ארכיון קטגוריה: ניסויים בניאו-ג'ורנליזם

קצר על השפה

1. א. כאותן אמהות הלועסות בעבור תינוקיהן את המזון המוצק על מנת להופכו לרך, נימוח, כך השפה לועסת עבורנו את עולמנו זה הצחיח הקשיח, על מנת להקל עלינו את בליעתו ועיכולו.

 

המילה "מוות" לועסת עבורנו את התופעה האלימה האילמת אותה היא מתארת. מקלה במקצת את בליעתה ועיכולה.

המילה "מוות" הופכת את המוות לכמעט אנושי (בהיותה של השפה אנושית; "ויהי האדם לנפש חיה", תרגם אונקלוס: "לרוח ממללא", לרוח מדברת).

 

ב. כאותם כלבים המשתינים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם, כך אנחנו מסמנים באמצעות השפה פיסות פיסות מהעולם הגדול המקיף אותנו, הופכים אותן לאחוזותינו.

השפה כגידור קרן-זווית בקרקע-עולם אינסופית.

 

על "נערה", של אלונה פרנקל, הוצאת "חרגול"

ילדים קטנים אוהבים לשמוע שוב סיפורים שכבר מוכרים להם. כשמקריאים סיפור לילדים קטנים לא נדיר לשמוע מהם את המילים "עוד פעם" בתום ההקראה. לעיתים אף לפני תומה. "עוד פעם" תובעים הילדים הקטנים שבשבילם הסיפור מושך בדיוק בגלל שהוא מוכר. ילדים קטנים אינם תרים אחרי החידוש אלא אחרי האישוש. אישוש להכרתם והבנתם את המציאות.

גם ספרות המבוגרים בישראל נענית לזעקה אדירה גם אם לא נשמעת ל"עוד פעם". רוצים לשמוע "עוד פעם" את מה שאנחנו כבר יודעים. על הקיבוץ וסטלין, על בן גוריון ובגין, על הצנע, על המעברה, על בלוק הקרח, על השילומים. זו אינה בהכרח נוסטלגיה. פעמים רבות הסיפור ביקורתי כלפי העבר. אין כאן התרפקות על הטוב שהיה אלא על המוכרות והביטחון שהיא משרה. בדומה לילדים הקטנים, שכאמור רוצים "עוד פעם" גם לפני סופו הטוב של הסיפור, כי לא התרתה המוצלחת של העלילה מושכת אותם, אלא מוכרותה. למעשה הסוף, גם הסוף הטוב, הוא רגע מאיים בהגדרה. הרגע שבו צריך להתמודד עם הלא מוכר. עם ההווה.

"נערה" מספר בגוף ראשון, אוטוביוגרפי במוצהר, את קורותיה של הסופרת. זה ספר המשך ל"ילדה" (שזכה בספיר), בה תיארה הסופרת, ילידת 1937, את קורותיה בלבוב בזמן מלחמת העולם השנייה. ואילו הרומן "נערה" נפתח ביום האחרון של 1949, כשמשפחתה מגיעה ארצה ומתאר את העשור הראשון לקיומה בארץ. את המגורים בתל אביב ואחר כך ברמת גן; את המפגש עם ילידי הארץ שלא רצו לשמוע על שהתרחש באירופה; את המאבק הקיומי למציאת פרנסה של אביה ואמה. גישתה של פרנקל לסיפור האוטוביוגרפיה ישירה והסיגנוּן מינימלי (מתמצה כמעט אך ורק בחזרה על פרטי סיפור שונים כמה פעמים לצורכי הדגשתם). הרומן אינו מתחכם אך גם אינו מתוחכם. נקודת התצפית של הסופרת היא שילוב, לא תמיד עקבי, בין הפרספקטיבה שלה כילדה לזו של בוגרת חכמה יותר המשקיפה אל ילדותה ממרחק. הטון, גם כשהסופרת מתארת תחושות צורבות של נתק בין האם לבת, אם שהצילה את בתה במלחמה חזור והצל ולא נותר בה כוח לאמהות רגילה, או כשהסופרת מוחה בכאב על ההחמצה ברכישת השכלתה, על כך שאיש לא היה בסביבתה שעודד אותה ללמוד, או שהיא מאבחנת את עצמה כמי שחשה בו זמנית ילדה קטנה וזקנה אל מול הצברים, אינו גולש, למרבה הפלא, לרחמים עצמיים ואף מתיז לעיתים ניצוצות של הומור שחור. רגעי המפגש הראשוני עם הארץ, עם חמסין, זיתים, נטיעה בט"ו בשבט, מצליחים לרגעים לשחזר את הפתיעה הראשונית ולכן גם לחדד את מבטנו לעבר תופעות ישראליות מובנות מאליהן כאלה.

אפרופו נטיעה, חמסין או זיתים, ישנה נקודה שכדאי להתעכב עליה בספר הזה והיא נוכחותו של הטבע הארצישראלי. כך הן סביבותיה הפראיות של רמת גן: "העולם החופשי, האינסופי. שדות שמפריחים חרציות, כלניות, סביונים, שיחי רותם ונרקיסים. וכמובן ההר. הר נפוליאון הנשגב עם פריחת הצברים (…) ואחרי ההר – השדות, הפרדסים, עד הירקון". הנוכחות הזו, שתלך ותיעלם בתהליכי עיור ויותר מאוחר נדל"ניזציה, שפרנקל מתארת את הנצתם, היא בעיניי אחד המשתנים המכריעים בקביעת יחסו של הציבור היהודי בישראל לציונות. משתנה שלא נותנים עליו את הדעת. כיסויה של הארץ בשלמת בטון ומלט מותיר את הציונות ללא רפרנט, ללא "ארץ" או "אדמה" שעליהן מתרפקים. גם פרויקט ההתנחלות יכול להיות מוסבר בחיפוש אחר טבע ארצישראלי שלא נכבש עדיין על ידי האורבניות והנידלו"ן.

תיאורן של שנות החמישים ברומן מכמיר לב. הרומן משרטט את ישראל הצעירה והנאיבית, על שלל פגמיה, ישראל שנעלמה מעינינו כמו הטבע הארצישראלי עצמו, כוסתה בשכבת בטון מזוין של גלובליזציה, נינט ויונית, של נוחי וסלקום, מצנחי זהב ובקדייטינג, של עיתונים כלכליים שמחזיקים מוספי תרבות ופוליטיקה צנומים. אבל קשה להימנע מן התחושה שבניסיון השחזור הכמעט קטלוגי של שנות החמישים שמובא כאן, שאינו מחדש הרבה למי שמכיר את התקופה ולו בקוויה הכלליים, נענה גם הספר הזה לזעקה הילדית "עוד פעם". ההווה אינו מוגדר, מאיים, זר. הבה נשים פנינו לעבר.

 

ב

פרנקל מתארת את המפגש של ניצולי השואה עם הצברים. הדברים ידועים: הכינוי "סבונים", הגאווה הצברית על כך שכאן גיבורים נפלו על חרבם ולא נחנקו בגז. פרנקל, בעדינות אופיינית, אינה מבקרת בשצף קצף את הגישה הזו, רק מותחת חופת אירוניה דקה מעליה.

בעשורים האחרונים נמתחת ביקורת נוקבת על גישת "כצאן לטבח" שאפיינה את יחסה של ישראל הצעירה לקורבנות השואה. לטעון שיש דבר מה מביך בקלות המדהימה בה ביצעו הנאצים את "הפתרון הסופי", לבקר את הנהגת יהדות אירופה על טעויות חמורות בשיקול הדעת, הפכו לדוגמאות מובהקות לאי-תקינות פוליטית. אבל לא צריך להיות לאומן קנאי על מנת להבין שפיזורם של היהודים באירופה, כמו גם היעדר מנהיגות פוליטית כלל-לאומית, הקלו מאד על מלאכת ההשמדה. פרופסור שאול פרידלנדר, בספרו החדש "שנות ההשמדה", למשל, אינו חוסך ביקורתו מההנהגה היהודית. אולי הגיע הזמן לעשות רוויזיה לרוויזיה ביחסנו לנושאים הטעונים האלה?

 

על נועה ירון

רומן אינטליגנטי מאד כתבה אשת הטלוויזיה בעבר והחוזרת בתשובה בהווה, נועה ירון (הוצאת "עם עובד"). הרומן, "מקימי", שגיבורתו כוכבת טלוויזיה ששמה עלמה, מתאר את תהליך החזרה בתשובה של הגיבורה, שאינו שונה בהרבה, יש להניח, מהתהליך שעברה הסופרת.

 

אני רוצה לרגע להפריד בין המסקנות שאליהן הגיעה הגיבורה לבין המניעים שהובילו אותה למסקנות הללו. אם נעשה את ההפרדה המתודית הזו לרגע נוכל לקרוא ברומן כביקורת התרבות המערבית האורבנית ומוסד האצולה המפלצתי שלה: הסלבריטאות. כי לא פחות משהרומן הזה הוא רומן על "חזרה בתשובה" הוא רומן על המחיר הבלתי נסבל שגובים החיים האורבניים המערביים גם ודווקא ממי שנמנים עם "המנצחים" לפי הקריטריונים שלהם.

 

הסלבריטאות, על פי ירון, היא מסכה בלתי נסבלת, חונקת. בצילומים לכתבה בעיתון על המלתחה הפרטית שלה מחליטים פרנסי העיתון שהמלתחה של עלמה לא מספיק מעניינת ויש להחליף את המלתחה "הפרטית" שלה לצורכי הכתבה: "בתוך מאה שלושים עמודים של שקרים לעקרת הבית, שקרים לנערה המתבגרת, שקרים לגרושה הבודדה, שקרים לשמנה, שקרים לשטוחה, שקרים למקומטת, יהיה עוד כמה דפים עם המלתחה הפרטית של גיא וחגי (המלבישים ששלח העיתון-א.ג.) שמבטאת את הפנימיות שלי" (עמ' 21). המסכה הסלבריטאית מנגעת גם את היחסים האינטימיים ביותר, כפי שמספר לעלמה אדם מפורסם וותיק ממנה בעסקי הסלבריטאות: "וזה עוד לא כל כך נורא, חכי שתראי מה יקרה להורים שלך. אין דבר יותר מגעיל מלראות בתוך העיניים של אבא שלך שאפילו הוא קונה את השקר הזה. ואמא שלך שתתחיל לסחוב אותך אתה לכל מקום שהיא תוכל" (עמ' 18).

 

"החזרה בתשובה", עוד לפני שמתייחסים לתוכן הספציפי שלה, היא הימלטות בעור השיניים מתרבות שמוחקת את הפנימיות. "יש בתוכי בת-מלך גולה שנלחמת במלך אכזר. אני מגלגלת את המילים החדשות על הלשון" (עמ' 136). מחיקת הפנימיות שמתבצעת בתרבות שמקדשת את המראה החיצוני חונקת את "בת המלך", הנשמה. "החזרה בתשובה", שוב, לפני שמתייחסים לתוכנה האימננטי, היא בקשה לשקט בתרבות המונים רועשת, היברידית, כאוטית ורבת גירויים. במובן הזה יש קשר הדוק בין "החזרה בתשובה" לרצון לצאת מהקיום האורבני, מתל אביב. "איך שאני נכנסת לאילון, אני מרגישה את היצר הרע שלי. כאילו שנכנסתי אליו הביתה. פתאום כל האופציות פתוחות לפני…כל ההצעות הכי מלוכלכות" (עמ' 177). למרות שיש כאן תוכן מוסרי-דתי ("יצר הרע"; "מלוכלכות") יש כאן גם את הסיוט "הניטראלי" של הקיום האורבני ("כל האופציות פתוחות בפני"). "החוזר בתשובה", לפי מה שעולה מספרה של ירון, הוא שועל שרוצה להפוך לקיפוד, בפרפרזה על הניסוח המפורסם של ישעיהו ברלין. השועל מרחרח בהרבה מקומות, מתעניין ברעיונות רבים, ואילו לקיפוד רק רעיון אחד, אבל עליו הוא מוסר את נפשו. ברלין מחלק פילוסופים וסופרים ידועים לפי החלוקה הזו. למשל: פושקין וגתה – שועלים, דוסטויבסקי – קיפוד. ואילו טולסטוי, מנסח ברלין באופן מזהיר, היה שועל שהתשוקה הכי גדולה שלו הייתה להיהפך לקיפוד. גם "החוזר בתשובה" רוצה להפוך משועל לקיפוד, מאינספור רצונות סותרים להחזיק ברעיון אחיד, לכיד. זו תשוקה לשקט אבל גם תשוקה לסדר. השחרור מהסלבריטאות, מהחיים נעדרי-הפנימיות, מהרעש והכאוס, הוא התכנסות, התעטפות בממברנה: "אני כבר יודעת היום איך ללכת ברחוב בלי שיראו אותי. צבעים שקטים, לבושה בגולף עד הסנטר, סוודר רחב, חצאית רחבה, גרביים שחורים, נעליים שטוחות או כמעט שטוחות. זהו החופש שלי" (עמ' 12).

 

אבל ירון מכוונת את גיבורתה למסקנה ספציפית, לא רק מה "לא" אלא גם מה "כן". וכאן הופך הספר למיסיונרי. אני רוצה להבהיר: "מיסיונרי" לאו דווקא לגנאי. לאו דווקא לגנאי כי כל מה שעוזר לאנשים לעבור את הלילה השחור שהוא העולם הזה אין לי טענות נגדו. אבל לא לגנאי גם בגלל שהאיכות "המיסיונרית" של הטקסט הזה נובעת מהתחכום הספרותי שלו (למרות מראית העין של ספר "קולח" ו"קריא"). הרומן מתוחכם, ראשית, כי ירון יודעת להפיג את הרצינות ברגעים קומיים. הטקסט מלבב וחי ומצחיק. למשל: "במקום לריב עם עצמי ולשנוא את עצמי, יש עם מי לריב ואת מי לשנוא. קוראים לזה זוגיות" (עמ' 83). מלבד שההומור נצרך לגופו, הוא משמש את הסופרת לקרב אותנו לעלמה וכך לשכנע אותנו שהתהליך שהיא עברה יכול להתרחש גם לנו, קוראיה. לכן גם מקדימה לתאר הסופרת את היחס השלילי של עלמה עצמה לחזרה בתשובה של אחד מידידיה. כך היא גורמת לנו, הקוראים החילוניים, להזדהות עמה.

 

וכאן אני מגיע לרכיב שהופך את הטקסט הזה למתוחכם ביותר. ירון יודעת בדיוק אלה השגות יהיו לקורא החילוני שלה על התהליך שהיא עברה והיא נערכה לכך מראש, תמיד מקדימה בצעד את הקורא. את הקשיים הפסיכולוגיים עם משפחתה היא מתארת בפרוטרוט. את הביקורת על החברה החרדית מותח המחזיר בתשובה הכריזמטי והמעמיק של עלמה בעצמו. והשיא המתוכנן בקפידה של הרומן: דו קרב שעורכת עלמה עם חוזר בשאלה, שהזמינו הוריה על מנת להניאה מהחלטתה, ושבו היא מנצחת ניצחון משכנע. הניצחון מושג כי עלמה עוקפת כל דיון רציונלי בשאלת הדת בטענה, המשכנעת, שההחלטה שלה לא עוברת בכלל דרך האינטלקט: "אני בניגוד אליך לא קראתי בספר על זה שיש בורא לעולם. אם הייתי קוראת על זה בספר או שומעת על זה בהרצאה, אולי היינו יכולים להתווכח ויכוח מעמיק, אינטלקטואלי כזה. אבל מה לעשות? אני הרגשתי. אני הקטנה והטיפשה הרגשתי" (עמ' 250).

 

נכון, אמונה זה רגש חזק, לא-רציונלי. אבל כך, אגב, יכולה להיות גם כפירה. חוסר רצון עיקש לכוף את ראשך לפני מי שגם אם הוא קיים אין אתה מוכן לקבל את מרותו, לסלוח לו. ההתנסות שעברה ירון אינה "מוכיחה" אלא שיש אנשים שהדת בשבילם היא סם חיים. שהדת והאמונה היא צורת הקיום האותנטית שלהם. לא יותר וגם לא פחות.

על חולים סופניים ותומכים רוחניים

חלמיש

לין חלמיש מכרכור היא בעלת תואר שני ב"טנאטולוגיה" מאוניברסיטת ספרינגפילד באילינוי. חלמיש, אישה אצילית, שנראית חסונה כמו שמרמז שם משפחתה וגם תחום עיסוקה, מעבירה קורס בטכניון על 'אובדן ואבל' ועוסקת ב'טריינינג' של סטודנטים לרפואה ומטפלים המתמודדים עם מחלות סופניות. בעבר עסקה בטיפול פרטני באנשים ש"פונים אל המוות" (סופניים ובני משפחה שחוו אובדן), וגם כיום, "כדי לא להישאר בפילוסופיה", היא מקפידה לקבל חמישה שישה אנשים בשבוע לפגישות בנות חמישים דקות.

היא אוהבת את השם של המקצוע הנדיר שלה (יש רק עוד "טנאטולוג" אחד בארץ, לדבריה) "כי זה שם את המוות על השולחן. המוות זה הטאבו של העולם המערבי, זה כמו ענן שחור של פחד שסוחף אותנו ואנחנו צריכים בתוכו מסגרת שנוכל להחזיק בה. אבל ומוות גם לא מתאימים לעידן המהיר הזה, בגלל שהם ממושכים וגם בזה אני מסייעת. הייעוץ הוא בשיחות והמטרה שלי היא לקרוא לדבר הזה בשם, אם אפשר, ולגמור את הדברים שצריך לעשות לפני הסוף. אין לי בעיה עם הכחשה, להסתכל על המוות זה כמו על השמש, אתה יכול להסתכל לשנייה ואז להפנות את המבט. אבל לעתים ההכחשה פוגעת באנשים. היה לי מקרה של חולה שהתלבט אם לבקר את אחיו באוסטרליה ואני אמרתי לו: תיסע מחר. ואז הוא שאל אותי: מה אם אבריא? (וזו הייתה הכחשה) ואמרתי לו: אז תיסע גם בעוד 5 שנים. אני מאד פרקטית בגישה שלי. אני אומרת לאנשים: אני לא גרה במזרח. אין לי זמן לצד הפילוסופי או ה'הודי'. העיסוק שלי זה לעזור לבן אדם לעשות מה שחשוב לפני המוות".

חלמיש מוסיפה: "לרוב, האנשים שמסתכלים מבחוץ משוכנעים שהפחדים של האנשים החולים הם פילוסופיים. אבל בשטח זה לא נכון. הפחד של החולים הוא איך המוות יבוא? האם אעשה את זה באלגנטיות או בכיעור? לבדי? עם כאבים?"

ש: תוכלי לפרט יותר על עבודתך?

"טנאטולוגיה היה בשנות השבעים – איני מעודכנת כיום – מאסטר שבו נלמדים הצדדים המשפטיים והפסיכולוגיים הנוגעים למוות ואובדן. בפרקטיקה, אם מישהו, למשל, מגלה שלילד שלו יש סרטן והמרפאה בפאניקה אז קוראים לי ואני יושבת עם ההורים. או מבוגר שעומד למות ובא אלי ואני שואלת אותו מה במוות הכי מפחיד אותו. צריך להיזהר כאן עם השלכות. אני הכי מפחדת מכאב ואילו הפחד של האדם הספציפי יכול להיות מאובדן השפיות".

אני מבקש מלין לערוך סימולציה. "נגיד אני, חלילה,  – ". לין קוטעת אותי מייד: "הנה הטאבו! – 'חלילה'. חשוב לי להפיץ את הרעיון שאפשר וניתן לדבר על המוות ובוודאי שרופאים צריכים לדעת לעשות זאת. המטרה שלי היא לתת כלים להתמודד עם הענן השחור הזה ולפעמים גם מסקנות אופרטיביות. לפעמים ישבתי עם אנשים ופשוט תכננו את הלוויה שלהם ביחד".

לין מביאה לי דוגמה נוספת שממחישה את היחס המערבי המנוכר למוות: "אני מעבירה קורס בטכניון ואני מחייבת את הסטודנטים לערוך ריאיון עם ילד מתחת לגיל 8 על המוות. עליהם לשאול את הילדים שלוש שאלות: 'מה זה מוות?', 'מה גורם למוות?' ו'איפה המתים?'. יש פאניקה כשמדברים על המוות ועוד עם ילדים. לפני שנה הבאתי ילד בן 8 לכיתה. 'מה זה מוות?' שאלתי. והוא אמר: 'כשהלב לא פועם, כשהנשימה מפסיקה וריקנות מחיים'. הסטודנטים חשבו שהילד יתחיל לבכות והם היו המומים. 'מה גורם למוות?' שאלתי והילד ענה: 'נופלים מצוק, תאונת דרכים והתקף לב'. שאלתי אותו: 'יש עוד?' והוא ענה בעליזות 'אולי פיגועים'. שאלתי: 'איפה המתים?' ואימא שלו, החילונית, הופתעה מתגובתו כי הוא אמר: 'הטובים לגן עדן והרעים לגיהינום'. שאלתי אותו: 'וואלה, ואיפה הבינוניים?'. והוא אמר: 'וואלה, לא יודע'. אגב, הסטודנטים חשבו שהילד ציין 'נפילה מצוק' בגלל שהילד רואה סרטים מצויירים, אבל אביו של הילד מת באופן הזה וכך הראיתי לסטודנטים שילד תמיד מציין את המוות המוכר לו". 

ש: מהן התופעות המרכזיות העוברות על אדם שנוטה למות?

"קשה לעשות הכללה. יש אנשים שאומרים שזו התקופה הכי טובה בחייהם ויש כאלה שלא. אני יכולה לומר שיש תזוזה גדולה בין חילוניים לדתיים לשני הכיוונים. ביחסי אנוש זה אינדיבידואלי: יש אנשים שעושים התקדמות מדהימה ביחסיהם עם אנשים, אנשים רשעים שהפכו להיות 'בני אדם', אבל יש כאלה שלא. יש גם כאלה שהופכים אנוכיים יותר". וכאן לין מוסיפה דקוּת אבחנה מניסיונה "בגדול, אנוכיות נפוצה יותר במחלות לב ופחות בסרטן". "היה גבר קנאי לאשתו ובסוף, על המיטה הניידת, הוא פנה אליה ואמר לה להוריד את טבעת הנישואין:'את משוחררת'". 

ש: מה עמדתך לגבי רעיון "המוות הטוב"?

"יש בעיה עם הנושא של 'קבלה' ו'המוות הטוב' (מושגים שטבעה החוקרת הדומיננטית בתחום, קובלר-רוס – א.ג.). אנשים מצפים למשהו הוליבודי, מוות שקט ורגוע עם ציפורים. אבל מוות יכול להיות מכוער, קשה, סוחט. לבן אדם אחד 'המוות הטוב' זה דווקא מלחמה עד הסוף. הכל צריך להתאים לכל בן אדם באופן אישי".

לחלמיש יש הרבה לומר על היחסים הבעייתיים שלעתים נוצרים בין בני המשפחה לחולה:

"ההכחשה היא לא רק של החולה אלא גם של הסביבה ויש לפעמים חוסר סנכרון; החולה יודע שהוא חולה והמשפחה לא מפנימה ('אולי תבוא אתנו לסקי עוד שבוע?'). אחת הבעיות היא שהחולה צריך 'לשחק אותה' בשביל המשפחה, יעני (אנגלוסקסיים אוהבים במיוחד את המילה המזרחית הזו – א.ג.) הכל בסדר. לפעמים, כשמישהו אומר 'אני פוחד' וכולם אומרים לו 'יהיה בסדר', זו דרך לומר 'תסתום את הפה'.  יש גם נטייה לנטוש אנשים גוססים ואז יש להם 'מוות חברתי'. אפילו אם הצוות הרפואי לא מישיר מבט וכבר הבן אדם מרגיש מבודד. כולנו צריכים למות לבד אבל אף אחד לא צריך לעשות את הדרך האחרונה לבד".

ש: אנחנו יושבים בסלון הכפרי שלך, בוקר אביבי, הילדים שלך במטבח עומדים לצאת לבית הספר ומאזינים לאימא שלהם משוחחת על מוות בסלון. לא בחרת לך מקצוע מוזר?

"אני יודעת שלא הרבה הולכים למקצוע הזה ואין לי תשובה ברורה לשאלה שלך. בשנות השבעים היינו 10 אנשים בפרוייקט ואני אפילו לא יודעת אם התחום ממשיך או לא. אבל מה אני אומר לך, זה מתאים לי. אני אוהבת את העבודה שלי ויש בה הרבה רווח. אתה לומד לא להזיע על הדברים הקטנים, אם נקרע לך בגד וכו', הפרופורציות משתנות. הזקנה לא מפריעה לי כי אני יודעת מה האלטרנטיבה. אני מטפלת בדברים כשהם קורים כי אני מכירה אנשים שמתו להם אנשים קרובים בדיוק אחרי ריב. ההתעסקות עם המוות מאד מחברת אותי לחיים".

חיי התבוננות

אנדריאה פסקוף, 45, אישה יפה, ילידת ארצות הברית, חלתה לפני כעשור בטרשת נפוצה. אנדריאה היא שחקנית מלאת הומור ומודעות עצמית ואישה עם דחפים רוחניים מפותחים ועמוקים.

ש: מה הרגשת כשהתגלתה המחלה?

"המחשבה הראשונה הייתה: 'למה אני?' אבל אני שמחה שעברתי מהמצב הזה כי בעצם: 'למה כל אחד?'. הכעס עבר מהר כי אני אימא ואני לא רוצה לגדל את ילדיי בבית של טינה, אני לא רוצה ללמד שהחיים לא הוגנים ולא משנה מה בן אדם עושה וכל דבר יכול לקרות לכל אחד. איזה מין דוגמה אני נותנת להם אם אני פונה עורף לאלוהים. כשאתה דתי, מרגישים גם בהתחלה שזה מין עונש, כי את לא עושה דברים נכונים, אבל מתגברים על זה".

ש: מה השתנה אצלך בעקבות המחלה?

"זה הולך להישמע טיפשי – '5 הדברים טובים שלמדתי מהמחלה' – אבל השתנה משהו בקשר לשאפתנות. אנחנו בדרך כלל שאפתניים מאד, ושחקנית רוצה להיות השחקנית הכי טובה וכו', והצד הפוזיטיבי במחלה ששום דבר לא נלקח פור גראנטד, כי הרי אולי לא תעשה את זה מחר. הדברים הקטנים; בשבילי, יום שלא נתקלתי במקרר זה יום טוב. אם מצליחים לעבור מהתסכול למקום יותר שקט… הדרישות שלך מעצמך הופכות להיות פנימיות, מה קורה לי בראש, מה אני יכולה לקרוא."

ש: את מרגישה שיש לך מסר להעביר לבריאים?

"אני לא חושבת שמישהו בריא יבין את מה שאני חושבת על חיי התבוננות. לחולה גם ברור יותר שאושר הוא בחירה ואינו תלוי רק בדברים חיצוניים. אני מרגישה שאני יודעת כמה דברים שהבריאים לא יודעים אבל מצד שני ייתכן שהם יכירו את הודו בצורה שאף פעם לא אכיר…".

פסקוף מתייחסת בהומור עצמי משובח לתובנות רוחניות הנובעות ממחלתה: "יש תחרות בין אנשים 'רוחניים' מי עמוק יותר. וגם במצב כמו שלי יש 'תחרות' עד כמה אפשר 'לצמוח'. זו הבדיחה שלי ושל בעלי: stop growing'".

נוקש על דלתות שערי צדק

קום, לך לך אל "שערי צדק", ואם כהן אתה ואזהרה על מציאותם של המתים תצפה לך בכניסה לקומת הלובי. ובלובי, ליד דוכן ה"קופי טו גו", הבט וראית אנשים בוכים בחיקם של בני משפחתם. או אז ולחצת על לחצן המעלית ועלית לקומה שבע, לקומה האונקולוגית. ויצאת ושמעת במסדרון אח ערבי מסלסל לעצמו, ופנית ונכנסת ל"אשפוז יום אונקולוגי". וראית אחיות תולות שרשרות וכתובות "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולידן, על הקיר, הצץ ונפגעת מ"רבי המכר" המונחים שם לראווה: "מה אספר לילדי על מחלת הסרטן שלי?"; "תשישות ועייפות אצל חולי סרטן" וכיו"ב. ופנית שמאלה וראית מימינך את חדר ההמתנה של החולים. וראית אותם נותנים לֶחיים בידם, כמו בתמונה של מאוריציו גוטליב. ורָעַם באוזניך הרמקול המבקש מצוות בית החולים לתרום דם ואת האחות ב"אשפוז יום אונקולוגי" תשמע נענית במענה קולי ("שירותי בריאות כללית שלום") במין גרסה מקאברית ל"סנדלר הולך יחף". ומולך תצוץ פתאום אישה צנומה ודלה, ששערה הקוצני צבוע לבלונד, והיא נושאת קולה לאחות כמו לפי הוראת הכפלה ( X2) של שירה בציבור: "אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות, אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות". והאחות תגיע ותושיב את האישה הצנומה ותנסה להרגיעה. אך הבט כעת וראית את האישה הזועקת: "אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. את סתם מנסה להפחיד אותי, את סתם".

קבוצת "תמיכה רוחנית"

ביום ראשון, בתשע בבוקר, ב"אשפוז יום אונקולוגי", מסתיימת ישיבת הצוות של המחלקה. ב"חדר הישיבות" המחלקתי, שהתפנה, יושב יונתן רודניק, "תומך רוחני" במחלקה האונקולוגית, מול שלושת תלמידי הקורס ב"תמיכה רוחנית" לסשן השבועי. יונתן עוצם את עיניו , מזמזם ניגון חסידי מחלחל ושלושת תלמידיו, שהניגון אינו מפתיע אותם, מצטרפים אליו. דקת דומייה משתררת עם תום הניגון ורודניק פותח חרישית וכאילו לעצמו: "אנחנו מודים על שבוע חדש, אור ושמש, שבוע לקראת פורים. אנחנו מבקשים להתחבר עם הגורל שלנו ושל כולם"

חני, אחת המתלמדות בקורס, תמללה מפגש שלה עם אישה חולה (השם הושמט מטעמי צנעת הפרט – א.ג.) ויונתן מציע שיערכו סימולציה. חיה, מתלמדת נוספת, מתפקדת כחולה ועזי, המתלמד השלישי, בתפקיד חני.          

"חני: שלום, הכרנו בשבוע שעבר, הייתי אצלך עם יונתן, אני עובדת אתו…

אישה: כן…

(היא שוכבת במיטה, מטופחת ועדינה, הזונדה שמשתלשלת מאפה לא מצליחה לשוות לה מראה חולני. ברור לי שזו אישה שגבולות פרטיותה חשובים לה. הביטחון שלי שהיא יודעת מה אנחנו אמורות לעשות יחד מתחיל להיסדק ובעצם בשלב הזה גם אני לא ממש יודעת…)

אישה: תזכירי לי, מה בדיוק אתם עושים כאן?

חני: אני חלק מצוות שעובד כאן במחלקה, מדובר בתפקיד חדש פה בארץ, בחו"ל הוא קיים בכל בתי החולים, זה נקרא 'תמיכה רוחנית'.

(אני מזהה איזה מבט מיוחד של צמא או סקרנות אבל גם חשדנות)

אישה: היית רוצה שנשוחח?

חני: מתאים לך עכשיו? אני אשמח…

אישה: כן, זה אפשר.

חני: אני אשב, בסדר?

(אנחנו חולקות מבוכה. אני מהמצב והיא מכך שלא הציעה כיסא בעצמה…)

אישה: מה בעצם אתם עושים? מה זאת התמיכה?

(אני אומרת משהו על כך שברור לנו כי כשהגוף חולה, גם הנפש שלנו מתקשה. אני מנסה להרגיע את שתינו ובעיקר את עצמי…)

(השיחה מתפתחת כעת לשיחה על ספרים ועל ירושלים – א.ג.)

אישה: את אישה דתייה?

חני: כן

אישה: את יודעת, אני באה ממשפחה של חילוניות גמורה, ציינו את החגים אבל לא בצורה של דת. כשחליתי, התחלתי לחפש, אני רוצה תמיכה גם מאלוהים.

חני: זה מאד מעניין, בגמרא יש תיאור שהשכינה נמצאת למראשותיו של החולה. כנראה המחלה, עם כל הקושי העצום שהיא מביאה, פותחת כל מיני פתחים…

(השתיים לומדות ביחד פרק תהילים. לא קוראות – אלא לומדות. חני מעירה שמצבה של האישה מעלה פרשנויות שחני לא נחשפה אליהם כלומדת בריאה. א.ג.)

חני: יש למזמור הזה מנגינה יפה מאד…

אישה: תשירי לי?

(אני שרה. לפני שאני מתחילה אני לוקחת את ידה בין שתי הידיים שלי. כשאני מתבוננת בה לרגע אני רואה שהיא בוכה)".

עם סיום הסימולציה חני בוכה בעצמה. הדיון שמתפתח כעת ממחיש היטב את קשיי הלידה של תחום "התמיכה הרוחנית". בראש ובראשונה: ההפרדה בינו לבין פעילות "דתית" קונבנציונלית וכן המתודה הפלואידית שלו. חני מעירה שהיא הייתה זהירה עם האישה "מהצד הדתי" אבל האישה דווקא רצתה להגיע אליו. חיה צוחקת: "כן, היא רצתה שתעשי את העבודה שלך". רודניק מעיר שהוא אינו חושב שהשיחה הייתה "דוסית"; אבל האידיאלי זה להיכנס לקשר ולא לקפוץ לפרק תהילים, הוא מוסיף. עזי, המתלמד השלישי, שואל איך עושים את המעבר מדמות מרוחקת של "מלווה רוחני" לשיחה אינטימית וחני מציעה את הכלי של הלימוד המשותף. רודניק שואל את תלמידיו: "מה עלינו לענות על השאלה: 'האם את דתייה?'". עזי: "הייתי אומר 'כן' פשוט". חיה: "הייתי שואלת בחזרה 'למה את שואלת?', כי אולי זה יפתח ערוץ". חני (צוחקת): "צריך לכתוב מניפסט על התג: 'אני תומך רוחני אבל זה לא הטפה דתית וכו'".

יונתן רודניק – 'תומך רוחני'

(רזה, כיפה בצבע הסוואה שחור, קול מעט מזמרר, חוֹם ואף קונדסות מוצנעים מתחת למראה "נקי")

"נולדתי בארה"ב, בקנזס סיטי. גדלתי שם במשפחה מסורתית, ציונית, כך שתמיד היה קשר חזק לקהילה ולישראל. כשסיימתי תואר ראשון בכלכלה ותקשורת בקלרמונט, קליפורניה, הגעתי לארץ ולהפתעתי הרגשתי כאן הרבה יותר בבית. אני עדיין מנסה להבין את העניין הזה… עליתי ב – 94' ועבדתי בג'וינט. לאחר מכן התעניינתי מאד בחינוך יהודי והתקבלתי למכון מנדל למנהיגות חינוכית. 

ב – 98', כשהייתי בן 32, אושפזתי פה, ב'שערי צדק', במשך חודש וחצי לניתוח במעיים. חוויתי פה חוויה משמעותית, שרוב האנשים פה חווים אותה, שאתה נכנס למקום ובו כל המשאבים בתוכו מרוכזים בפיזי. כמעט כל ההתייחסות אליך היא לחלק מסוים בתוך כל התמונה. כשיצאתי, עם הרבה תודות לצוות על הטיפול, בלט לי מה שחסר. הייתה לי הרגשה שיש לי מה לתרום. שמעתי שיש הכשרה מיוחדת  ל – Pastoral Care  בחו"ל. נסעתי ולמדתי בתוכנית כזו בארה"ב. כמעט בכל עיר שם יש תוכנית של Clinical Pastoral Education . אלה לימודי תעודה שמוכרים על ידי בתי החולים. היה לי חשוב ללמוד בתוכנית בין-דתית כי ידעתי שבישראל המגוון האתני והדתי גדול.

בארה"ב כולם יודעים מה זה Chaplain אבל בארץ לא. כשחזרתי, פתחתי מילון וראיתי שצ'פל זו כנסייה קטנה או מרחב פרטי לתפילה והבנתי שתפקידי, כ"תומך רוחני", הוא להיות האדם שמנסה ליצור את המרחב הרוחני האישי בשביל החולה והמשפחה. והדגש הוא "בשביל החולה". לא לבוא עם סדר יום רוחני משלך. יש אנשים שבשבילם זו התחברות לדת, יש אנשים שזו התחברות לטבע, יש שמתחברים לזרימת הזמן, ויש כאלה שהרוחניות בשבילם היא למקם את עצמם בציר ההיסטוריה המשפחתית. כמו שאין אדם שאין לו פן רגשי כך אין אדם שאין לו פן רוחני. החשוב הוא שמישהו בתוך ביה"ח מאפשר לפתוח את המקום הרוחני ולא רק שואל איך אתה מרגיש.

כשחזרתי הבנתי שאני הצ'פלן היחיד בארץ ושיש ד"ר אחד, ד"ר צ'רני מהמחלקה האונקולוגית, שמעונין בזה ורואה את זה כחלק ממכלול התמיכה. ד"ר צ'רני אמר לי שיש עוד מישהו, הרב פסח קראוס, שאמנם כבר יצא לפנסיה אבל יוכל לשמש כמנטור שלי. פסח הכשיר אנשים ב"סעד רוחני" (Pastoral Care) בארה"ב אבל כאן אנשים לא ידעו על מה הוא מדבר. כאן בארץ הוא עבד על תקן מתנדב בהדסה עין כרם. בשערי צדק, בזכות ד"ר צ'רני ושאר הצוות, התחלתי לעבוד כ"מתנדב בתמיכה רוחנית" מ – 2002 עד יולי 2004. ד"ר צ'רני אמר: 'אתה תהיה חלק מהצוות, בכל יום חמישי יש ישיבה וגם אתה תהיה שם ותיתן את האינפּוט שלך'. הד"ר היה גם מציג אותי לחולים כ'תומך רוחני' והיה אומר לחולה שבמצבו ההשפעה אינה רק על הגוף ולכן גם אני כאן, לשירותו. מבחינת המנטליות הישראלית קשה לעכל שאותו אדם נכנס גם למשפחה חרדית, גם לחילונית, גם לנוצרים וגם למוסלמים, אבל מה שהפנמתי מההכשרה בארה"ב שזה אפשרי. ראיתי שההכשרה שלי מתקבלת בברכה והתחלתי לפתח את התוכנית הניסויית ב'תמיכה רוחנית', שהתחילה בנובמבר וכוללת הן את לימוד השירות עצמו והן את הפצת הרעיון מעבר ל'שערי צדק'".

ד"ר נתן צ'רני – 'מנהל היחידה לכאב אונקולוגי וטיפול תומך במכון האונקולוגי בשערי צדק'

(שיער כסוף, משקפיים, שלו ואִיוְושָתי. בעל כורחך מזכיר את ד"ר רייה מ'הדבר' של אלבר קאמי)

"קודם כל נשים את הדברים בפרספקטיבה. בעולם שלנו, אחד משלושה אנשים יהיה חולה בסרטן במהלך חייו ובסופו של דבר בין 50% עד 60% מאותו שליש ימותו במחלה. מהשלב שהמחלה אינה ניתנת לריפוי יש איומים על איכות החיים הן מההיבט הפיזי, הן אתגרים פסיכולוגיים (דכאון, מחשבות אובדניות, השלכות חברתיות) וגם מהיבטים רוחניים-קיומיים. טיפול תומך (להבדיל מ"תמיכה רוחנית", שהיא חלק מ"הטיפול התומך" ומהווה פיתוח אוונגארדיסטי בתוך התחום האוונגארדיסטי – א.ג.) זה התחום ברפואה שמתייחס לכל ההיבטים האלו. באוסטרליה, באנגליה, בקנדה ועוד מעט בארה"ב זה יוכר כהתמחות. בארץ, ההסתדרות הרפואית מתנגדת מסבות קונסרבסטיביסטיות לעשות מזה התמחות.

גדלתי באוסטרליה למשפחה ציונית ואבי היה רופא משפחה. בגיל 20 חליתי בסרטן האשך שהתפזר לריאות ועברתי כימותרפיה וניתוח רציני. זה נותן לך מגע עם האימורטליטי. זה גם נתן לי הבנה איך זה להיות חולה סרטן. בבית ספר לרפואה עשיתי מעקב אחרי בחורה בת 16 שעמדה למות מאי ספיקת לב. ישבתי אתה כל יום בחודש האחרון שלה והבנתי שאפשר להקל על הסבל גם כשאין סיכוי לריפוי. נפגשתי, כמה שנים אחר כך, עם מנהל בית חולים בניו יורק שבו שילבו שירות אונקולוגי וטיפול תומך והצטרפתי לצוות שלהם. ב – 1994, נפגשתי עם פרופסור יונתן הלוי, מנהל בית החולים, והתחלתי לעבוד כאן. בבתי חולים אחרים בארץ יש הוספיסים, יש גם יחידות לכאב בהרבה בתי חולים, אבל זה אינו תחליף לשירות שמתייחס למכלול ההיבטים. יצא לאחרונה מחקר על הסיבות לרצון לחיות אצל חולים סופניים. הגורמים המשפיעים היו תקווה (לא תקווה לריפוי! אלא למציאת משמעות), תחושת כבוד עצמי ותחושת נטל. הגורמים הללו עקפו בגדול את גורם הכאב.

הבנתי גם שאנחנו צריכים 'תמיכה רוחנית' במסגרת הטיפול התומך, אבל בגלל שאין תקציב ותקן אנחנו מתקצבים את התוכנית מהתרומה של הניו יורק ג'ואיש פדריישן שכוונתם לא רק להקמתה של יחידה כאן אלא שנשתמש בניסיוננו להכשרת אנשים לבתי חולים אחרים בארץ. הכוונה שזה לא יהיה ספוראדי אלא ממוסד. יש מדע סביב העניין הזה של התערבויות רוחניות, זה לא סתם מובנה מתחושות בטן. רוחניות זה דבר מאד אינדיבידואלי וכל אחד מוצא אותה בדרך אחרת וזו לא רק יהדות אורתודוקסית ולא רק יוגה או הרפיה. המלצתי ליונתן שצריך לתת הכשרה".

חני קרויזר – מתלמדת בתוכנית ל'תמיכה רוחנית'

(חובשת כיסוי ראש אבל לובשת מכנסיים. משכילה, פקחית ורגשנית. משיכה ארוכת שנים ל'תחום')

"גדלתי בי-ם בבית דתי-לאומי, כשעוד לא היו אלפי תתי-זרמים. באיזשהו שלב אחרי השחרור התחלתי ללמוד ולעבוד בבית מדרש 'אלול', בית מדרש פלורליסטי שהוקם על ידי רות קלדרון ומוטי בראור. לפני 4 שנים התגבשה קבוצה של לומדים 'מתקדמים', בוגרי 'אלול'. הנושא שנבחר היה התמודדות עם מחלה. נפגשנו פעם בשבוע לכמה שעות טובות ולמדנו. הייתה לנו רופאת משפחה, פסיכולוג, קרימינולוג, פילוסוף ונוצר מפגש של תחומי דעת שונים. עברנו גם תוך כדי אירועים בחיים האישיים. הלך והתחוור לי שאני רוצה לקחת את זה לעולם המעשה ולא להישאר עם זה בין כותלי בית המדרש. לקחת את הכלי של הלימוד למקומות אחרים כשהטקסט מתחייה ומחייה במגעו עם הקורא. זו לא ביבליותרפיה המשתמשת בטקסט רק כטריגר. מאז ומתמיד היה לי רצון לעבוד עם חולים ולהציע להם משהו שמחזק את הצדדים הבריאים. האדם בפיג'מה, מחובר לצנרת, אך מול הטקסט הוא שווה ערך לכל לומד.

כשעזבתי את 'אלול' אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה להתנדב בהוספיס לחולים סופניים בהר הצופים. אני נמצאת שם גם עכשיו וזו חוויה חזקה. המפגש בשלב הזה של החיים הוא מאד אמיתי, אין זמן לתהליכי היכרות ממושכים. ממוצע השהות במקום הוא 17 יום… בהתחלה לא ידעתי עם איזו אג'נדה אני באה לשם, אין הגדרה ברורה למתנדבים בהוספיס, הם לא עושים פעילות טיפולית, נפשית או פיזית, הם נמצאים כדי להיות עם האנשים העומדים למות.

ההוספיס הוא מקום שאין בו שום יומרה ל'רוחניות' ויש אפילו הדיפה של זה. המדיניות של המקום היא בלי רב ובלי מטפל באמנות. למרות זאת אני חושבת שזה מקום שמאדיר את רוח האדם באופן הזהיר שבו האחיות מטפלות בחולים. לעולם לא תמצאו חולה שמטפלים בו בהורדת בגדים והוא חשוף. היה לי בהוספיס פה ושם אנשים שדיברנו על טקסטים. אבל העיקר הוא להיות שם כדי שאנשים לא יהיו בודדים כשהם מתים. 

כששמעתי על התוכנית ב'שערי צדק' החלטתי להצטרף אליה למרות שיש לי דיון עם השם 'תומך רוחני'. הוא נשמע גדול ומחייב".

אורה חביב – אשת מדעי החברה ועובדת במשרד המדע והטכנולוגיה. חולה בסרטן ריאות ומטופלת ב'שערי צדק'

(אשת שיחה שגם נוגעת ביד של בן-שיחה, אישה חמה וחכמה, מתייחסת בהומור, שמתחלף לעצב עמוק, למצבה. קולה צרוד ונשמע במאמץ)

"נולדתי בירושלים. אני בת 62, נשואה ואם לשלוש בנות: פסיכולוגית קלינית, וטרינרית ואחת שלמדה מדעי החברה. אני עובדת במשרד המדע, עסקתי גם בהוצאה לאור והייתי עורך המשנה של הרבעון לכלכלה. בפסח לפני שנתיים התגלה אצלי הסרטן. מזוטולומיה, סרטן הריאה שמקורו בחשיפה לאזבסט. זה מתפרץ לפעמים אחרי 40 שנה וכנראה בצריף ששירתי בו בצבא היה אזבסט. זו מחלה נדירה שמכרסמת בריאות ואין לה תרופה. בהתחלה טופלתי בבית חולים אחר, לא ב'שערי צדק'. שם, אחרי שאבחנו אותי הם גילו חוסר רגישות. היה שם רופא, שנראה כמו שחקן קולנוע, שעשה לי ביופסיה והזמין אותי ואת 3 בנותיי ואמר לי שיש לי בין חצי שנה ל – 11 חודש. הרגשתי שאני בתוך הצגה – ואין לי מה לשאול. לא פתחו לי שום דלת. יצאתי מבית החולים, ידעתי שאני לא בוחרת להתאבד ולא ידעתי מה לעשות. אין לי הורים כבר 40 שנה וגם לא לבעלי ופתאום אתה מבין שאין אימא שתחזיק לך את היד.

חברה שלי, שהיה לה סרטן קל, אמרה לי: 'ד"ר צ'רני יציל אותך'. שמו הוא 'נתן' והוא נותן לאדם את האמונה בחיים. הוא לא אמר לי אף מילה של אשלייה! אבל נתן לי את הרצון לחיות למרות ההבנה שאין לי סיכוי להירפא. קבעתי תור אצל ד"ר צ'רני והוא אמר לי: 'באת לכתובת הנכונה'. ההבדל העיקרי בין 'שערי צדק' לבית חולים הקודם הוא הנושא של התמיכה והאמונה. אבל היה גם טיפול קונקרטי, שכמעט הומצא במיוחד בשבילי, שצ'רני נתן לי יחד עם כירורג ערבי, ד"ר דיבּ, איש גדול ונעים ושניהם הציעו לי טיפול ניסיוני להקל על קשיי הנשימה. די מהר ידעתי פרטים אישיים על הצוות, שצ'רני חילוני ורווק, על המשפחה של ד"ר דיב, כמה קשה לו במחסום, למה הוא לא מעוניין לרדת מהארץ וכו'.

באיזשהו שלב הסתבר שהצטברו אצלי נוזלים מחדש והתחילו כאבים חזקים ואז בא ד"ר צ'רני ואמר שנגד הכאבים יש מדבקות. מדבקות עם מורפין, מסממות אבל לא בצורה שהראש לא עובד. הוא אמר לי שאני יכולה להשתמש בכמה שאני רוצה למרות שאני יודעת שיש רופאים שכלל לא מציעים את זה לאנשים ואני יודעת מבתי הוטרינרית שאנשים משלמים אלפי שקלים למדבקות הללו בשביל הכלבים שלהם. אגב, בעלי חיים, בניגוד לבני אדם שצורחים, מייללים בשקט (אורה אומרת את זה בהתפעלות לא מסותרת – א.ג.). אני זוכרת את הפתיחות שלו כשהוא ידע להרגיע אותי ולומר: 'את לא תהיי מסוממת'. מחנכים אותנו להתבייש מלהיראות כאילו אנחנו מאבדים את השפיות שלנו, בהזיות יש משהו שהוא כמו התערטלות והוא היה רגיש לזה.

האיש יושב לידך ומדבר לך לתוך העיניים, לומד להכיר את בני המשפחה. הוא מסביר את החשיבות של התמיכה, של החום, של ההקשבה. חלק מהבעיה במצב כמו שלי היא שאין 'כתובת' של ניתוח עתידי, כי המחלה לא ניתנת לריפוי, וזה משחק אכזרי בינך לבין הטבע, וצ'רני הציל אותי. הייתה לי גם שיחה עם יונתן רודניק, וזה בדיוק מה שמתאים לי עכשיו. להיפגש אתו פעם בשבועיים. ומה היה בשיחה אתו? אהבה, חום ואכפתיות. הדבר המרכזי בזה זה הידיעה שלמישהו אכפת ממך, שרוצה לדעת איך לעשות את החיים שלך טובים יותר. במיוחד כעת, שצ'רני הסכים אתי שהטיפול הכימותרפי נכשל ואני יותר מפחדת". 

על קו הקץ

ש: האם ישנן תופעות ותמורות אופייניות בפרק החיים המיוחד הזה שלפני המוות?

יונתן רודניק: יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שהמחלה מעוררת אצלם שאלות: איך זה יכול להיות? ואם אני כועס על אלוהים האם זה לא בסדר? ואנחנו מנסים לתת הזדמנות לשחרר, לתת ביטוי לכעס. אחד הדברים שקורים גם זה הורדת המסכה. יש אנשים שמתחרטים על העבר ומנסים לבקש סליחה מאנשים, או לפחות לתת לזה ביטוי. אבל חלק אחר מגיב ב"הכחשה", כפי שתיארה קובלר-רוס. אני חושב שחשוב שאנשים יהיו מודעים למציאות כי הזמן כן מוגבל ובמקרים רבים אנשים מתחרטים שלא אמרו מה שרצו לומר. וכאן האמנות שבתחום: עד כמה להציע 'לפתוח' ועד כמה לקבל את ההכחשה.

פגשתי, למשל, אישה פה שישבה שפופה והתחלתי לשאול אותה איפה היא נולדה וכו'. ומשפחתה באה ועירבתי אותם בשיחה, מה שלא קרה קודם, כי המשפחה לא התייחסה למציאות שהאישה הולכת למות ורוצה למות בגלל הכאבים. ואז גיסתה סיפרה איך החולה הצילה אותה פעם, וזה סיפור שמספרים ב'שבעה', והחולה זכתה לשמוע אותו בחייה. יש גם גילויים של אנוכיות, וזה לאו דווקא רע. 'עכשיו אני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי'. נוצרת אבל בעייתיות כאשר המחלה נותנת רשיון להתנהג איך שאתה רוצה עם הסביבה. היה כאן גבר חולה, בן 40, עם הרבה כעס, והכעס יצא בעיקר על האישה. והשאלה עד כמה היא צריכה לקבל את זה. אם האנוכיות הופכת להיות דומיננטית אנחנו מסבים את תשומת לב האדם גם לכך.

ד"ר צ'רני (שרואה עשרות פטירות בחודש!): יש ויש. לרוב זה גורם איזשהו שינוי. הזמן מוגבל וזה משפיע על סדר העדיפויות. יש אנשים שבפוקוס על הדברים החשובים ויש שנכנסים למשבר: 'כלום לא שווה'. ושוב אני מדגיש: 'תקווה' במצב הסופני אינה תקווה לריפוי אלא, למשל, תקווה לזמן איכות עם המשפחה. היו לנו מקרים של גברים שבגדו בנשותיהם ורגשי האשמה ישבו עליהם והנושא עלה לקראת המוות. היו גם זוגות שנפרדו והבעל חזר לטפל באשתו החולה.

חני קרויזר:  יש כל מיני תגובות, אני לא יכולה לומר אמירות מרחביות. אתן לך דוגמה: מישהי בהוספיס ביקשה ממני לבקר לפני מותה בביתה. היא הלכה בקושי ואני הייתי מאד נרגשת, במיוחד כשהיא קראה לחתולים שלה לפני שנכנסנו לבית. טיפסנו לאט במדרגות ואז כאחוזת אמוק היא הוציאה קלסרים של חשבונות בנק וחשבונות ועד בית וכל האנרגיה שלה נשאבה לזה וכשהיא גמרה היא אמרה לי: עכשיו אנחנו חוזרות. אחרי 4 ימים היא נפטרה. הציפייה שלי הייתה למהלך עמוק של פרידה מהבית ואצלה היו בראש החשבונות. זה לימד אותי המון: צריך לפגוש את האדם במקומו הוא. עוד דוגמה: עשיתי מסג' בהוספיס לאישה שהתענגה עליו כל כך ואז נפתחה ואמרה שאף פעם לא נתנה שיפנקו אותה. הצעתי לה לראות את ביתה עוד פעם אחת והיא אמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותו אחרי שניקתה אותו כל חייה. כך שזה מאד אינדיבידואלי.

אנשים במצב הזה נוהגים לספר את חייהם, נורא רוצים לספר אותם עוד פעם אחת, איך הם הגיעו, איך עבדו קשה בשביל להשיג, האם הייתה כדאית ההשקעה? יש הרבה "בועות" של חיים ולא שיחות "על החיים". רגעים יקרים של החזקת ידיים. יש לפעמים תמורות, כמו במקרה של גברת מבוגרת שמהר הבנו ששורשי משפחתה קרובים לשלי. היא הייתה אישה ללא ילדים, סגורה ואצילית ואחותה אמרה שהיא אף פעם לא נתנה שייגעו בה ואני והיא היינו הרבה עם ידיים אחוזות.

ש: מהי הדרך הנכונה ללוות אדם נוטה למות?

ד"ר צ'רני: its individual jurney, עם טווחי זמן וסימפטומים משתנים. הבריאים חושבים שחולי סרטן חשוכי מרפא הם עלובים אבל, לרוב, האנשים – ואנחנו עוזרים להם בזה – חיים בעולם והפוקוס הוא איך לנצל את החיים. באופן כללי צריך להבין את מגוון הבעיות, בעיות פיזיות, נפשיות, רוחניות וכלכליות ולבנות מסגרת תומכת הן לפציינט והן לבני משפחתו. ולא רק להגיב אלא להיות פרואקטיבי, לחזק את הנקודות החזקות של האדם והמשפחה, לבנות יחסי אמון בין הצוות המטפל לחולה. בנוסף, חלק גדול של האתגר שלנו הוא לשמור על הרצון לחיות כל עוד החולה יכול אך כשמתקרב המוות אז לעזור לו להשתחרר. יש פחד וצריך ללוות אותם, להרגיע אותם. למשל, חולה שמפחד ממוות בחנק להרגיע אותו שאם נראה שהוא לא יכול לנשום אנחנו מבטיחים – וזה חשוב! – סדאציה, טישטוש. כמוצא אחרון – יש סדאציה. אבל יש אנשים שלא רוצים סדאציה ואז תפקיד הרופא הוא פרזנס, ללוות את הפציינט, כי הנטישה זה הדבר הקשה ביותר.

יונתן רודניק: אנחנו מעבירים מסר לחולים: אנחנו יודעים שְלמה שאתה עובר יש מגוון סימפטומים רחב, מעבר לפיזיים. אישה אחת לדוגמה לא מצאה נחמה בפסיכולוגיה. התחלנו לדבר מאיפה היא באה. משפחתה נספתה בשואה וכנערה היא הגיעה לארץ. ניסינו להתייחס לשני דברים: א. מה נתן לה בנערותה את הכוחות לעבור מה שעברה והאם נוכל להשתמש בזה היום ? ב. לחפש את הרגעים בסיפור שלה בהם היא הרגישה הכי היא. הרפואה עוסקת בעיקר בתיקונים ו"תמיכה רוחנית" בחיבורים למשאבים שכבר ישנם. חשוב גם להעביר שיש הבדל בין מוות "טוב" למוות "רע".

חני קרויזר: אני לא יכולה לתת הגדרות כוללניות לליווי "נכון". זה מקום שדורש המון הקשבה. מבחינתי הקשר עם האנשים הוא קשר של 'חברותא'. אני באה מתוך רצון ללמוד מהם, פעם אני מובילה ופעם הם, כי לאדם החולה נפתחים מקומות שלא נפתחים בחיים הרגילים. 

ש: האם התחום הוא תחום "דתי"? מבחינת העוסקים בו? מבחינת מסריו? האם אתאיסט יכול להיות "תומך רוחני"? (כדאי לזכור בהקשר הזה את הסירוב ההרואי של גיבור "הזר" לקאמי להיוועץ בכומר לפני מותו)

 יונתן רודניק: "אני מתלבט עם השאלה הזו. בחו"ל זה בהחלט תחום של אנשים עם רקע דתי. אני חושב שכל מיני אנשים יכולים לתת תמיכה רוחנית אבל צריך רקע כלשהו וגם פרקטיקה רוחנית (תפילה או מדיטציה וכו'). הרקע לא חייב להיות יהודי. אני למשל שוחחתי עם חולה מוסלמית (כ – 20% מהמאושפזים בשערי צדק אינם יהודים – א.ג.) על סיפורים משותפים לתורה ולקוראן. אתאיסט יכול להיות תומך רוחני אבל זה מאד חשוב שהוא לא בא למכור את האתיאיזם".

חני קרויזר (בין שלושת המתלמדים, שחני נמנית עמם, יש השקפות דתיות מגוונות. אולם אין מי שמגדיר עצמו כאתאיסט): "אני עובדת ממקום דתי. באופן ראשוני: 'ביקור חולים' ומפגש עם השכינה שלמראשות החולה. המקום הקרוב למוות שבו נחשפת הפעימה של החיים. זה דתי לא במובן ההלכתי אלא במובן הראשוני של המילה. המוקד ב'תמיכה' הוא הבדידות של החולה, אז זה לא קשור לשאלה מה יש שם אחרי זה וגם אני עוד לא קיבלתי מסר מהמתים. לא בזה אני מתעסקת. אני פשוט עסוקה בלהיות שם סביב המעבר הזה. הנחמה אינה רק מה יש בהמשך אלא גם מה אני משאיר פה".

ד"ר צ'רני: "אני אגנוסטיקן. יש דברים שמחזקים אמונה ויש דברים שאני לא מוצא בהם רחמים או צדק. אבל 'רוחניות' אינה רק יחס לאלוהים אלא גם יחס לגורל, לשרשרת האנושית, למקומך בטבע, ולכן אתאיסט בהחלט יכול להיות "תומך רוחני".

אורה חביב: "אני חילונית, ולהפתעתי אני מתפללת לעצמי או לאיזו אלוהות שאני לא יכולה להגדיר אותה. אם מצליחים להוציא כעס, קיבינימט, על אלוהים זה גם טוב. קראתי גם כמה דברים על המזרח אבל האמת היא שפחות מעניינים פילוסופיים אני זקוקה יותר לדברים של כאן ועכשיו".

לד"ר צ'רני יש, לסיום, תובנה תרבותית חשובה בקשר לתרבות הישראלית והמצב הסופני: "למרות הדימוי שישראלים הם 'דוגרי' זה ממש לא ככה. זו קהילה מלאת שקרים לבנים ולא נדיר שאנחנו נתקלים בקרובי משפחה או חולים המבקשים להסתיר מידע מהאחרים. גם התקשורת בין רופא לפציינט פחות מפותחת בארץ ויש אווירה 'קונספירטיבית'. הרופאים לא לומדים איך לעשות את השיחות הללו וצריך לתרגל אותן כי הן דורשות סקיל (skill). בשביל לברוח מהקושי הרופאים הולכים לדבר עם המשפחה וזו טעות חמורה".

ד"ר צ'רני מספר סיפור אבסורדי על בני זוג ששניהם ידעו כי הבעל נוטה למות אך בשביל "להגן" איש על רעהו הסתירו זו מזה ולהפך את העובדה הזו…

לסיום אומר לי ד"ר צ'רני: "ראיתי הרבה מאד אנשים מתים אבל זה עדיין דבר מסתורי ביותר לראות את ההבדל בין גוסס למת. משהו נעלם –  ובשבילי זה עדיין מסתורי.

בערב, כשאני מבקש לצאת ממחלקת "אשפוז היום האונקולוגי" מסתבר שהדלתות כבר ננעלו. איש האחזקה הערבי מתלוצץ איתי: "לא בא לך להישאר פה?". אבל הוא יודע את התשובה ופותח לי את הדלת. 

התשובה נסחפת ברוח

 

טולסטוי טען שהדת שהוא הטיף לה בסוף ימיו היא רציונלית. ביטוי לפליאה ולאי-ההלימה שהאדם הסופי חש מול האינסוף והמוות. נדמה, ש'התמיכה הרוחנית', שבה דוגלים ב'שערי צדק', דומה לגישה הטולסטויאנית ואינה גולשת לתחומים ניו-אייג'יים מעורפלים. אבל "שוּק" המחלה והמוות נכבש בשנים האחרונות בכל הרעות החולות של הניו-אייג'.

 

לין חלמיש, הטנאטולוגית, ביקורתית לגבי גישות ניו-אייג'יות המשתוללות סביב המוות. " אתה נתקל בunbelievble alternative hilling" היא מספרת. "אנשים מביאים מאוסטרליה סנפיר של כריש שהופכים אותו לחוקן, למשל. כסף זורם בשלבים האלה, הדלת נפתחת לדברים אלטרנטיביים לא לגיטימיים ויש הרבה מקום לשרלטנות".

 

דוגמה נוספת נתנה לי אנדריאה, שרוחניות אינה זרה לה כאמור, שקיבלה מחברתה כמתנת יומולדת בילוי בספא.

"אני קיבלתי מסאג' תאילנדי. המסאג'יסט הגיע לגב התחתון ופתאום הוא אומר לי:' אנדריאה, את תפוסה'. התחלתי לצחוק אבל לא אמרתי לו שאני חולה. הוא המשיך במסאג' וסיפר לי 'סיפור קצר', איזה 10 דקות… סיפור על אישה בת 45, 'מבוגרת' – כבר לא אהבתי אותו – שבאה אליו עם כאבים בברכיים. והוא אמר לה – כי הוא 'עובד המון עם נפש וגוף' – שיש סיבה נפשית לכאבים ברגלים. אני שוכבת שם מתוחה כולי והוא אומר שהסיבה שיש למישהי בעיה בברכיים זה בגלל שהיא 'תקועה' בחיים. אז אמרתי לו שיש לי טרשת נפוצה. הוא שתק לרגע ואז אמר לי 'אנדריאה, מה את היית אומרת לי אם הייתי אומר לך שאת יכולה לרפא את עצמך?'. הייתי אומרת", מסכמת אנדריאה בבוטות לא אופיינית ומוצדקת, "שאתה פאקינג אסהול. הוא רצה שאני אשאל אותו מה הבעיה בנפש שלי אבל לא נתתי לו את הסיפוק. 'אני מאמין באלוהים שבתוכך, הוא אמר לי, ואם את ממש מאמינה…'. אמרתי לו שגם אני מאמינה באלוהים אבל לא כך'".  

 

על פיק-אפ בארים; גירסה לא מעובדת

פיק-אפ

 

צמד הבחורים הנעימים בני השלושים שלימיני, אנשי מחשבים תל אביביים, מחווים על צמד הבחורות שלשמאלי. אנחנו יושבים על הבאר ב"בלאומילך", בקצה הדרומי של שדרות רוטשילד בתל אביב. 'הן בעניין של פיק-אפ, זה לא ברור!?'. 'פה, ב"בלאומילך", הם אומרים, 'זה הפיק-אפ מספר שתיים בתל אביב, אחרי ה"לנסקי"'. הם עצמם יוצאים לפה פעם-פעמיים בשבוע, 'אבל לא למצוא משהו, להעביר ערב בכייף. כשאתה מתכנן שיצא לך משהו זה הורס לך את הבילוי'. כשאני פונה לצמד הבחורות "הציידות" שלשמאלי, עולה תמונה קצת שונה. ראשית, הן בכלל אחיות. שנית, ה"בלאומילך" זה בכלל לא פיק-אפ, לדבריהן. הן לא מחפשות כאן משהו כזה. ואם אני מתעקש אז לאחת מהן כן "יצא משהו", אחת מהן פגשה פה את החבר שלה. הם נפגשו פה, החליפו טלפונים ויצאו לדייט רגיל מן המניין, ואז נהיו לחברים שלושה חודשים. ולא, בניגוד לצמד הבחורים שמימיני, הן מעולם לא נתקלו פה בסקס בשירותים והן יוצאות לפה, כלומר ל"בלאומילך", לא ספציפית לשירותים, די הרבה, אולי שלוש פעמים בשבוע.

כשנפתחת הדלת ב"ארליך", שבנמל תל אביב, ומתגלה הבאר האליפטי הענק, העמוס בגברים ובנשים צוהלים, ונשמעת המוזיקה המחמיאה למאזין, כיון שהיא מזוהה על ידו בקלות, חשבתי לעצמי שהגעתי למקום הנכון והתחלתי לעבור בין האנשים ולדבר איתם. צמד גברים בני שלושים פלוס מרימים ביחד את ידיהם, כדי להראות לי את טבעות הנישואים שלהם, ונאנחים. 'תפסת אותנו פה באפטר השבועי שלנו. פעם בשבוע אנחנו יוצאים, אבל רק להסתכל, כמו בויטרינה', אומר אחד מהם והשני מוסיף בחיוך 'בודקים את הגבולות שלנו'. אבל באשר לשאלתי, 'כן, בטח, יש להם חבר שזיין פה בשירותים'. שלוש הבחורות שיושבות על הבאר ונראות כמו בפגישת סיכום רבעון ביחסים, כמו בשיחת בנות ב'סקס והעיר הגדולה', עונות לשאלתי ש'בטח קרה להן'. כשאני כבר מתלהב ומשוכנע שהגעתי לליבת תופעת הפיק-אפ, מניחה אחת מהן ברכות את ידה על כתפי, בהבטחה כוזבת לאושר, ואומרת 'סתם, עבדתי עליך. לכולנו יש פה חבר. אבל מה אתה עושה פה? לך ל"לוקסור", שם הפיק-אפ האמיתי'. בצד עומדים שני בחורים צעירים, ואם יורשה אז יפי תואר, ובוחנים את ההתרחשות הסואנת שמסביבם. הם מתגלים כביישנים למדי. זו להם פעם ראשונה במקום. הם באו לפה מחיפה כי שמעו שזה פיק-אפ באר. בחיפה אין דברים כאלה, הם מתפעלים ומביטים סביבם בחשש מה, ולא, לא יצא להם אף פעם בחיים לחזור עם בחורה הביתה מבאר. בחורה נוספת, ש'עובדת במשרד עורכי דין', כשאני שואל אותה אם יצא לה להכיר פה מישהו מהנהנת בעוז, 'כן, בטח'. אבל לא, היא דועכת, היא לא חזרה איתו הביתה באותו ערב, הוא טילפן והם נפגשו. אני יודע שזו כנראה קטנוניות גברית אבל היא לא שייכת רק לי כי כשאני שואל, אחרי שכבר השלמתי סיבוב מלא מסביב לבאר הענקי, שלושה גברים שנכנסו זה עתה ל'ארליך' על חוויותיהם במקום הזה ובמקומות דומים להם הם, בכנות שלא תמיד אופיינית לגברים, עונים מייד בשאלה, החשובה ביותר כשהדברים נוגעים למיתוס ה"פיק-אפ": 'רגע, למה אתה מתכוון? לטלפון או לסקס? לפגישה יום אחרי זה או ישר הביתה? כי אם סקס אז זה נדיר מאד שזה קורה. על אצבעות יד אחת'. 'וואן נייט סטנד', אומר אחד הבחורים, 'קרה פעם, פעמיים', אבל היכרות והמשך 'קרה הרבה'. כמה הרבה? אני שואל, 'ארבע, חמש פעמים'. וכמה שנים אתה יוצא בקביעות למקומות מהסוג הזה? 'חמש'. הסלקטור ב"ארליך", גבוה, קצוץ שיער, סטודנט לרפואה, מחשב לי סטטיסטיקה אופטימית יותר. 'לי יוצא אחד לחמש יציאות, אבל הממוצע זה אחד לעשר'. 'אחד לשלוש', ממלמל הבחור השתוי שנשפך על הבאר, ' אבל הוא עורך דין מפורסם', אומרת ידידה שיושבת לידו וסועדת אותו, 'והוא לא יוכל להתראיין'. אאוט אוף דה בלו אני רואה פתאום בחור חמוד מהמושב שלי. אחרי שאנחנו לוחצים ידיים ונרגעים מהפגישה הלא צפויה הוא אומר לי שהוא לא טוב בשביל הסקר שלי. הוא לא דוגמה. הוא בא רק בשביל לשתות ולבלות, לא יותר מזה. אז מי כן הדוגמה ואיפה מתרחש הפיק-אפ האמיתי?

ב"בלאומילך" שלחו אותי ל"ארליך" וב"ארליך" ל"לוקסור" ול"לילנבלום 22" וב"לילנבלום 22" התפלאה הבחורה שאני חושב שזה עדיין נחשב פיק-אפ, ושלחה אותי ל"גולדן" ול"פולה", וב"שסק", ממול, אומר הדורמן שזה כאילו לא פיק-אפ, ה"שסק", אבל בעצם כן וב"פולה" אמרה לי הסלקטורית שהיא לא רואה הרבה זוגות שיוצאים ביחד הביתה אחרי היכרות ראשונית, ושזה "מקום לאנשים רציניים", וכולם-כולם שלחו אותי ל"לנסקי". האם כולנו באנו בעצם מהמושב או מחיפה כי שמענו שבתל אביב משתוללת סצינת פיק-אפ מטורפת וכעת אנחנו רק נתקלים זה בזה, ביישנים ובעלי עכבות כפי שאנחנו, בחללים אפלוליים?

ב"לנסקי", החלל הגדול שהוקם בבסיסו של "מגדל שלום", חוד החנית של סצינת ה"פיק-אפ" נדהמת משאלותיי הבחורה הצעירה. 'איפה אתה חי? בפלנטה אחרת? יש אלכוהול, יש בחורים, יש בחורות, יש פה פיק-אפ היסטרי', היא צועקת עלי ומנפנפת בידיה. בנושא השירותים היא לא יכולה לעזור לי. 'ברור שיש, כן? אבל היא לא ראתה'. היא לא מוכנה להתראיין על החוויות שלה ואפילו לא להגיד לי במה היא עוסקת. 'אם אני יגיד לך אצטרך להרוג אותך'. יצר החיים שלי ניעור ופניתי ממנה לשוחח עם צמד נשים, בנות 32 כפי שהסתבר, שיושבות על הבאר הארוך והמפותל שבמקום. שתיהן עובדות בבנק, אחת סיימה לא מזמן מערכת יחסים, והיא באה לפה רק בשביל הבילוי עצמו, לא בשביל להכיר מישהו. חברתה דווקא כן באה בשביל להכיר. ויצא לך לסיים ערב בבית של מישהו? אני שואל אותה. היא עונה לי שלא, 'אבל בגלל שאני לא אטרקציה. מה אתה חושב, אני אטרקציה?". אני מאתר גבר כבן 35 שמתיישב לבד על הבאר. הוא נראה לי שועל פיק-אפ ותיק וכשאני משוחח איתו הוא אכן לא מכזיב. 'תראה', הוא אומר, 'אתה לא ילד, אתה יודע איך זה עובד. אני שמונים אחוז מהפעמים יוצא מפה עם בחורה'. במה אתה עובד? אני שואל אותו, והוא אומר שנגעתי בנקודה רגישה, הוא מובטל עכשיו, היה לו עסק אבל עכשיו הוא מובטל. ובכל זאת, אני מתעקש, לצאת לפה בתדירות גבוהה זו הוצאה כספית לא מבוטלת. 'הוא חי על העבר', הוא אומר לי.  

אבל בהווה סצינת חיי הלילה של תל אביב פורחת. ובחוד החנית של הסצינה הזו מצויים ה"פיק-אפ בארז". חדשות לערבים נפתחים, בעיקר בדרום העיר, מקומות בילוי ליליים שמנסים למצב את עצמם כ"פיק-אפים". לרוב, מבחינה עיצובית, ניצב במרכזו של החלל האפלולי בר עגול או מזוות, שמאפשר בחינה נוחה יותר של אלה היושבים לשתות. אמנם מבחינה שיווקית ברורה התועלת במיצוב כזה, אבל היווצרות הדיבור על סצינת הפיק-אפ עונה, כנראה, גם על צרכים נוספים, לא רק שיווקיים. כי יש דיבור צפוף על הסצינה הזו, בשנים האחרונות, ומבחינת זו בלבד, מבחינת כמות "הדיבור", הרי שרחוב לילנבלום בשנות ה-2000 אקוויולנטי למה שהייתה "כסית" בשנות החמישים והשישים, למה שהיה חוף "מציצים" ו"הדשא של אביגדור" בשנות הששים והשבעים, ולמה שהיה שיינקין בשנות השמונים והתשעים. אפשר לדרוש דרשות רבות על המעבר מהחלל הפתוח של "שיינקין", כרחוב, על הלפחות-יומרה בוהימיינית-אמנותית שיוחסה לו, על הצניעות "השטייטלית" הצרה של מימדיו,  לחללים הסגורים והאפלוליים של לילנבלום, לשואו-אוף הפיזי והפיננסי ולהדר הנובו-רישי, לעיתים, שמאפיין אותם, לאגדה המעורבת באמת על הסקס הזמין שמתרחש בהם. אולם מה שבטוח, השתי של אחד העם, יהודה הלוי, רוטשילד ולילנבלום, היורד על הערב של אלנבי, נחלת בנימין והרצל יצר בשנים האחרונות מרקם תוסס ומלא חיים, מרקם של ריגושים, עינוגים, הבטחות לריגושים ועינוגים, אשליות, אכזבות, לבבות שבורים, לבבות ואיברי רבייה מאוחים והרבה אלכוהול וכסף. יותר מזה, ה"פיק-אפ בארז", שהוקמו כפטריות הזיה אחר הגשם, מוקמים על צומת תרבותי סואן של ערכים, צרכים ופנטזיות שמערב כמו בקוקטייל חזק במיוחד כסף, סקס, אסקפיזם על רקע מציאות סיוטית, סלבריטאות למחצה, לשליש ולרביע, וואנאביזיות, תרבות גוף, פמיניזם ופוסט-פמיניזם.

כי הרי אפשרות היווצרות המציאות של והמיתוס סביב ה"פיק-אפ" מותנית בקיומו של לפחות-גרעין של "נשים משוחררות", שמקצרות את טווח ההגעה למיטה למימדים של שעות ודקות. לא דייט ולא רומנטיקה, לא בעקיפין ולא במרומז, אלא חישוף גוף ממוקד-מטרה. הדיון באחד הפרקים הראשונים של "סקס והעיר הגדולה", הסדרה שלא במקרה שידורה בארץ הקביל להתפתחות הדיבור על סצינת ה"פיק-אפ", האם נשים יכולות "לזיין כמו גברים" רלוונטי להבנת האמת והשקר סביב תופעת ה"פיק-אפ". בקיצור, מה שמתנה את היווצרות המיתוס סביב ה"פיק-אפ בארז" הוא שיעור אחוזן של הסמנטות ביחס לשרלוטיות, קאריות ואמנדות הפוקדות את הבארים התל אביביים. בשיחות שלהלן עולה תמונה מורכבת של העמדה הנשית ביחס לפיק-אפ בארז. החל מנשים שבאות למקומות הללו בשביל "למצוא חתן" והתאכזבו, כאלו שרואות בפיק-אפ פאזה בחיים שצריך לעבור ושנועדה להעלות להן את בטחונן העצמי וכאלו שחיות את המיתוס עד הסוף. זו עובדה לא חסרת חשיבות, בעיניי, שאף אחת מהבחורות שריאיינתי ושתיארו התנהלות "סמנטית" או אפילו "קארית", לא הסכימה להיחשף בשמה.   

יעל, תל אביבית דעתנית בת 26, רואה בהתנהלות הפיק-אפית שלה פאזה בחיים ומדברת על תחושת הכוח שלה כאשה במקומות הללו.

ש: מה זה פיק-אפ בעינייך?

פיק-אפ זה סטייט אוף מיינד ולאו דווקא המקום. אתה יכול להשיג את שלך גם במקומות אחרים. רוב הבארים בתל אביב…קשה להגיד איזה באר הוא לא פיק-אפ. אולי באר אחד גדול באמצע שכולם יושבים עם כולם ורואים את כולם. זה היה קיים תמיד, והתחילו לדבר על זה, וזה גדל. קשה מאד להגדיר מה פיק-אפ ומה לא.

ש: כמה פעמים בשבוע את יוצאת למקומות האלה? לאלה מקומות את יוצאת?

אני כרגע בהרגעה מאסיבית אבל לפני כמה שבועות יכולתי לצאת 3,4 פעמים בשבוע. שתיתי המון, ליטר, ליטר וחצי, שניים בערב, בכייף. אני תמיד מוצאת את הבאר הקבוע שלי, שאני מכירה בו את הבארמן, ואליו אני הולכת לבד ויש את החיוכים שאני מכירה. כשה"סטולי" היה נחשב להכי פיק-אפ הייתי שם. הייתי ב"גורקי", עם הפורנו בשירותים, אבל אני פחות אוהבת את הפוזה, הייתי ב"סקוט" וב"לנסקי", אבל היום אני מעדיפה את מה שקרוב לטריטוריה שלי.

ש: מה הציפייה שלך מערב כזה?

אני לא באה עם מערכת ציפיות. הייתה לי תקופה שכן, כשה"סטולי" היה המקום החם, ויצא כך ששלוש משלוש קרה לי משהו שם. ב"סטולי" היה הפיק-אפ הראשון שלי. לפני שנתיים וחצי גמרתי מערכת יחסים, ואחרי שגמרתי את חצי שנת האבל שלי, כמו שאומרים בספר שצריך להשתולל – החלטתי להשתולל.

ש: את יוצאת לבד או עם חברה?

אם אני יוצאת לבד זה רק לבאר השכונתי. לפיק-אפ אני לא ארגיש בנוח לצאת לבד. בחורה שיוצאת לבד בסוף שבוע זה כנראה מראה חריג עדיין. בטוח יתחילו איתה. כשאני יוצאת לבד תמיד מתחילים איתי.

ש: הגעת למקום, איך את מתנהלת בו?

יושבים על הבאר, ב"סטולי", למשל, יש שם מדיניות של חיבור בנים ובנות. מאד עירניים לסביבה ובוחנים כל אחד שנכנס. מה שמבדיל פיק-אפ ממקומות אחרים זה שאתה מרגיש את הבחינה באוויר. עד שקולטים מישהו שהוא אופצייה.

ש: והקריטריון היחידי הוא מראה?

הקריטריון הוא מראה, מי שאת נמשכת אליו.

ש: התבייתת על מישהו, מה הלאה?

יש כמה אופציות וזה תלוי איזה סוג בחורה את. מסתכלים עליו מספיק זמן, משחקי מבטים, עד שהוא נכנס לעניין. זה משחק לחלוטין ואני שולטת במבט הזה. (יעל מדגימה : השפלת העיניים ואז הגבהתן וחצי חיוך ואז הורדת מבט ביישני למטה. ושוב פעם). אם הוא מחייך בחזרה אז מרימים "לחיים" מעבר לבאר ואז או שהוא מזמין אותך למשקה, אבל הבחורים בתל אביב קמצנים ולא מזמינים אותך בדרך כלל למשקה. בניו יורק זה מתחיל בזה שהוא קונה לך דרינק ובתל אביב זה לא כך בדרך כלל. אז כשעברתם את שלב המבטים ההדדיים הוא ניגש או שאני ניגשת. אני לא מפחדת לגשת. אם אני באמת רוצה אז אני אגש. באים ואומרים שלום ומתחילים לדבר, אם המבטים היו ממושכים מספיק אז צריך רק "שלום" וממשיכים משם.

במקרה אחר ביקשתי סיגרייה מבחור ובפעם השלישית אמרתי לו: "אני אצטרך לבקש ממך עוד הרבה סיגריות עד שתבין שאני מתחילה איתך?". מאז שהפסקתי לעשן משפטי ההתחלה שלי הידלדלו פלאים. אבל ה"ליינים" זה בקטעים שהמבטים לא הצליחו. כשיש את המבטים זה ברור לחלוטין שמעוניינים.

בפעם הראשונה שאי-פעם היה לי פיק-אפ, ב"סטולי", בחנתי את האנשים מסביב ובחור ישב מאחוריי והסתכל עליי, וזה היה קל להבנה, ואז הוא הטה את הראש שלו וסימן שאשב לידו.  אחרי מינימום של החלפת פרטים, שאמרתי בוא נגמור כבר את הפורמליטיז, הוא זרק משפט: איך הייתי רוצה לקחת אותך לשירותים. אני החלטתי שבשביל זה באתי ואמרתי לו, למה לשירותים, אני גרה פה במרחק שני מטר. זה היה מקרה עם מינימום של שיחה. אבל יכולה גם להתפתח שיחה מסויימת.

ש: אז לפי מה שאת מתארת יוצא לך להתחיל עם גברים

בוא נגיד שאני בחורה שלא מפחדת להתחיל עם גברים אבל בעולם שלנו זה עדיין חריג. אני רואה התגובות של הגברים. אומרים שבחורות שמתחילות זה מגניב אבל זה לא ככה, בעולם שלנו הראייה זה שגברים מתחילים. בחורה יכולה רק בעקיפין להתחיל. אז פה, בפיק-אפ, אני יכולה לעשות, להתחיל, ואין את הציפייה שיתפתח משהו. זה משחק מאד קצר, החוקים ברורים והוא עם מינימום ציפיות.

ש: וכמה פעמים יצא לך לחזור הביתה עם מישהו שהכרת באותו ערב?

קרה לי 7-8 פעמים של פיק-אפ עם זר מוחלט. מישהו שפגשתי בערב ויצאנו הבייתה ביחד קרה 7-8 פעמים. זה יכול להיות שלא דיברנו כמעט כלום, החלפת פרטים מינימליים, או שישבתי עם בחור על בירה או שתיים והוא ליווה אותי הביתה. זה יכול להיות ברור מהשנייה הראשונה שזה זה, יכול להיות שמתחילים עניינים כבר על הבאר, ידיים, חיכוכי רגליים, ואז אני או הוא אומרים שנלך מפה.

ש: ויש אכזבות?

היו פעמים שחזרתי מאוכזבת. שאמרתי: זה מה שרציתי ולא השגתי את זה.

ש: מה המוטיבציה שלך ב"פיק-אפ"? הסקס?

רק בשביל הסקס? אני בספק אם יש בחורות שעושות את זה. הקטע של פיק-אפ זה קטע שבחברה התל אביבית יש בו מגניבות. בחורה שרוצה להזדיין – תזדיין, אומרים כולם בתל אביב. אני, לפני שאי פעם התנסיתי בזה, לא הסכמתי. אמרתי שזה לא קורה כך. לא מתחילים איתי ופתאום כן מתחילים איתי? הייתי צריכה לדעת שאני יכולה, אני יכולה להשיג זיון. זה קטע שצריך לעבור אותו, זה עושה משהו לאגו. זה להיכנס למקום, לשאת את עצמך בצורה מסויימת, להתביית ובסוף משהו קורה. זה עושה משהו לאגו, יש בזה כוח עצום. זה תחושת כוח לבחור מישהו. אם עד עכשיו הגברים עשו לי בעיות, אני בשליטה, אני זו שמחליטה בעצם אם אני רוצה את הבחור הזה, ואני לא אתן לו את הטלפון אלא רק סקס.

ש: למה את מתכוונת שאת אומרת שיש בזה כוח?

לא כל גבר יכול להשיג זיון אבל כל אשה יכולה. הדעה הרווחת זה שבחורות יותר חזקות בפיק-אפ באר, אבל אני קצת מסתייגת. אני חושבת שכל גבר שבא עם הגישה הנכונה לפיק-אפ יש לו סיכוי טוב. העניין הוא איך אתה נושא את עצמך במרחב. איט איז ריירלי אבאוט דה לוק. המון קשור לביטחון העצמי שלך.

ש: וממפגש כזה יכול להתפתח גם קשר "רומנטי"?

