סיפור

 
פורסם לראשונה בכתב העת "מסמרים"

*

 

עם השנים הוא כבר נהיה מיומן בבניית הסוכה וכעת גם אחיו הקטן, שכבר אינו קטן כל כך, יכול לסייע לו בבנייתה. בלילה, בסוכה, ריח סכך האקליפטוסים מלמעלה והדשא הרטוב מלמטה מושך ומעלה בנפשו את זכר יעל, ואת העצב המנחם שצרור בחורף הקרב. הוא מניח את המזרן על הדשא בזווית הסוכה ומנסה להירדם, אך אינו מצליח. הוא מדליק בסיבוב את הנורה החשופה, המשתלשלת ומיטלטלת מלב ענפי הסכך, ומתיישב לשולחן שעליו המפה הלבנה. הוא ממקם במרכז השולחן הצחור את הספר האדום שהחליט לעיין בו בחול-המועד הזה. הספר היה שייך לאבא שלו, ספר הגות של פרופסור אליעזר שבייד על היהדות והתרבות החילונית. פרקי הספר מסודרים לפי ההוגים הנידונים בו: אחד העם, בובר, הרב קוק, א"ד גורדון, פרנץ רוזנצווייג. הוא אוהב את אופן הסידור הזה. אדם אדם והגותו. כמו, להבדיל, "אישים ושיטות" של הרב זווין, שגם בו סודרו הרבנים רב רב ושיטתו.

אולם כשהוא קורא בפרק על הרב קוק הוא מתחלחל. הפרק מתאר נאמנה את הדברים שהם שומעים כמעט מדי יום בישיבה הגבוהה. קדימותה של גאולת הארץ הפיזית לגאולה הרוחנית, התפקיד החיובי שמילאו בוני הארץ החילונים, החילוניות כחושפת צדדים חומריים שהוזנחו על-ידי הקיום הגלותי, המצוות והתורה שאינן סותרות את החומר ואת רצונו הפנימי של האדם. איך אדם כמו פרופסור שבייד יכול להבין כל-כך טוב את ההשקפה שלהם ולהישאר לא דתי? (האם הוא באמת לא דתי? הוא מעיין שוב בביוגרפיה הקמצנית שעל כריכתו האחורית של הספר האדום) ואיך הוא יכול להעמיד את ההשקפה של הרב קוק בשורה אחת עם השקפות אחרות? פרופסור שבייד מעריך מאוד את ההשקפה של הרב קוק, ההשקפה שלהם, ההערכה ניכרת בספר, אולם בסוף הפרק אומר פרופסור שבייד שחלק מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב קוק מתסכלים את בן-השיח שלהם, כי הם סבורים שהם יודעים משהו שבן-שיחם אינו יודע על עצמו והם אינם מתייחסים אל הדברים הנאמרים מפורשות מפיו ברצינות. זה נכון! הוא מהרהר מזועזע, כך בדיוק אנחנו חושבים! החילונים אינם חוטאים, הם רק טועים, החילונים מקיימים רק את החלק החומרי, כמו שהחרדים רק את החלק הרוחני והם יכירו בעתיד בכך שיש צורך לחבר בין השניים. אבל אם מישהו כמו פרופסור שבייד הזה יודע שיריביו חושבים שהשקפותיו אינן מבוססות ובכל זאת הוא אוחז בהשקפותיו אז – אז זה כמו בשחמט: אם אני רואה שני מהלכים קדימה והיריב שלי רואה שלושה… הוא נע בכיסאו באי-נוחות. הרהוריו נתקעים בגרונו כמו נתח גדול של בשר-בקר סיבי. הוא מכחכח, מחזיר את הנתח לפה ומנסה ללעוס אותו כדי שיחליק בגרון.

כיפת הלילה סביב הסוכה הקטנטנה המוארת מוחשת לו פתאום. הוא מציץ החוצה מהסוכה, ואז יוצא אל הדשא המטולל ומביט אל האורות במזרח, בכיוון המשוער של הר גריזים והר עיבל, שאבא שלו לימד אותו אי אז לזהותם באופק. הוא מחדד את עיניו ומדמה לראות את הרי הברכה והקללה בחושך. הוא נושם את אוויר הלילה ומרגיש את הבל ההתעלות המוכר של שעת התפילה עוטף ומחמם אותו. הוא מרגיש את הוויית הקדושה החמימה אופפת אותו. הוא שוב לא לבדו.

*

עם תחילתו של זמן החורף הארוך בישיבה הגבוהה הוא מייחל להסתערות על הגמרא ועל ספרי האמונה. אבל הוא לא מצליח להתרכז. הוא יושב שעות מול הגמרא, מסתכל בעל כורחו בשעון כל כמה דקות, לא מצליח למצוא טעם בסוגיה שלפניו. לבסוף הוא פורש לחדר זמן רב לפני סוף הסדר. ההליכה הבודדה לחדר מאוששת אותו, אבל החדר הריק עצמו מרתיע. מה קורה לו? למה הוא לא מצליח ללמוד?

הוא מתיישב על השולחן בחדר הפנימייה הריק, מוחו מזמזם. מה קורה? מה קורה לי? כמו הפרץ החם והסמיך, הלבנבן, שפרץ מתוכו אז לפני שנים, הוא מרגיש שהוא אינו מסוגל יותר להכיל משהו בתוכו. כמו סהרורי, הוא מגשש אחר עט ונייר בין המדפים בחדרו, מתיישב בחזרה בכיסא הפלסטיק, שמשענתו גמישה מדי, ומתחיל לכתוב בשטף, כשמדי פעם, בלי משים, הוא עובר בלהיטות, אפילו בזעם, לשורה חדשה. הוא, בהתחלה, אינו יודע מה הוא עושה, מה קורה לו, מה הוא מבקש להשיג. אבל, מיד, כשהדברים נפלטים מתוכו, ומנוחה זמנית נחה עליו, הוא יודע מה קרה. הוא כתב שיר. והשיר מדבר עליו.

למחרת מתרחש הכול באופן דומה. אבל מוקדם יותר. ברגשות-אשם אבל בלב פועם הוא מסתלק באמצע הסדר לחדרו. הוא אפילו רץ במטרים האחרונים עד לפנימייה ומתיישב בחדרו. שוב נובעות המילים, שוטפות, מידרדרות בשאון על הדַף. הוא כותב על כך שהוא מחפש וכושל, על כך שהוא יודע שהחיפוש מסוכן, על כך שהוא רוצה למצוא את האל, על כך שהוא בודד בחיפוש הזה. הוא רואה לראשונה את עצמו: נבוך, גדוש כאבים, מי שאביו התאבד ואהבה נכזבת עתיקה מאמללת אותו, מי שנולד מהול, שנחשב לעילוי, שסדקים נסדקים כעת בעולמו.

צר לו המקום בחדר והוא יוצא החוצה. בין ערביים כתמתם ביישוב ההררי. הוא מסתכל לכל עבר ומרגיש את איבריו הפועמים על האדמה ומתחת לשמים כמו לב שביר בתוך גוף חסון ואדיש. הדקות שחולפות, אפשר לחוש בהן אחת אחת.

