ארכיון תג: אלגוריה לאומית

על "ההבטחה", של דיימון גלגוּט, בהוצאת "חרגול" (מאנגלית: מיכל אלפון, 261 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי "המאן בּוּקר", הפרס הספרותי היוקרתי לְרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת "המאורות", "המשת"פ" ו"שאגי בֵּיין", היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע לדעתי מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך הרומן החדש של גלגוט (נ. 1963), הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (2021), היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום אפריקאי והוא עוסק בדרום אפריקה, כר פורה לוואריאציות נאוֹתוֹת של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ("הרופא הטוב" ו"בחדר זר"), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים ל"בּוּקר" (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.      

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספּר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כשלושים שנה, משנות השמונים של המאה ה-20 עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו; הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אָמוֹר, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הוסת הראשונה בזמן לוויית אמהּ). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אָמוֹר. אָמוֹר, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של משרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוֹחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש"ההבטחה" מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטופה בהבלים ניו אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצרת קונטרסטיות מעניינת, כך נולד חידלון פעיל.  

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוֹגוֹלי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבּקי [נשיא דר"אפ] יודע לבדוק הפתעה — לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב"אינדיפנדנט", המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קירבה גדולה למקבּריות הג"ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולֶה (שתיאר בקטע מפורסם ב"יוליסס" את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום־יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתוֹת היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" – כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי – הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן.