ארכיון תג: אחית מולדת

על היחס בין הסיפורת של א.ב. יהושע לפובליציסטיקה שלו

במלואת שלושים לפטירתו של א.ב. יהושע, כתבתי היום במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות על היחס בין כתיבתו הספרותית לכתיבתו ההגותית-פובליציסטית.

אנשי ספרות מובהקים נוטים לזלזל בפובליציסטיקה, בבחינת חיי שעה (פובליציסטיקה) אל מול חיי עולם (הספרות). ואם שלח סופר מרכזי את ידו בפובליציסטיקה, יבטלו אותם אנשי ספרות מובהקים את מעשהו הפובליציסטי כטפל ביחס לעיקר. אך כדאי לנו לזכור שבדבר מה אחד עולָה בוודאות הכתיבה הפובליציסטית על הספרות היפה והוא בסוגיית האחריות. הפובליציסט, שכותב על עניינים ממשיים ובדרך כלל מיידיים, חייב לכתוב באחריות כי לדבריו יכולות להיות השלכות ממשיות ומיידיות על חייהם של אנשים, "דיני נפשות". הספרות הבדיונית – זו כוחה אך גם חולשתה – מצויה במובלעת מובדלת מהמציאות.

המקרה של א.ב. יהושע, סופר מעולה ופובליציסט חשוב (לטעמי, וכפי שיתברר מייד, חשוב ביותר; ואגב, מי שגם העניק הסבר מעניין מאד לשאלה העקרונית מה יכול סופר לתרום לפובליציסטיקה, במאמרו מ-1975 "מציאותו הלא-ספרותית של סופר בישראל", כונס בספרו "הקיר וההר"), מאלף בסוגייה הזו.

בעשרים השנים האחרונות כתב יהושע ספרים טובים ולעיתים מצוינים. אך הוא לא היה בשיאו. לטעמי, מבחינה ספרותית היה יהושע בשיאו בין "המאהב" (1977) ל"מר מאני" (1990). גם בסיפוריו הקצרים החל משלהי שנות החמישים עד ל"מאהב" מצויות כמה פסגות שאליהן לא העפיל הסופר במרוצת עשרים השנים האחרונות. אבל רגע אחד בפעילותו הענפה בעשרים השנים האחרונות נראה לי ראוי לתיאור בתואר הנדיר שבנדירים – שראוי שיוענק אולי פעם בדור – כרגע "גאוני". ולעיתים אני חושב שהרגע הזה מתעלה לא רק על הישגי יהושע המאוחר, אלא אפילו על הישגיו של יהושע הסופר בשיאיו. הרגע הזה מצוי, לטעמי, דווקא בטקסט פובליציסטי, במאמר שפרסם א.ב. יהושע על האנטישמיות בכתב העת "אלפיים" ב-2005. לא אחזור כעת על כל טענות יהושע במאמר המעניין (שלא כולן משכנעות), רק אומר שהעיקר (הנכון והצודק) שהוא עומד עליו הוא שהנוכחות היהודית בגולה, נוכחות שמתפלשת בתוך הוויית הלא-יהודי אך עם זאת שומרת בעקשנות על זהות נבדלת, לעיתים עמומה, מעוררת פחדים ורגשות לא-רציונליים בקרב הלא-יהודים. וכאן מוסיף יהושע את הטענה המזהירה:

"ישראל עצמה, שמאז מלחמת ששת הימים טשטשה את גבולותיה וגררה את עצמה שוב למערכת סימביוטית עמוקה וחסרת בהירות בתוך רקמת חייו של העם הפלסטיני, ודרכו עם עולם ערבי ומוסלמי גדול, הסיגה לאחור את ההישגים החשובים והראשונים בהבהרה של גבולות הזהות הלאומית היהודית כפי שהיו עם ייסודה של המדינה. כך שוב חזרנו לדגמים היהודיים הישנים והמסוכנים, המלבים את הווירטואליות והאי מוגדרות שאליהן נמשכים באופן כה מסוכן גם אויבים מופרעים" (המאמר כונס בספר המסות של יהושע, "אחיזת מולדת", והציטוט מעמ' 39).

הטיעון גאוני קודם כל מהבחינה האסתטית-רטורית. יהושע הופך על פיה את היומרה של הימין המתנחלי להיות חוד החנית של הציונות. לטענתו, ההתנחלויות, בהתעקשותן להתפלש בתוך הפלסטינים לאין התר, בערבוביה שהן יוצרות בין היהודים לפלסטינים, משחזרות דווקא מצב גלותי, קְדַם-ציוני ובְּתַר-ציוני.

אך הטיעון גאוני גם לגופו של עניין, גם מבחינת אמיתותו הבוהקת. יש כאן הבאה לשיא של פעילותו הפובליציסטית של יהושע ועיסוקו הוותיק בנוירוזה היהודית שהינה הגלות. הפעילות הזו הצטיינה מראשיתה (עוד ברעיונות שכונסו בספרונו "בזכות הנורמליות", מ-1980) במקוריות יוצאת דופן, בחריפות פסיכולוגית-רעיונית עזה. יהושע, למשל, עומד על כך שעם ישראל הוא עם שיחסו לארצו, עוד מתקופת המקרא, בעייתי ביותר. אבי האומה לא נולד בה אלא הודרך לבוא אליה (ומייד ירד מצרימה!). ואילו העם גופו נוצר במדבר, מחוץ לארצו. אלה רק שתי דוגמאות לחשיבה המעמיקה והמקורית של יהושע.

כבר משנות השבעים דיבר יהושע על כך שהסירוב לחלוקת הארץ (שפירושו המשך הסכסוך) מסיג לאחור את הישגי הנורמליות של הציונות. אבל, למיטב ידיעתי, רק בעשרים וכמה השנים האחרונות הוא הגיע לניסוח המזהיר על כך שאנו עם חסר גבולות (בגלות; ומאז 67' גם בארצנו), עם שזקוק לגבולות ושהציונות ביקשה להעניק לו גבולות כאלה. הביטוי המפורש המוקדם ביותר שאיתרתי לרעיון זה הוא במאמר מ-1998 על ספרות דור המדינה:

"אנחנו הדור שהפנים בצורה ברורה את המעבר מארץ ישראל למדינת ישראל, והייתה לכך משמעות רבה, שכן בזה קנינו לנו תודעה ברורה של הגבולות הטריטוריאליים. שהרי אילו התבקשתי להגדיר ציונות במילה אחת הייתי אומר – גבולות […] נראה לי שאין אנו נותנים את דעתנו די הצורך על הנזק המתמשך הנובע מכך, שבשלושים השנים האחרונות גדלים כאן דורות שלמים שאין להם לא ידיעה ולא הסכמה על הגבולות הגיאוגרפיים ומכאן גם על הגבולות האנושיים של מולדתם-מדינתם" ("אחיזת מולדת", עמ' 174).

והנה, כידוע, בשנותיו האחרונות עבר יהושע מהפך והגיע למסקנה שפתרון שתי המדינות לא ישים ויש להיערך למציאות של מדינה אחת. המהפך הזה (שאיני שותף לו) ניזון אמנם מהמציאות, מהתקיעות של המצב המדיני, חלקו באשמת הפלסטינים וחלקו באשמתנו (ויהושע היה בהחלט ער לאחריות הפלסטינית לכישלון חלוקת הארץ). ובכן, המצב המדיני תקוע, אך ההתפלשות ההדדית של שני העמים זה בזה ממשיכה, הגבולות מיטשטשים יותר ויותר, והמצב הגלותי, במונחים של יהושע, מתחזק והולך.

אך בכל זאת, תמהתי לא אחת, כיצד הפילוסוף של הגבולות, מי שניתח בצורה קולעת ורוויית דאגה את המצב היהודי-ישראלי, זנח כך בסוף ימיו את תובנותיו העמוקות?