 

*

הוא מחליט לנסוע לבית סבתו בהתנחלות הסמוכה. לחברותא שלו הוא אומר בחיפזון שמשהו עובר עליו. הוא מעביר בחטף את מבטו על פני החברותא שלו, אבל החברותא רק נראה מופתע ואולי אפילו מודאג. סבתו מקבלת אותו כאילו לא אירע דבר והוא, במאמץ, מספק לה את מרכולתו הרגילה: מה הם לומדים כעת בישיבה ואיזה דבר תורה ששמע. כשסבתו הולכת לישון הוא נובר בספרי השירים שלה, שמעולם עד עכשיו לא מצא בהם עניין. כל מילה בספרים הדהויים מקבלת את מלוא משמעותה. המילים בוהקות על הדף הלבן, או הצהוב. הוא מוצא את מקומו בין השירים שהוא קורא, נוטה אוהלו בשורות ובין השורות, ושוב כותב שיר במחברת ריקה שהוא מוצא אצל סבתו. אליה הוא מעתיק גם את שני שיריו הקודמים. בראש השיר הוא מציין את התאריך העברי של כתיבת השיר. הוא לא מצליח להירדם. הלילה הדומם והצונן וריח המרווה ביישוב ההררי מאפשרים לו, ביתר קלות, לחוש כמו אדם הראשון.

 

 

*

הוא קם בבוקר ושוב מצטלל לנגד עיניו בחדות, כך שביכולתו לומר על עצמו מהצד: זה וזה קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך קם בבוקר. בחור צעיר ומחפש-דרך משוחח עם סבתו בלי שהיא מרגישה מה עובר עליו. בחור צעיר ומחפש-דרך לא רוצה לחזור לישיבה שלו כל-כך מוקדם. הבחור הצעיר מסתובב ברחובות ההתנחלות אחרי התפילה וחש בְּעונג, כמה יפה יכול להיות בוקר סתמי העובר בבטלה.

אבל הבחור הצעיר חוזר לביתה של סבתו וברעבתנות קורא כעת את ספרו של הלל צייטלין. על פרשת דרכים הוא ניצב. ואולי לא יהיה רב כפי שתכנן, אולי יהיה הוגה דעות? הוא קורא את ביאליק, המצוי גם הוא בספרייתה של סבתו. בתפילת מנחה הוא מתרפק על אלוהיו, עיניו שטופות דמעות, מבקש שיורה לו את הדרך האל המסתתר.

הוא שואל מסבתו כמה ספרים ושב אל הישיבה. הוא מסדר אותם על השולחן בחדרו ומחליט שמעתה ילמד בחדרו. אחרי התפילה וארוחת הבוקר, במין פשרה מוזרה עם אורח חייו עד כה, הוא מתיישב לסדר-בוקר עצמאי בחדרו הריק. קורא מספרי השירה וההגות שלפניו ומדי פעם כותב.

 

*

הוא חוזר לביתו בכפר עוד לפני תום שבוע הלימודים. בעיירה הסמוכה, הוא זוכר, יש חנות ספרים יד שנייה. הוא מגיע לחנות בבוקר יום חמישי. מאות ספרים מצהיבים ומוכתמים בכתמי קפה וכתמי זִקנה ושימוש מסודרים במדפים והוא מאתר בחוש את אלה שידברו אל לבו. בעיקר הוא מחפש רומנים רוסיים עבים וספרי מופת עבריים מתחילת המאה. הרוסים בזקניהם מזכירים לו רבנים. בסופרים העבריים של תחילת המאה הוא מוצא אחים להתלבטות בין אמונה לכפירה. הספרים העבריים הישנים נראים כמו כרכי תלמוד ענקיים. הוא מריח את פנים הספרים, שלעתים מוטבעת בפנים הכריכה שלהם חותמת של ספרייה ציבורית כלשהי, לא מתעכב על משמעות הימצאותם בהמוניהם בחנות יד שנייה. יש לו קצת כסף עכשיו, מכיוון שהוא זכאי, כיתום, לקצבת שארים. הוא רוכש עשרות רבות של ספרים. הספרים מגלים לו כי נפשו רחבה ועשירה.

גם על העיתונים הוא מתנפל ברעבתנות. הוא לא מחשיב אותם כמו את הספרים, ברור, אבל מתוך האזכורים והרמזים ליצירות תרבותיות שיש בהם, הוא מעשיר את ידיעותיו. הוא תולה על הארון בחדר שלו רשימה של שלושים הדברים שצריך לקרוא, לשמוע ולצפות בהם עד גיל שלושים, שיאיר לפיד מפרסם באחד העיתונים. לפיד נראה לו אדם משכיל מאוד. הוא מתחיל לקנות ספרים לפי הרשימה, לקנות קלטות, להוציא סרטים מספריית הווידיאו בעיירה הסמוכה. בימים שהוא בבית הוא צופה לפעמים בשני סרטים ביום. מהר מאוד הוא מגלה שחלק מהדברים אינם לטעמו. הוא מנסה ליהנות מחלק מהסרטים או הקלטות, לא יכול להיות שהם סתם ברשימה, ועדיין הוא לא מתרשם מהם. אבל מהר מאוד הוא נהנה מהאפשרות האחרת, מכך שהוא חולק על יאיר לפיד. הוא מוסיף גם את הרגש הזה לאוסף רגשותיו החדשים, המצטופף והולך.

חלק מהספרים שרכש הוא נוטל עמו לישיבה ועורם אותם על השולחן בחדרו, אליו הוא מתיישב בוקר בוקר כדי "ללמוד". בראש פנים הכריכה של ספרי החול הוא כותב "לה' הארץ ומלואה בחזקת…", כפי שנהג בספרי הקודש. הוא גם מקפיד לכתוב בפנים הכריכה את תאריך הקנייה.

לחבריו בישיבה הוא אומר בגאווה מהולה בחשש שמשהו עובר עליו ולכן הוא לומד בחדר. רק עם בנו של ראש הישיבה, היושב בחרישיות בספסל הקדמי, המאווש בעוצמה, כמנוע כביר, הוא רוצה לדבר ומבקש לבסוף לשוחח איתו. הבן של ראש הישיבה בוחן את פניו בעיניו הטובות, לעתים מסתכל נכחו מהורהר, לעתים מחכך את קצה זקנו השחור בזרועו, מענג אותה בבלי דעת, ואז שוב מביט במתייעץ, ונראה כאילו האנרגיה שרושפת ממנו, המתייעץ, מזהירה ומלהיטה גם את בנו של ראש הישיבה. ומה אתה מתכנן לעשות, לוחש באוושה מלאת און כבוש בנו של ראש הישיבה. בנו של ראש הישיבה אינו מחווה דעה לטוב או לרע על מה ששמע, רק כמו משתתף בהתלהבות של הבא להתייעץ עמו. וגם נראה מעט מודאג. לא חשבתי על זה, הוא עונה לבן הרב. לחשוב מה הוא יעשה עכשיו נראה לו תפל כל-כך.

