ארכיון תג: אחד העם

על "סדנא דגלותא" של יוסף חיים ברנר (בהוצאת "בלימה" ובעריכת יונתן מאיר ורפי צירקין-סדן)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הבחירות האחרונות, בהכרעה שהייתה בהן ובדומיננטיות של המפלגות החרדיות והדתיות-ימניות בקואליציה שמתגבשת בעקבותיהן, הפכו לדוחקת את סוגיית גיבושה או אישושה של זהות יהודית חילונית הומניסטית. ולכן דבר בעיתו מה טוב הנו הוצאתם מחדש של כמה ממאמרי ברנר המפורסמים בשני ספרונים בידי הוצאת הבוטיק "בלימה". הספרונים האסתטיים לעילא הם מעין פריטי אספנים (ראו אור "רפ"ח", כלומר 288, עותקים מכל ספרון, כפי שמצוין באחריתם). אך מי שלא ישיג או שלא תשיג ידו את הספרון יוכל הרי לקרוא את המאמרים חינם אין כסף ב"פרויקט בן יהודה" הזכור לטוב שברשת. אם כי הספרונים הקטנים האלה ממחישים לי שוב את ההבדל העקרוני בין קריאה בספר לבין קריאה באינטרנט. אני מכיר את המאמרים האלה שנים ארוכות, קראתי אותם במהדורות "כל כתבי" השונות וברשת כאחת, והנה "החיתוך" הספציפי שמאפשר הדפוס בכינוסם בספר עצמאי, חישל קשר אמיץ ביניהם והאיר אותם באור חדש.

הקובץ הראשון, בעל השם המטעה לטעמי, "סדנא דגלותא", מרכז שבעה מאמרים שפרסם ברנר בשנתיים שאחרי עלייתו ארצה, כלומר בין 1909 ל-1911. אתמקד בקובץ הזה בביקורת זו (הספרון השני מכיל את מאמרו המפורסם של ברנר על מנדלי מוכר ספרים: "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים"). חלק מהמאמרים כאן מפורסם מאד ("על מחפשי אלוהים", "על חזיון השמד" – שעורר בשעתו מהומת אלוהים בציבוריות העברית – וה"זשנר [כך בנוסח המקורי, לא "ז'אנר"] הארץ-ישראלי ואביזרייהו"). פרופ' יונתן מאיר, העורך, משכנע מאד בתועלת שיש בקריאתם כהקבץ אחד ארוך. למעשה, לפנינו אחת מהחטיבות הבסיסיות ביותר, אחת מקומץ נקודות ההתחלה האפשריות, בדיון על מהותה ואופייה של התרבות היהודית החילונית. שני המוקדים של המאמרים הם הדת והתרבות הלאומית (סוגיית ארץ ישראל משנית בהם ולכן כתבתי שהשם שנתנו העורכים לקובץ מטעה). ברנר מציג כאן בכוח רב את עמדתו האתיאיסטית הנחרצת ואת טענותיו שניתן להיות יהודי טוב, יהודי שלם, גם ללא אמונה באלוהים. הכפירה הברנרית עושה רושם כי היא מלאת רגש, היא אינה כפירת אנשים מלומדה, והיא גם לא כפירה של מי שמביט "מלמעלה" על בני האדם, מין כפירת ריצ'רד דוקינס שכזו, אלא היא כפירה "מלמטה", ממי שמכיר את מוראות הקיום האנושי ומדבר בשמם. ברנר גם רותח על אינטלקטואלים שמשתעשעים להם ב"רליגיוזיות". הנה קטע שמתמצת בעיניי את תפיסתו: "והראיתם לנו את רסקין [ג'ון, לא ניב] ואת מטרלינק. כאילו כל 'הגדולים' הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כל מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות [הכוונה לעקרוניות], החל מחרבן מסינה [ברנר מתייחס לרעידת אדמה בסיציליה שגבתה ב-1908 את חייהם של 80,000 בני אדם] והאקספדיציות של עונשין הרוסיות [הכוונה למשלוחי אסירים לסיביר] וכלה ביסורי ילד עברי אחד, שאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה… אלהית היא!".