יש לי הפרדה מאד ברורה: אם אני ארצה מערכת יחסים עם בחור אני לא אשכב איתו מייד. בפיק-אפ אני אעדיף שלא נחליף טלפונים. לחכות לטלפון, כן יתקשר, לא יתקשר, זה כבר משחק אחר לחלוטין. אני לא נוטה לתת טלפון, פעמיים נתתי והם התקשרו ואני חתכתי את זה שם. הם היו בשביל זה ולא מעבר. הם לא היו שווים מספיק, לא מבחינה פיזית, בשבילי. הם לא היו דייטינג מאטיריאל. או שלא היה משהו מעבר לגופניות, או בקטע מתנשא: אני לא אצא עם הבחור הזה. מלכתחילה הם לא בהגדרה של בני זוג. לפעמים הם גם צעירים נורא. אני מפגינה הרבה כוח בסיטואציה, זו בחירה שלי, הסביבה שלי, וזה גורם לי להרגיש מאד בנוח. אני מסתכלת על זה מנקודת מבט כוחנית. אני לא רוצה שהם יישארו לישון אצלי אחר כך. להגיע למצב שהם ישנים איתי – זה כבר סיפור אחר. וזה יובהר לבחור שהוא צריך לקחת את הדברים שלו וללכת.

אני אשאל אותו איך הוא מגיע הביתה. אני אומר לו: וואלה, אני מתחילה להירדם, כדי שיבין. אחד הבחורים היה מראשון והיה כבר חמש בבוקר והוא התחיל להתמקם, להתמתח ולהתכסות. ידעתי שהוא מראשון ושהוא מחוסר אוטו, החברים שלו מראשון שאיתם הוא בא היו עם האוטו. בכל זאת, שאלתי אותו: איך אתה מגיע הביתה?. הוא אמר: ויי, אני לא יודע. אז אמרתי לו: נראה לי שמתחילים האוטובוסים. זה היה נורא מגעיל אבל ממש לא רציתי שהוא יישאר.

ש: מה איכות הסקס במפגש כזה, עם מינימום היכרות?

לגבי הסקס – יש ויש. מתוך ה – 7-8, פעמיים שלוש היה סקס טוב. לא קרה לי שום דבר מפחיד אבל סקס עם בן אדם שאתה לא מכיר, כל אחד הולך לכיוון שהוא אוהב.

ש: ומי דואג לקונדומים?

כיוון שאני המארחת יש לי במגירה ליד המיטה קונדומים.

ש: ומה עם אגדת הסקס בשירותים?

אני מעולם לא עשיתי סקס בשירותים. זה לא נוח. אני לא איהנה מזה. גם לא ראיתי, אבל יש. אני תמיד מביאה את הגברים אלי הביתה. אני מרגישה בסביבה הזו נוח. אני שולטת בה. מלחיצה אותי המחשבה ללכת למישהו הביתה.

לקראת סוף השיחה מוסיפה יעל ש: יש עוד מניע לעשות את הדברים האלה, הרצון בחיבוק שנובע מתחושת בדידות. אתה צריך לפעמים פשוט מישהו שייגע בך, אז אחרי שהם הולכים הביתה זו תחושה זולה, מלוכלכת, הבדידות מתעצמת. עולות שאלות של מה הייתי צריכה את זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חן, תל אביבית תוססת בת 22, העובדת בתעשיית הקוסמטיקה, חווה את הסצינה במלוא העוצמה. כמו יעל גם היא מדברת על תחושת הכוח הנשי בפיק-אפ, אבל מייצגת במודע עמדה שהיא מכנה "שמרנית" בחלוקת התפקידים בין גברים לנשים בתוך הסצינה.

ש: כמה פעמים בשבוע את יוצאת?

זה בתקופות. בתקופות לימודים 3 פעמים בשבוע ובקיץ ובחופשים אפילו כל יום.

ש: מה ההגדרה בעינייך של "פיק-אפ"? לאן את יוצאת?

למראית עין אין מאפיינים, זה מפה לאוזן. פיק-אפ זה מקום שיותר מואר. המוזיקה יותר פופ ושנות השמונים. מוזיקה שאתה יכול להתנועע קלות ולהראות את הגוף.

אני יוצאת לאיפה שיש יותר אנשים, שהאווירה זורמת. בלילנבלום 22, למשל, שזה ממש לא פיק-אפ האווירה נעימה. כיון שאני בוחרת את הגברים וכיון שאני יחסית אטרקטיבית אני צריכה מהברמנים סוג של גב. כי לפעמים מתחילים איתי בצורה אגרסיבית. יש את המטרידנים, יש כאלה שממשיכים ויש נגיעות וזה קצת בעייתי. "גולדן", "בלאומילך", ה"מישמיש", ה"דיניץ", ה"אברקסס", ה"ארליך", ה"גודבאר" אלה המקומות של הפיק-אפ.

ש: מה המוטיבציה שלך כשאת יוצאת למקומות האלה?

זה משתנה לפי תקופות. יש ערבים שאני באה סתם כדי לצאת. לפעמים זה סתם למשוך תשומת לב, כי זה נורא מחמיא. את אהבת חיי אני לא אמצא שם וטיפש מי שחושב שהוא ימצא. יכול להיות שיש אנשים שבאמת מחפשים – אבל משם לא תצא הישועה. גם הבחור הכי מקסים שפגשתי אותו בפיק-אפ באר היה משוכנע שבדייט הראשון הוא יזיין אותי. אבל תמיד יש את הפנטזיה. גם היום אני מצפה איפהשהו שזה יהיה קשר רומנטי.

ש: את יוצאת לבד?

בחיים אני לא אצא לבד אלא עם עוד חברה או עוד חברות. יש לי את החברה הקבועה שלי ליציאות, על תקן שומר הראש שלי, והיא מכירה את הטיפוסים שאני אוהבת. היא יודעת לפי ההתנהלות שלהם אם אני אענה או לא. היא יודעת להדוף את אלה שלא. היא גם לא נעלבת אם מתחילים איתי ולא איתה.

ש: כמה את מוציאה בערב כזה?

אני מוציאה דרינק אחד ולפעמים גם זה לא. מזמינים אותי לרוב גם לדרינק הראשון ודרך אגב זו מגמה חדשה. הברמנים גם מפנקים אותי, בחורות שנראות טוב שיהיו שם זה האינטרס שלהם. הברמנים אומרים לי: ביום שאת באה אני מרוויח יותר.

ש: איך ההתנהלות במקום? איך נעשות ההתחלות?

אני תמיד יושבת באופן שיותר יגביה אותי. עם הרגליים על הכסא. בלונד תמיד מושך ואני עושה גם המון רעש, מדברת עם הידיים. זה שוק בשר וצריך להתנהג בהתאם. לגבי ההתחלות, יש את תגידי מה פרח כמוך עושה במקום כזה, זה עדיין עובד. יש את הג'נטלמנים החדשים שמזמינים אותך למשקה. לשלוח משקה זו הדרך הכי כייפית. קמצנים, כאלה שמציעים שנשלם חצי חצי, באותו רגע הוא פסול, בעיניי. זה הקטע השמרני שלי. אני אקום ואלך. הוא צריך להיות בקטע של: ברור שאני אשלם. צריכה להיות הפרדה בין גבר לאשה.

ש: את גם מתחילה?

כן. ראיתי, לדוגמה, בחור, נורא חמוד, שולח מבטים. התחלתי לדבר איתו והוא היה הבחור הכי משעמם בעולם. אמרתי לו: תקשיב, משעמם לי. והלכתי. יוצא לי לתת רמזים עבים שאני מעוניינת. הכי בוטה זה: אתה מוכן לבוא ולא רק להסתכל? או לתת מבטים מאד מאד בוטים. אני צריכה להתחיל עם בנים כי הרבה פעמים בנים לא מתחילים איתי. אני יודעת שאנשים חושבים שאני נראית טוב אבל אני לא תמיד חושבת ככה. אולי בגלל זה אני צריכה את החיזוקים.

ש: איך נעשית הבחירה? מהם הקריטריונים שלך?

כשאני רוצה סקס לי, לעומת הגברים, יש את היכולת לבחור. מישהי מוצאת חן בעיניך אז לא בטוח שהיא תשים עליך. ואילו בחור לעולם לא יגיד לי לא. על אחת כמה וכמה כשאת בחורה אטרקטיווית. בערב ממוצע לפחות ארבעה אנשים יתחילו איתי. לגבי הקריטריונים אז הוא צריך להיות גבר. משהו בביטחון שהוא מקרין. אפילו סוג של אדישות. לא המראה הכלבלבי המחפש.

ש: את יכולה לתת דוגמה להתרחשות "פיק-אפית"?

יצאנו אני וחברה שלי והיה שולחן של יוצאי שב"כ וחגגו שם יומולדת. ואחד מהם אני מכירה מהצבא. ופתאום הגיע לשולחן בחור חסון, וראיתי את המבטים. חתיך, בן 30, ואם הוא מחפש בחורה בת 22 ברור שמשהו לא בסדר אצלו. אבל הבן אדם מאד מרשים, שלח מבטים והציע לי לקנות מסטיק בחוץ יחד איתו. הייתי מאד טיזרית, והוא החמיא לי ואמר: "את נורא יפה". ואמרתי לו – אם בא לך אז תעשה. הכרתי אותו רק 20 דקות, אבל הבן אדם גם חתיך וגם שב"כניק. שאלתי אותו איפה הוא גר והוא אמר שלא רחוק. נסעתי אליו לשעה וחצי ואחר כך חזרתי לאסוף את חברה שלי. סקס בערב הראשון לא מוביל ליותר מדי, אני מצד אחד נורא פתוחה אבל מצד שני נורא שמרנית, והבחור, במקרה הזה, התאהב. אבל מי שהוא לסקס אז זה רק לסקס. היה עוד מקרה של בחור אחד קצת מפורסם, מהתקשורת, ואמרתי לעצמי שאני אעשה עליו וי. יש בזה משהו נורא כייפי. התחלתי איתו מפורשות והוא נישק אותי. ערב אחרי זה הלכתי אליו הביתה. הוא היה מפורשות רק לזה. אני מזיינת אותו.

ש: והתרחשויות כאלו קורות הרבה?

אני לא נוהגת יותר מדי להזדיין בערב הראשון. אבל בערב השני או השלישי אז כן. גם ללכת מאחורי הפאב או בשירותים היה מצב של סקס מלא. היה גם מקרה שבעלים של אחד המקומות התחיל איתי והיה סקס מלא במטבח.

ש: וכשזה קורה הולכים אלייך או אליו?

אני אף פעם לא הולכת אלי. המקום שלי הוא הכי אינטימי בעולם. גם בן זוג, ייקח זמן עד שהוא יבוא אלי.

ש: ומה איכות הסקס במינימום היכרות כזו?

הסקס ב – 90 אחוז הוא לא טוב. כשלא מכירים את הבן אדם. אבל זה כייף וזה כוח, 'אני אבחר', ותמיד יש את הפנטזיה שיהיה מקסים, ובן זוג קבוע אין וג'יגולו זה לא אופציה, כי אני בחיים לא אשלם על סקס. ושוב, יש בזה משהו מאד מחמיא. המסביב הוא תמיד יותר חשוב. הסקס עצמו, נכנס יוצא, פחות חשוב. הרי הרבה פחות חשוב לו, בסקס הראשון, אם את גומרת. הוא חושב על איך הוא 'יצא', מה תגידי לחברות שלך עליו. והוא מתרגל עלייך סקס שהוא ראה בפלייבוי. לרוב זה פשוט עצוב. הבנו את העניין: אתה מאד גמיש. הסקס לא משהו. המסביב: המחמאה, הכוח, היכולת שלי לצאת ולכבוש את העולם.

ש: ואת יוצאת דופן בסביבה שלך בהתנהלות שלך ב"פיק-אפ"?

יחסית לחברות שלי אני יותר בוטה ומתחילים איתי יותר אבל אני חייבת לציין שיש חברות שבעקבותיי השתנו ואני בטוחה שאבא שלהן מקלל אותי עד היום בגלל זה. אבל רוב הבנות שהולכות לפיק-אפ, וגם אני הייתי כך בהתחלה, די מקוות למצוא שם את אהבת חייהן. כשאתה בתיכון ובצבא אתה מכיר שם, אחר כך באוניברסיטה ואחר כך אין מסגרת, אז יש פיק-אפ וזה מקום להיכרויות. אבל אז, מן הסתם, לא תלכי אל הבחור בערב הראשון ולא תיתני לו בערב הראשון. כשמתחיל איתך מישהו בפיק-אפ, מתיישב לידך עם המשקה, לוקח טלפון, הוא מצפה שהבחורה תהיה יותר פתוחה ומשוחררת. היה לי מקרה מזעזע שהבחור ממש לא הבין מה זה לא. נכון שהייתי המטומטמת כי הייתי אצלו בבית. הציפיות הן לסקס ולא יותר מזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נועה, ברמנית ב"שסק" שלפני כן מילצרה ב"גורקי" וב"בויה", נותנת כמה תובנות משלה, מהזווית שמאחורי הבאר, על עולם הפיק-אפ.

ש: מה חורץ את גורלו של באר להיחשב פיק-אפ?

אני חושבת שהמושג פיק-אפ מתחיל עוד בשלב ההקמה, כי כל כך נכנסו לקטע הזה. צריך בר שיש בו מבנה שייצור אינטרקציה עם האנשים, בר עם זוויות. צריכים ברמנים וברמניות דומיננטיים, שאוהבים לעשות הרבה שואו, גבוהים וחטובים, והמוזיקה צריכה להיות חזקה כדי שתדבר קרוב. למרות שזה בעצם נורא מפגר כי יהיה לך קל הרבה יותר לקחת איתך בחורה הביתה אם תוכל לשבת ולדבר בלי לצעוק, ולכן אולי דווקא בארים קטנים היו יכולים ליצור משהו. השירותים צריכים להיות מעוצבים ויפים כך שהם מזמינים זיון או סמים. איפשהו אם אדם נכנס למקום ויש הרבה בחורות על הבר והתאגדות סביבן, הוא יגיד: משהו פיק-אפי מתרחש. מה שקרה בת"א שרוב הבארים שקוראים לעצמם פיק-אפ פונים לקהל ספציפי בקטע של הכסף. המקום נראה מאד מהודר והמשקאות יותר יקרים ואז בא קהל ספציפי. ב"גורקי" ייגרמייסטר יעלה משהו כמו 42 וב"לנסקי" משהו כמו 39 ובמקומות אחרים 32. ג'יימסון, בלנטיין נע בין 30 ל- 32 ובמקומות של פיק-אפ 35-36, וזה יוצר סינון של הקהל. אין שום סיבה לקחת יותר. בנוסף, ב"שסק" יש המון סטודנטים בהווייתם, מעולם המוזיקה וכאלה, וב"גורקי", שהוא יותר פיק-אפ, ישבו אנשים בני ארבעים פלוס. במקומות שאנחנו קוראים להם פיק-אפ יש גם התרחשות בין העובדים ללקוחות, זה קורה. כל המקומות האלה הם נורא גדולים, יש לפחות 4 ברמנים במשמרת והם בתוך הבאר, שותים, ויכולים לצרף את הלקוחות לכייף הזה.

ש: וה"שסק" הוא פיק-אפ? האם הקהל שבא ל"שסק" מודע לניואנסים האלה? את יודעת, זה קצת מצחיק, אבל בכל מקום תופסים מקום אחר כליבת הסצינה.

לפי ההגדרות האלו השסק הוא לא פיק אפ, אבל אנשים באמת לא כל כך עושים את ההבחנות האלו. השסק פעם היה יותר סליזי ואז עוד לא דיברו על פיק-אפים. הברים החדשים שנבנו כפיק-אפים הותירו את השסק שהוא מקום איכותי, נעים וטוב, מהבחינה הזאת בשוליים. ב"שסק" מי שבא במטרה שיהיה ערב כייפי וייפגש עם אנשים, ויהיו שיחות מגניבות, ייהנה. מי שבא להשיג זיון אז אחרי כמה זמן הוא הולך למקום אחר. אבל גם אם אין תרבות פיק-אפ ב"שסק" בחורה תצא עם רגליים מגולחות ותחתונים סקסיים.

ש: אנשים מגיעים לבד? נשים מגיעות לבד?

יש המון זוגות של ידידים שבאים. גבר ואשה. באים זוגות חברים וזוגות חברות. ה"שסק" זה גם מאד מקום של פירסט דייט ולכן זה גם לא פיק-אפ. אתה לא תיקח את הפירסט דייט שלך לפיק-אפ. זה נדיר שיש בחורות שבאות לבד.

ש: מהן צורות ההתחלה הנפוצות?

בחורות יושבות בשיחה ומישהו מהצד השני בא לדבר איתן. יש את הקטע של לשלוח פתקים דרך הברמנים. יש המון התייחסות לקעקועים: "ויי, איזה קעקוע יפה". מישהו שמבקש ממני למזוג למישהי משקה.

ש: ואיזה סוגי היכרויות כן יש ב"שסק" שאת זוכרת אותן?

ב"שסק" היו מקרה מגניב בשלושת השבועות האחרונים. 2 זוגות ידידים ישבו על הבאר. ובחורה מזוג אחד וגבר מזוג אחר יצאו ביחד לשירותים והם התעכבו הרבה זמן. הם הותירו מאחוריהם את השניים שחיכו להם וכשהם יצאו הם החליפו טלפונים.

ש: זה באמת יחסית סיפור סולידי.

תראה, אין לי אף חברה שפגשה מישהו פעם ראשונה בבר והם הלכו אחר כך אליו. ב"שסק" היו כאלה שנפגשו כמה פעמים בבאר ואז, בפעם החמישית, הם התנשקו על הבאר. אני לא חושבת ששני אנשים נפגשים ויוצאים ביחד לone night stand , לא נראה לי שזה קורה הרבה.

ש: אבל לפחות בעניין השירותים יש אמת?

בסופי שבוע אני חושבת שקורה בממוצע סקס בשירותים פעם בערב. אני מתארת לעצמי שב"גורקי" יש יותר, וב"גורקי" הסתובבו הרבה יותר גברים עם מבט סליזי של "אני אוסף עכשיו מישהי מכאן". עולים לי לפחות ארבעה פרצופים שראיתי ב"מישמיש" וב"לנסקי" שיידבקו לכל אחת ובבחורה ה – 101 הם יצליחו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשיחות עם כמה בחורות עולה אכזבה מהבארים התל אביביים כמקור להיכרויות. כמה נשים שפגשתי מדברות על חוסר האומץ של הגבר הישראלי בנוגע להתחלות, ועל סטגנציה ו"דממה"-סוציאלית שבעצם מאפיינת את הבילוי הרועש בבאר. איילת, מתכנתת מחשבים בת 30 מתל אביב, שיוצאת הרבה ל"לנסקי, ללינבלום22, לכל המקומות החדשים שנפתחים", והכירה את החבר הנוכחי שלה דרך האינטרנט, מדברת על הסטגנציה הזו כתופעה ישראלית, חוצת ג'נדרים. בניגוד לתפיסה הקלישאית של הישראלים כאיזי-גואינג בענייני היכרויות עולה, לפחות מדברי כמה מהמרואיינות, תמונה שונה. 'אני לא חושבת שרק הגברים אלא גם הנשים, יש מין קטע בארץ של הפוזה הקשוחה. משהו שנע בין ביישנות נוראית ל – I am too good to this place. אנשים בקטע שהם נורא קשוחים. גבר יכול לעשות לי עיניים כל הערב ואחרי זה לקום וללכת. או שזו ביישנות או שזה לא מכבודו להתחיל איתי. כמו שמוכרים לך את הפוזה של איש המלבורו עם סיגריה, אז יש גם פוזה של לשבת על הבאר, לשתות ולעשן סיגריה. פוזה שאתה מרגיש טוב בה. זה עושה מין אדרנלין בדם, התרגשות ותקוה שאני הולכת לפגוש את הגבר של חיי, אבל אנשים שמוצאים חן בעיניי לא יצא לי להכיר בבאר. לא שאני זוכרת. תמיד יש את העלוקות האגרסיביים, שיעשו הכל כדי להשיג את הטלפון שלך'.

בשיחה עם ליאת ורוני (שמות בדויים), תל אביביות אקדמאיות ונאות בנות 30, עולה אכזבה מההבטחה של ה"פיק אפ בארז", אולי בגלל הבלבול שנוצר בין הציפיות השונות של גברים ונשים מהמקומות המכונים "פיק אפ". אולי בגלל ההתלבטות שלהן עצמן מה הן בעצם רוצות להשיג מהיציאה ל"פיק-אפ".

ש: לאן אתן יוצאות בדרך כלל? כמה פעמים בשבוע?

ליאת: "היינו הולכות ל"שסק", ל"אקמן" , ל"ננוצ'קה", עד שזה נעשה מפוצץ, ל"בטי פורד", ל"בלאומילך". כשיש עבודה אנחנו יוצאות רק פעם בשבוע אבל כשאין – שלוש פעמים.

רוני: המקומות הכי איניים, "יפים יפות", אז לא תראה אותנו שם. כמו ב"סקוט אברפורד" וב"ארליך". ל"לנסקי" אנחנו לא הולכות. ב"לנסקי" כולם ערסים ופרחות. לשרלילינבלום (הכינוי של השתיים לבאר האפלולי והנחשב כפיק-אפ: "לילנבלום 22"), כשאתה פותח את הדלת ואווירת הזימה אופפת אותך – אנחנו גם לא הולכות. כשאווירת הזימה בוטה זה לא מדבר אלינו. למקומות האלו, שאנחנו הולכות אליהם, אנחנו לא קוראות פיק-אפ, למרות שזה אותו דבר בעצם, גם שם כולם מחפשים. זה פחות קורה במקומות האלו.

ליאת (בסרקזם עצמי): מי של מוכן להודות שהוא רוצה סקס מקבל פחות סקס.

רוני: עברנו את הגיל של המועדונים בגיל 20, אין מועדונים בשביל בחורות בגילנו. כל מקום שיש בר עגול נחשב לפיק-אפ. הבחירה שלנו במקום תלויה בסגנון גברים שהולך למקום. לא נלך למקומות של עורכי דין ואנשי מחשבים. יש את כל המקומות שהולכים בשביל לראות ולהיראות. זה גם לא המקומות שאנחנו בוחרות בהם.

ש: כמה אתן מוציאות בערב?

ליאת: אני מוציאה 70 שקל על כל יציאה. בתקופה שאנחנו יוצאות הרבה אז 30-40.

ש: מה מטרת היציאה שלכן?

ליאת: הציפייה היא למצוא את בעלי. אני בת 30. לכן אני מעדיפה להישאר בעילום שם, כי מי שיקרא את זה לא ירצה לצאת איתי, כי הוא יידע שאני מחפשת את בעלי. לא כל כך משדכים לי בחורים, לאנשים נדמה שאני לא זקוקה, את האינטרנט ניסיתי וזו הייתה חוויה לא נעימה, זה היה נורא קר ו-2 בחורים, על סמך התמונה, לא רצו לצאת איתי ואני לא מפלצת. אני מקווה "להכיר את בעלי" במקום עבודה או בלימודים, אבל בשביל הסיכוי הקטן – יוצאים.

רוני: אני לוקחת את הדברים טיפה יותר בקלות. לא אכפת לי שסתם יהיו דברים בדרך. אבל בשלב הזה של חיי להשיג זיון זה לא האתגר. כשאני ניגשת לבחור אין סיכוי שהוא לא יבוא איתי אם אני אציע לו, אבל זה לא האתגר ומי בכלל רוצה בחור זר במיטה שלו. אנחנו יוצאות כי אנחנו אוהבות לבלות ולא כל מפגש אנחנו צריכות את המועקה שמפה יצא לנו משהו.

ש: אבל יצא לכן להכיר מישהו ביציאה כזו?

רוני: בין פעמיים לארבע פעמים יצאתי עם מישהו שהכרתי בבאר, זה מעט. אף פעם בסוף הערב לא חזרתי עם מישהו הביתה, ואני לא חסודה. לא עניין אותי לעשות כזה דבר. אם אני יוצאת עם מישהו יחסית מהר אני אמצא אותו במיטה שלי, אבל עם מישהו זר זה לא מעניין אותי, גם כשהייתי יותר צעירה – ועכשיו עוד פחות. לא לכל אחד מגיע להיות איתי ואני צריכה לבדוק קודם אם הוא שווה. הסקס הראשון במילא לא מוצלח ולכן נו סקס אין דה פירסט דייט. מתוך מאות פעמים של יציאות יצאתי עם 4 עד 6 גברים מבארים. אני וליאת התחלנו לצאת מגיל 18, כלומר 12 שנים אנחנו יוצאות, ועד לפני שנתיים לא התחילו איתי בכלל. סך הכל יצאתי פעמיים עם זיון, מתוך 12 השנים הללו.

ליאת (בסרקזם עצמי מחוייך): האם לא נלמד מהניסיון? והתשובה היא – לא. פעם אחת, לא מזמן, הייתי נורא שיכורה ולקחתי מישהו הביתה. היינו ב"אקמן" ועשיתי לי "מבצע", שבו בכל סוף שבוע משהו קורה. חייכתי לכולם והתחילו איתי מלא בחורים, דבר שלא תמיד קורה כי בדרך כלל אני לא מחייכת. עם כמה בחורים התחילו פלירטוטים ואחד מהם בא לשבת לידי והתחילו נגיעות. הוא ליווה אותי הביתה. הוא היה באיזור השלושים, עורך דין, והזמנתי אותו לעלות. מייד שכבנו. עם קונדום. היה בסדר, הוא נשאר כמה דקות והלך, ולא היה לי אכפת שהוא הולך. באופן מפתיע, אחרי שהייתי מרוצה שסוף סוף השגתי זיון, הוא התקשר אלי כל השבוע. ושבוע אחרי  זה ראיתי אותו שוב שם. זה הזיון היחידי שהיה לי מבר בחיים. זה התחיל מזה שדיברתי עם מישהו אחד ואחר כך התחרמנתי עם מישהו אחר ואחר כך הלכתי אחרי זה שדיברתי איתו, כשהוא היה בדרך החוצה, ואמרתי לו: לא תיקח טלפון?

רוני: ליאת יוזמת ואני לא. לי אין אומץ להתחיל עם בחורים אבל החלטנו שאחת מאיתנו תתחיל בשם השנייה וליאת עשתה את זה פעמיים בשבילי. הפחד מדחייה כל כך מפחיד אותי שאני לא אתחיל עם גבר.

ליאת: אבל לדעתי הפמיניזם הרג את הגברים. גברים נהיים משותקים והם כבר לא מתחילים. מה קורה לכם?

ש: רוני, את יכולה לספר על אחת הפעמים האלה שערב נגמר בזיון?

רוני: זה היה באזימוט, הייתי בת 22, ראיתי אותו כמה שבועות ובאתי אליו בסוף אחד הערבים ואמרתי לו: אתה נראה מצויין. באתי אליו בפעם אחרת ואמרתי לו תבוא אלי כשתסיים. הוא בא אלי ואפילו אז לא שכבנו, הוא היה אצלי איזה שעה. ואז באתי אליו עוד פעם והוא בא אלי שוב ושכבנו, זה היה שבוע כזה. וזה מה שגמל אותי מזה, כי הוא אמר: "אני מרגיש שזה כמו אחרי שהולכים לזונה, שמתלבשים אחרי והולכים". הוא גם אמר לי שאני מס' 58 ברשימה שלו. הוא היה בן 25. אחרי זה התבאסתי ובכיתי. באתי אליו ואמרתי לו: זה היה מה זה מגעיל. והוא אמר: אמרתי את זה?! אני יכול להיות מה זה מגעיל.

ש: ואיך אתן מסבירות את זה שכל כך מעט פעמים "יצא לכן" משהו מבאר? אתן נראות טוב, לא "חסודות", כפי שאתן אומרות? אולי זה הבלבול בין הרצונות? בין הרצון במשהו "רציני" לבין הרצון במשהו "פיק-אפי"?

רוני: כשהיינו בנות 27 הבנו שאנחנו עושות משהו לא בסדר, 9 שנים אנחנו בעיר הזאת ולא יוצא לנו כלום. כל מקום שווה שנפתח אנחנו הולכות אליו. אנחנו נראות טוב, אנחנו אקדמאיות, וכלום לא קורה. התחלנו לעשות סטטיסטיקה והבנו שמשהו לא בסדר. למה לא מתחילים איתנו? החלטנו לבדוק את עצמנו. אנחנו אולי מדברות יותר מדי אחת עם השנייה? הבנו שאם מישהו יוזם שיחה הוא לא בהכרח רוצה להתחתן איתנו, ואין מה להילחץ. החלטנו לפתוח בשיטה חדשה, לדבר עם אנשים בכייף וסתם לפלרטט. עכשיו התחלנו גם לדבר עם סתם אנשים, להיות יותר תקשורתיות.

ש: וענייני סקס בשירותים? אתן בעד?