 

*

ההתמזגות שלו עם אלוהים מסוכסכת, צצה ונחבאת. התגלות האור האלוהי שעוטף את נפשו, קצת מעל ראשו, היא לעתים כמו מנורת הלוגן רבת עוצמה, לעתים כמו תאורת חירום עמומה וחלושה, לעתים כמו אור דלוח בסופו הקודר של היום שרק מדגיש את הזוהמה בחדר ולעתים היא נורה כבויה בחדר חשוך. כמו החסידים הראשונים הוא מבטל את כל המצוות המעשיות בתשוקה שלו לאור האלוהים, כאשר הן מפריעות לו בבקשת ההתמזגות עמו. בהתרגשות, בחרדה ובתחושת שחרור, הוא מפסיק באמצע את אסירת גופו בתפילין של יד ומשחרר את ידו בתנועות סיבוביות הפוכות מרצועות העור המיוזעות. הוא מנענע את ידו והעור נושם את האוויר שסביבו. הוא מתפרץ לצומת ודורס ללא מחשבה את רמזורי-הברכות לפני האכילה, נוגס במזון בתאווה. הוא מציין לעצמו שהדלקת האור לראשונה בשבת אינה מסעירה אותו ורואה בכך עדות לייחודו. הוא אינו עוד מתפקר. הוא מבקש את אלוהיו לא מתוך התרפסות, קורא לו לצאת ולהתגלות כשווה מול שווה. עניינים של שמירת שבת ביני ובינך מה הם, הוא פונה במחשבתו לאלוהיו, כשהם מסתובבים בחשדנות זה מול זה וידיהם על מותניהם מוכנות לשליפה או לחיבוק. אתה הרי יודע שהסבל שיצרת בעולם הזה הופך את הפחד מעונש בעולם הבא למגוחך.

 

*

כשהוא חוזר פעם נוספת במפתיע לכפר, אמא שלו מבקשת לשוחח איתו על שהגיע שוב מוקדם כל-כך, באמצע השבוע כמעט. אני קצת לא יודע בדיוק מה קורה לי, הוא מגמגם. הוא נזכר במה שסיפרה לו על אבא. איך יצא מהישיבה לחיים והיה הלום מכך שהושיבו אותו בכיתה אחת עם אקסטרנים בני שש-עשרה כדי שישלים בגרות במתמטיקה. זה אחרי שנחשב עילוי בישיבה, על-פי מה שאומרת אמו והחברים של אבא שלו, אם אפשר להאמין בכלל לסיפורים שלהם. האם גם אבא שלו כתב שירים? נראה שלא. הוא גם לא קרא כמוהו, לפי הספרייה המצומצמת יחסית שהותיר אחריו. אבא שלו גם לא היה מודע כמוהו, כנראה, ואולי זה ההבדל הגדול ביניהם?

הוא מבקש מאמו את מפתחות הרכב. הוא דוהר ברכב אנה ואנה, ללא מטרה. נעים לו לנסוע במהירות ולהתאים את הדהרת הרכב לסחרור שמתחולל בתוכו פנימה. הוא קונה קלטת של שלמה ארצי ומשמיע אותה לעצמו במכונית. השירים, שפחד מהם ותיעב אותם בעבר, נראים לו כעת הולמים, הולמים גבר צעיר אך מיוסר שנוסע כך במהירות.

כשהוא חוזר לכפר הוא רואה מחלון הרכב את יעל יוצאת מביתה. לו רק ידעה מה עובר עליו, איך השתנה. אם רק היתה יודעת שהוא מאזין לשלמה ארצי, קורא ספרים שערורייתיים ברעבתנות, שואף את החורף במלוא החזה. הוא מאזין ליהודה פוליקר ברדיו שר פחות אבל כואב, עם תה ורקיק אפשר להמתיק ובערב אני כותב, ומרגיש שהשיר נכתב עליו, על אהבתו הנכזבת ליעל. הוא קונה גם את הקלטת של פוליקר, מעט מאוכזב אמנם שלא הזמר כתב את המילים ששר, שלא כמו שלמה ארצי.

ובאחד מערבי השבתות הוא נתקל ביעל, היורדת ממדרגות עזרת הנשים, ביציאה מבית-הכנסת. היא מהנהנת לעברו בלהט מתאפק, כאילו היא יודעת משהו, כולאת משהו, ואומרת לו, אתה יודע שאנחנו צריכים לדבר פעם. הוא מאדים, מרטיט, מנסה לשלוט בעצמו. כן, בהזדמנות, הוא אומר כאילו באגביות. והיא אומרת גם, כן, בהזדמנות, ומסתלקת לה. למה היא התכוונה? הוא חוקר את עצמו. על מה היא רוצה שנדבר? האם היא חושבת שעשתה טעות? אז, לפני שנים? ובגלל מה שקורה עכשיו? לא, לא יכול להיות שהיא כבר יודעת מה עובר עליו, אף אחד לא יודע, להוציא את בן הרב, ואפילו אמו לא יודעת. ואולי היא מרגישה אשמה על מה שאירע ורוצה לנחם אותו, את היתום? רוצה לכפר על נטישתה, ששימשה בדיעבד חזרה גנרלית, ואולי קשורה בדעתה כבדעתו איכשהו לדבר האמיתי, לנטישת אבא שלו? הוא הוזה ביעל שבאה לשוחח איתו ומתוודה על טעותה, מצהירה על כך שהם נועדו זה לזה, מבקשת מחילה על אכזריותה, רוצה שיתאחדו.

אבל הוא שומע אחרי כמה שבועות שיעל עומדת להתחתן. הוא מאזין שוב ושוב ל"פחות אבל כואב".

 

*

המוכרת בחנות הספרים מיד שנייה, בעיירה הסמוכה לכפר, היא כבת ארבעים. שערה המִידלל-מעט אסוף לעורפה בקוקו, והיא מחייכת אליו כשהוא נכנס לחנות ומיד ממשיכה לעשן ולקרוא. הוא מגיע לחנות כבר כמה שבועות ברציפות והוא מתאכזב שהמוכרת אינה מביעה התפעלות מהספרים שהוא רוכש. רק מבט חוקר שואל היא מרפרפת לכיוונו. הרי בוודאי לא רבים הצעירים בגילי שקוראים ספרים כאלה, הוא מתמרמר.

הוא מנסה לנהוג באדישות כשהוא ניגש אל המוכרת הבוהמיינית למראה והמעשנת עם השלל היומי, והיא רק מחייכת ונוקבת בסכום הקנייה. פעם אחת הוא מנסה להתווכח על המחיר, לא כל-כך בשביל להוריד אותו אלא בשביל לראות אם תנהג בו באופן מיוחד, אבל היא רק מחייכת ואינה מוכנה להתפשר. היא בוודאי לא רוצה להראות לו עד כמה היא מתפעלת ממנו, הוא מגשש.

ופעם אחת הוא נכנס לחנות וצעירה חייכנית יושבת במקום המוכרת המבוגרת. גם היא מעשנת וקוראת וגם היא נראית אדישה לבחירות המסעירות שלו, אף כי החיוך שלה רחב יותר כשהוא שואל אותה על ספרים מסוימים שהוא מחפש. כשהוא סוקר את אחד המדפים הפנימיים הוא שומע את המוכרת המבוגרת נכנסת ומצחקקת עם הצעירה. המבוגרת מכינה קפה לשתיהן והן מפטפטות ביניהן. הן אם ובת, הוא מבין, ומדמה לעצמו את חייהן עוברים בעישון, בקריאה וברכילות משועשעת על גברים. ושוב צצה יעל בזכרונו. יעל, שאף כי גדלה כמוהו בכפר הדתי, בטח היתה משתלבת בשיחה בקלילות. יושבת וקוראת איתן, אולי גם מעשנת, מפטפטת איתן על גברים ולא מתפעלת מהקונה חמור-הסבר שעורם לפניהן את הספרים חמורי-הסבר שלו.