הנושא השני כרוך בראשון אבל נבדל ממנו בכל זאת. ברנר לא רק סבור שניתן להיות יהודי לאומי שלם ללא אמונה באלוהים, אלא הוא אף טוען שאין צורך כלל לחשוב שיש כזה דבר תרבות לאומית יהודית ספציפית ולפיכך שעל כל מי שרוצה להיות יהודי נאמן לרכוש לו ידיעות בסיסיות בתרבות זו. מתוך תפיסת עולם אקזיסטנציאליסטית מובהקת (שפרופסור אבי שגיא ניתח אותה באופן שיטתי בספרו היפה על ברנר: "להיות יהודי"), ברנר גורס שהתרבות היא דבר מה שהנו צורך של היחיד, היא לא קודמת ליחיד ואינה כפויה עליו הר כגיגית (ולכן, אגב, המאמר הראשון כאן, "בפעם המאה", הכתוב באופן ספרותי כדיאלוג בין שתי דמויות, הוא גם יצירת מופת ספרותית, לא רק הגותית, בהתאמה שיש בו בין תוכן לצורה: סוגיית הזהות הלאומית היא סוגייה פרסונלית!). מכאן הקטעים המפורסמים מהמאמר "על חזיון השמד" בהם ברנר אומר שהוא כשלעצמו לא מתפעל במיוחד מהתנ"ך ומצד שני לא חושב שזו בגידה לאומית אם יהודי מתעניין בדמותו של ישו. ובכלל, אנחנו יהודים כי נולדנו למציאות כזו וכעת נעשה שקר בנפשנו ופיחות באותנטיות קיומנו אם נכחיש זאת. אבל אין אנו כפופים לחובה שמוטלת עלינו מלמעלה, מ"רוח האומה" או מכל מקור אחר, לקיים את ערכי היהדות הייחודיים שברנר כופר הן בעליונותם ואפילו במציאותם.

היריב הגדול של ברנר בסוגייה זו הוא אחד העם (במפורש הוא מתווכח כאן עם תלמידו, יוסף קלוזנר). אחד העם שגרס שניתן להפריד בין הדת היהודית לבין התרבות הלאומית, והקיום היהודי המודרני צריך להיות מושתת על המסורת התרבותית הלאומית, גם ללא אמונה באל.

בצעירותי עמדתו של ברנר נראתה לי הצודקת בוויכוח הזה. אבל היום אני חושב שדווקא האחד העמיות קריטית לעתידנו בארץ הזו. וזאת מהסיבות הבאות: א. הדת כאן "ובגדול". שקיעת האידאולוגיות – הלאומית, הסוציאליסטית – יצרה ואקום, שלתוכו נכנסת הדת בעוז. יש להקים לה יריב ראוי, בדמות מערך רעיוני-תרבותי חילוני מתחרה, כפי שהציע אחד העם (וביאליק תלמידו). ב. ברנר לא הבין עד כמה הוא עצמו מלא, ולהנאתו, בתרבות יהודית, ועד לאן יכולה הריקנות התרבותית להגיע.

בקצרה על קריאה ב"אחד העם"

אני חוזר וקורא ב"אחד העם" בימים אלה. התפיסה שלו על חשיבות ייסודה של זהות תרבותית יהודית עשירה, הנשענת על המסורת על רבדיה השונים, אך אינה דתית (ואף יכולה להיות אתיאיסטית במפגיע! לאחד העם חשוב להדגיש זאת. והוא עצמו היה, במובנים רבים, פוזיטיביסט בעל הטייה מטריאליסטית בן זמנו) – נראית לי צו השעה הדוחק.

נתעוררתי לעיסוק המחודש הזה באחד העם בגלל שני מאורעות מהעת האחרונה.

כמובן, בגלל הבחירות. נראה לי חשוב מאד שהציבור שאני משתייך אליו, הציבור החילוני שנוטה פוליטית למרכז ולשמאל, יחזור וינכס לעצמו את אוצרות הרוח היהודיים (ההולמים את ערכיו ההומניסטיים ושחלקם הם הם אלה שיילדו את הערכים האלה מלכתחילה, גם אם הוא לא מודע לכך). רק מתוך כך הוא ירגיש "גאוות יחידה" ותחושת זהות חזקה ויוכל ללחום את מלחמת הזהות והתרבות הרוחנית שמוטל עלינו להילחם בדור הזה (מלחמה על דרך ההשאלה, כמובן, ללא שפיכות דמים ואלימות, חס וחלילה). אני מאמין בחשיבות יצירת זהות יהודית פרטיקולריסטית אך הומניסטית. לזהות אוניברסלית תלושה אין סיכוי במאבק הזה, מטעמים עקרוניים וטקטיים כאחד.

מה שמוביל אותי לסיבה השנייה שמדרבנת אותי לעסוק באחד העם. הזעזוע שלי מהחגיגה של ההאלווין בשכונה המזרח תל אביבית האהובה עלי מאד שאני חי בה. החגיגה הזו, התמימה לכאורה (וגם לא לכאורה: כל החוגגים ויוזמי החגיגות פעלו מתוך רצון טוב), העידה, בעיניי, ראשית, על ריקנות תרבותית ואבדן זהותי. אבל גם על ריקנות עמוקה יותר: חוסר היכולת לשאת שיגרה. הרי זה עתה סיימנו מסכת ארוכה ארוכה של חגים יהודייים. האם אנו באמת זקוקים לעוד חג? לשמחה מה זו עושה?