ליאת: אני בעד סקס בשירותים כי אז לא צריך לקחת את הבחור הביתה. אפשר להתחרמן וזה מקום נייטראלי. זה קרה לי פעמיים. פעם ב"שסק" ופעם ב"אקמן". באחד הפעמים הייתי גם שוכבת עם הבחור אם היה לי קונדום. עם העורך דין ששכבתי איתו בפעם הראשונה, פתאום , באמצע הסקס, הוא שם לי את היד על הצוואר וזה היה מפחיד, כי אני לא מכירה אותו. זה היה סתם, אבל בהתחלה פחדתי. לכן סקס בשירותים זו אופצייה שמרנית יותר.

רוני: לי בחיים לא היו ענייני סקס בשירותים.

ש: אתן מתארות היטלטלות בין הרצונות. מצד אחד רצון בקשר ומצד שני סקס בשירותים, מצד אחד חיפוש של משהו רציני ומצד שני התרעמות על שלא מתחילים אתכן?

ליאת עונה ביושר רב: אני עוד לא מודה שאני רוצה סקס. אני לא מסוגלת להראות למישהו שאני רוצה ממנו משהו. אם היינו סגורות על זה שאנחנו רוצות היינו מביאות את עצמנו ל"לנסקי" או לשרלילינבלום, אז אולי היינו משיגות. במקומות הללו זה בלתי נמנע, אולי.

רוני: אלה שרוצים להשיג זיון ילכו למקומות יותר מובהקים, יש כאלו בנות, זה טיפה עניין של גיל. ברגע שבחורים רואים אותנו הם מאויימים, בגלל הגיל. באיזה שהוא מקום, כשהיינו צעירות, אם היו מתחילים איתנו הייתה יותר סבירות שהיינו פתוחות לעשות דברים. אנחנו בעבודה שלי כמה בנות בנות 26 פלוס, אין מכוערות, וכולנו לבד, מה קורה פה!? ממתי מתאהבים במישהו בשבוע? רוב הבחורות נזרקו אחרי שבוע בתירוץ שלא מתלהבים מהן מספיק. יש גם את התופעה של הבחורים שמפציצים אותך בsms ובסוף אומרים לך שאת מלחיצה אותו. אנחנו גם לא מתלבשות בשביל לתפוס זיון. את רואה את הבנות שמגיעות במינימום לבוש, ואתה אומר: מי יסתכל עלינו?

ליאת: התחרות עם הצעירות הרבה יותר קשה. הגברים ילכו לאלה שהן זמינות יותר.

 

 

 

אפשר לראות בתופעת ה"פיק-אפ" עדות לנורמליות ישראלית חילונית. בהחלט אפשר. צמיחתו של הדיבור על ה"פיק-אפ" מקבילה, בקווים גסים, לשלוש וחצי השנים של האינתיפאדה. בהחלט אפשר לראות בזה מקריות. אבל אפשר גם לראות בקדחתנות של המקומות עצמם, ויותר מכך: בלהיטות של הדיבור עליהם, בלחץ שסוג הדיבור והמיתוס הללו יוצר על "המערכת" בכללותה, עדות לרצון לבריחה מסיוט, לרצון להנאה בכל מחיר על קו הקץ, לפעמים גם לכוחניות. הצמצום של הקיום, כפי שניסח זאת הסופר הצרפתי מישל וולבק, לקיום בשני משתנים: מראה חיצוני וכסף, מובהק יותר בפיק-אפ בארז. וכמו בכל תקופה היסטורית, יש כאלה שמרוויחים מהנורמות המנחות את התקופה, יש כאלה שמפסידים ויש כאלה שחושבים שהם מרוויחים.

 

 

 

 

רשימות של שומר

רשימות של שומר

 

אוגוסט 2003 – אוקטובר 2003 או: אטיולוגיה

בחברה שלנו, אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח. גם בידיי הופקד אי-כוח כשקיבלתי מדים כחולים-תכלתיים, בנובמבר 2003, והתחלתי לעבוד כמאבטח במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א.

באוגוסט 2003 הסתיימה עבודתי במכון מחקר ירושלמי. שנתיים למדתי ועבדתי שם – משחק אותה טוב-טוב מעמד בינוני-בינוני ; משקיף בבטיחות  – סוף סוף! – ובאדישות מוסווית לא רע על ההידרדרות הכלכלית של החברה הישראלית. חברים פוטרו מההיי-טק, מכרים חזרו להורים, ואני – שמשכורתי שולמה, משום מה, בדולרים ולכן רק תפחה ותפחה– ובכן אני… טוב, אני גם חזרתי להורים, אבל קל יותר היה להאשים בזה את סגנון החיים שלי מאשר את מה שמכונה "כלכלת השוק".

אבל באוגוסט הכל נגמר. "תחזור במרץ 2004", אמר לי ראש החוג שתירגלתי בו לפני שנתיים, "אנחנו מפוצצים והשיבוצים הסתיימו", סגר אחרי את הדלת. כיחידה כלכלית אין ספק שאני יחידה כלכלית לא נבונה ביותר אם התפטרתי ביהירות מכל עבודתיי לפני שנתיים, מתוך חישוב לא זהיר שאין טעם להחזיק בעבודות נוספות במקביל ולעבוד כמו חמור. אבל בינתיים, ההיסטוריה לא המתינה לי והתקדמה לה כדרכה – אוטובוסים מתפוצצים, באוניברסיטה מפוצצים והמוזיאון שעבדתי בו שלוש שנים נסגר.

כך מצאתי את עצמי יושב מול שלוש נשים לא צעירות בספרייה העירונית בנתניה. הן הביטו ביראת כבוד בקורות החיים שלי ; אין ספק, בנתניה אני סלבריטי. "ואתה בטוח שאתה רוצה לעבוד כאן?" שאלה האמצעית בחשש, והשמאלית, שלא תיתן לאף צעיר "מוצלח" מתל אביב לטעות באשר להיררכיה החדשה שנקלע אליה, הוסיפה: "אתה בטוח שתוכל להתמודד עם הילדים? לספר סיפור, לשחק איתם? לשיר? אתה בטוח שתוכל לשיר?, זה לא פשוט.". הנהנתי בעוז, אבל הספק ואי-הנוחות – ומעל לכל, זמזום מוחי המחשב בחיפזון את השכר הזעום שהוצע לי – בקעו את הארשת "החיובית" שניסיתי לעטות עלי. לא התקבלתי.

אז כבר הבנתי שאני בבעיה אמיתית. קודם מעט השתעשעתי בדימוי הפרולטרי החדש. דיפדפתי בשביל לצאת ידי חובה במודעות הדרושים, חייתי בצמצום, התחלתי לכתוב ביקורות ספרות בעיתונים, חייתי עוד יותר בצימצום, חיכיתי לטלפונים, דיפדפתי קצת-פחות-בשביל-לצאת-ידי-חובה בעיתונים, בזבזתי כי לא בא לי לחיות כל כך בצמצום, קניתי את כל העיתונים בשביל מודעות הדרושים, צמצמתי חיות. עברתי מבחן לעבודה כמגיה באחד העיתונים – או שלא הייתי מספיק טוב, או, כפי שטענו באוזניי, הם בעצם לא צריכים עובדים ; עברתי את כל השלבים המפרכים על מנת להתקבל למוסד חינוכי, פרטי-אליטיסטי, ובשלב האחרון טען בפניי המראיין שהעובדה שאני מתעסק בכתיבה מעידה על כך שאינני יכול להתמסר באמת לחינוך (אין מה לדבר, לא עשו אותו באצבע); התלבטתי בקול רם מדי אם, מבחינת ערכיי, אני באמת רוצה להיות מדריך פסיכומטרי, ובמכון המתקתק-מתוקתק לא אהבו את ההתלבטות הזו (במילא אני צריך להתאמץ ב"כמותי", אז אולי זה לא בשבילי). בקיצור – בעיה אמיתית.

 

יחזקאל או: איך הון תרבותי מתניע מוביליזציה

את יחזקאל רחמים, חבר שלי, הכרתי במסגרת בה למדתי באוניברסיטה. "אנחנו כמו הברברים שפולשים לרומא", אמרתי לו פעם במיתיזציה עצמית, "אתה מיפו ואני מכפר הרא"ה, ושנינו בלב הדקדנס התל אביבי ; רעבים, זועמים ומקנאים". "אני לא משווה את הקשיים שלנו", מיהרתי להוסיף בישרנות לא-נשלטת, "אבל יש דימיון". יחזקאל לומד לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ומתפרנס מעבודתו כקצין הביטחון באחד ממעונות הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ; הוא לבטח קצין הביטחון היחיד בארץ שכותב ספרי ילדים. "תראה", הוא אמר לי, "למה שלא תעבוד פה, אצלי, כשומר עד שתמצא עבודה הולמת יותר. זה בטח עניין של שבועות עד שתמצא, אבל שתוכל לחיות ממשהו בינתיים". "השבועות" יתפחו לחצי שנה והשמרים שיסייעו לתפיחה הזו יהיו, בין השאר, הסעיף הקטן בחוזה ההעסקה שלי שמטיל סנקציה כספית על מי שמתפטר לפני ששת החודשים הראשונים. אבל הייתי, כאמור, בבעיה והסכמתי.  "תוכל גם לקרוא פה", עודד אותי יחזקאל, "ובעצם יוצא שאתה מבקר אותי במעונות ומקבל על זה כסף", חייך. גם הצוות האחראי על השומרים באוניברסיטה (מטעם חברת השמירה הפרטית ;יחזקאל עובד כאיש אוניברסיטה), האנושי במפתיע – במפתיע לבוגר מצולק של צה"ל – סייע להכרעה. אני מתחיל קריירת אבטחה.

 

פישפשתי במסמכיי הישנים, הדהויים, מצאתי ושליתי לתדהמתי את תעודת השחרור שלי ( אני, אריה גלסנר, רובאי 03, טען-קשר,  בעל רמה אישית גבוהה, מסור, ישר, בעל מוסר עבודה גבוה, בעל כושר ביקורת מפותח, מתמיד בביצוע תפקידו, מסייע ועוזר לזולת), נסעתי למשרדי החברה (באיזור רחוב המסגר, האיזור שמזכיר את מה ששלום חנוך כינה באחד משיריו: "אחוריה של העיר"), לבשתי מדים והתייצבתי במעונות הסטודנטים עשר דקות לפני אחת עשרה בלילה ( מקדים, כדי "ליצור אווירה טובה", כמו שכתוב ב"תיק העמדה לשומר", הניצב על דלפק השמירה). פתחתי את הרדיו והמעגל נסגר. "עשור למותו של בני אמדורסקי", שיווק הקריין את האלבום החדש. בדיוק לפני עשר שנים, כשבני אמדורסקי ז"ל נפטר, שמעתי על כך במחסום צה"לי סמוך לשכם. בחברה שלנו – אנשים עם נשק הם אנשים בלי כוח.

 

נובמבר-דצמבר או: כל ההתחלות קשות – אבל בהמשך, בהמשך כבר מתאהבים בקושי

בלילה הראשון יחזקאל לא היה. הקשבתי לרדיו, עישנתי, ניסיתי לקרוא, סטודנטים מעטים נכנסו ובדקתי את תעודותיהם, הכפלתי שמונה שעות בשבעה עשר נקודה תשעים ותשע שקלים, עישנתי עוד, עוד הקשבתי לרדיו ובארבע בערך התחילו להגיע מחלקי העיתונים. הם, "הארץ" ו"ידיעות", מחככים את ידיהם ונעים מרגל לרגל לחימום. "הארץ" ו"ידיעות" גם קונים קפה דלוח ממכונת הקפה שבמבוא. "מעריב" שונה מהם. קפיטליסטית, נוקשה ותכליתית היא משליכה את העיתונים בזעם על הדלפק ויוצאת בחיפזון. הזמן קצר לה, המלאכה מרובה, ומלמעלה אולי חוזרים ואומרים לה שהפועלים עצלים. כשהגיע בעשרה לשבע בבוקר המחליף שלי, פשטתי בשירותים הציבוריים של המעונות את המדים, על מנת לא להסתובב איתם דקה מיותרת ב"אזרחות", והחבאתי אותם בתיק. לבוסים שלי אמרתי בהתחלה : "מעונות ורק מעונות. בשום אופן לא שערים. אני הייתי מתרגל באוניברסיטה, זה יכול להיות פדיחה". "אנחנו ננסה", הם אמרו, "אבל יכול להיות שנצטרך אותך לפעמים לשער. אין מה לעשות.".

המשמרת השנייה הייתה בצוהרי יום שישי, וזו כבר חוויה אחרת לגמרי משמירה בלילה. כאן, איך לומר, ההתמקצעות האמיתית. בלילה אין אנשים, כלומר סטודנטים, וביום יש. "אתה חדש?" הם שואלים אותי. ובפעם השנייה: "אתה לא מכיר אותי? אה, אתה חדש". בפעם השלישית כבר לא טורחים לדבר איתי ומוציאים בשתיקה את התעודה.

אבל בפעם הרביעית והחמישית נוצרת כבר אינטימיות ; אנשים נפתחים, מדברים ובעיקר מתעניינים בהשכלתי או לפחות ביכולות הקוגנטיביות שלי. "איך אתה לא מכיר אותי? עברתי פה מאה פעם כבר". אני מנסה להסביר, בנועם-חורק-שיניים, שיש שלוש מאות איש בבניין, אבל העלבון נשאר. "איך? איך אתה לא מכיר אותי? אותי! אני לא מדבר על שאר המאתיים תשעים ותשעה. אותי!". יחזקאל יורד לנחם אותי, לשבת איתי קצת, לדבר. הוא כתב לא מזמן עבודה סמינריונית על ויקי כנפו. מתפתח דיון : פוליטיקה של זהויות מול הסוציאליזם הישן והטוב, או סתם שיחה רוטטת-כוססת על איך לעשות כסף. דנה, החברה המקסימה של יחזקאל, מצטרפת. היא מפהקת בעיצומו של הלהט. "זה פשוט לא מעניין אותי", היא מחייכת בלי להצטדק ואני מנסה במגושמות ליצור איתה קואליציה שברירית מול ליחזקאל. "תראה איך שנינו פרולטרים (דנה עובדת במכבסה)", אני אומר לו, "ואתה נהיית זעיר-בורגני קטן". הם הולכים, הקואליציה התפרקה ואני שוב לא מזהה את הסטודנטית שנכנסת. ניסיתי לחשוב, במשמרות הבאות, האם יש ראציונל כלשהו מאחורי הזיהוי והאי-זיהוי. סטודנט אחד מזכיר לי את יובל בנאי ולכן אני זוכר אותו ; כמה סטודנטים נעצרו להתעניין בספרים שאני קורא ואני זוכר אותם ; אחדים אני מכיר במעומעם מהאוניברסיטה, אבל חוץ מזה אין קריטריון רציונלי. לא יופי בולט ולא כיעור, לא ערבי ולא יהודי, לא ביגוד ולא נעליים.

השעה קרובה לתשע. ליל שבת וקבעתי עם קרן לסרט בעשר. המחליף שלי לא מקפיד למלא את ההוראות  המורות על יצירתה של "אווירה טובה" ודופק איחור. בתשע וחצי הבן זונה מגיע במהירות, כאילו רץ מראשון – מקום מגוריו, כפי שביררתי בטלפון עם המוקד – לרמת אביב. אני עומד מולו אדום: " מה זה צריך להיות תגיד לי!". "אל תצעק עלי", הוא אומר, "ההסעה איחרה לי, אל תצעק עלי". אני מתקרב אליו, לא שומע את דבריו במדוייק, נדהם מחוצפתו, מכך שבמקום להתנצל ברוח שפלה הוא עוד מנפח את החזה שלו. "מה זה מעניין אותי ההסעה, אתה לא תדפוק לי איחור של חצי שעה". הוא מאדים, ואדים, "אל תצעק עלי, אמרתי לך, תיזהר ממני. זה לא אשמתי, זה ההסעה, זה תמיד ככה בחברה הזאת, אתה עוד חדש". אני סוף סוף קולט. בשבתות ההגעה של השומרים מותנית בהסעה, זו שגם צריכה להחזיר אותי ללב תל אביב, כפי שסוכם עם הבוס שלי. "תגיד שזה ההסעה", אני רוטן וואדים נתקף גם הוא ברוח פיוס רכה, "אני לא יכול שצועקים עלי", הוא נוהם רפות. הוא גם, כטיפ נדיב, טורח להשכיל אותי בעקרונות השמירה, וכשהוא פותח את מגירת התעודות של המבקרים במעונות הוא נוהם לעברי בדוביות חיננית: "תמיד תפריד תעודות זהות מתעודות סטודנט, כן? ככה קל יותר למצוא ולהחזיר אותם לאנשים". וכשאני אוסף את חפציי ופונה ללכת להסעה, שממתינה לי בפתח המעונות, הוא כבר ממש בשיא מתיקותו ועדינותו הרגישה: "וכדאי גם להפריד בין הבנים לבנות. ככה קל יותר למצוא כשהם באים". אני מרים מגבי את ידי לשלום ולאות שהבנתי, ושיפסיק לתפוס עלי תחת, ויוצא לרכב הצופר.

ברכב יושב עמי, גבר כבן חמישים עם לבוש מרושל ואקראי ומבט רעב ; הוא גם יאסוף אותי מחר בצהריים, בשבת, למשמרת הבאה, הוא מבשר לי. אני מעדיף לעבוד בשבתות כיוון שזה מאה חמישים אחוז, כלומר כעשרים ושבעה שקלים לשעה. מה שמבאס הינה העובדה שבחברת השמירה אדוקים מאד ומקפידים לכלול ב"שבת" רק את הזמן המקודש לפי ההלכה. רק בזמן בו שורה על נפש השומר "הנשמה היתירה", כלומר עד שש בערך (בעוד המשמרת הינה משלוש לתשע), תתוגמל נשמתו הרגילה וחצי מהיתירה בשכר הולם. אני מגיע לקרן, לסרט כבר לא נלך, ומספר לה על החוויות העשירות שלי. היא צוחקת, "אתה השומר מהגיהנום, הטיפוס המריר, אני מכירה את הטיפוס הזה של השומרים. אתה מאלה שלא בנויים לקשר עם הנשמרים".

 

למחרת בצהריים מגיע עמי לשדרות בן גוריון, כמו שקבעתי איתו, ונעצר לידי בחריקת בלמים. "מה העניינים, אריק? הכל טוב?" הוא שואל אותי ומתבונן מעבר לכתפי בבחורה שפוסעת ברחוב. אני נכנס ואנחנו ממריאים. טנדר הרנו משייט בפראות ברחובות. "אז מה, אריק, תראה איך כולם מבלים בעיר הזאת, הא?", הוא מעביר הילוך באלימות, "כולם אומרים מיתון, מיתון. איפה מיתון, הא? רק אנחנו צריכים לעבוד בשבת. זונות", הוא טופח בגב ידו על ההגה . אני לא מצליח לענות כיון שפי נהדף לעבר הזגוגית הקדמית כשעמי הצוהל, ותוך כדי כך חושף את פיו חסר השיניים, עוצר ברמזור. "אח, אח, סתכל עליהם, שרמוטות", הוא נאנח ומעביר לראשון ואני נהדף לאחור. אני אולי מתחיל לחבב אותו. "פתח, פתח את החלון", הוא מורה לי כשהוא מאט ואז צועק מהחלון לבחורה אבודה, לא מכאן, "כמה אחותי? כמה?".

הגענו לרמת אביב ואני יורד לקרקע מוצקה, נושם לרווחה ומגיע לעמדה. "זה ההסעה, בגלל זה איחרתי" אני אומר למוחלף כבקי ורגיל ומתמקם מאחורי הדלפק. אני מתמקם מאחורי הדלפק, לימיני הרדיו, לשמאלי תנור החימום, על הדלפק דף בו אני עורך את הרישום של הנכנסים, מעלי שמונה קומות, בקומות כשלוש מאות סטודנטים, מסביבי רמת אביב. מהר מאד אני לומד: מעלי שלוש מאות סטודנטים, כל "האחרים" של החברה הישראלית. ערבים, עולים חדשים, תלמידים ממשפחות מעוטות הכנסה, סטודנטים בודדים מחוץ לארץ. כדי להשלים את פסיפס "האחרות" צמוד לבניין בית כנסת חב"די ששוכניו, הצוהלים ב"שמחה" אמיתית-מאולצת, משדלים את העוברים והשבים להתפלל או להניח תפילין. אבל אני ערבי, אומר להם בתדהמה הסטודנט הערבי שדומה ליובל בנאי הצעיר. הצעיר החב"די נבוך אבל יוצא מזה איכשהו: לא משנה, תבוא, תתפלל, מינחע. שניהם מחייכים. ומסביב לכל זה רמת אביב, שזכתה , בצדק או שלא בצדק, להיחשב לאחד האיזורים השבעים בארץ. בקיצור, מהר מאד למדתי שאני יושב בפתחה של חבית חומר נפץ חברתית. אם לא, עדיין לא – הלוואי לא? – דה-פאקטו אז לבטח דה-יורה.    

 

שמירה בשבת תענוג. עד שש כל השירים היפים האלה ב88 אף.אם. ובקושי יש תנועה. כולם ישנים או שנסעו הביתה. אבל פתאום נפתחת הדלת ונכנסת אולי-סטודנטית, בטוח-שטנית, נמוכת קומה וייתכן-רוסיה. אני מבקש את התעודה אבל היא לא שומעת וממשיכה הלאה. אני מגביר את קולי: "את התעודה בבקשה", אבל היא לא שומעת ומתקדמת לכיוון המעליות. אני מזנק מאחורי הדלפק וממהר להשיג אותה, בראש חולפות תמונות מסבנה, אנטבה, האי גרין והאקדח מת מצחוק. "את התעודה בבקשה", אני נעמד מולה ומתחיל להתרתח, כשאני מבין שהיא לא נאדיה-מה-שמה, המחבלת מסבנה. "איך אתה לא מכיר אותי", היא מתחילה לצעוק עלי, "נמאס לי. כמו בית סוהר פה. אני כבר אלף פעמים עברתי מולך". "אני מצטער", אני מנסה לנהוג ביישוב הדעת, "אני לא זוכר אותך. תביאי לי בבקשה תעודה ונגמור עם זה". אבל היא מסרבת פקודה ואני מתרתח שוב, הפעם עוברות מול עיני תמונות נלעגות של מורה מקשיש מול כיתה מלאת נעורים ופרועה. "תביאי לי ת'תעודה או שאמסור את שמך לקב"ט, אני אביא לקב"ט את השם שלך". היא מודעת, כמובן, לפרדוקס שבדבריי ומחליטה להמר ולצעוד לעבר המעלית. הרי אם לא תיתן לי את התעודה לא אוכל למסור את שמה לקב"ט. אני – בגבורה, בזריזות ובתושייה יש לציין – קופץ ונעמד בינה לבין הדלת. ניצחתי. היא, מובסת ורוטנת, מוציאה את התעודה ומעיפה אותה בחטף מול עיניי. "בסדר? עכשיו אתה מרוצה?", היא אומרת בבוז ונכנסת למעלית. לא, לא בסדר ולא מרוצה אני חוזר לשבת על הכסא המסתובב ומצית סיגרייה בשביל להירגע.

 

לאחר כשעה אני רואה פתאום את אדיב. לבוש בחליפת אינטלקטואל, מתולתל, ממושקף, חתום בשפם דליל, צעיר מאד. פגשתי אותו פעם בפגישה ספרותית כלשהי, אבל הוא לא מזהה אותי במדים. כלומר מזהה, אבל מכחיש, כמו מבושר בשורת איוב, את שעיניו רואות ואוזניו שומעות. אתה גר כאן? אני שואל כשהוא נרגע. לא, הוא ממעונות ברודצקי, כאן גר בן דוד שלו, סמיר, אבל תגיד, למה מאבטח !?. הייתי צריך לנחם אותו איכשהו, למתן את המכה, ולכן אמרתי לו בנועם וברכות שתהיה כאן מלחמה. לא בין ערבים ליהודים, זה old speak, תהיה כאן מלחמה. אדיב סופק את כפיו, חילצתי את מחשבותיו הכמוסות ביותר. תהיה כאן מלחמה, הוא מהנהן במרץ, לא בין ערבים ליהודים, תהיה כאן מלחמה, והוא מספר לי בכאב את תלאותיו של אביו החולה, אינטלקטואל ערבי מבקה אל גרביה, במסדרונות האין-סופיים של הרפואה הציבורית. "יש בעיות שאין להן פיתרון", הוא אומר לי, "ובכל זאת אפשר לחיות איתן". "לי אף פעם לא יהיה נוח באמת באוניברסיטת ת"א", הוא ממשיך. "וצריך להשלים עם זה", אני משלים את דבריו, "אבל מלחמה על איך אנשים חיים, על איך אנשים חולים מטופלים כך או אחרת, תהיה".

ואז אנחנו מתחילים לדבר על ספרות. אחחח, אני מתלהט ועיני בורקות, אחחח, אני גדל וגדל, פוסל סופרים באבחה ומעלה על נס אחרים באנקת עונג. אדיב גם הוא נרגש, "כן", הוא אומר לי, "כל התיאוריות האלה שמלמדים אותנו באוניברסיטה, כן, רק לדעת אותם טוב-טוב בשביל לבוז להם טוב-טוב". "כן, הוא מתבייש בעברית של הסופרים היום, פשוט מתבייש בשבילם". "כן, תתבייש לך שאתה לא מכיר טוב את מחמוד דרוויש, תתבייש לך". "כן, תראה לו את התעודה נעים, הוא חדש פה השומר". אדיב קורץ לי כשהוא אומר "השומר". אני יוצא מאחורי הדלפק ונעמד מולו, כן, ספרות!, כן, פרוטזת הנפש הזו, המאפשרת את הנגיעה ב"חיים", ושבכל זאת מנגנוניה המורכבים המלאכותיים מרתקים, לעיתים, יותר ממגע רקמת היד החיה. כן, ספרות!, כן, פילוסופיה!, כן, כן!. שנינו משייטים בנרגשות אחד מול השני, בריקוד תשוקה, לא יכולים לאצור את הנרגשות בקפיאה שליווה במקום. אחח, אני מרגיש כמו בן אדם, אני בן אדם!. כמעט בניגון אני מבקש מהנכנסים את התעודות שלהם. "את גרה פה?" אני מזמר, "לא? אז רוצה לגור פה?", אני מחייך אליה בשנינות. היא לא רגילה לשנינות הזו ועונה ברצינות קומית: "לא, אני גרה בברודצקי". הם כולם, עיוורים שכמותם, רואים בי שומר, אבל אני כאן, ממש כאן, הולך לפתור את השאלות בנות המאה: מי יותר גדול – טולסטוי או דוסטוייבסקי? פרוסט או ג'ויס? ברנר או גנסין? מאן או קפקא? שבתאי או קנז?.  הוא צריך ללכת, קוטע אדיב לפתע את הנסיקה שלי, לבן דוד שלו, ואני מצטנן בבת אחת, מאוכזב מעט כמו בסיומו של משגל חפוז, מהיר מדי. שמתי לב, אני אומר לו לפני שהוא הולך, שהמילה העברית "בסדר" משתרבבת גם לערבית וגם לרוסית של העולים, למה זה?. "כן, בסדר איפה שלא בסדר", מחייך אדיב ולוחץ לי את היד ברשמיות חמה.

 

שוב נותרתי לבד. לבד, לבד, לבד, דרבנתי את רחמיי העצמיים, המתמהמהים משום-מה. לבד ולא חמוש!, הרהרתי פתאום. בגלל השביתה במשרד הפנים לא קיבלנו נשקים. "יש לנו אבל אישור להעסיק אותכם בינתיים בלי נשק", מילמל הבוס שלי. לא אלי הוא מלמל אלא לעצמו ולועדת החקירה העתידית. "אמנם במקום הפיגוע היה השומר לא חמוש, כבודה, דבר שאכן חרץ את גורלו של המאבטח ושאר הקורבנות באסון הנורא. אבל אנחנו קיבלנו אישור, כבודו, הרי קיבלנו אישור, כך שמבחינת הנהלים, אם ניתן לומר כך, לא מהווה האירוע חריגה או אי-תקינות". זה משונה, עד המשמרת הזו לא חשבתי על זה. דווקא שמחתי לא להסתובב עם המועקה הקרה והכבדה הזו שאקדח שמה. ועכשיו. וכאן הגעתי סוף-סוף להירהור שלא ימלט ממנו גם יוצא יד-חנה וגם תושב יצהר, גם אף-שעליסט וגם כל-שעליסט (ואני מרשה לעצמי לומר: גם ערבי וגם יהודי). לא יימלט ממנו איש, איש, כל אחד במקומי יגיע להירהור הלא-נעים הבא. זהו הרהור שאי אפשר להיסתר מפניו, אי אפשר, במיוחד אם אתה עומד כמו ברווז כחול-מדים וחסר נשק בעמדת "השומר". ההרהור האם העובדה שהבניין מאוכלס בחלקו בדיירים ערבים מקטינה את הסיכוי לפיגוע או מגדילה? אל תזלזלו בשאלה הטריקית והלא פוליטקלי-קורקטית הזו. יש שיקולים לכאן ולכאן, הדימיון מתפרע, מזימות נרקמות, קונסיפרציות נרחשות, ביובי נפש עולים על גדותם. אל תזלזלו בשאלה הזו. אני העברתי איתה כמה וכמה משמרות, עד שקיבלתי את הנשק, וכך גם הייתם אתם. נרגעתי, משום מה, רק כשקיבלתי את הנשק, כמה שזה אכן מופרך ( כי מה אני בעצם אעשה איתו מול מתאבד שנחוש לקפד את חייו וחיי? הרי הירייה עוד תפעיל את המטען, אלא אם כן מכוונים לראש, או בעצם לידיים המפעילות, האם אפגע בראש או בידיים, איך היו תוצאות המטווחים שלי אז בטירונות וכו' וכו'. כן, נפלאות מבינה מחשבות שומר!). רק אז נרגעתי.