 

*

עם כמה תלמידים מהישיבה הגבוהה הוא נוסע לשבּת-חתן של אחד מחבריו לשיעור בי"ת. הם מתארחים בביתו של החבר בקריות ולתדהמתו, בערב שבת, הוא פוגש בבית-הכנסת את הבחור הצדיק, המבוגר ממנו בשנתיים, בעל פאות הלחיים המשייות, שנהג אי אז בישיבה התיכונית ללמוד בחרישיות ב"משמר", בעוד ציציותיו הארוכות מתלוות בטלטולן לניעותיו החרישיות. הוא מבחין מיד שהבחור אינו לובש ציצית, שכיפתו קטנה באופן משמעותי ושהוא מעיין בספר כלשהו, שאינו סידור, כל זמן התפילה. אחרי התפילה הוא ניגש אליו, מזכיר לו מי הוא ומבקש לשוחח איתו עוד הערב או למחרת. הבחור נעתר והוא חוזר ומצטרף אל חבריו שבאו לעשות שמח בבית החתן. אחרי הסעודה הוא נפגש עם הבחור במקום המפגש של הצעירים הדתיים בעיר.

הוא משוחח בלהט עם הבחור, מנסה לתחקר. עברתי שינוי, אומר הבחור מהורהר, כשהוא בוחן את בן-שיחו. לא, בסוף לא הלכתי לישיבה, אני עכשיו בצבא, עונה הבחור. אני אפסנאי. אני לא יודע אם אני לא דתי, ממשיך הבחור, הבנתי, פשוט, שזה לא מעניין אותי. רק עכשיו, בעצם, עם חברה שלי, פסקו קצת הסערות. הוא שואל ושואל, מרגיש שהבחור החיוור והמהורהר שפגש במקרה יוכל לסייע לו, להבהיר לו לאן הוסטו חייו באלימות כזאת, מבקש את הטלפון של הבחור. אבל הבחור עוצר אותו. תשמע, הבחור אומר לפתע, זה לא נוח לי לדבר על זה. אנשים כמונו, דברים כאלה, עוברים לבד.

 

*

הוא ניגש עם כמה משיריו לעורך של כתב-עת קטנטן, מקומי, בהתנחלות של סבתו. העורך מעיין בהם ומודיע לו שיפרסם שניים. ההתרגשות שמציפה אותו אורכת יום בלבד, והוא מוסיף את ההתאדשות הזריזה שלו לפרסום לאוסף הרגשות שהוא מלקט מתוכו.

וכעבור חודשיים, עמוק בתוך זמן חורף, נצנוצי הרהורים מהעבר, שתמיד לחשו כמעיינות גייזר, שהוא התיישב באלימות על גב השסתומים שלהם, מתפרצים: אולי אין כלום מסביבי? אולי ענן החוֹם הלבן שאני מכוון אליו בתפילה הוא כיס אוויר חם שיוצא בעצם ממני עצמי, כמו הבלונים בקריקטורות?

הוא נרעד מהמחשבה אבל מוקסם מכך שהיא מחרידה רק בהתחלה. כמו מישהו שזינק לתהום באפלה וגילה שצנח רק חצי מטר. הוא מוקסם משרשור המחשבות עצמו. והוא מוקסם גם מכך שמתחילה כל-כך מהר תקופה חדשה. עכשיו, בתחילת החודש השלישי, גילה שאין זה משנה אם אלוהים קיים, כל עוד נפשו וחייו עשירים כל-כך. המחשבה שאין כלום מחרידה רק אם העולם והוא ריקניים. כן, הוא מתלהב, ייתכן שאלוהים הוא המחזאי אבל ההצגה יכולה כעת להמשיך לרוץ גם בלעדיו!

הוא חוזר ומתרפק על אלוהיו בתפילה, מבקש ממנו עזרה בדרך החדשה שהוא צועד בה, דרך שבחלקה פסולה בעיניו של אותו אלוהים עצמו. כמו צייטלין, כמו ביאליק, גם הוא רוצה לנהל עם אלוהים מערכת יחסים קרובה וסוערת. אם ירחיק בדרך הכפירה יאבד את הסערה בחייו.

אבל בחלוף זמן-מה, הוא לא מוכן לעצור. המחשבה שהוא יכול במחשבה להביא על עצמו אובדן סופי כזה אינה מניחה לו. אולי יצעד בדרך עד סופה? יצעד בדרך הכפירה בעוז עד שזו תאבּד מקסמה? ואז ישאב עונג סודי מהאומץ להכיר בתִפלות שנותרה?

 

*

ימיו בישיבה מתקצרים והולכים. הוא חוזר לכפר כבר בתחילת סוף השבוע, באמצע השבוע, ולבסוף ביום שני, יום אחד בלבד אחרי שהגיע אליה. חבריו בישיבה נראים כמו מלווים שנותרו על הרציף, שמרימים ידיהם בהיסוס ובאי אמון מסוים כדי לנופף לו לשלום. מה הם חושבים עליו?

הוא כבר לא פונה לאלוהיו, אלא מדבר עליו בגוף שלישי: אין לו את הזכות להעניש על אי הנחת תפילין, על היעדרות מתפילה, אם הוא יצר את הנשמה שלי מעונה כמו בד רטוב שמסובבים ומסובבים אותו כדי לסחוט ממנו עוד מים. ולבסוף הוא לא פונה יותר לאלוהיו אפילו בגוף שלישי, אלא מוריד אותו באחד הרציפים המום וכועס ורוקע לשווא ברגליו כשהוא ממשיך בדהירתו.

 

*

הוא נותר לבדו בקרון הריק.

הוא וגופו.