פעלו כאן, ודאי, בצד התפתחויות המציאות, כמה תהליכים פסיכולוגיים ואישיים. אבל דבר מה אחד ראוי להבהיר. יהושע היה הפילוסוף של הגבול דווקא מפני שהבין לעומק את המשיכה הפסיכולוגית והלאומית כאחת לחצייתו. ועל המשיכה הזו לחציית גבולות מדווחת לנו הסיפורת שלו.

היחסים בין הסיפורת של יהושע לפובליציסטיקה שלו מורכבים ומאלפים ואין לי כאן המקום הדרוש למלוא פרישתם. על קצה המזלג רק אומר שדווקא שני "היורדים" משני הרומנים הראשונים שלו מודאגים מאד מעתידה של ישראל. גבריאל ארדיטי ב"המאהב" מהרהר, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים: "העם הזה הוא מלכודת לעצמו". ואילו יהודה קמינקא, ב"גירושים מאוחרים" (1982), מקונן-מפציר: "מולדת, האם תוכלי להיות מולדת". ב"מר מאני" מעלה במאה ה-19 יוסף מאני מעין רעיון של המדינה האחת, את המחשבה שיש להתערבב עם ערביי הארץ (ויש לשים לב שבהיגיון הפנימי של הרומן המשאלה הזו משולה הן להתאבדות והן לגילוי עריות!).

אך נחזור לנושא חציית הגבולות. הסיפורת של יהושע עשירה בחציית גבולות מטאפורית, טרנסגרסיה בלעז. כמה דוגמאות: הרומן של נעים הפלסטיני ודאפי היהודייה ב"המאהב". אדם בן הארבעים וחמש ששוכב עם נערה בת 15 באותו רומן. אברהם מאני המעבּר את כלתו ב"מר מאני". מולכו המתאהב בילדה צעירה ב"מולכו" (1987).

אבל אני רוצה להאיר מוטיב חוזר ברומנים של יהושע שתוכנו הוא חציית גבולות ממש! לא רק מטפוריים. הנה דוגמאות, בהחלט לא כולן:

גיבור הסיפור "בסיס טילים 612" (1974) נכנס בלי רשות לחדר של קצינה הישנה עירומה: "דופק על דלת, דוחף אותה, נכנס לחדר פרוע" ("כל הסיפורים", עמ' 296).

נעים ב"המאהב" משכפל בלי רשות מפתח ("עושה לו כפיל") לביתה של דאפי וחודר אליו ללא רשות (עמ' 172).

רפאל קלדרון ב"גירושים מאוחרים" גם הוא "מכפיל" לו מפתח על מנת לחדור לביתו של מאהבו, צבי, ללא רשות (עמ' 234).

מולכו, ברומן הנושא את שמו, נכנס בלי רשות לחדרה של ילדה בת 12: "ובדחף נועז, בלתי צפוי גם לו, נכנס לחדר" (עמ' 70).

ואילו הגר שילה ב"מר מאני" נכנסת ללא רשות לדירה של גבריאל מאני שלוש (!) פעמים. פעמיים מהן בעזרת מפתח רזרבי (מוטיב ספציפי שחוזר בקורפוס של יהושע זו הפעם השלישית!). "חמקתי פנימה ללא הזמנה", מתמצתת הגר את מעשיה.

יהושע נשא דברו אלינו, הישראלים, כנביא. נביא החרד מאד לעתיד העם היהודי. כתביו הפובליציסטיים מלאים בחרדה עזה, אפילו עד כדי חרדה משואה (!) עתידית. אנחנו עם שמאוהב באי הנורמליות שלו. עם שמתקשה לצאת מהגלות – הן מחוץ לארצו והן, מאז 67', בארצו שלו. וגולה, כפי שהוכיחה המאה ה-20 לפי יהושע, פירושה סכנת מוות!

אך מאבקו של יהושע בחוסר הגבולות היהודי הוא גם מאבק פנימי. הוא הבין היטב את התשוקה הזו להיעדר גבול. והוא נתן לה ביטוי מעמיק ביצירתו הספרותית.

האם בערוב ימיו השתלט האנרכיזם העשיר של הספרות על האחריות שנתבעת מהפובליציסטיקה?