 

שוב משמרת לילה. אחת עשרה וחצי ואני יוצא לסיבוב קצר ליד דלת המעונות. הלוך ושוב והלוך ושוב, ולבסוף אני נעמד בחוץ כשבגבי הדלת הסגורה. חמישה מטרים ממני נעצרת לפתע בחורה צעירה, מדברת לשניה בסלולרי, מכניסה אותו לתיק ועומדת בשתיקה. היא מסתכלת עלי ואני עליה והשניות חולפות. היא יפה בצורה לא מצויה. יפה, שותקת ומציצה מדי פעם בפני. השניות חולפות ומתעבות לדקות. מה קורה כאן? למה היא שותקת כך?. אני גם לא מעז לדבר ומצית סיגריה. כמו צמד אלומות פרוז'קטורים נפגשות עינינו אחת לכמה שניות. יופי לא מצוי. מגבי אני שומע את דלת המעונות נפתחת מבפנים וסטודנט גבוה, מוכר לי, ניגש אליה, מחליף איתה מילה ברוסית ופונה איתה חזרה למעונות. אני מסתובב כמו מגנט ומביט בה נכנסת. אני מוקסם. הם פוסעים לעבר המעלית. פתאום אני נזכר. אני רץ אחריהם, נבוך, "סליחה, אני לא יודע מה קרה לי, אני צריך את התעודה, לא יודע מה קרה לי". הם גם צוחקים במבוכה ואני פולט, בלי מחשבה, "היא כל כך יפה, חברה שלך, ששכחתי בכלל שאני שומר". הבחור מחייך אבל הבחורה… הבחורה מאדימה כולה ובורחת לפינה, שלא אראה את הסומק העז שהציף את פניה. בסוף היא שולפת את התעודה, ובלי להסתכל בעיניי, ובכל זאת כן לחייך בביישנות וכן להישאר אדומה כולה, מושיטה לי אותה. אני לוקח אותה מיכנית, שרוי בבועת קסם שמשרה יופיה, מחייך אליה בעקמומיות, מציץ בתעודה ומשחרר אותם.  

 

כמה דקות אחר כך הדלת נהדפת באלימות ונכנס במרוצה בחור כבן שלושים, ממושקף, בעל מצח גבוה וערום, עוטה לצווארו צעיף באופן לא ישראלי. אירופאי?. פיטרו אותי, הוא דופק על דלפק השומר בלי הקדמות, פיטרו אותי הבני סונות. הוא דרום אמריקאי, שומעים מיד. מיד אני גם שומע עוד. הוא עבד כמלצר, במסעדה דרום-אמריקאית פה בעיר. מה? דניאל, קוראים לי דניאל. כן, ברור שאני סטודנט, אתה חדש כאן? הנה התעודה. ספרות תואר שני וקולנוע. אורגוואי. כן, אבל אמא שלך מתי עלתה, שנות השישין? סה אחרת, אני עליתי לבד ואני לא ציוני (בהתרסה). באתי כי היה לא נסבל שם אבל אני מת לעוף מפה, לספרד (בחלומיות מלאכותית קצת). מה אתה קורא? אס אתה גם סטודנט? (בעניין מתעורר). כן, קל להגיד תמצא משהו אחר (במרירות מהורהרת). בחורה יפה אתה אומר? טוב, יש כאן כמה, לא יודע מי סאת. מה סה בעצם משנה, כאן בארץ שלך בחורה לא יוצאת עם בחור בלי רכב (במרירות מתקוממת). כן, בטח שאני חושב כך. אני שמח שגן אתה, למרות שאתה אומר ש"בלי רכב – כמטאפורה", סה לא מטאפורה, תאמין לי. למה "הגעת למקון הנכון", אתה תצא איתי בלי רכב?. שנינו מחייכים ואני אומר לו את דעתי. מרוב דיונים על פמיניזם, כחלק מ"פוליטיקת הזהות", הודחקו נושאים אפרוריים ולא אטרקטיביים, אבל בוערים, כמו הקשר בין כסף למשק המיניות. אני ממליץ לו בחום לקרוא את וולבק, הוא לא סופר גדול, אני מדגיש בלהט, אבל הוא מהבודדים שמבינים בדיוק, אבל בדיוק, מה קורה במערב היום. יותר מכל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים-קולוניאליים, שמלמדים אותם באוניברסיטה הזאת. דניאל מסייג. כאן, במדינה שלך, חשוב דווקא ללמוד את הפוסט-קולוניאליים, הוא אומר בחיוך ארסי. אני אומר לו שאני פטריוט ישראלי ובטח חשוב ללמוד אותם כדי להבין את ההבלות, ההבלות בהקשר הישראלי, כן? אבל זה לא העניין. אתה ניאו-מרקסיסט אתה אומר, אני אומר לו, אז גם אני, גם אני, אבל אני לא עושה את השגיאה הפטאלית והמביכה של השמאל בכל הדורות, בכל הדורות, אתה שומע?, מאז "ההשכלה", האנלייטמנט, כן? מהמאה ה – 18, ואני לא מזלזל בכוח החיובי, החיובי, כן?, של הלאומיות. הוא לא מסכים איתי אבל חוזר לנקודת ההסכמה. באוניברסיטה לא מבינין אותי. אמרתי לכמה בחורות את העניין הסה שבחורות ישראליות, מהמדינה שלכם, לא יוצאות עם בחור בלי רכב והם לא הבינו על מה אני מדבר. הם התנפלו עלי, אתה מבין, מה אתה מקשקש? מה סה לעומת האפלייה של הנשין? מה סה הקשקוש הסה. כן, אני מהנהן לו, אותי אתה לא צריך לשכנע, הגעת למקום הנכון. ועכשיו פיטרו אותי, הוא דופק שוב על הדלפק. כן, אני לבד פה בארץ, הוא עונה בלי להסתכל לי בעיניים. אס אתה קורא את הספר הסה בשביל לכתוב עליו בעיתון? איפה? איך אפשר להיכנס לסה? לכתוב ביקורות קולנוע?, עיניו ניצתות לרגע. אני אומר לו שזה לא קל, ובכל מקרה, אני מעדכן אותו שעל ביקורת כזו מקבלים מאתיים שקלים. הוא דופק את היד על השולחן. לא טוב מה שקורה במדינה שלך, עיניו ניצתות שוב, בברק רע, והוא מיטיב לצווארו את הצעיף. סה הקמפוס היחיד בעולם שאין בו חיין סטודנטיאליין, תרבות סטודנטיאלית, אתה יודע? איך אתה מסביר את סה? הוא מטיח בי, כנציג המדינה. תראה, שתין עשרה בלילה ושקט כסה. מה סה? יש פה מאות אנשים סעירין, בחורין, בחורות,מה סה? כמו בית קברות פה. כולם במבט כסה, כבוי אומרים, לא? בלי ויטאליסם, הולכים כומו כפופין, כמו בלוויה. אני הייתי בספרד, תאמין לי, מה הולך שמה… . אני שותק ואז אומר בריפיון: אל תגזים, דניאל, אל תגזים. הוא לוחץ לי את היד ועולה למעלה. 

 

כבר מאוחר למדי והמעונות משתתקים. רייצ'ל, הבחורה האמריקאית העיוורת, יוצאת לסיבוב קצר בחוץ, עם כלבת הנחייה הלבנה והממושמעת שלה. איך קוראים לה? אני שואל כשהיא חוזרת, גם כדי להפר את הדממה המעיקה. רייצ'ל מחייכת, "השה, זה השם, קודם הייתה פנלופי, אבל זאת השה". "אולי אתה יודע", היא אומרת לי באנגלית, "איפה אפשר לקנות מייקרווייב?". משומש אבל, משהו זול, זה יעזור לה. אני מפחד מהשקט שתותיר הסתלקותה ומתחיל להסביר לה באריכות על האפשרויות השונות. יש "קחתן" ב"העיר", יש אתרים כאלה וכאלה באינטרנט וכו'. אני רושם לה על פתק את האינפורמציה. היא אסירת תודה, כך נדמה לי, על כך ששטף הדיבור שלי נפסק לבסוף. בכל זאת, היא אומרת לי באנגלית: " אתה יודע, הישראלים באמת עוזרים לך. בארצות הברית כולם מאד אדיבים, הם תמיד ישמעו את הבקשות שלך, אבל בשורה התחתונה לא יתנו לך עזרה ממשית, וכאן, אולי בגלל שכל אחד רוצה להראות שהוא יודע יותר טוב מכולם, לא יודעת, אבל כאן הם באמת עוזרים לך. טאנקס, גוד נייט. השה, לטס גו אפסטיירז".

 

נרקומן של תרבות רוסית, כמוני, מחפש כבר כמה וכמה שנים בני שיחה אינטלקטואליים רוסיים, שמכירים את כתבי המאורות הגדולים במקור. אבל ניסיון השנים האחרונות מלמד אותי, שבהכללה פראית, את הרוסים חובבי הספרות ניתן לחלק לשניים: אלה שאוהבים את דוסטוייבסקי ואלה שמסתייגים ממנו (ואוהבים את בולגקוב, או מדע בדיוני, או את שניהם; או שאוהבים את דוסטוייבסקי משום שהיה אנטי-מהפכני). קטיה למשל, מהבניין שלי, טוענת בלהט שדוסטוייבסקי דכאוני ולא מדבר אליה. היא אוהבת מדע בדיוני , פנטזיה וספרים "שמחים". נאדיה, המורה שלי לרוסית, גם היא לא סבלה את דוסטוייבסקי, העדיפה את צ'כוב "הליברלי", והשתמשה באותן מילים ממש: "דוסטוייבסקי הוא דכאוני". הנקודה היא, וזו נקודה חשובה, שהרצינות התהומית, שמאפיינת את הספרות הרוסית הקלאסית, נקשרת אצל חלק מהאינטיליגנציה הרוסית, בלא מודע לרוב, לכשלון הקודר של הקומוניזם. הקפיטליזם המערבי נתפס כעליז, כמלא חירות ואור, ואותה בושת-מפסידים מולידה את הסלידה מהמורשת "הכבדה", "הרוסית", מולידה סוג מינורי של שנאה-עצמית. אצל חלק קטן מהעולים מרוסיה ניתן למצוא הערצה ילדותית כל כך לארצות הברית ולקפיטליזם, הערצה שקשה לשאתה לעיתים. לא שאני מאלה ששונאים אוטומטית כל דבר אמריקאי, אבל הערצת ההצלחה הזו, כשהיא באה מהצד "המפסיד", יש בה, איך לומר, משהו אפל ולא אסתטי. לכן, ככל שחלפו השבועות, שמחתי סוף סוף למצוא בן שיחה "רוסי" מהמעונות, שמחתי לפגוש את אלעד. אלעד דובר רוסית אבל עלה לארץ בעודו ילד, לא בעלייה של שנות התשעים. בכלל, נהיה פה לאט לאט חוג ספרותי קטן, מסביב לדלפק השמירה שלי. אלעד רזה מאד, גרום, ועיניו יוקדות. זקן שטני עוטר את פניו המזוקנים, הנאים. כמה רסקולניקובים קטנים מסתובבים פה, הא?, אני אומר לו, רק לתת להם פתיל קטן והם יתפוצצו. פתיל אחד קטן, אני שוקע בהירהורים. אלעד ממליץ לי לקרוא את ליאוניד אנדרייב. יש לו קטע שם, הוא אומר לי, תיאור של אריה שבע שבוחן בעיניים ליאות צבי קטן שעובר לידו. תעבור, הוא אומר לו, בנדיבות של אכזרים שבעים, תעבור. אלעד מקער את כף ידו ממנו והלאה. תעבור, האריה אומר לו, זה בסדר, אני שבע עכשיו, אלעד מניח את שמאלו על בטנו ומניע אותו בסיבוב. עיניו של אלעד בורקות, בורקות מכוחו האדיר של האריה האכזר, מרחמנותו המפתיעה והגחמנית, מההצלה הפתאומית שזכה לה הצבי.

 

חוג ספרותי קטן נהיה פה, דיבורים וויכוחים. אבל לפעמים, לפעמים דווקא בא לך לשתוק, לא להיות חייב לדבר, לא לשוחח. לפעמים בא לך לשקוע בספר שלך או בסיגריה שלך או בבדידות שלך או בכעסים שלך או בפנטזיות שלך או בחמשתם. לפעמים לא בא לך לתת תשומת לב לאף אחד, לאף אחד. להיות הכי קורקטי בעולם: את/ה גר כאן?, את התעודה שלך בבקשה, תודה רבה. הכי קורקטי וחסר-אישיות כלפי חוץ. במיוחד כשאתה רואה סביבך מחזות בדידות קורעי לב, ואתה רואה. כשאתה רואה סביבך סטודנטים גלמודים, מארבע קצוות תבל, שמשוועים לפטפוט קצר, לסמול טוק, למילה. ואתה מפטפט איתם, מקטין שיחות איתם, זורק מילה. אבל לפעמים… לפעמים לא בא לך, פשוט לא בא לך. לא משלמים לי בשביל להיות פסיכולוג של אף אחד, אתה מהרהר במרירות ובכעס, לא משלמים לי להיות פסיכולוג או חבר של אף אחד. אני שומר פה. נקודה.

 

באחד הלילות נכנסת אשה מבוגרת למבוא המעונות. היא לבושה היטב, מהשכונה כאן, כנראה, מרמת אביב. תעשה משהו, היא פוקדת עלי באדנות. יש שם חבורה של נערים, ונדליסטים, הם לא מפה, הם הורסים שם את הספסל, היא צועקת בהתרגשות. אני יוצא בעקבותיה במהירות. תעשה משהו, היא צועקת עכשיו מאחוריי. משמאלי, במרחק של חמישים מטרים, אני רואה חבורה של בני ארבע עשרה, רכובים על אופניים, נשענים ברגליהם על הספסל ההרוס, השכוב על גבו. הם לא מפה, צועקת האשה בהיסטריה ומנופפת בידה, זו כבר פעם שלישית שאני רואה אותם, תעשה משהו. אני מתקדם צעד אחד לכיוונם והם מתחילים לנוע באי שקט על האופניים. פתאום אני מסתובב. תקראי למשטרה, גברת, אני אומר לה ופונה לחזור לבניין. אתה… אתה לא מתכוון לעשות כלום? היא מתבוננת בי קרועת עיניים, בהשתוממות. גברת, אני אומר לה, אני שומר פה במעונות, זה לא ענייני. את רוצה, לכי תקראי למשטרה. אני שומר פה, רק פה. נקודה.

 

המטווח או: ארון ספרים כעצם סופג

סוף סוף הסתיימה השביתה במשרדי משרד הפנים וזומנתי למשרדי החברה בשביל לקבל את האישור לנשיאת הנשק וכן את האקדח. "תבוא בזמן, ברבע לתשע", מורה לי הבוס שלי, "הם יתנו לך את האישור, תעשה מטווח ותקבל את האקדח". כמה זמן זה ייקח?, התעניינתי והוא הבטיח לי שכל התהליך לא יארך יותר משעה וחצי. הגעתי ברבע לתשע למשרדים, חיכיתי בסבלנות חצי שעה ובתשע ורבע יצאתי לעשן בחוץ. חזרתי, אבל האחראי עדיין לא הופיע. אנחנו מחכים כאן כבר חצי שעה, הרמתי את קולי על פקידת הקבלה, שהבטיחה לפני ארבעים דקות שהאחראי "כבר יוצא אליכם". אנחנו לא מקבלים כסף על הבוקר הזה אז שיצא. אירע נס והרמת הקול עבדה, למרות שהפקידה די נדהמה מזה ששומר פשוט, מקצה שרשרת המזון, מעז לזרז את "האחראי". "האחראי" יצא, כעבור כמה דקות, וחילק לנו את אישורי נשיאת הנשק, אקדח וצמד מחסניות. הורו לנו ללכת למטווח שנמצא בקרבת מקום. בדרך לא ידעתי מה לעשות עם הנשק הזר שהוצמד לי והכנסתי אותו לתיק. כשהגענו לקומת הקרקע, באחד הבניינים המכוערים שליד רחוב המסגר, וניגשנו לברר מתי נטווח, הוצאתי את האקדח מהתיק. "וואו, אל תוציא את הנשק החוצה", צעק עלי בהיסטריה האיש מאחורי הדלפק. "אתה יודע כמה פליטות היו לנו פה?". החזרתי במהירות את הנשק לתיק והמתנתי במקום שהורו לנו להמתין. מפעילי המטווח מחכים עד שמאבטחים מחברות שמירה שונות ורבות ייאספו בכמות מספקת, שתצדיק הוצאת מטווח חדש לדרך. הבטתי סביבי. מרתף רחב ומאובק, ריח שמנים חמצמץ, חיספוס גברי שעוטף את הנכנסים כמו אבק, מכונת קפה פשוטה בפינה. ניגשתי למכונה וחייכתי לעצמי. על המכונה הפושטית נכתב "אנחנו טוחנים את הפולים במקום". גנדרנות יאפית תלושה, מחוץ לכל קונטקסט, באיזור שבורגנים הגונים מדירים את רגליהם ממנו. לבסוף התקבצו שני מניינים של מאבטחים ובעלי נשקים ואחרי שקיבלנו מגיני אוזניים הולכנו בפרוזדור צר לעברו של חדר קטן שבקצהו עמדו מטרות. בגבן של המטרות רופד הקיר בחומר כלשהו, שיספוג את הקליעים. גבר רוסי נאה ורזה, ברעמת שיער מאפירה ובוהימיינית, נעמד מולנו בעמידת פיסוק סמכותית והחל להרצות על היריה באקדח, פירוקו והרכבתו. זה היה הסבר קצר, קצר מאד. חד משמעית: הסבר לא מספק. בקושי הבנתי בסיומו איך יורים, בטח לא איך מפרקים ומרכיבים, ומה שיותר חשוב: איך פורקים נשק טעון. אבל כשלא משלמים לך על הזמן הזה לא אכפת לך שההסבר קצרצר. "כשאתם רוצים להוציא את האקדח מהנרתיק תמיד תוציאו ביד הרחוקה, במקרה שלי יד שמאל. ולמה?" הוא שאל את הכיתה המאולתרת. אחד הסטודנטים שמבקש להצטיין – אני מכיר את הטיפוסים הארורים האלה עוד מהצבא. איזה גועל. דמות אב דלוחה והופה!, ישר רצון לרצות אותה – אומר בגיחוך: "כדי שלא יחשבו שאתה רוצה לירות". "נכון", אומר הרוסי הבוהימייני בסיפוק, "אם אני רואה מישהו מקרב יד לאקדח, יד ימין, משוגע כמוני ישר יורה". כולם מחייכים. אין ספק, לפנינו עומד גבר-גבר. "עכשיו נדבר על פריקה", ממשיך הבוהימייני, והתלמיד המצטיין מזנק: "קודם כל חשוב לפרוק לכיוון של עצם סופג. הכי טוב ארון ספרים". היה ברור שהוא מצטט חוכמה מקובלת, ואכן המדריך מחרה-מחזיק אחריו. "כן, חשוב לזכור: פריקה מול עצם סופג. או ספה או" – וכאן חייך המדריך הרוסי חיוך לא נשכח – "הכי טוב, הכי טוב אל מול ארון ספרים. כך שאם ייפלט הכדור אז מקסימום הלך איזה ספר". 

 

ליל הסילווסטר או: שרשרת המזון

הבוס שלי מתקשר ומבקש ממני בתחנונים לשמור בסילווסטר. "אין לי אף אחד, אריק, החבר'ה הרוסים בחופש ואני חנוק". אני עונה לו בחיוב. במילא אני לא נוהג לחגוג את הסילווסטר; עניין של ביוגרפיה. כשאני מגיע באחת עשרה התכונה החגיגית בעיצומה. מלבד הסטודנטים הישראלים שחוגגים, יש בבניין גם כמה עשרות "נוצרים" מחו"ל, שלוקחים את החג במלוא הרצינות. אנשים חולפים על פני עם בקבוקי בירה ווודקה ומציעים לי ללגום. אני מסרב בעוז, אני בתפקיד. אחרים נעצרים לרחם עלי לשנייה: "דווקא בסילווסטר תקעו אותך פה?". לקראת שתים עשרה המעונות מתרוקנים. כולם חוגגים בחוץ. ברדיו גם חוגגים ואני מכבה אותו בתיעוב. באחת מתחילים אנשים לחזור. סטודנטיות במלוא הדרן, צבעוניות, סטודנטים מתנודדים, מגחכים. "דווקא בסילווסטר שמו אותך פה?", הם עוצרים לשנייה. אני משתכנע בסוף מהרחמים שלהם ועושה את המעשה המופרך ביותר במצבי. אני מתקשר ל"ג'ירף" ומזמין לי את המנה החריפה. יש מינימום של הזמנה ואני מוסיף עוד קונוס סושי. ששים שקלים וגג עוד שעה אנחנו אצלך. אני מנתק את השיחה באצבעות רועדות. כרגע הזמנתי טייק-אוואי בחצי מהסכום שאני הולך להרוויח בלילה הארוך הזה. אבל גם אני בן אדם.

לאחר ארבעים דקות השליח מגיע. אני שולף בהיסוס את הויזה. חצי משכורת אני שפכתי על הטייק אוואי הזה, אני מגחך לעברו. הוא מחייך בחשד, זה לא הולך להיות טוב מבחינתו. אתה מקבל שכר על המשלוחים או רק מהטיפים? אני שואל. "אחי, תן רק אם אתה רוצה", הוא אומר באצילות ולא מוכן לענות לשאלתי. אני מהסס לרגע. אני לא קמצן-טיפים בדרך כלל, אבל הזעזוע מההזמנה הפראית שלי מטשטש אותי, אני לא-עצמי לרגע. הוא מחייך בריפיון: "אחי, אל תתבאס, אתה לא חייב לתת". אני מתעורר בבת אחת. תסלח לי, אני לא יודע מה קרה לי. אני שולף מטבע של עשרה שקלים ונותן לו. "תודה, אחי", הוא עונה לי ומחייך. "איך זיינו אותנו, הא? לעבוד ככה בסילווסטר".  

 

ינואר – מרץ או: תם ולא נשלם

ההיכרות שלי עם השומרים האחרים קטנה יותר מההיכרות של דיירי המעונות איתם. אני הרי פוגש בהם רק בהחלפה, שתיים שלוש דקות של התארגנות ועדכון באירועים חריגים ( בקשות של סטודנטים לאישורי לינה לחבריהם, המועברים על ידי השומר לקצין הביטחון של המעונות ; חפצים, שהושארו בדלפק השומרים, על מנת שייאספו מאוחר יותר וכו'). בכל זאת, אתן בהם כמה סימנים. קודם כל, השומרים מחולקים לשניים: המבוגרים והצעירים. הצעירים, כמעט כולם חוץ ממני, יוצאי ברית המועצות לשעבר. המבוגרים, בני הארבעים, חמישים פלוס – ישראלים "ותיקים". רובם אינטילגנטיים למדי, אנשים שנפלטו איכשהו ממקומות עבודה שונים, בהם עבדו שנים ארוכות, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אנשים שמסיבות מגוונות, ובעצם לא כל כך מגוונות, אלא נדושות ומוכרות, לא מצאו את מקומם ההולם בסדר הכלכלי הנוכחי, ובינתיים מחלטרים בשמירה. אלא שהבינתיים הזה הפך לחודשים רבים. יש, למשל, את אברם, שכפי שיחזקאל מספר לי בחיוך, מגלה מסירות נוגעת ללב לבניין. אם כבר שומר – אז עד הסוף. יש את יפתח, שכל מוצאי שבת שהוא מחליף אותי, הוא נכנס במרוצה ופותח את הרדיו "על הכדורגל". יש את ברנרד, שחולם להוציא רומן בגרמנית ושומע מוזיקה קלאסית בעמדה. יש את מנחם הזעפני והמניאק, שלמרות שהקדמתי ברבע שעה נטש את העמדה בלי לחכות שאתארגן כמו שצריך.

 

בהתנהלות של גברים שומרים – ובעיקר מבוגרים – מול הנעורים הנשיים הסטודנטיאליים, קיימים מתח ואירוניה מובנים. גם על זה אני רוצה לומר משהו. באחד מלילות השמירה הארוכים גיליתי מתחת לדלפק ירחון פורנוגרפי ישראלי. אין מספיק פרטיות פה בעמדה, אז החזרתי אותו למקומו, בלי לדפדף בו… . אבל על זה בדיוק אני רוצה לומר משהו. על זה בדיוק. על כל האגדות האירוטיות, הנקשרות בבחורות צעירות הלומדות ב"קולג'". כן, כל האגדות המפורסמות הללו, שמלהיטות את יצריהם של גברים בכל רחבי העולם. אבל מה יש כאן? מה באמת יש כאן? כאן, בספיחיה הנידחים של אוניברסיטת ת"א, ב – 2004?. כן, לא-מעט יופי פראי, מקרי, לא תוצר סינתטי של ג'ים כלשהו, של תרגילי פילאטיס כלשהם. יופי שזר, לרוב, לאישיות הנבוכה הנעטפת בו. הרבה הרבה נבוכות נפחדת של נשים צעירות… חוסר בטחון… מתח ולחץ… רקע מסובך בבית… ופה ושם, פה ושם גם אכן נחישות בנאלית ונבונה, נחישות ליהנות מהנעורים כפי שאכן אמורים ליהנות מהם. נחישות שניכרת, אך ורק כמעט, בערבי שבת.

 

בחלוף החודשים, אני כבר בקי ורגיל בתפקידי. מנסה לנצל את הזמן, שבין הנכנסים והיוצאים, לקריאה ולכתיבה. לשיחות, מדי פעם, עם המכרים החדשים שלי. משמאל לדלפק מתווכח ערבי, נוצרי-משיחי, עם גר צדק אמריקאי, ממוצא קוריאני, על חשיבותו או אי-חשיבותו של התלמוד. סטודנט נכנס בריצה ואומר לי שראה חבורה של נערים על אופניים מפרקת טסות מכמה כלי רכב חונים. הבחורה היפה משתהה קצת מעל הדרוש ליד הדלפק שלי. אין ספק, מחמאות ממכרות. אדיב בא להיפרד ממני. הוא עוזב את המעונות וחוזר הביתה, לסעוד את אביו החולה. רייצ'ל עוברת שוב עם כלבת הנחייה שלה, השה, ועוצרת בעדי, בהזנקת יד ובקריאה, מלהעביר תחנה. הסלסול המזרחי של הזמר עושה לה את זה. זה כל כך יפה, היא אומרת, that’s cool,  היא נהפכת לרגע לאשה רואה. דניאל שוב מתלונן בכאב על החומרנות של הבחורות הישראליות. דווקא בגלל שאני מבין אותו טוב, קשה לי כבר לשמוע. הדלת נפתחת ונכנסת סטודנטית חמודה. דניאל, לפחות, מסנן לי: "היא חמודה, סאתי". היא פנויה?, אני לוחש לו בחזרה, והוא מהנהן, "אני חושב שכן". זהו, נמאס לי. אני קם מהכיסא ופונה אליה. איך קוראים לך?. "נעמה", היא עונה בהפתעה מהולה בביישנות. תראי, נעמה, אני אומר בסמכותיות, תסלחי לי שאני שואל אותך, אבל יש לך חבר?. היא מאדימה ואומרת שלא, לא ברור לה לאן אני חותר. אז תראי, אני ממשיך, יושב פה דניאל, את מכירה אותו, כן?, בחור מקסים, אינטיליגנטי מאד, נראה טוב, לא? גם אינטיליגנטי וגם נראה טוב, ואת, יושבת גם כן פה, במעונות, נראית לי בחורה אינטיליגנטית, נראית, תסלחי לי על הבוטות, טוב מאד, אז מה קורה אתכם, אנשים! צאו לסרט, צאו לעיר, לדבר, לשתות משהו, למה להירקב פה?. אני מסתכל על דניאל והוא רוצה לרצוח אותי, אבל נעמה דווקא מחייכת. נו, יאללה, לכו להתקלח, להתלבש, ועוד חצי שעה אתם פה, למטה, בדרך לסרט, מקובל?. נעמה אומרת שלא מתאים לה סרט אבל היא דווקא רצתה לשאול את דניאל משהו. יש לו מחשב בחדר, לא?. שניהם מנסים לטשטש את האמירות שלי כמופרעות וביזאריות, ולהמשיך להתנהל במהוסס עד קץ הימים. אבל אני, כשהם הולכים ביחד, מבסוט מעצמי ומתרווח בכסא.