הוא מביט בגופו ונזכר לפתע בנוסע הסמוי שמסופח אליו. ארבע שנים הוא כבר מסתיר אותו בין רגליו. רק בלילות, אחת לכמה חודשים, הוא מוציא אותו להקיא בחופזה את כל מה שנצבר בו בימי המחנק ומיד חוזר ומסתיר אותו. במרירות ובזעם הוא נזכר איך רצה להרוג את עצמו ביום קיץ אחד, לפני כמה שנים, כשלא משל ברוחו והוציא את זרעו לבטלה. איך קרא בדמעות ובדבקות את "התיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב כל אימת שכשל. איך דימה שתחושת החולשה שפקדה אותו בתום ההקאה היא עונשו של המוז"ל. שהריח הרע שדימה שיוצא מפיו הוא תוצאה של הוז"ל. איזו איוולת. למי יש את הזכות לאסור עלי לעשות ככל העולה על רוחי בגופי. איזה עוד נחמה נותרה לי חוץ מאשר גופי. בתיעוב הוא רומס את המילים "הוצאת זרע לבטלה" ומחליף אותן ב"אוננות". מילה מדעית, טבעית. הוא ממשמש בהתלהבות באיברו, משלהב אותו לנקמה ברודן האכזרי שנזרק ללא גינונים בתחנה הקודמת, רוכב על גבו המתקמר ומתקשח של איברו, שוורידיו בולטים ממאמץ, אל החירות. הפורקן אדיר והוא מקפיד להתענג גם על היעדרם של רגשי אשמה, שניצבו כמו צלליות בפינות החדר. כן, זה טבעי. כן, כך, רק כך, צריך לנהוג. והוא ממשיך וממשיך בפעילות הטבעית שלאלוהים ולאדם אין את הזכות לאסור עליו. הוא סוחט את האיבר שוב ושוב, מאונן שלוש וארבע פעמים ביום, חמש, ופעם אחת אפילו שמונה. הוא לא חושב כלל על נשים, אלא רק על פלא האיבר, פלא הגדילה וההתקשות והפלא המזנק ממנו. רק באופן תיאורטי הוא יודע שנשים או זכרן אמורים לגרות ולעורר את האיבר לפעולתו. הוא לא נזקק להן. האיבר עצמו, המודע לפתע לקיומו, מעורר את עצמו. ידיו שלו המלטפות אותו טובות ומפתיעות יותר מידי אלף נשים. האיבר תשוש ומתכנס בין רגליו, מסב ביגיעה על כריותיו, אבל הוא לא נותן לו מנוח. במרירות ובאכזריות הוא רוצה למוץ מהחיים את כל העסיס שלהם מיד, בלי שהיות. יותר מדי שנים חיכה. כל הטחת זרע היא יריקה בפניו של אלוהים, כל מנת זרע לבנבן מתווספת לכף הזכות של מאזני חייו, הפקדה לפלוס בחשבון חייו.

כעת הוא חש איך הוסרו כל הכבלים באמת, איך מתחילה הדהירה האמיתית. כל מה שהוא זקוק לו כדי לצאת לדרך נמצא איתו, בין רגליו. הוא לא זקוק למשאות מיותרים, לא לספרים, לא לחברים ולא לאלוהים. הוא דוהר על איברו כמו על סוס, נעצר רק לפרקים כדי לאכול, לשתות ולנוח, רק כדי להזין את סוסו להמשך הדהרה.

 

*

הוא קודח, נפשו מזיעה, מוחו הומה, איברו תשוש. רגעי ההפוגה אחרי הגמירה זרים כל-כך, כמו אי שליֵו שהוטל לחופו מְים סוער, כך שאורכות כמה דקות עד שהוא מסוגל להתמצא בחבל הארץ החדש, לגלות את מקווי המים המתוקים, את עצי הקוקוס, לבנות את המחסה המאולתר. אבל כעבור כמה שעות נעלם האי תחתיו בפיצוץ גרעיני אי שם בשורשו והוא שוב באוקיינוס המין הרוגש.

כשאין איש בבית הוא מטלפן לקווים הארוטיים, שמספריהם מתפרסמים בלוויית ציטוטי גסות מדהימה, לא תשוער, בעיתונים. השיחות הארוטיות המוקלטות עצמן, שחלקן באנגלית שנדמית לו מלאת חדוות זימה וחודרנות שערורייתיות, מדהימות אף יותר. כאילו לעומק הזימה אין שיעור, אין קץ. כל נקב גוף מסתיר מאחוריו נקב גוף נוסף, מרעיש יותר, נוזלי גוף שאינם נוגעים לכאורה למין נוגעים פתאום, אתרים מהוגנים הופכים לזירות הפקרות. הוא מסתחרר מהעומק, יודע שהציפה מעלה תהיה קשה יותר ויותר. הוא צריך לא להפריז בשיחות הללו, הן יקרות והוא חושש שאמו תגלה אותן בחשבון הטלפון, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו.

הוא מרגיש שהוא מאבד שליטה. עליו לזנק לתוך התהום כדי לעמוד סוף סוף על קרקעית כלשהי, ליטול את העוקץ מהמדרון הלא מסתיים, לגלות שגם למדרון הזה יש תחתית, שיא שאחריו מגיעה סוף סוף התפכחות.

*

באחת החתונות, התוכפות יותר ויותר בקרב חבריו בשיעור בי"ת, המזרזפות אט אט לקראת קילוח יציב, הוא פוגש במפתיע בחבר המתאבד שלו מהישיבה התיכונית, החבר שסיפר לו שבכוונתו ליטול את חייו והוא רץ לספר על כך לאם, רץ להצילו. הוא לא יכול להימנע מלספר לכל מי שהוא נפגש איתו מה עובר עליו. הוא כבר לא בחור ישיבה חיוור ולמדן. החבר המתאבד מאזין לו בשקיקה. החבר שהשתקם מרוצה מהמעמד המיושב שהוא זוכה בו, כל-כך במפתיע, על רקע ההתפרצות הרוטטת של חברו, התלמיד הטוב. אתה יודע מה, אומר החבר המתאבד, כאילו מתוך אמפתיה שמלווה בהרהור ארוך ומעמיק, יש לי מישהי שמתאימה לך. ידידה שלי, ציירת, דתייה, אבל מתלבטת, היא בטוח תבין על מה אתה מדבר. מה? מי? הוא מתבלבל, נרעש כבר לקראת הבחורה האלמונית, ידידה שלך? היא היתה חברה שלך פעם? לא, לא, מרגיע אותו החבר, רק ידידה. כמה ימים אחר-כך הוא לוקח מחברו את הטלפון אחרי שהחבר הודיע לו שהבחורה מסכימה להיפגש.

 

*

הוא הוזה עליה. כן, זה הדבר שהוא זקוק לו. אהבה גדולה. רֵעת נפש שתעריך עד כמה הוא מיוחד, חברה שתשכיח את חרפת יעל, שתמחק אותה. הוא מאזין לשירים של שלמה ארצי, מדמיין לעצמו את האהבה, איך לצדו נמצאת מישהי מסעירה, יפה, מורכבת, שתיסע יחד איתו במהירות בכבישים. היא תצייר והוא יכתוב.

הוא נוסע לאסוף אותה מביתה בפתח-תקווה. הם קבעו בשיחת הטלפון ללכת יחד ליוטבתה בטיילת בתל-אביב. יש שם תעודת כשרות והמקום גם ליד הים. כשהוא מגיע לבית הפרטי המטופח הבחורה יוצאת לקראתו. הוא מחניק בכוח את אכזבתו. הבחורה לובשת שמלת אוהל שמאהילה על גופה המלא, מרכיבה משקפיים על מבט ערני אך מעט חשדן. זו לא ידידת הנפש שהוא חשב עליה, זו שתחלץ אותו מכלא הבדידות. אבל למה? בגלל שהיא שמנה? הוא מנסה לחנוק למוות את המחשבות שלו, שנראות לו מזעזעות. הבחורה סוקרת את פניו בעיון ונדמה לו שגם בבדיחות דעת. הוא מרגיש מורת רוח קלה.