אני מקווה להרחיב על הדברים האלה במסגרות אחרות. רק אומר שאת "אחד העם" אני קורא מקובץ של כל כתביו בין ארבעה חלקים שראה אור ב"הוצאת יודישער פערלאג" בברלין תר"ץ (1930). הדף בעל המרקם המשובח שנישא אלי מברלין למזרח תל אביב, ונקרא כאן אחרי 92 שנה, ממחיש לי גם את כל היתרון של קריאת ספר מודפס על קריאה באינטרנט. כל חלוף הזמן מוחש בדפים האלה, כל כובד הסמליות של אובייקט שנמלט מברלין במועד. אך גם כל כובד ההיסטוריה האישית שלי מצוי בארבעת הכרכים האלה. את אחד העם קניתי בתחילת שנות העשרים שלי, כשיצאתי מהעולם הדתי, וארבעת הכרכים הללו נדדו איתי מגלות דירה שכורה אחת בתל אביב לאחרת עד שהגיעו איתי לביתי הנוכחי. כל היחס האישי הזה, החושני, ההיסטורי, שנוצר סביב טקסט מודפס, וכל המפגש האישי, החומרי, החושני, הבלבדי, שמזמנת הקריאה של ספר מודפס, אינו קיים בקריאה על גבי מסך, שהינה קרה, לא אישית, לא מאפשרת התייחדות בין קורא לטקסט.

אני קורא את כל הכתבים כסדרם. וכעת קראתי שני מאמרים עיתונאיים לעילא שפרסם אחד העם בכתב העת שייסד, "השילוח", סביב 1900. באחד הוא עוסק בבית הספר שביפו שהיה אחד הראשונים שלימד "עברית בעברית". ובשני הוא עוסק בקלקלות התמיכה הכלכלית שקיבל היישוב הצעיר בארץ מידי הנדיב הידוע וגם מידי חובבי ציון ("הישוב ואפיטרופסיו" הוא שם המאמר).

אלה מאמרים מרובי פרטים, "טכניים", תעודות היסטוריות ראשונות במעלה אך לא מאמרי הגות ומחשבה. ועם זאת, אני קורא בהם בעונג עצום. ומדוע? כי אחד העם כאן מראה את הצד המעשי מעורר ההתפעלות של האינטלקטואל המרשים שהוא היה. הוא מפשיל שרוולים ומנתח נתונים, מדבר רק מתוך ידיעה ברורה של הנושא, והכל מנותח בשכל ישר "ליטבקי" מפעים, בעברית בהירה כחלון שנוקה זה עתה ואף נוצצת כמותו.

בקצרה, מדובר באחד משיאיה של העיתונות העברית לדורותיה. ודוק: העיתונות – לא ההגות!

ביטוי שימושי של אחד העם

אני קורא לאחרונה ב"אחד העם". התפיסה שלו את היהדות כתרבות לאומית נראית לי צו השעה ודבר בעיתו. צו השעה בשבילי, לכל הפחות. ומלבד זאת, עוד מהקריאה הראשונה בו, בראשית שנות העשרים שלי, הערצתי את הפרוזה העברית שלו. הצלולה, השכליית, ומאד לא תקין פוליטית לומר: הגברית (למען הסר ספק: יש גם כתיבה "נשית" מופתית).

והנה באחד ממאמריו מעניק אחד העם דימוי עברי קולע לאחת התכונות האנושיות הנלוזות ביותר: הצטרפות לעדר המקללים כאשר מושא הקללה נמצא בשפל והערצת המצליחים וההצלחה כשהשעה משחקת לראשונים. אלה הם, אומר אחד העם, תלמידי שמעי בן גרא, אותו זה שקילל את דוד המלך בשעת הימלטותו מירושלים מידי אבשלום בנו, אולי רגע השפל הנמוך בחיי דוד.

מעתה, כשתיתקל בעוד מי שמנצל רגע שפל על מנת לידות אבן אחר הנופל, עוד מי שאורב לרגע גאות על מנת להידבק בקרני ההצלחה, אמור: מתלמידי שמעי בן גרא אתה.

הנה הציטוט מפרויקט בן יהודה הראוי לכל שבח (לאחרונה יצא שאמרתי שאני מעדיף לקרוא בשירי ביאליק בספר מאשר ברשת, אך אין זה אומר שאני לא מעריך עד מאד את הימצאותם ברשת, יחד עם שאר מכמנים).

"ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו" (כאן ההפנייה לטקסט המלא).

*

הערת אגב: גם בגלל ברנר, קורצווייל ודב סדן, מסיבות שונות ודומות, שמיעטו את דמותו של "אחד העם", רחקתי ממנו ברבות השנים. אך גלגל חוזר בעולם. אכתוב על זה בהרחבה, אני מקווה, לכשירחיב.