ארכיון תג: אורלי קסטל בלום

ביקורת שלי על "רעש גדול" של רועי חן ("כתר", 236 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון של "רעש גדול" עוסק בגבריאלה, תיכוניסטית תל אביבית שמבריזה מהלימודים על מנת לפגוש בביתו, כך נרמז, את החבר שלה, יונתן. מייד ברור שזהו טקסט שיש לו "בעל בית". הוא לא נע אנה ואנה סתם כך. הסופר נותן לנו בתחילת החלק הזה את מערכת השעות של גבריאלה וחיש קל מבין הקורא שכך נקבעה מסגרת הזמן של הסיפור כמו גם אופיים המשתנה של חלקיו, הנצבעים בצבעי השיעור בו הם חלים. למשל, השיעור השני הוא שיעור היסטוריה, שבו עוסקת הכיתה בלאומיות. בהתאם לכך מהרהרת גבריאלה ביחסיה עם יונתן: "האם אפשר להגדיר את גבריאלה ויונתן כלאום? זהותם המשותפת אמנם מתבססת על טריטוריה מסוימת (התיכון לאמנויות), היסטוריה (גם אם קצרה למדי), שפה (גרנדיוזי, גרוטסקי, פֶּגֶר), מורשת (האכלת חתולי רחוב), תרבות (ספרים משומשים, תקליטי ויניל), ומנהגים (כסיסת ציפורניים)". הטקסט חי ונושם, עתיר שנינות ויוצר עונג-דריכות להפתעות קטנות, והוא מגולל את היסוסיה של גבריאלה אם להיכנס לביתו של יונתן, את שיטוטיה בבוקר התל אביבי, את זיכרונותיה מיחסיהם הקטועים והמהוססים. יונתן הוא טיפוס רגיש אך מוזר; הוא נעלם לגבריאלה ואז חזר מלא קסם. משהו קוסס בו, אבל מה? סיפורה של גבריאלה משכנע גם בעדכנותו, בתיאור עכשווי של נערה תל אביבית "אמנותית" (היא מנגנת בצ'לו). יש נפילות מעטות אבל מעצבנות בחלק הזה (למשל, בזמן שיעור תנ"ך, בהתאם למתכונת המוזכרת של החלק הזה,  יש שימוש בביטויים תנ"כיים, אך בצידם שימוש במשלבי לשון חז"ליים ועבריים מאוחרים שפוגמים בווירטואוזיות; יש שימוש בקלישאות בנות הזמן שפוגמות בתחושת החיוניות: קלישאות על הטרדה מינית או על סרטון שמופץ בווטסאפ הכיתתי וגורם לעלבון), אבל המכלול, כולל ההפתעה בסוף, יוצרים תחושה נדירה: אתה בידיים טובות; אתה הולך ליהנות.

בסיום השליש הראשון גם ציינתי לעצמי שהספר הזה תל אביבי במפגיע. וכמה זה נהיה כמעט חריג היום בספרות. תחושתי זו קיבלה – קיבלה לכאורה, כפי שאטען – אישוש רב מהחלק השני, המצוין. גם בחלק זה יש מבנה צורני ברור, כשאת מקום מערכת השעות מחליפות הודעות ווטסאפ שנשלחות בברכה ואחר כך בדאגה אל הגיבורה שלו. חלק זה עוסק באימהּ של גבריאלה, נועה, תל אביבית דעתנית ודברנית. כתוצאה ממתנת יום הולדת ארבעים שהשתבשה, מוצאת את עצמה נועה, שעובדת בדוברות של עיריית תל אביב (!), אבודה בירושלים, ללא ארנק וללא טלפון. תל אביבית בירושלים רואה כך את התור בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים: "בתור לבדיקה הביטחונית מתגודדים עשרות אנשים שמנסים להימלט מעיר הקודש". הרפתקאותיה בבירת הנצח מסמרות שיער באורח קומי וכוללת גלישה במדרון לבגידה בבעלה עם דתל"ש שפיתח אפליקציית היכרות בשם "to me", ובה שאלון גרוטסקי מפורט לבירור גבולות מוקדם, המותאם לעידן ה – metoo.

אז לכאורה, חשבתי, לפניי סיפור סאטירי אך גם מרגש (בעיקר בחלק הראשון), כתוב בשנינה, במיומנות ובחיוניות, על תל אביבים ותל אביביוּת, לוֹקוּס, מוקד התרחשות, שפעם היה רווח בהרבה בספרות הישראלית וכיום הפך למגזרי. אלא שאז בא החלק השלישי והעלה על הדעת שהרומן הזה גם נושא עדות משמעותית יותר על רוח הזמן שלנו. חלק זה מתמקד בסבתא, ציפורה, משוררת ומתרגמת תל אביבית בת שישים ושש שנושאת על גבה את צלקת אי קבלת פרס על תרגומה החדשני ליצירת החידתית של ג'ויס, "פיניגנז וייק". החלק הזה, הכתוב גם הוא במיומנות ושנינה, מכיל, עם זאת, כאמור, רובד רעיוני עקרוני יותר, הצופה לבית ישראל. בעקבות תאונה קלה ציפורה זוכה למעין התגלות אלוהית שמושחת אותה לנבואה. כרציונליסטית ואתיאיסטית מושבעת היא פוטרת את ההתגלות כהזיה, אך זו מתגלה כנוכחות עקשנית יותר ויותר. ציפורה מחליטה לעלות לכותל לבירור העניין וקודם גם ניגשת לקנות תנ"ך, כי היא משתכנעת שגישתה העוינת כלפי התרבות היהודית אינה מבוססת מספיק. בפגישה עם חוקרת תנ"ך, אף מועלה הרעיון התיאולוגי המעניין הבא: "'תגידי', תולה ציפורה מבט אומלל בגאיה, 'את עצמך מאמינה באלוהים?'. 'אני לא מאמינה באדוניי, אל הנקמות הגברי', משיבה גאיה בבטחה […] 'אבל אני מאמינה שהאדם ברא לעצמו אל כדי לשמור על צלם אנוש'". כך או כך, ציפורה נושאת נאום נבואי ברכבת לירושלים ערב הקורונה, נאום שהופך לוויראלי: "חזון ציפורה. ויהי ביום ההוא וירד מן השמים עטלף" וכו'.

אם "ביוטופ" שראה אור לא מכבר, הרומן המצחיק והמוצלח של קסטל-בלום, הציג תל אביביות לא בטוחה בעצמה על רקע נדל"ניסטי; להיות בעל דירה בתל אביב נהיה מעל לכוחותיו הכלכליים הרווחים של המגזר "התל אביבי". הרי ש"רעש גדול" מציג אף הוא תל אביביות סדוקה, כזו שמתקרבת מאד לירושלמיוּת. וזאת משום שאנחנו בתקופה לא שפויה ולא נורמלית במיוחד, כל הדברים ש"תל אביב" כעיר ומושג בישראל סימלה בעבר. הקורונה, משבר האקלים ועוד, מעודדים חשיבה מודאגת, לא שאננה, לא "תל אביבית".

זמנים עם תווים אפוקליפטיים מקצרים את המרחק בין תל אביב לירושלים. באופן מוזר, ועל רקע הימים האלה ממש, מצאתי בכך נחמה משונה.