אז מה, אתה רוצה לחזור בשאלה? היא שואלת, מיד עם כניסתה לרכב. הוא פותח לדבר, וככל שהוא מדבר הוא נסחף יותר ויותר. לא, הוא לא יודע, הוא דווקא מחפש אלוהים, אם היא מבינה למה הוא מתכוון. היא מהנהנת. היא מבינה. הוא רק גילה שהחיים מורכבים כל-כך ואולי אפשר להגיע לאלוהים בדרכים אחרות. ואולי זה לא כזה חשוב להגיע לאלוהים. הוא לא יודע, הוא מבולבל, אבל הוא התחיל לכתוב. כאן הוא משתתק לרגע ומציץ בפניה. הבחורה שותקת והוא ממשיך, משתדל לנווט את הרכב בלי יותר מדי הססנות ברחובות תל-אביב הזרים. ומה איתךְ? הוא נזכר שעליו להתעניין גם בה, נראה לך שתישארי דתייה? כן, אני חושבת שכן, היא אומרת והוא מתרעם בלבו על החבר שתיאר אותה כחילונית. בטח שהיא תישאר דתייה, הוא חושב לעצמו בנחשול טינה, מה היא תעשה בתור חילונית. הוא מזועזע מהמחשבות שלו. אבל בעצם, הוא מהרהר מיד, אלה הן מחשבות מסוג המחשבות המעניינות שהוא נהנה להכניס לאוסף החדש שלו.

היא לא מאמינה בלשבור מסגרות, ממשיכה הבחורה, זה נראה לה מיותר, העיקר מה שקורה מבפנים. הוא מחנה לבסוף את הרכב, אחרי חיפוש חנייה מתיש, תפל, והם נכנסים ליוטבתה ומזמינים. הטיילת והמסעדה מהממות את חושיו. הוא ממשיך לספר לה על עצמו, לא פוסח על דבר, כפי שהתרגל להתוודות בחודשים האחרונים. היא מקשיבה בעניין ובסוף הפגישה הם קובעים להיפגש פעם נוספת.

למה הוא קבע איתה לפעם נוספת? הוא מוכיח את עצמו בדרך הביתה, הרי הוא לא רוצה אותה, הוא מוליך אותה שולל. אבל מצד שני, היה לו נעים איתה, היא הקשיבה לו בעניין, והיא גם באמת ציירת, אמנית, הבטיחה להביא כמה ציורים לפגישה הבאה.

אבל בפגישה הבאה הוא לא מצליח להחניק את התמרמרותו, שותק יותר מדי, מחייך בעקמומיות לשאלתה מה קרה לו. הבחורה מרגישה בזה. נראה לה שהוא עוד לא סגור על עצמו, היא אומרת. הוא משתדל לא להנהן, לתת לה את ההרגשה שהיא זו שאינה מעוניינת בו.

הוא חוזר לבית בכפר בהקלה עצומה, אבל דבר-מה מתחיל לבעור בו.

 

*

למה החבר המתאבד חשב שהיא מתאימה לו? למה הוא עצמו לא נהיה חבר שלה? בגלל שהיא שמנה? כן, רק בגלל זה. לו, "הרוחני", החבר חושב שהיא מתאימה, לו, הרחפן, החבר חושב שלא יפריעו עניינים כאלה, לו, החלש, החבר חושב שלא מגיעה מישהי יותר טובה. אבל זה כן מפריע לו והיא לא מתאימה לו וכן מגיעה לו מישהי טובה יותר. הוא לא ייתן, לא ייתן, שיתייחסו אליו כך. כן, הם רוצים לסגור אותו בשמורה הרוחנית, ככה זה מגיל אפס, ככה זה מאז יעל. הם רוצים שיתנחם בכך שהוא תלמיד טוב, "בוגר לגילו", תלמיד חכם, רב, איש שענייני העולם הזה לא מעניינים אותו כפי שהם מעניינים אותם, כפי שהם מעניינים את כולם. ובצדק. זה הדבר היחיד שחשוב אבל הם רוצים להסתיר את זה ממנו כי הם חושבים שהוא לא יכול לעמוד באמת הזאת, הם חושבים שהוא לא מוכשר להצליח בדרך העולם הזאת. גם אבא שלו היה רוחני, גם הוא היה מסור לארץ-ישראל במקום לענייני העולם הזה, וכולם שיבחו אותו על הטוהר שלו ועל הענווה שלו ועל מסירותו ועל נאמנותו רק כדי להסתיר ממנו את האמת.

הם חושבים שהוא בדיוק כמו אבא שלו, לכן אמא שלו מודאגת, לכן יעל רוצה לדבר איתו, לכן החבר המתאבד שידך לו את הציירת הלא-יפה הזאת. לכן הם היו רוצים שיישאר בישיבה, בסביבה מגוננת, שבה סוג הכישרון המסוים והלא-חשוב שיש לו זוכה להערכה. הם חושבים כולם שהוא לא מתאים לחיים. כן, הם רוצים לסגור אותו בישיבה, מזייפים כולם הערכה ללימודים בישיבה בעוד שהיא, בעצם, עיר מקלט לאנשים חלושים, שאינם יכולים להתמודד עם החיים. כולם מזייפים הערכה ללימודים הללו אבל אף-אחד בעצם לא מאמין בזה. צריך להציל את האנשים החלשים והרוחניים בדרך כלשהי אז מזייפים הערכה לרוחניות. כולם, כולם, יעל והדודים שלו, המוכרת בחנות הספרים והחבר המתאבד, כל העולם, כולם, כולם, יודעים מה חשוב באמת. חשוב להיות חזק, חשוב להיות עשיר, חשוב להיות יפה, חשוב להיות ערמומי, חשוב להיות חצוף, חשוב להיות חילוני, חשוב לדעת לנצח, לרמוס, לתחמן, לשכב, לזיין, לאכול ולשתות, להרוויח. אבל יש כאלה, חלושים, שמסתירים את כל זה מעיניהם ומנסים בטוב-לב דוחה לדחוק אותם לשמורה, בה ידַמו לעצמם שהם חשובים והסביבה תשתף עם זה פעולה ותעריץ אותם כביכול. זה המס שהסביבה משלמת לאנשים מסוגו כדי שלא יתמרדו והם, החזקים, יוכלו להתפנות לעסוק בדברים החשובים באמת.

כן, רצו לדחוק אותו להיות רוחני, עניו, למדן, חיוור, רב, לקבל את זה שכל היעלות של העולם לא ירצו אותו אף פעם. אבל הוא לא מוכן שיכלאו אותו, הוא לא ייתן, הוא יראה לכולם שהוא לא רוחני, הוא לא "ישיבה בוחער", איזה גועל, עם דבלולי זקן, רכון על ספרי לימוד. הוא לא כמו אבא שלו. גם הוא רוצה שיפחדו ממנו, שיאהבו אותו, שייפלו לרגליו.

כן, מגיל צעיר הם מכוונים אותו לזה, מאזינים כאילו בשקיקה לדברי התורה שלו, מתמוגגים כביכול מהרצינות שלו, מתפעלים מהציונים הגבוהים שלו, לוחשים באוזניו בהתפעלות שהוא בוגר לגילו, לוחשים כאילו לעצמם, אבל מכוונים טוב טוב שהוא ישמע שהוא נולד מהול, כביכול בעל ייחוד וייעוד, מסתירים ממנו את טבעו של העולם מתוך אמונה שהוא לא יעמוד בזה, שטוּב העולם לא מגיע לאנשים כמוהו.

