אמיץ, שביקר בבית כנסת בלוד בזמן "שומר החומות" וגינה את האלימות. שמבכר את שיפור חייהם של בני עמו על פני הצהרות לאומניות ריקות.

ד. בגלל שהממשלה הנוכחית מאפשרת לציונות הדתית לתרגל תפקיד חברתי גדול כמגשרת על פני חלקי העם.

4. אני מעריך מאד את בנט, אבל המצב תלוי על בלימה. אני מקווה שהממשלה תשרוד. בכל אופן, רציתי להעיר על תופעה שאני מזהה לא רק ביחס לבנט: ברגע שנדמה שאדם נמצא בסיטואציה בעייתית, כשהוא כבר לא "ווינר" ברור, מייד נשכחים דברי השבח ומשקיפים ופובליציסטים מתחילים לחבוט בו. זהו מין סדיזם לא לגמרי מודע שפורח אצל אנשים מסוימים בהריחם חולשה. אז אני מודיע שאני מעריך את בנט גם אם ייכשל. אך כולי תקווה שלא כך יהיה.

5. אני מקווה מאד שהמשטרה ו/או השב"כ מאבטחים את עבאס בה במידה שהם מאבטחים את בנט. אם לא יותר. המנהיג האמיץ הזה, שרוצה באמת ובתמים לעזור לבני עמו ועושה זאת בדרך הנכונה, נמצא בסכנה אמיתית, כך נראה (כך גם נרמז באחת הכתבות בסדרה של שרקי ומג'אדלה).

6. תחושת שייכות ותחושת ניכור ביחס לארץ. יצא לי לחשוב על הסוגייה בשני הקשרים. האחד, בעקבות קריאת הטור המעניין והמתריס של עפרי אילני ב"הארץ" מלפני כמה שבועות, על כך שהציונות תרמה להרס הסביבה הארצישראלית. הדוגמאות שהוא מביא במאמרו עגומות, אך המסגור מטעה מעט. לא הציונות הרסה את הארץ – אלא, בפשטות, בני האדם הרסו את הארץ. וליתר דיוק: שינו אותה לצורכיהם.

אותם כמה מאות אלפי יהודים (שהציונות הרשעה חד וחלק הצילה את חיים ב39-45) וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. ואותם אלה שהארץ הזו הייתה להם ארץ מקלט. או סתם מקום לחיות בו. והאוכלוסייה הערבית, שאינה ציונית כמדומני, שגדלה ורבתה גם היא וגם היא "הורסת את הסביבה".

אבל מה שלטעמי ראוי לתשומת לב היא העובדה שאנחנו, הציונים, לא נותנים מספיק את דעתנו לכך שעל מנת שתוכל לפרוח אהבת אֶרץ צריך שתישאר ארץ.

ישראל היא מדינה צפופה מאד, אחת הצפופות בעולם, ולא מספיק שתה את לבה לשימור נופיה הטבעיים.

זה צורך לאומי. זה גם צורך נפשי, לשמר מרחבים פתוחים.

סביבה רוויה ביחסי אנוש, שאין מהם מפלט – היא מקום לא בריא לנפש, כמו שארץ מכוסה שלמת בטון אינה מעוררת את אותה אהבה כמו ארץ שחלקים נרחבים בה עודם מעורטלים.   

סיבה נוספת לניכור שחשים רבים כלפי הארץ קשורה בסוגייתה דיור. היותך או אי היותך בעל דירה הפך להיות מה שחוצה את המעמד הבינוני לשניים, כמו חלה לאורכה, כדברי דוד אבידן.

ולא רק שהמצב הלא שוויוני הזה מחריף והולך (כי ערך הדירות עולה ועולה), גם אין הגנה מספקת על מעמד שוכרי הדירות בישראל. מִדברים שאני שומע סביבי: זה הפך להיות פקטור מרכזי בתחושת השייכות לארץ. חלק מאלה שאין להם דירה, גם אם הוא לא מחפש אקטיבית איך לצאת מכאן (ורבים מחפשים), חש לא שייך, מוזנח, דחוי.

הדבר עצוב מאד. כמובן שכל זה נובע גם מכך שבישראל אין תרבות מפותחת של שכירות ויש אובססיה לבעלות על קרקע, שיש הטוענים שבמקומות אחרים בעולם הראשונה קיימת והאחרונה נעדרת. אבל בהינתן שזה המצב, העובדה שחלק מהמעמד הבינוני חש שסיכוייו להשיג דירה קלושים, היא גם רכיב שתורם לתחושות תלישות ואגב כך להחלשת חוסנה של החברה הישראלית בכללותה.