 

סטודנט מוכר לי נכנס ודופק על הדלפק. גם אותו פיטרו. הוא עבד באבטחה בבית חולים בירושלים ופיטרו אותו על שטות. "זה מדהים", הוא אומר, "זה ממש שוק עבדים כל הסיפור הזה, לא אכפת להם לפטר כי יש עוד אלף כמוני". "תגיד, כמה אתה מקבל, גם מינימום?". אני מהנהן. "הכל אותו דבר", הוא אומר לי, "הכל אותו חרא". "מה אתה עושה חוץ מזה?" הוא מתעניין. אני עונה לו, ומעין חומה שקופה מוצבת בינינו. "אז אתה כותב בעיתונים?, טוב, שיחקת אותה, אין מה לומר, הסתדרת בחיים". הוא מסתכל עלי בחשש, במבט מנוכר. לא הייתי צריך לומר את זה, לא הייתי צריך לומר לו. אבל… אבל למה אני מרגיש אשם? למה בעצם?. כן, המוביליזציה, המוביליזציה, אני אומר לעצמי, אותה מילת קסם, אותה תרופת פלאים של הכלכלה הליברלית. הנה אני, לא אדם לא-מוכשר, בן 30, בלי כסף ובלי עבודה הולמת. בן 30 וברור לי, כל כך ברור לי, שמהמעמד הבינוני-הבינוני באתי ואליו גם אשוב, ויהי שם השוק החופשי מבורך. בכל זאת אני מרגיש אשם. "אתה כותב בעיתון", הוא אומר לי, "אז אולי תכתוב גם עלינו, על שוק העבדים הזה". "תוכל גם להביא לי אולי את המספר של החברה שאתה עובד בה?", הוא נזכר, לפני שהוא עולה למעלה, "אולי אני אנסה אצלם מחר. מה יש לי להפסיד. מה אני אומר לך, פיטרו אותי על שטות שמה".

 

 דניאל יורד אחרי כמה שעות. פניו אפורות. נו, מה הלך עם נעמה? אני מתעניין, למרות שברורה לי התשובה. הוא מנפנף את ידו בביטול. " כלון אין פה כמו שצריך במדינה שלך, כלון. עשייה קולנועית נמוך, מטריאליסמוס הכי וולגרי שיכול להיות, הכל מת כאן". הוא נמצא על הקצה, רואים את זה. הוא נסער כולו, חוזר ועוטף לצווארו באלימות את הצעיף, חוזר ודופק את האגרוף על הדלפק שלי. "אני רוצה לצאת לשתות פה דרינק או שניין אני צריך חמישין שקל מינימון, אני רוצה לצאת עם בחורה היא לא משתינה לכיוון שלי בלי אוטו". הוא מתיישב על הכסא לידי ואז חוזר ונעמד, נסער כולו. " סיפרו לי שבשנות התשעין היה כאן גן עדן, סה נכון?, לא יודע, אבל עכשיו, מה סה המקון הזה, תגיד לי?. מה סה?!".  אני מתכווץ ואז לוחש לו, כמהופנט, יש זקנות, דניאל… יש פה ברמת אביב זקנות. דניאל מרוכז בכאבים שלו, יושב בחוסר מנוחה על הכסא, אבל אני לא מצליח לעצור את הקול המפתה שעולה מתוכי. לבדן, דניאל, אני לוחש, לבדן בדירה, עם הרבה מאד כסף. אני נחרד ממה שאני אומר אבל לא יכול לעצור. אתה יודע, דניאל, הרבה זקנות עם כסף יש פה. הוא שומע פתאום, ומסתכל עלי כאילו נטרפה דעתי. הוא מביט בי, מתנשם בכבדות. מה אתה מקשקש? על מה אתה מדבר?. אני לא יכול לעצור בעצמי. אנשים עם כסף יושבים פה בדירות מסביב, אתה מבין אותי? זקנות, זה די קל… . מה סה עוזר לי סקנות?, מתנער דניאל וקם מהכסא, אני מדבר על בחורות צעירות, על חברה. אני מתנער גם כן, כמקיץ מחלום רע. הוא לא הבין אותי וטוב שכך. מה קרה לי? השתגעתי?. הוא לא הבין אותי, הוא יותר בעניין של קולנוע, פחות בעניין של ספרות. ועוד בדיונית.

 

הערה: העובדות העיקריות, המאוששות את עיקרי הטיעונים, סביבם מסתחרר לו הטקסט הנוכחי, הנן "אמיתיות". עם זאת, נטלתי לעצמי חירות לשעבד פרטים מסויימים בטקסט לעריצים אחרים מלבד רודנות "האמת". עריצים כאלה הנם הן הצרכים הסיפוריים והן צרכי מציאות שונים מגוונים.

על המילואים; מילואים בחבל קטיף

גבריות במיל – רשימות של מילואימניק

 

'אני את המילואים האלה לא עושה'

בתחנה המרכזית בבאר שבע, בעוד אני ממתין עם עשרות חיילים לאוטובוס שייקח אותי לצאלים, מאתר אותי בחור קירח, בעל סנטר נסוג, שפתיים משורבבות בהתרסה ילדותית וקו משקפיים נמוך המשווה לעיניו – בצורה מלאכותית אמנם – מבט אירוני. הוא אומר לי: 'אני את המילואים האלה לא עושה'. אני נועץ בו מבט תמה, מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, אך הוא מסביר מייד את קשר הדמים בינינו: 'אתה גם שייך ליוּסרי, לא? אתה ממשגב, נכון?'. אני לא בטוח שאני שייך ליוסרי ובמשגב מעולם לא הייתי אבל הבחור מזרז אותי בקוצר רוח לעיין בצו המילואים שלי ואכן הוא צודק. אני 'שייך' לקצין השלישות יוסרי. יש בזה, צריך להודות, משהו מרגיע להיות 'שייך ליוסרי'.

האוטובוס גולש למפרץ התחנה ובטור החיילים הסדירים והגברים ההלומים על אזרחי (המילואימניקים) עובר זרם חשאי והוא ננער, הטור, מתקשח ומזדקף כמו נחש שזיהה עכבר. 'לא מעניין אותי כלום, אומר החבר החדש שלי, תן לי לסגור 30 יום בכלא ולחזור לאכול צהרים עם המשפחה שלי. אני לגוש קטיף לא הולך'. אנחנו מתקדמים לעבר האוטובוס ואני מכניס את התרמיל שלי לתא המטען שלו. אני שונא את הקטע הזה של להיפרד מהתרמיל, זה מכניס אותי לחוסר שקט, מה יקרה אם מישהו יחמוד אותו באחת התחנות? החבר החדש שלי מביט בי וצוחק: 'אני אפילו בגדים לא הבאתי'. האוטובוס עמוס ושנינו עומדים דחוקים כשהוא עוזב את באר שבע. כשאנחנו חולפים על פני אופקים מנהלים בקול רם שני חיילים סדירים, היושבים במרחק של כמה שורות מושבים זה מזה, את השיחה הלא דיסקרטית הבאה – א': איך יש'ך מדים של חיל האוויר כבר?  ב': יעשו אותי אפסנאי, בגלל זה.  א': כן, תמיד היית אפס.  ב': לא, יש לי פרופיל 45 ות"ש על אבא שלי. א': 45 נפשי בטח.  ב': לא, גב, הכל…  א': איך ת"ש, כי אבא'שך כבר לא גר אתכם?  ב': לא, לא, הוא נפטר בחופש הגדול.  א': אה… ותגיד איך היציאות?

במקביל, ברדיו, באחת הפרסומות, מאלצת אישה את בעלה להכריז "ברגש" כי היא גאון פיננסי. האוטובוס ממשיך להתרחק מהציוויליזציה לתוך המדבר.

בין צביעות לצדקנות

שלוש השנים שלי בצבא היו השנים הנוראות בחיי. שנאתי כל דקה. הפרטים אינם חשובים. בכל אופן, מאז שהשתחררתי, ב – 97', עשיתי אולי ארבעה ימי מילואים והודיתי על מזלי הטוב. לפני שלוש שנים קיבלתי פתאום צו לשלושה שבועות של אבטחת יישובים ושקלתי לנסות לדלג עליהם. הפרטים אינם חשובים. פקידת הקישור שהתקשרה עשרה ימים לפני מועד תחילת המילואים ובישרה לי שהמילואים בוטלו מחוסר תקציב חסכה לי את הדילמה. לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את הצו ל -24 ימי מילואים באבטחת יישובים בגוש קטיף, החלטתי מנימוקים שונים, שלא כולם היו ברורים לי עד הסוף, שאת המילואים האלה אני עושה.

היחס למילואים בחברה הישראלית נע על הציר שבין צביעות לצדקנות. יש בי הערכה כלפי סרבני מצפון; מחלוקת קשה – אבל הערכה לאלה שמסרבים בגלוי ומשלמים על כך מחיר. גם על אנשים שמשתמטים ממילואים כי לא מתאים להם לחוות חוויה כה מופרכת – אם נעשה לה "הזרה" קלה, ונתבונן בה לרגע בעיניים לא ישראליות – אין לי ביקורת. כמעט הייתי אחד כזה ואולי עוד אהיה. אבל יש בי בוז כלפי אנשים ששייכים בעצם לקבוצה השנייה ומנסים לנמק את הסיבות להשתמטות שלהם בסיבות מוסריות. מצד שני, גם הצדקנות של אנשים שעושים מילואים ומתמלאים מרמור מוסרני כלפי המשתמטים אינה מראה מלבב במיוחד.

קליטה

הקלישאה הרווחת גורסת שהצבא הופך אותך באופן מיידי לרעב, עייף וחרמן. אבל השינוי המיידי שמתחולל בקרב חיילי המילואים הוא הפיכתם לילדים. ברחבת הקליטה מוקם שולחן מאולתר שמאחוריו מתיישבות פקידות השלישות ולפניו מסתדרים חיילי מילואים האוחזים את הצווים בידיהם, כמו פתק מאימא למורה. העניינים יגעים בקליטה ועל כל קצין שבא להעיף מבט קופצים מייד כמה מתגייסים ובפיהם בקשות ומענות משל היה הוא אביהם. גם מחיריהן הזולים להדהים של פחיות השתייה במכונות מותאמים ל"כסף כיס" של ילדים וזמני ארוחות הצהרים (12.00) והערב (18.00) הולמים את זמני החזרה מבית הספר והשעה בה יש ללכת לישון, בהתאמה. פקידת השלישות שמתלוצצת כי בערב תופיע בבסיס חשפנית נענית במבטים נדהמים: 'על מה הילדה הזו מדברת? את מי זה מעניין בכלל? איפה אנחנו ישנים את יודעת?'. 

הבטלה הצבאית המוכרת נוחתת עלינו כמו סופת חול ואנו מגששים בתוכה אחר נווי מדבר, דרכים להעביר את הזמן. אני מתיישב ליד גבר תימני מצומק שמתחיל את השיחה אתי מהאמצע: 'הם אומרים 'יהודי לא מפנה יהודי' אבל אני אומר ש'יהודי לא מסכן יהודי'. בשביל אידיאולוגיה צריך לשלם". החבר שלי מהאוטובוס צץ מולי שוב: 'אמרתי לו למג"ד הזה את הבעיה שלי והוא לא רוצה לשחרר אותי עד שאני יראה רופא. אין לי בעיה, אני אשחק את המשחק שלהם, אל תדאג'. אולי נראיתי מודאג בגלל גוש קטיף שמצפה לי עוד יומיים? בכל אופן, בשיחות הקצרות שאנחנו מנהלים בינינו ב"תקופת ההמתנה" הארוכה הזו לקליטתם של כולם אנחנו לא טורחים לשאול איש לשמו של רעהו; אולי לא נישאר בכלל ביחד ושאילת השם נחווית אינסטנקטיבית כמיותרת.

לידינו נטויים אוהלים של חיילי גולני סדירים שעומדים לתפוס קו בעזה יחד אתנו. לידם, עשרים מטר מהמדרגה שהתיישבתי עליה, סמל אדיש שמעשן סיגריה מתזז חייל חגור באפוד מלא ממנו לעיגול בטון של ביוב שנמצא כמה עשרות מטרים הלאה. החייל חוזר אל הסמל שוב ושוב, ושוב ושוב מתוזז בחזרה לעיגול בו עליו לגעת פעם עם היד ופעם עם הרגל – לשם הגיוון כנראה – ואז לחזור אל הסמל. איני שומע מה אומר הסמל לחייל ומה החייל משיב לו. לעתים נוצרת אינטימיות  של מענה ומעונה ביניהם כאשר החייל המתנשף רוכן ומקרב את אוזנו לשמוע את הפקודות שמסנן לעברו הסמל. השניים ניצבים מולי כמו אחרי מחיצת זכוכית ואני חושב כמה קרובה הנאת הצפייה הסדיסטית במחזה הזה לפעולת הקריאה. גם כשאנחנו קוראים אנחנו נהנים באופן סדיסטי מהתנועעותם האילמת של הדמויות שבספר לעינינו.

המג"ד יפה-הפנים מבצע גיחות ממקום עלום לעבר דבוקות החיילים ומחייך כלפיהם באירוניה טובת לב. 'שאלות אחר כך' הוא הודף באלגנטיות את אלה שמזנקים לעברו ומנפנפים בטפסים מטפסים שונים. הוא חובש כובע לראשו וחובק בימינו מחשב נישא. מדי פעם הוא מדבר בטלפון עם מישהי שהיא כנראה המזכירה שלו ונותן לה הוראות מהוראות שונות. 'אם נחתים היום שמונים איש תראה אותי מחייך בסוף היום', אני שומע אותו אומר לקצין אחר. כשמגיע תורי להיקלט אני מקבל מפקידת השלישות גם מפה של גוש קטיף. בצדה האחורי של המפה הדפיס מי שהדפיס את "תפילת הדרך". וזה לא מרגיע אותי בכלל. ולא רק מסיבה אחת.

ארוחת צהרים, שמן רובים ורופא

אנחנו והסדירים מגולני מצטופפים בפתח חדר האוכל שאותו בולם בגופו אחראי מטבח ענקי וחייכן. הוא שואל בנועם פארודי כמה אנחנו? והאם אנחנו מעשנים או לא מעשנים? ואז מכניס חמישה חמישה לחדר האוכל. בצייתנות אנחנו לוקחים מגשים ומעמיסים אוכל לצלחות. 'שמרו לך מקום, אחי', מניח יד על כתפי רס"ר המטבח בחביבות מפתיעה עד שאני מבין שהוא דואג למלא את השולחנות. האוכל סביר למדי, לא יותר ולא פחות. אבל ממבט חטוף על החיילים ועל האוכל ברור דבר אחד: הוא גם לא דיאטטי במיוחד.

כשאנחנו יוצאים ממשיכות פקידות השלישות בקליטה אבל משהו סוף סוף זז. אנחנו נשלחים למשאית שהגיעה מהבסיס "שלנו" במשגב על מנת לחתום על ציוד ונשק. כשאנחנו מצטופפים מול משאית האפסנאות אנחנו עדים לקלאסיקה צה"לית. חייל האפסנאות מתווכח עם קצין התחזוקה בכל הגינונים הידועים. 'אני לא נוגע בנשקים, הוא מצהיר-קובע, רק קיטבגים'. לאחר דין ודברים שנע על הספקטרום שבין איום ותחינה הם מגיעים לפשרה כלשהי וקצין התחזוקה ניגש למלא את הפרטים של הראשון בתור ולהעניק לו קיטבג ונשק. ' 'סאמק, העט הזה לא עובד', הוא מקלל ומבקש מאתנו, האזרחים, עט חלופית. הסנדלר הולך יחף.

כשהנשק מוענק לי לבסוף אני מרגיש בפעם הראשונה שחציתי קו בלתי נראה שמפריד בין האזרחות למילואים. ולא בגלל כלי המשחית שהופקד בידיי אלא בגלל השמן שעוטף אותו. הריח המאוס של השמן, החלקלקות המבחילה שלו, כל ההוויה המתכתית, הטכנית, הקשוחה, הלא-ביתית שטמונה בו מטאפורית. ויש לקיומו של השמן גם תוצאה פרוזאית יותר: כדי לא להכתים את הג'ינס אתה ממהר להחליף את בגדיך למדים הדהויים של הצבא. המכנסיים גדולים עלי ואני מחזיק את קדמתם שלא ייפלו כמו מישהו שלחוץ להשתין כשאני מבקש מהאפסנאי להחליף לי… למה בעצם? ל"בית"? "אלף"? "מם"? כל המונחים הצבאיים המאוסים צפים פתאום מאוב.

המולה מקדמת את פנינו, כשאנחנו חוזרים ממשאית האספקה: הרופא הגיע! עשרות מילואימניקים שמבקשים לדלג על המילואים הללו, ולא הספיקו או הצליחו לעשות זאת מבעוד מועד, צובאים על האוהל בו משוכן הרופא. אבל ההתלהבות מהגעתו של הרופא דועכת מהר. אחד אחד יוצאים האנשים מהאוהל חפויי ראש. אחד מהם ניגש בלהט אל המג"ד: "תגיד, הם עושים צחוק? אני צריך פיזיותרפיסט שלוש פעמים בשבוע ומה הרופא הזה אומר לי: 'תלך לגוש קטיף לפיזיותרפיה'". גם החבר שלי יוצא מהאוהל נפעם: "הבאתי לו טפסים על גב, ומה הוא עושה לי? 'תשמור בלי אפוד'. אבל אל תדאג, אני את המילואים האלה לא עושה. אל תשכח שגם לא הבאתי בגדים…", הוא מוסיף ומביט עלי מעל משקפיו כדי להדגיש את השלוש נקודות שבסוף המשפט.

מטווח ומטבח

אנחנו נגררים על פני שביל שירות לעבר אחד ממבני המטווחים הרבים שפזורים בצאלים למטווח ראשון. מדריכת הירי, בלונדינית רוסייה נאה ופקחית, רגילה כך נראה להתנהלות העצלה של המילואימניקים ונעמדת מולנו כשהיא מהדקת ומרחיקה בסבלנות את כריות אצבעותיה השמאליות והימניות ומחכה לשקט. אח! איך שנאתי לפני עשר שנים, בקורס מקצועות טנקים בסדיר, את מדריכות השריון העולצות שהעבירו לנו את השיעורים המרתקים על פירוק המא"ג וההבדל בין פגז מעיך לחלול. את האופן המיוחד, הנע בין קביעה לשאלה, בה הן היו מסיימות את משפטיהן הקופצניים, המתפקעים ממיניות לא מודעת: "אנחנו יוצאים לשטח (קביעה-שאלה), הטנק נתקע (קביעה-שאלה), מה אנחנו עושים, חבר'ה (שאלה)?". לא אותן אישית שנאתי אלא את מה שתפסתי אז כעורמת המדינה המשתמשת בעורמת הטבע על מנת להחדיר בקודקודינו, בסיוע המשיכה המינית, את המידע הרצוי לה. את עורמת הטבע של המיניות אני שונא לפעמים כשלעצמה וכשהיא כך עולה בחזקת שניים… . אבל עכשיו לא מעוררת בי מדריכת הירי כל אנטגוניזם. נראה שהיא מודעת לכך שמדובר באנשים מבוגרים, שהמין אינו בשבילם שמועה רחוקה, מפוקפקת ומלהיבה, והיא מתייחסת להדרכה בענייניות ובהומור. אחרי שיעור ההדרכה הקצר היא פונה לקלאסיקה צבאית נוספת: "בוחן הוראות בטיחות". היא קוראת את השאלות הזכורות מהסדיר ואת שלוש התשובות האמריקאיות ואנחנו, ישובים בתנוחות מאלפות על קיר הפריקאסט, נוהמים את התשובות הנכונות. השאלות קלות עד כדי גיחוך ובשלב מסוים מפטירה המדריכה כי התשובות ארוכות מדי והיא ישר תקרא את התשובה הנכונה. בטון חגיגי במיוחד – ומתוך מודעות לנאורות הדמוקרטית החבויה בה – היא קוראת את התשובה המכריזה כי כל אחד, לא רק מפקד המטווח!, יכול "לחדול" מטווח אם הוא חושש שנשקפת סכנה כלשהי. אנחנו ניגשים למטווח הראשון ויורים. לאחר מכן אנחנו ניגשים למטרות ואני מגלה לאכזבתי ש"המקבץ" שלי לא מזהיר. אני יותר מופתע מכך שאני מאוכזב מאשר מאוכזב.

כשאנחנו מתכוננים למטווח הבא פורצת שמועה מלהיבה בקרב האנשים. מי שרוצה יכול הלילה לישון בבתי הארחה בקיבוצים שבסביבה תמורת 50 ₪ ללילה. מקור השמועה הוא בחור ממושקף, ערמומי, שמקפיד על סדור המדים לגופו ועל שמירה של מבט קריר ולא שייך לשאר החבורה. נראה שהוא מבקש לשדר שהוא אמנם לובש מדים כמו כולם אבל בל נשכח את ההבדלים הפעורים בינינו שם בחוץ. המטווח הבא קוטע את פרץ הספקולציות בנוגע ללינה (וספקולציות ללא סוף הן עוד קלאסיקה צבאית) ובעבורי קוטע את המטווח הבקשה האדיבה שמפנה אלי, אל הערמומי ואל עוד בחור צעיר ונלהב, אחד הקצינים להתנדב לתורנות מטבח. 'יש צ'ופר, הוא מעודד, מי שעושה מטבח לא ישמור בלילה'.  אני חשבתי שמילואימניקים לא עושים מטבח, אבל אני מחליט לא להתרגש וכשהקצין כבר עוזב את המקום אני והצעיר הנלהב עומדים לצאת. אני תולה מבט שואל בערמומי הממושקף והוא מסמן לי בניד אצבע זעיר שהוא לא בא. כשאנחנו מגיעים למטבח מתייחס אלינו האחראי בכבוד ובנימוס מופלגים. 'אם אתם יכולים לרוקן שם את הפח', 'אולי תשטפו שם את הקערה'. אני עובד בשתיקה ומגיע ליד הכיור למצב מדיטטיבי כשלצידי הצעיר הנלהב עובד במרץ ומסביר לי ש'מילואים זה לא כמו הסדיר, לא מכריחים אותך ולכן אתה רוצה לתרום'. הטבח נוגס באחד המלפפונים שבקעריות הענק ומחזיר את השארית לקערה, הוא גם מדלג עם פח זבל מעל קערת החמוצים, אבל כך זה גם לפי מקורות יודעי דבר במסעדות היוקרה בתל אביב.

כאן, במטבח, אתה מנסה לדבר בלאקוניות ולהיות בוטח וחד כמו כולם. גם הצעיר הנלהב שלצדי מנסה לדבר בטון זרוק וסמכותי והוא אומר שמה שיש לנו כאן בסך הכל זה רק "ניקוי-פינוי. גומרים-הולכים". אסור להסס מול האחראי מטבח, הסוס אחד וכבר נקבעים יחסי מרות ביניכם. אבל כשנמאס לי כבר ואני רוצה לקבל את הנשק שלי (שננעל!) קולי בוגד בי: "אז, אפשר ללכת?" אני שואל בהיסוס ואחראי המטבח אומר לי, אמנם בנימוס: "עוד קצת, אח שלי". ההכנות לארוחת הערב עומדות להסתיים וצמרת המטבח יושבת לאכול בנחת סביב אחד השולחנות. "היום כולם חיילי שוקלדה, מקונן אחד מהקודקודים, אם לא מגיע קורנפלקס למוצב זה מגיע למח"ט". בצד חדר האוכל עומד גבר כבן ארבעים וחמש, מילואימניק עם פנים נוגות שנודב למטבח מיחידה אחרת, ומספר בקפיצות לעמיתו הצעיר את לקחי חייו. "תראה, אבא שלה רמז לי שיש על מה לדבר, כלומר לחזור אליה, אל גרושתי. ואני חושב על זה. תראה, אני מכיר את זה, אני יודע על מה אתה מדבר, הייתי גר בתל אביב על האופנוע, כל ערב בבאר, חמש בבוקר ישן שעה על האופנוע והולך לעבודה. פעם הייתי נכנס לדיכאון אם הייתי עובר את צומת אשדוד, רק מזה שאני לא בתל אביב. אבל הגלגל התהפך. תראה, היו בחורות שבאו לדירה שלי עם האוטו של החבר שלהן ואתה שומע בחדר של השותף שלי את המיטה מתנדנדת. אתה רוצה בחורה כזו?". אחרי הארוחה אני עוזר קצת בפינוי, מנצל רגע בו הנשקים מותרים וחומק בחשאי למצוא את שאר הפלוגה. המג"ד נותן שיחה לכולם ומסביר שעוד לא ידוע באיזה ישובים נהיה. למי שיש בעיות אישיות, הוא אומר בקול רך, שיבוא אלי בסוף הערב. אנחנו מתארגנים באוהלים אבל מוקדם מדי ולא מתחשק לישון. בחוץ קר מכדי לשבת ולקרוא ואני מסתובב במעגלים. ליד דלת המג"ד משתרך שעות ארוכות התור של החבר'ה עם "הבעיות האישיות".

גוש אימונים

למחרת נמשכים המטווחים ואף "אימוני פרט" "רטובים" ו"אימון חוליה" "יבש". כבוגר טירונות שריון אני מוכרח לומר שיום האימונים הזה מספק למדי ולמדתי בו מה שלמדתי על לוחמת חי"ר במשך חודשיים שלמים בטירונות. הצעיר הנלהב, שותפי לתורנות המטבח מאתמול, שם גומיות בנעליים וטורח למלא את המחסנית בכדורים: "אחרת זה סתם מטאטא, הנשק". הוא לוקח את האימון ברצינות תהומית ומתנדב לכל המשימות הקטנות שהקצינים מבקשים להם מתנדב. הוא מתווכח בלהט, ובניסיון לעצב לעצמו טון גברי וזרוק, עם מישהו אודות השאלה האם מכשיר הקשר הוא "צלם". הוא מתנדב לירות במא"ג וכשהוא חוזר מהירי זורק באדישות מאולצת: "שני פולסים רק נתנו במא"ג, זה הכל". אני מתחיל לחבב אותו ואת ניסיונותיו הנואשים להיות קוּל. מרוב התלהבות הוא מועד בריצה באימון הפרט והאנשים הלאים והאדישים שהם אנחנו מקניטים אותו אינסטנקטיבית: "מה אתה רץ?". במיוחד מגחך חייל רוסי אחד, לבוש בחרמונית רחבה כמו שייך בדואי, שמאזין כל הזמן באוזניות, או קורא בספר, או מעשן באדישות, או ישן למרגלות המטווח (!), או ארבעתם. "אתה תשמע כדור אתה כבר תרוץ כמו טיל" מסנן לעברו בנקמנות הצעיר הנלהב שאף מתנדב לשמור בארוחת הצהרים.

אחרי הארוחה אני פוגש את החבר הממושקף שלי מאתמול. הוא מספר לי בשפת רמזים של שותפים לקשר שהוא הגיע רק עכשיו מהבית. "אתה מבין, אמרתי להם שאין לי בגדים… עכשיו הקצין כבר לא רוצה להכשיר אותי וזה בדיוק מה שתכננתי…בינתיים הם משאירים אותי פה, אתה מבין, אבל אין בעיה, נראה מי ימצמץ ראשון". הותק של החברות שלנו מביא לכך שאני שואל לראשונה לשמו. "ומה אתה עושה באזרחות, אילן?". אילן הוא "קמעונאי", כהגדרתו, מנהל מחלקת בשר בסופרמרקט בבאר שבע.