הוא לא רוצה להיות בוגר, לא רוצה, הוא רוצה להיות ילד, ילד לא אחראי שעושה מה שבא לו. הם רוצים להפוך אותו מהר מהר לאבא, לכן השידוך הזה עם הציירת שמחפשת לה בעל, הם רוצים להפוך אותו לאבא לפני שהיה ילד, כשלו עצמו לא היה אבא, כשלא היו לו בכלל נעורים, כמו שלא היו לביאליק. הם רוצים להפוך אותו למבוגר, אחראי, מסור לאשה לא יפה, מגדל ילדים, ועוד ילדים, אומר דבר תורה, ועוד אחד. הוא לא מוכן, לא מוכן. הוא לא ייתן להם.

 

*

הוא מדפדף בקדחתנות חרֵדה בעיתון ונעצר מול מודעות שירותי הליווי. לבו דופק כשהוא מתקשר. קול משועמם עונה לו שעליו להגיע לטלפון ציבורי ברמת-אביב ורק משם להתקשר. הוא מבקש מאמו את הרכב ונוסע לרמת-אביב. בדרך הוא מגלה ששכח את העיתון עם מספר הטלפון בבית. הוא כועס על עצמו אבל בעצם נאחז בזה, כאילו בכך אותתו לו שעליו לחזור על עקבותיו. אבל האש כבר אחזה בו בקצהו ושום דבר לא יוכל לכבות אותו עכשיו. עוד מעט יהפוך ללהבה רוקדת ומשתוללת בתוך מכונית לבנה שהנהגים מביטים לעברה בחרדה כשהם חולפים על פניה. הוא מגיע למרכז המסחרי ברמת אביב ג', מסתכל סביבו בזרות, ומחפש עיתון. הוא חושש שמוכר העיתונים יודע בדיוק מה הוא מחפש. הוא רואה על פניו, המוכר, שכל חדשות היום, כל עמודי הכלכלה, כל ידיעות הספורט וכל מדורי הדעות, מעניינים אותו כקליפת השום. רק מודעה קטנה בעיתון מעניינת אותו. אם היה אמיץ דיו היה מציץ בעיתון בדוכן עצמו ומצלם בזכרונו את הטלפון וחוסך את השקלים של קניית העיתון. מצד שני, הוא חושב באירוניה, הוא הולך לשלם עוד מעט הרבה יותר. הוא מתקשר מהטלפון הציבורי שהקול הנשי המשועמם, שנדמה שבעליו לועס מסטיק בזמן שהוא מדבר, הפנה אותו אליו. מה המספר של הטלפון שאתה מדבר ממנו, אומר הקול בקוצר רוח. למה היא רוצה לדעת? הוא תוהה. היא נשמעת מרוצה כשהוא קורא את המספר באוזניה ומיד הוא מבין שהיא רוצה לדעת אם אכן הוא נמצא היכן שהוא אומר שהוא נמצא ולא סתם מטריד אותה מביתו. הוא חש גאווה על כך שעמד במבחן, שהוא בסדר. האשה, היא לא נשמעת לו בחורה, אומרת שזה עולה מאתיים שקלים. הוא נבוך, יש לו רק מאה ושמונים והכספומט לא יוציא לו יותר מזה היום. איך הוא שכח בבית לשאול את הפרט הכי חשוב? יש לי רק מאה ושמונים, הוא מגמגם, אבל מיד הוא מוסיף בביטחון של נואשים, אני אתן לך גם את השעון שלי, זה שעון טוב. היא שותקת, מתלבטת, אבל משהו בנואשות שלו כנראה משכנע אותה. היא מורה לו להגיע לאחד החדרים בקאונטרי קלאב, מכוונת אותו מכיוון שהוא לא מכיר את המקום כאילו היתה דודה המסבירה לאחיינה היכן מתקיים האירוע המשפחתי. הוא מחנה את הרכב בחניון העפר שליד הקאונטרי קלאב, ואומר לשומר, כפי שהורתה לו לומר, שהוא מבקר מישהו באחד החדרים. הוא דופק על הדלת ודווקא הדלת שמאחוריו נפתחת לרגע ומיד נסגרת. נדמה לו שראש של גבר הציץ לכיוונו אבל אולי רק נדמה לו כך. הוא דופק שוב והדלת מולו נפתחת.

*

פותחת לו אשה כבת שלושים וחמש. מבטה אירוני וערני. שערה המגיע לקצה אוזניה בלונדיני, שפתיה צבועות באדום והיא לובשת מכנסי ברמודה וחולצה שקופה שמבעדה בולט פס אטום של חזייה שחורה. היא נאה למדי אבל יופייה אינו משתק. אז הגעת בסוף, היא מחייכת ומושיבה אותו על הספה לידה. זה פעם ראשונה שלי, הוא פולט וחש מלאכותי, כאילו הוא משחק תפקיד. אה, ככה, היא אומרת, והוא לא בטוח אם היא מתפעלת או אדישה. איפה המתנה שלי, היא שואלת בלי להקשות את קולה, ברכות. הוא מוציא בחיפזון רוטט ומעט מעושה, אינסטינקט שנועד להרבות את התענוג, הוא מהרהר במטושטש, את הארנק ומניח בידה את מאה ושמונים השקלים ומוריד מפרק ידו את השעון. היא מחייכת אליו ועם זאת בוחנת בעיניה את השעון הגברי. טוב, זה יהיה בסדר.

הוא מבקש ללכת לשירותים לרגע ובחדר השירותים הקטן של חדר המלון, שנראה לו מפואר, הוא ממשמש באיברו, בודק אם הוא כשיר. הוא חוזר לחדר הגדול והאשה כבר שוכבת על המיטה, את החולצה השקופה הסירה והיא אוחזת בידיה בשולי מכנסי הברמודה, מקפלת את ברכיה לבטנה ומורידה את המכנסיים ואת התחתונים. בוא, תראה, היא לוחשת לו. הוא מקרב את פניו לעבר איבר המין שלה ולוחש, אז ככה זה נראה. להפתעתו הוא לא מופתע ממה שהוא רואה למרות שהפעם הראשונה והאחרונה שראה ערווה, כך הוא עדיין קורא לזה במחשבתו, לא "כוּס", היתה בעיתון "לאישה" שבחדר-ההמתנה במרפאה שבה עובדת אמו. אז ככה זה נראה, הוא אומר ומרגיש איך הוא מזייף מעט את השתאותו. אפשר ללקק את זה, הוא שואל בקול בתולי, בתולי כמעט במכוון, וכעת האשה מביטה בו בעיון. אתה רוצה? טוב, אם אתה רוצה. שיער הערווה שלה מסולסל כמו בלורית גלית שחורה סביב הפתח. השיער המסתלסל נעים למגע הלשון שלו והוא מלקק הלוך ושוב סביב הלוע האדום.

