ארכיון תג: בית השמחה

על "מנהג המקום", של אדית וורטון, בהוצאת "עם עובד" (456 עמ', מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני יודע אם יצירת המופת הסוציולוגית בת המחצית הראשונה של מאה ה-19, "הדמוקרטיה באמריקה" של הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל (יצירת מופת בגין תכניה ואופן כתיבתה הצלול כאחד), עמדה לנגד עיניה של אדית וורטון כשתכננה וכתבה את "מנהג המקום" שראה אור לראשונה ב-1913. אך מבנה העומק המשולש של הרומן מזכיר את התשתית המשולשת של "הדמוקרטיה באמריקה". דה-טוקוויל ערך, למעשה, בספרו השוואה בין שלוש חברות שלהן שלוש צורות ממשל: צרפת, בריטניה והדמוקרטיה הצעירה שמעבר לאטלנטי (ספרו ראה אור ב-1835). ניתן לאתר תשתית משולשת דומה ברומן של וורטון, כשאצלה נערכת השוואה בין שלוש החברות הבאות: זו הנובורישית של המערב התיכון האמריקאי, זו של הכסף הישן והמנהגים המעודנים של ניו יורק והאריסטוקרטיה הצרפתית העקשנית של הרפובליקה השלישית.

את ההשוואה המהנה ולעיתים המעמיקה עורכת וורטון בסיוע הגיבורה שלה, הפולחת כחץ שלוח את שלוש החברות המוזכרות. אַנְדִין סְפְּרֵג היא צעירה יפה (יופייה הוא עובדה בעלת חשיבות מכרעת ברומן) שגררה את הוריה, "עשירים חדשים" פרובינציאליים מעיר מערב-תיכונית בדויה בשם אַפֶּקס, למנהטן של תחילת המאה ה-20. בגוף שלישי מלווה הרומן את שידוכה של אנדין לראלף מארוול ותקוותה שדרכו תסתפח לאצולת הממון הישן הניו יורקית. השידוך הוא מקח טעות מכל הכיוונים: מארוול, שאמנם נסער מאנדין ומאוהב בה, הרבה פחות עשיר משציפתה ויותר מדי אמנותי ואינטלקטואלי משבכוחה להכיל. לפיכך בתחכום, ובעיקר בתחכום מדומה (אחד מתווי האופי המצודדים של אנדין – חולשה הנצרכת מאד ליצירת אהדה לַדמות בעלת הצדדים המעט דוחים – היא היותה הרבה פחות מתוחכמת משנדמה לה), היא מנסה לטוות קשרים עם גברים אחרים שיחלצו אותה מעונש שלא נראה לה שמגיע לה: דלות יחסית. וורטון מראה גם כיצד אנדין מנסה (ומצליחה רוב הזמן) לתמרן באופן דומה את אביה. 

מה שמדגיש את התשתית המשולשת המוזכרת של הרומן הינה העובדה שוורטון בראה שלושה גברים המנהלים פרשיית אהבים עם אנדין, כשכל אחד מייצג פלח חברתי אחר. את אפקס מייצג אֶלְמֶר מוֹפָט, הרפתקן פיננסי שהופך למיליונר וול סטריט ושאיתו ניהלה אנדין רומן עוד בנעוריה והוא חוזר וצץ בחייה כפעם בפעם. את ניו יורק ועושרה הישן מייצג, כאמור, בעלה ראלף (וגם מאהבה של אנדין, פיטר ון-דגן). ולקראת סוף הרומן נקלעת אנדין, כוכב השביט הזוהר, לחיק האריסטוקרטיה הצרפתית, לחיק הרוזן רֵמון דֶה-שֵל. השוואת החברות השונות נעשית גם במובלע וגם במפורש. הנה דוגמה דה-טוקווילית ממש להשוואה סוציולוגית מפורשת ומאלפת שעורכת אחת הדמויות: "אני לא מתכוון לראלף, אלא למין שהוא משתייך אליו: הומו סאפיינס אמריקאנוס. מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת. […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! […] האם לא זה ההסבר לגירושים הקלים אצלנו? אילו אהבנו את נשותינו בדרך הברברית והרכושנית הישנה, נדמה לך שהיינו מוותרים עליהן בקלות כזאת?". והנה הרהור מאלף של ראלף על הערב רב הנובורישי הפולש לניו יורק ומאיים על ניו יורק הישנה: "לפעמים כינה ראלף את אימו וסבו 'האבוריג'ינים' והשווה אותם לילידים ההולכים ונעלמים ביבשת אמריקה, שנגזרה עליהם היכחדות מהירה עם עלייתו של גזע הפולשים. את כיכר וושינגטון אהב לכנות 'השמורה' והתנבא שלא ירחק היום ובו ייהפכו תושביה למוצגים בתערוכות אתנולוגיות".

כמו הטפסנית החברתית לילי בּארְט, ב"בית השמחה" שלה (1905), וורטון מתעניינת גם כאן בדמות דומה. אולי בהשפעת אם-הטיפוס, הטפסנית החברתית בקי שארפ מיצירת המופת של ויליאם מייקפיס תאקרי, "יריד ההבלים" (1848). השפעתו המשוערת של תאקרי ניכרת במיוחד בניכור שחשה ספרג לבנה הקטן, בדומה לבקי שארפ, ניכור שיוצר כמה רגעים קורעי הלב ברומן הסאטירי-צונן הזה. את המצופה לבן הזה ניתן היה לשער כבר מהדרך בה קיבלה אנדין הנסערת והזועמת את בשורת הריונה: "וזה לוקח שנה, שתדע לך – שנה שלמה מהחיים! […] תסתכל עליי – תראה איך אני נראית – ואיך שאני איראה! אתה לא תתעב את עצמך יותר ויותר בכל בוקר כשתקום ותראה את עצמך בראי! החיים שלך יימשכו כרגיל!". תחושת הצינה (כמאפיין אסתטי התורם לעניין בקריאה) נוגעת גם לכך שאנדין היא אמריקאית פוריטנית ביסודה: "התענוגות שלמענם מוכנות בנות מינה להסתכן לא קסמו לה מעולם".

אך שלא כמו "בית השמחה" המופתי לטעמי "מנהג המקום" אינו מעפיל לפסגות שכאלה. לילי בארט היא דמות מורכבת יותר וגם מעוררת אהדה יותר מאנדין ספרג. בנוסף, ב"בית השמחה" חשתי מההתחלה שידה של הסופרת בטוחה בהולכת הסיפור. כאן הסיפור פונה מעט אנה ואנה ואף מתארך מעט ורק בשליש האחרון שלו מתבהרת תמונת תוכניתו. חלק מההנאה מספרות גדולה נובעת מהתחושה שגם אם אינך רואה בבירור את תרשים הזרימה של הרומן, אתה חש שמסעך בו אינו פרי תעייה של הכותב, אלא שהוא בטוח במצעדו.

עם זאת, זו יצירה מרשימה ומהנה בהחלט.