1. סופר צריך להיות חכם. חכם חכם. חכם חכם חכם.
לא להציג בפניי עולם שאיני מכיר. הצגה כזו הינה מידע – לא חוכמה. על הסופר להראות לי שאת העולם שאני מכיר אני לא ממש מכיר; הוא רחב לאין שיעור, עתיר דקויות שלא חשדת בקיומן – למי שחוכמתו רבה משלך, למי שעיניו חדות משלך.
חלק ניכר מהכייף בסיפורת הנו זה: להישען, להיות מוּלך, על מי, על ידי מי, שחוכמתו מרובה משלך (לכל הפחות בפלח הקיום הרלוונטי לספר), המוליך אותך, כמו ורגיליוס את דאנטה, בשבילי הקיום ואומר הבט! ראה פה! ושם למעלה!
ואנשים חכמים, חכמים חכמים, חכמים חכמים חכמים, ועוד כאלה שיש להם את היכולות היותר פרוזאיות אך ההכרחיות של מספרי הסיפורים, הם נדירים.
נדירים מאד. נדירים מאד מאד מאד. מה לעשות.
2. אני מקווה שבנט לא יעזוה את החיים הפוליטיים. ליתר דיוק אני רואה חשיבות מיוחדת בכך שהוא לא יעשה זאת.
אחד היתרונות (והאסונות) של נתניהו היא שהוא לא מוותר, לא מרפה, ממשיך וממשיך, אובססיבי. המחנה שנגדו (ואני מודע לכך שבנט לא לגמרי שייך לשם) לא יגבור עליו אם לא יאמץ את התכונה הזו: לא להרפות, לא לוותר, למרות כשלון זמני זה או אחר.
שמעתי בחלחלה, התבטאות שנאמרה אגב אורחא (אך היא בעיניי מהותית!), שלפיד אומר בגלוי שאת הפנסיה הוא לא מתכוון לבלות כפוליטיקאי.
לא זה הדרך! כמאמר "אחד העם". מי שמצהיר שאת הפנסיה לא יעשה כפוליטיקאי, מי שחושב על הפנסיה! – כבר בדרך להפסיד.
צריך סכין בין השיניים, צריך מעט טירוף בעיניים, צריך דבק בגפיים, צריך לדבוק במשימה להציל את ישראל ולהעלותה על מסלול בר קיימא, ללא פשרות, ללא לבטים, ללא היסוסים.
אני מעריך מאד את בנט ולפיד – ולכן רוצה שלא יפרשו עכשיו ולא יהרהרו בפרישה אחר כך.
3. אני צופה בחלק נכבד מהסדרות הנחשבות. ובהנאה. לעיתים בהנאה רבה. ראיתי לאחרונה, למשל, את העונה החדשה והמצוינת של "בורגן" (המשך לקודמותיה המצוינות גם הן).
אבל כמעט אף פעם אני לא טועה לחשוב שסדרות הטלוויזיה הנחשבות שאני רואה בהנאה הן יצירות אמנות במלוא מובן המילה.
הן יותר מדי מכוונות-קהל, הן יותר מדי מוצר, מכדי להיות אמנות. אני צועד כאן בעקבות מבקר התרבות דווייט מקדונלד, אחד הלא יהודים היחידים בקבוצת "האינטלקטואלים הניו יורקרים", שעיקר פעולתם היה בשנות השלושים עד הששים. מקדונלד הגדיר בפשטות את "תרבות ההמונים" (ה- Mass Culture), כתרבות שלא נובעת מדחף אמנותי אותנטי של האמן, אלא מוכוונת צרכנים, מוכוונת שוק.
התודעה שכך הן רובן המוחלט של הסדרות – גם אלה שנחשבות ומהוללות בפי כל כ"יצירות מופת" – לא מרפה ממני בשעת הצפייה (המהנה!). לא רק התודעה, אלא התחושה הממשית שזה כך.
על אצבעות יד אחת אני יכול למנות רגעים אמנותיים בסדרות הרבות שראיתי. כמה פרקים בעונה הראשונה של "שובר שורות" (וראיתי את כל העונות בהנאה), כמה פרקים בעונות הראשונות של "שטיסל" (לחלוטין לא בשלישית). כמובן, כל הפרקים ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן (היוצא מן הכלל הגדול המצביע על הכלל). ורגע אחד, רגע אחד בלבד, בעונה החדשה והמצוינת של "בורגן", כאשר השחקנית הראשית, שרת החוץ, זוחלת על ארבע על הרצפה (בעקבות כאב פיזי חד), בשילוב שיוצר קונוטציה של תבוסה ובו זמנית חיקוי של בעל חיים טורף, שילוב של עלייה מתוך התבוסה והכאב לעבר הטורפנות החייתית.
זה היה רגע דחוס של פיזיות חריפה ועתירת סמליות.
שלא תהיה אי הבנה. רוב רובם של הספרים גם הם אינם יצירות אמנות ובאותו מובן בדיוק. עם זאת, יש לספרות כמה יתרונות מוּבנים שמקלים עליה להיעשות אמנות. בראש ובראשונה היא לא עולה הרבה כסף. ולכן המחשבה על השוק העתידי שיקלוט אותה פחות אקוטית אצל יוצריה. שנית, בניגוד לטלוויזיה, היא אמנות סוליסטית ולכן מקלה על ביטוי של עולם פנימי ייחודי של היוצר. שלישית, היא יוצרת קירבה אינטימית יותר לעולם הפנימי של הדמויות ושל היוצרים, תופעה שמעבירה אותה לספירה שונה מהמשא ומתן של העולם האמיתי. אבל אלה נושאים כבדי משקל שלא זה המקום לפתחם.
מבקר חופשי 