אבל האשה הופכת פתאום קצרת רוח. היא מרחיקה את האגן מפניו ומורידה את חזייתה השחורה. שדיה מתפרצים קדימה, מושכים יותר ופחות בו-זמנית, כאשר הם חשופים ואינם דחוסים ומוגבהים, והוא מבקש בקול בתולי לינוק מהם. היא נעתרת בקוצר רוח מסוים והוא יונק.

בוא, תתפשט, היא פוקדת. הוא מוריד את בגדיו והיא נותנת בידיו קונדום. מה, מה עושים עם זה? הוא שואל, במבוכה אמיתית כעת, והיא מורה לו לשכב על הגב ונוטלת מידיו את הקונדום. היא לוחכת את איברו כמה לחיכות חטופות ומנסה להלביש אבל האיבר שלו לא זקוף מספיק. בוא, תירגע, היא מניחה את ידה על חזהו ויורדת בידה למטה, לערוץ העמוק והמיוער. איברו מתאושש והיא מלבישה את הקונדום. כעת היא מתהפכת על גבה ומסמנת לו לעלות עליה. היא אוחזת באיברו ומחליקה אותו לתוכה. ומה עכשיו? הוא שואל, שוב, במבוכה אמיתית. קדימה ואחורה, האשה אומרת, וצוחקת בגסות פתאום, פשוט קדימה ואחורה, כל אחד יכול לעשות את זה. הוא נע קדימה ואחורה אבל אחרי ההנאה שנמסכה עם ההחלקה לַתוך החמים שלה הוא לא מצליח ליהנות ונע בצורה מכאנית. בוא, נעשה את זה אחרת, אומרת האשה וכורעת על ארבע. הוא רואה את אחוריה הלבנים מולו, ואת נקביה, ומכניס את האיבר לנקב התחתון. באותו קול בתולי ומתפעל שרכש לו בדקות האחרונות הוא אומר לה, זה כמו חיות ככה, זה יפה. היא משועשעת, כן, זה כמו חיות, אבל בוא נמהר קצת, טוב?

אחרי שגמר הוא חש אסיר תודה ונושק לה בהתלהבות מבוישת על הלחי. היא מחייכת וטופחת על כתפו והוא יוצא לאור המסמא שבחוץ. מאוכזב, משבא על סיפוקו, הוא בכל זאת גאה. לא רק על עצם המעשה אלא על כך שהמעשה מסמן את המרחק העצום שגמא, הביצה העמוקה שבה שקע כולו, עד לנחיריו, הדרך שבה פנה, שאין ממנה יותר חזרה.

האם כעת סומן ההבדל בין חייו לחיי אבא שלו?

 

*

והחורף הזה, שבו חזה בכל חודש בתקופה חדשה בתכלית, הנמתחת לנגד עיניו בפועל ממש, שבו הוא ניצב במרכז וברא עולמות חדשים והחריבם מדי כמה שבועות, החורף הזה מתקדם ללא רחמים לקראת התבהרות. באביב מתגייסים בני גילו הלומדים בישיבות ההסדר. האם יתגייס איתם? הרי כעת הוא יודע בוודאות שלהישאר עשר שנים בישיבה הגבוהה ההררית כפי שתכנן אין בכוונתו, להיעשות רב אין הוא חפץ, לקבור את עצמו בקבר שכרו לו אין הוא מוכן. ואולי יתגייס לבדו, לשלוש שנים? כמו כולם? כמו החילונים? המחשבה קוסמת לרגע, לגזור את עצמו מכולם, לקרוע את כל הבגדים שלבש בתשע-עשרה השנים האחרונות, להשליך אותם בערימה בחוף ולצלול לשלוש שנים באגם הצבאי.

אבל לא, הוא לא מסוגל, הוא מפחד, מפחד מלהתעסק בנשק, במדים, בטנק או בנגמ"ש, מפחד מעמיתיו החיילים, מהפקידות הצחקניות. הוא לא מפחד מהערבים או מלבנון, הוא מפחד מכך שהחטא הקדמון יתגלה. יתגלה חטא המגושמות שמסמל בעיניו את החולשה שעברה לו בירושה. הנכות הזאת שקשורה בעיניו לנישואיו המאוחרים של אבא שלו, לגובהו המופרז, לגבו הכפוף, לדיבורו המהוסס, למשקפיו העבים, ללהיטותו האידיאולוגית.

מה יעשה אפוא? להתגייס או להמתין? עזות המצח של המציאות, שבאה ושוטחת בפניו את תביעותיה, מקוממת אותו. ומה עם החופש שניתן בידיו זה עתה? האם הוא תעתוע בלבד? אשליה שמחזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד? האם מה שהתרחש בתוכו פנימה, במוחו, בגופו, זניח כל-כך ביחס לדרישות של העולם הכביר שמודד אותו כמו ענק שמודד חגב? מה היו שוות סערות הנפש? חיבוטי האמונה? כתיבת השירים? האוננות? איבוד הבתולים? מה היה המחול המשוגע שחולל כל החורף הזה אם בהקשת אצבע צרידה יכולה המציאות להעמיד אותו בדום? והעובדה שהגילוי הזה מצטרף לאוסף הגילויים שלו על חייו אינה מעודדת הפעם, מכיוון שהגילוי הזה ממחיש כמה אפסית תאוות האספנות עצמה. מדוע הוא, שאוצר בתוכו מחשבות נעלות והרות גורל כל-כך, צריך בכלל להתגייס? הוא יודע שהוא חי בזמן דמדומים, עוד לא נודע לכולם, לא נודע למשפחה, לא נודע בכפר, על השינוי שחל בו, וכשייוודע לא יוכל להוסיף עליו חריגה בוטה נוספת.

כמי שיודע שהוא עולה על פס ייצור שמסלולו נקבע מראש, אלימותו בלתי נמנעת והתקדמותו אינה ניתנת לעצירה, הוא נרשם לבסוף לאחת מישיבות ההסדר ומצטרף לחיול שנקבע כמה ימים לפני הפסח. הוא לובש את המדים שנותנים לו, נעמד בשלשות כפי שמלמדים אותו, מנסה לתחוב את הדיסקיות לנעליו כראוי, קונה בהתלהבות בורקס משומן בשקם כדי להתנחם לשעה קלה ולחוש מיוזע ושמן מיד אחרי הבליסה. את גערות המפקדים ואת צעקותיהם הוא מקבל בסרקזם. כן, כך נראה החופש שחלמת עליו, זהו הייחוד שאותו דימית לעצמך, אלה חיי ההוגה שביקשת לעצמך. לבוש במדים, מושא ללעג ולצעקות של נערים אטומים, מלקט דקות שבהן יוכל לקרוא משהו, לצאת מכל הטירוף הזה, מגניב מבטים נמקים בתשוקה לחיילות הצחקניות בבסיס הקליטה. כן, כאלה הם החיים. לא אלוהים ולא שטן, לא התאבדות ולא לידה מחדש. רק חודשים ארוכים ואפורים, מדים ירוקים וצייתנות, אדישות גמורה כלפיך ואי-יכולתך להיות אדיש כלפיהם, חלומות על שחרור שמקיצים מהם בעודם נחלמים.

לפני שהם משתחררים לסוף השבוע הראשון בשירות מקבלים החיילים כמה מאות שקלים. מענק גיוס. הוא יודע כיצד יבזבז אותם.