אחר הצהרים מגיע הסמג"ד שנראה כמו טל פרידמן שמחקה סמג"ד ומעיר בהומור שעצם זה שנשארו בלונים לא מפוצצים בתום המטווח זו פשלה. בהסתערות באימון הפרט פוצצתי את אחד הבלונים והקצין אמר לי שדבר כזה הוא עוד לא ראה. נמלאתי (להפתעתי?) גאווה למרות שזו הייתה כנראה פגיעה מקרית.

עם ערוב היום – ואגב, השקיעה בצאלים משתקת ביופייה – מתגברת חרושת השמועות. עדיין איננו יודעים איפה נשמור אבל כבר עוברת השמועה שיש "יס" במגורים! אנחנו מתכנסים לשיחה עם הסמח"ט שלנו מחטיבת המילואים ולאחריה עם מח"ט החטיבה הדרומית (או להיפך, הדרגות הללו מבלבלות). לפני השיחה, כשאנחנו עומדים וממתינים ליד אולם ההרצאות, מקהיל אחד המילואימניקים קהילות ברבים בנושא שיחה שמסקרן כנראה מספיק אנשים שיתקבצו סביבו. אני מתקרב כדי לשמוע אותו. "לפני כמה שנים הייתה חלוקת תפקידים והיום – שוויון, הוא מכריז בקול מבודח, אשתי בשבע בבוקר בעבודה ואני לוקח את הילדים, חותך להם סלט. אנחנו לא בצ'צ'ניה פה". אחד מהמאזינים קורא לעברו: "אין מה לעשות, היום זה עולם של נשים" ומסמר הערב ממשיך להסביר שככל שהילדים גדלים יש אתם יותר בעיות. "הילדה קמה בבוקר ופשוט רוצה ג'ינס! תראה, הוא פונה לחברו שממנו נולדה השיחה המקורית כנראה, אני גם אמרתי 'עד גיל 30 לא מתחתן', אני מכיר את התיאוריות האלה, אבל אתה יודע – תיאוריות שלח אותם בפקס".

המח"ט או הסמח"ט או הקמב"ץ או הקמ"ן הוא אדם גדול ומשופם בעל קול בריטון סמכותי. הוא מסביר לעשרות המילואימניקים ש"כמו שאני מצפה שיגנו עלי בקיבוץ לוחמי הגטאות כך תגנו עליהם. הם אחלה של אנשים, חקלאים, כמו ההורים שלי בקיבוץ. הם לא פנטיים כמו ביו"ש". אחריו נואם המח"ט או הסמח"ט הדרוזי של החטיבה הדרומית הסדירה שמעודד אותנו כי למרות ההודנה (כאן הוא מסמן מרכאות בידיו) אנחנו צריכים להיות ערניים בתעסוקה כי אף פעם אין ממש שקט בגזרה הזו.

לקינוח מועברים לנו שיעורי עזרה ראשונה וקשר. החובשת לוקחת קשה את האדישות שלנו וכמעט פורצת בבכי. היא מספרת שני סיפורים מגוחכים על תאונות שכביכול קרו אותו יום שנועדו להדגיש את חשיבות לימוד העזרה הראשונה ומבקשת ממי שיש לו בוקסר להוריד את מכנסיו כדי שתוכל להדגים חבישה בירך. אין מתנדבים ולמרות חינניותה הברורה של החובשת הסיטואציה אינה מעוררת שום גיחוכי זימה, רק "עזבי אותנו באמ'שך" כללי. "אולי נשבר לכם הזין סליחה על הביטוי" אומרת החובשת בקול בוכים (באותו צירוף צה"לי ייחודי, שהפך את הביטוי בן שלוש המילים לבעל שש) "אבל זה חשוב". הקשרית, לעומת זאת, ויתרה מראש ולא אכפת לה להסביר על מכשיר הקשר לפני כתה ישנה בעליל. מתוך נמנום אני מגלה כי עשר שנים חלפו ועדיין ניצבת כטרייה האגדה הצה"לית הטיפשית שמסבירה למה לא אומרים בקשר "חזור שנית". לא אומרים את זה לא חלילה כי זוהי כפילות מיותרת ועברית קלוקלת אלא – כפי שטוענת הקשרית – בגלל שפעם אחת מישהו אמר את זה בקשר והכוח חזר על עקבותיו…

אנחנו חוזרים בשקט על עקבותינו, לאוהלים. מחר אנחנו בגוש קטיף.

כיסופים לרפיח

בבוקר, לפני העלייה לאוטובוס שיוביל אותנו למחסום כיסופים, מרמז לי החבר הממושקף שלי לסור אתו הצידה. 'אתה מבין, הם מאיימים עלי במשפט ואומרים לי שעוד כמה חודשים אני יעשה מילואים. אבל עוד כמה חודשים כבר לא יהיה גוש קטיף… אתה מבין? אל תדאג. העיקר שהיום אני בבית עם הקטנים שלי'. אני אומר לו שאני צריך לחזור לאוטובוס והוא מבין פתאום את התהום שנפערה בינינו: 'שמור על עצמך, ובפעם הבאה אני כבר ידאג לך לחרמונית, למה שאתה רוצה, יש לי הכל בבית'.

ריכוזם של עשרות אנשים סביב האוטובוס מאפשר לראשונה כמה תובנות סוציולוגיות חטופות. ראשית, שיעורם העצום של העולים מחבר העמים בקרב משרתי המילואים (ועל כך בהמשך). שנית, שיעורם העצום של חובשי הכיפות בקרב הקצינים שלנו (אולי 60 אחוז!). מה שמבלבל מעט ביחס לנתון הזה הוא מנהגם של הקצינים הדתיים לחבוש כובע או אף להסיר את הכיפה באימונים; כאילו הם רוצים להצניע את שיעורם העצום בקרב הקצונה. שלישית, הימצאותה של קצינה בסגל שלנו.

אנחנו מחולקים לישובים ובחלקי נפל לשמור ברפיח-ים, אחד משני הישובים החילוניים היחידים בגוש קטיף. מצד אחד יהיו פחות עוגות לחיילים, אני בטוח, מצד שני לא אפגוש מכרים ואוכל לחשוב בשקט על הדברים שאני רוצה לחשוב עליהם. הקצינה, רננה, מיועדת לפקד עלינו ברפיח-ים. אנחנו נוסעים למחסום כיסופים, שמתגלה כמקום כאוטי, כמקטע מאתר הסרטה על סטלינגרד ב – 1943 (בטונדות, טנקים, קיוסק נייד, חנייה מאולתרת), ושם מועלים על אוטובוס ממוגן בדרך לפיזור בישובים. מסתבר כי רננה לא מורשית לבוא אתנו כי צריך מינימום של שתי נשים בבסיס צה"לי ואנחנו נפרדים ממנה אחרי שרק נפגשנו כפקודים שלה. המיגון מכהה את חלונות האוטובוס ולא מאפשר לי להתבונן בגוש, בו לא הייתי כבר עשר שנים ובשפת הים שלו ביליתי כמה מהשעות המהנות והמייסרות ביותר של נעוריי.

אנחנו, החמישה עשר המיועדים לרפיח-ים, נותרים אחרונים באוטובוס; רפיח-ים הוא היישוב הדרומי ביותר בגוש קטיף. לבסוף אנחנו יורדים ליד מבנה שמולו מגדל בטון והחצר הקטנה שביניהם מוקפת כולה בבטונדות. אם סוטים מעט מהבטונדות ניתן לראות במרחק 800 מטרים את פרבריה הדהויים של רפיח. אבל תוך כמה דקות, עוד לפני שהספקנו להתעדכן אצל המילואימניקים שאנחנו מחליפים אותם על התנאים במקום, מגיע ברכב שטח הרבש"ץ, המפקד שלנו במקום, ומֵעיז אותנו לעבר הבטונדות. 'יש פה צלף שיודע לעבוד אז כדאי שתמצאו מסתור'. הרבש"ץ מורה לנו להשאיר את הציוד בחצר המבנה, 'אף אחד לא ייגע בו', ולהתלוות אליו לתדריך. הוא שזוף מאוד, פניו חרושים קמטי דאגה וחיים, הוא מכתף אם-16 מקוצר ובחגורתו אקדח. הוא בוחר לו כקורבן להקנטה בחור צעיר, שחום, קטן וחייכן: 'אתה נראה לי משיינקין אתה'. הוא פונה לכולנו, עדיין בבדחנות עצית: 'החדשות הטובות: הנשים שלנו יכינו לכם ארוחה בשבת. החדשות הרעות: אתם עושים פה שבת'. כעת הוא מרצין :'טוב, צאו מהנחה שכולם כאן רוצים להרוג אתכם. למה? ככה'. כשאחד מהחבר'ה מעיר לו כי הוא עומד חשוף לצלף הוא מחייך ביגיעה: 'לי יש כבר קבר עם תאריך לידה ורק תאריך פטירה חסר בו'. ושוב הוא מרצין: 'קודם כל, אף אחד לא סוגר פה חשבונות עם ערבים, גם מי שיש לו מכר שמת בפיגוע. אחמד מאום אל פאחם בא לש.ג., יש לו תעודת זהות כחולה, אתם מכניסים אותו. זה לא מיליציה פה. עכשיו בואו אחרי'. אנחנו מתבקשים ללכת בחולות כיון שהכביש חשוף לצלפים. הרבש"ץ מנצל את המסע להקנטה נוספת כלפי הבחור החייכן: 'אפילו בשיינקין הולכים יותר מהר, יאללה. אני לא יודע, כתבו בעיתון שבת"א פחות אנשים משרתים, אני אומר לך רק מה שכתבו בעיתון'. הוא מקיף אתנו את היישוב המוקף דיונות ונמצא במרחק קילומטר מהים הכחול ומאות מטרים מגבול מצרים. כל המקומות הסתומים מהחדשות נמצאים במרחק יריקה: מוצב 'גירית', ציר טנצר, ציר פילדלפי וזה לא מרגיע בכלל. לבחור רוסי שקט הוא אומר בדרך:' מה קרה? טבעו לך האוניות? מה אתה בדיכאון?'. אחרי התדריך הארוך, ואחרי שהשארנו ארבעה מאתנו כבר בעמדות אנחנו חוזרים למבנה המגורים. המבנה מתגלה כמבנה מטונף וקטן ובו שני חדרי שינה עם ארבע מיטות על קומות. השירותים במרחק נגיעה מהמטבח ועל דלתם חסרת המפתח אלתר מישהו באמצעות קרטון שניתן להסיטו את הסימונים 'פנוי' 'לא פנוי'. בזמן שתודרכנו, טוען אחד מאתנו, המילואימניקים המוחלפים גנבו לו את השכפ"ץ. הוא נסער כולו ומטיח את האשמותיו וניצנים של תגרה פורצים. יש משהו נשי, לטעמי, במריבות כאלה ואני מתרחק מההמולה. אבל אין לנו קצין והעניינים עומדים לצאת משליטה. אחד מהחבר'ה עולה בקשר מול הרבש"ץ אבל אז העניינים נפטרים איכשהו. אנחנו זורקים את הקיטבג והציוד על המיטות ותחתיהן ופונים לסקירה של המתחם בו נבלה בשלושת השבועות הבאים ושל האנשים אתם נחלוק את המתחם הזה. על הפרק עומדת גם הכנתה הזריזה של רשימת השמירה.

הנה הצעה לסטארט-אפ: ייצור תוכנה להרכבת רשימת שמירה. רשימת השמירה היא עניין מסובך מאין כמותו כיון שהיא כוללת אינספור גורמים: יצירת גיוון בעמדות, התחשבות ברצון של אנשים לשמור ביחד, אתחולה בכל פעם שמישהו יוצא הביתה, שקלול היתרון והחסרון במטלות השונות כך שהנטל יחולק בשווה ועוד. המטלה מצריכה מישהו בעל מוח מתמטי ומתנדב אליה רמי, סטודנט לתואר שני בפיזיקה שרוכן על הדפים המתמלאים במהירות וממלמל לעצמו בקול שיקולים ושקלולים שונים.

אני אמור לעלות בעשר לשמירה ולכן אני מחליט לנסות לישון. לא הולך לי אף פעם במיטות על קומות, תמיד יוצא לי איכשהו ליפול על המיטה העליונה. עם זאת, אני שואב סיפוק מוזר מהיכולת שלי לקפוץ בגמישות ובדילוג אחד(!) אל הקומה השנייה. הקרבה של השירותים ל"חדר האוכל"-"הסלון" מטרידה אותי יותר. אין סיכוי לאינטימיות במקום כזה. לא בחירבונים ולא בדברים אחרים. גם בזה המילואים מחזירים אותך לנערוּת. המיניות נהדפת בחזרה למחוזות החיישניים והתיכוניסטים של החלומות הרטובים. אני נרדם ובחלומי אני אדם נשוי אך משום מה רודף אחרי נערה שאינה אשתי לאורך מסדרון ארוך. לפתע נשמעת אזעקה ואני רץ לחפש את השכפ"ץ שלי. חלום מוזר. מה יכול להיות פירושו? 

שגרת שמירה ושבירת שמירה

בן זוגי לשמירה הראשונה הוא הרוסי השתקן, מקסים. אנחנו עולים בצוותא למגדל ומחליפים בארבע שעות אולי חמישה משפטים. יש משהו יפה בעיניי באי-החודרנות הזו. אני יכול לחשוב בשקט ולהקשיב לרדיו. אחת ההנאות הבודדות במילואים הוא תחושת הפער ב"משמעת" בינם לבין הסדיר. בצאלים שאבתי הנאה חושנית כמעט מתליית הנשק ברשלנות הפגנתית על הכתף. אבל כאן, עם כל הצלפים, החדירות, ההפחדות והאתראות אני אוחז בחוזקה בקת בדרכי למגדל כמו לוחם אמריקני בג'ונגל של וייטנאם. אבל במגדל, אחרי שעה אחת בלבד, אני שוב מתענג על ההבדל בין שמירה בסדיר לשמירה במילואים. אני מכוון את הרדיו לאחת התחנות, מתיישב בהרחבה על הכסא ומעשן. רוח קרירה באה לעברי ולעבר מקסים מהים והחיים אינם נוראים כל כך. כשנשמעות לפתע יריות אנחנו מזנקים ממקומנו. אבל אז הקשר מדווח כי הירי "תקין", כפי שידווח כל חצי שעה כמעט בשבועות הקרובים, ואנחנו חוזרים להגיגנו. עכשיו, בשקט ובחושך של אחת בלילה, מגיעה שעתם הגדולה של השירים. הלב נפתח והם עושים בו שמות. עד שמגיעה פרסומת על פרוסטטה וקוטעת אותם.

החיים נכנסים ללופ – כמו ערוץ 23 בשבתות – המורכב מארבע שעות שמירה ושש מנוחה. מייד מתבהרים הנתונים: השמירה במגדל עדיפה ביום, כי אפשר לקרוא בו בלי הפרעה, ובלילה עדיפה השמירה בש.ג., כי יש בו חשמל ואפשר להכין קפה. בנוסף, בש.ג. מארחים לנו לחברה עכברי חולות (לבנבנים, שאינם מגעילים כמו העכברים האפורים בישראל הריבונית) היוצאים בלילה מחוריהם ומסתובבים לידינו בעמדה ללא מורא וללא משוא פנים. בן הזוג הקבוע שלי הוא בינתיים מקסים השתקן. באחד הלילות אני מזנק ממקומי לקול מלמול חשוד ומגלה את מקסים, בתוך בודקת הש.ג, מזמר לעצמו שיר עם רוסי. קר מאד וצריך להתחמם איכשהו.

הכתובת על הקיר

קראו לי רולאן בארת אבל אפשר לדעתי ללמוד רבות מהגראפיטי שמפוזר בנדיבות על קירות המגדל וחדר הש.ג. . לפני עשר שנים, בבונקר ב'סיירים' שבדרום, הטריפו את דעתי שרטוטי הקאמה-סוטרא ששרטט חייל מחונן על קירות העמדה. אבל גם מלבד זאת, הגסויות וייאוש החיילים שלטו ביד רמה בתכנים של הגראפיטי. אבל כיום התכנים שונים לחלוטין. גסויות כמעט ואין. לעומת זאת יש מין הומור חנוּנִי, "תלמודי", עם העדפה ברורה למשחקי מילים בעלי "מוסר השכל" בכתובות. לדוגמה: "כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים", "סבלנות אין קץ מביאה תוצאות מיידיות", "תחייה את החיים כל עוד אתה בחיים, כי בחיים לא תצא מזה בחיים". יש גם פזמון שגרתי כמו: "לא רוצה טונה/ לא רוצה חלבה/ עד מתי/ אוגוסט ארבע". ולעומת זאת כתובת אופטימית ומקבלת את הדין: "שמרתי פה 4.5 שעות ואני עדיין מחייך". גם כתובת קלאסית יש, בעברית "מרוססת", שמעידה על מוצאו של הכותב: "אנחנו פה ועולם שותק" (ללא ה"א הידיעה, כפי שמשמיטים לעתים דוברי הרוסית). הכתובת הבוטה היחידה היא בעלת תוכן הומוסקסואלי: "חתיך הורס, בלונדיני, עיניים כחולות וגוף חסון מלפנים וישבן מגולח ויפה (כאן מופיע מספר טלפון, השמור עימדי לכל המעונין – א.ג.)". הארוס הסטרייטי היחידי הוא בעל גוון רומנטי: "את לא יוצאת לי מהראש 31.12.04". אולי הסיבה לכך היא ריבוי הדתיים המשרתים בצבא ואולי התמתנות כללית של הגבריות.

באחד הלילות, ברשת בי"ת כמדומני, מנחֵה ומנחָה מבקשים ממאזינים לספר על סטיות היתוליות שלהם. גבר עולה לשידור ואומר: "כל אלה שהיו לפני סתם פארשים. הסטייה שלי היא שכשאני מחרבן – ". המנחים קוטעים אותו והמנחה אומר: "בלי גברים בבקשה. גברים זה תמיד מגעיל". וברשת גימ"ל מושמע הלהיט: "תעיף את הישבן תזיז ת'תחת/ אם לא תוריד ת'יד אני ישר צורחת".

גבריות במיל

היחסים בינינו, הארבעה עשר (אחד החיילים ביקש מייד קב"ן כשהגיע. הצלף הפחיד אותו), רכים עד להפתיע. האנשים משתדלים להקדים ולהגיע לעמדות על מנת ליצור הרגשה טובה. אין צעקות או שאגות או טרוניות והכל נלקח במין עייפות אירונית שלא חוצה את סף הייאוש. אנחנו מגישים בעדינות איש לרעהו את המאכלים בזמן הארוחות. אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו היא למנות אחד מאתנו לטבח ולפתור אותו משמירות. הנוכחות האימהית של מישהו שדואג לארוחות שלך מרככת גם היא.

 כך הגדיר זאת באוזניי אנדריי, מלגזן בן 30 מחולון: "בעבודה אני לחוץ, מקלל, ופה במילואים יש לי שקט. זה חדש בשבילי". אנדריי עלה מקייב, "עשר דקות מבאבי יאר. כמה אנשים נרצחו שם – חבל לך על הזמן". בשמירות ובזמן שבין השמירות אפשר לדבר. אנדריי "מרוצה משרון, למה הוא לא ויתר להם. למרות שבאקונומיקה הוא גרוע". הוא מגלה את אוזני שבגלל ה"אקונומיקה" יש "עלייה גדולה לפולין עכשיו", מהארץ. הוא "מתגעגע לפעמים למה שהיה לפני גורבאצ'וב. תדע לך, היה לך כסף, היה לך הכל. אני מרוויח היום בסדר, אבל אין שום פינוקים. אני רוצה לנסוע לטיול לדרום אמריקה ואין כסף. פעם אהבתי אנשים – היום, אם במקרה אני לא עובד, אני סוגר את החלונות, לא טלביזיה ולא כלום, רק יושב עם רגליים למעלה, לבד, ושומע קצת מוזיקה במערכת". הוא לא מאמין שלמדינה אין כסף: "אין כסף כי מביאים לפה עובדים זרים שמוציאים את הכסף החוצה". אנדריי הוא גברתן נאה, חובב מכוניות מרוץ  ובעל הומור-עצמי משובח. הוא שירת שנתיים בצבא הרוסי בלי לצאת הביתה ולו פעם אחת. "ברוסיה, הוא מספר, אין כזה דבר הוראות פתיחה באש. ירייה באוויר ואז בום". לשאלתי ההיתולית – אני חשבתי שזו אגדה ותו לא – הוא מספר איך בצבא הרוסי הכינו אלכוהול ממשחת נעליים. מורחים את המשחה על פרוסת לחם ונותנים לה לספוג את אדי האלכוהול. אחר כך מגרדים את המשחה ולועסים את הלחם המשכר. יין הקידוש לשבת נגמר מהר מאד הן בסיוע החבר'ה הרוסים והן בסיועי. הוא מספר איך לפני כמה שנים שכר פרארי בגרמניה ונסע אתו לדיסקוטק "רק בשביל הפוזה". עכשיו רשיונו נשלל על נהיגה במהירות 142 קמ"ש במקום שמותר 60 קמ"ש בלבד…באחת השמירות בלילה אני שומע צעקות מרחוק בערבית ופונה לאנדריי. גם הוא שמע את הצעקות אבל הן אמרו "יאללה" ו"יאללה" זה בעברית, לא?

הרוסים באים

אם צה"ל הוא "צבא העם" כפי שהוא מתיימר להיות אז לפי המפתח של הקבוצה שלנו ברפיח-ים, בישראל יש שלושה מיליון רוסים, מיליון וחצי מזרחים, חצי מיליון דתיים ומיליון אשכנזים. האליטה הישראלית, לפי המפתח השקרי הזה, נשלטת בידי הדתיים. מקרב הארבעה עשר שאצלנו, שבעה הם עולים מחבר העמים. הם מחולקים לשתי קבוצות שאין ביניהן יחסי עוינות אך גם לא קירבה: הפלבאים (אנדריי האוקראיני וחברו, אנדריי גם הוא, הצ'צ'ני) והאינטיליגנציה. מיכאל השתקן, חבר באינטיליגנציה, הביא למילואים תיק מלא בעשרות ספרים שאותם הוא קורא לאור הנר במגדל בלילה ומשאיל לחבריו. אלכס, מהנדס מחשבים באמדוקס, משמש כדובר של מיכאל השתקן. הוא מסביר לי שמיכאל מקבל את הספרים ישירות מרוסיה, דרך האינטרנט. מיכאל, אותו הוא מכיר ממילואים קודמים, פיתח טכניקת קריאה "באלכסון". בסיוע הטכניקה הזו הוא גומע ספרים במהירות שיא. מיכאל פולט גיחוך לידינו אבל לא בגלל השיחה, שאני חושד שהוא לא מבין אותה, אלא בגלל הספר שלפניו. אלכס ממשיך להסביר לי כי מיכאל אוהב מאד לעשות מילואים ואפילו ביקש מהצבא מילואים נוספים אבל הצבא טען שאין לו תקציב. מיכאל מתמתח כעת ומעשן בעמידה אחת מהסיגריות המתגלגלות שלו. הוא מלטף בשמאלו את כרסו ואחר כך את חזהו ובידו הימנית מקרב את הסיגריה לפיו. הוא סוקר אותנו ואת החצר הקטנה שלנו במבט אירוני ומצועף ונראה לי כמו השמן הפקח מ"ארבע חתונות ולוויה" או לחילופין כמו נפוליאון המשחיל את שמאלו למפתח הז'אקט שלו. אלכס, המהנדס, הוא נשוי ואב לשניים. לבתו שנולדה ברוסיה הלבנה הוא קרא דריה אבל לבנו שנולד בארץ הוא כבר קרא יונתן. הוא לא היה אף פעם בת"א(!) ומתעניין אצלי על מקומות שכדאי ללכת אליהם.

כשאחד מהחבר'ה הרוסיים חוזר מהבית הוא מביא וודקה ודגים מיובשים והחבר'ה יושבים לשתות. אני מקבל נקודות אצלם בגלל החיבה שלי למשקה הלאומי שלהם.

כעבור שבוע, הרוסים כבר מכירים בכוחם ובפוטש לא אלים מקבל אלכס, המהנדס, את האחריות על השמירות. כעת נדמה שהרוסים שומרים פחות… אבל אולי זו הזיה חסרת שחר. אלכס טוען באוזני "שאנשים רוצים לשמור על זוגיות בשמירה ואני מנסה לעשות את זה". הוא עובד קשה על "הזוגיות" שלנו.

הסיבה למיעוט המשרתים מ"ישראל הראשונה" אינה נעוצה רק בהפרשי מוטיבציה בין הסקטורים בחברה הישראלית אלא בהיכרות אינטימית של "ישראל הראשונה" עם המערכת והדרכים להתחמק ממחויבויותיה. בכל אופן, "גבעת חלפון" עוד רלוונטית למילואים, ואנחנו, הישראלים הוותיקים, מצטטים ממנה בלי סוף. אבל הרוסים אינם מבינים מה אנחנו רוצים מחייהם.

רננה

המצב האנומלי כביכול של יחידה בלי קצין נפתר אחרי כמה ימים בכך שרננה, הקצינה, משוכנת בדירה של מורות חיילות ברפיח-ים וכך מורשית לפקד עלינו. השינוי הבולט ביותר שהביאה נוכחותה הוא התמתנות המשמושים הפומביים ומוסחי הדעת של חלק מאתנו בחבילה שבקדמת מכנסיהם. שאר השינויים, אם ישנם, מוצנעים. למיטב ידיעתי אין הערות סקסיטיות.

רננה היא בת 26, צחקנית, באפה נזם קטנטן והיא עובדת באזרחות כאחראית אבטחה. היא חסרת גינונים ומתנדבת מייד לעזור לנו בשמירה למרות שאינה חייבת לעשות זאת. החבורה הכבר מגובשת שלנו מקבלת אותה באהדה. כשהטבח עומד לצאת לחופשה מתנדבת רננה להחליף אותו אך מתרה בנו: "אוכל – כן, כלים – לא". כשהרבש"ץ מחליט לערוך לנו באחד הערבים תרגיל הדמיה של חדירה ליישוב מובילה אותנו רננה ברחובות השותקים של רפיח-ים ומורה לאחדים מאתנו לשכב במארב בין השיחים. אבל כשאנחנו חוזרים היא יורדת על הרבש"ץ ביחד איתנו.

לצבא יש גאדג'טים משלו: אם-16 מקוצר, שקיות חימום כימיות ועוד. בצאלים ניתן לנו הגאדג'ט החם תרתי משמע: עליונית פליז. הטבח בצאלים הציע לשחרר אותי מהתורנות תמורתה… בכל אופן רננה אינה מרוצה מההופעה הצבאית שלי. כותפות הפליז שלי נקרעו והן שמוטות ואני נראה כמו כלב עצוב, לטענתה, חייל צ'יקמוק. אני אומר לה בזעם שאם היא לא מרוצה היא יכולה לתפור לי אותן. היא מחייכת, המפקדת שלי, אבל נענית לאתגר ותופרת אותן.

רועי

באחד הימים מתלווה אלי לשמירה בן זוג חדש. רועי. הוא לא גבוה אך נאה ומפזר סביבו מין חרישיות בעלת נוכחות, צמיגית. הוא מדבר בקול לוחש, כאילו הוא ממתן את העוצמה והזעם שאגורים בו. הוא בן 28, מאריאל ולומד עכשיו רפלקסולוגיה במכללת "אוהלו". שנים הוא היה בסמים, הוא מספר לי, וניסה הכל: ממריחואנה וקוקאין בארץ ועד הירואין לוריד באוסטרליה. עד שהבין שזו הייתה מסיכה, פוזה, להיות "האיש של הסמים". 'הסתתרתי מאחורי זה'. בעבר היה אוהד שרוף של להקות בלאק ודת' מטאל, על כתפו מקןעקע סמל השטן, וכשאנחנו שומעים שיר של גאנז אנד רוזס הוא לא עוצר בהתפעלותו. אבל הוא מנסה להיגמל גם מזה. הוא מניח תפילין כל בוקר אבל לא מעיר לנו על עירוב הכלים בין בשרי לחלבי. יוגים בהודו, הוא מספר לי, שולחים ישראלים הביתה ואומרים להם שבתרבות כמו שלכם אין לכם צורך לבוא אלינו. כשהוא חוזר מהבית הוא מביא לנו מטהר אוויר לשירותים ובקבוק ויסקי, למרות שהוא לא שותה; כאילו כדי לסמל את מהותו: משרה נועם ואדם אידיאולוגי שאינו מטיף. בסוף השמירה שלנו, בחמש בבוקר, דועך בגל"צ ג'ו קוקר בדיסולב ל"שמע ישראל". אנחנו חוזרים למגורים ואני מבקש ממנו לעשות לי רפלקסולוגיה. "סוף סוף אחד שמעיז" הוא מחייך ואני נשכב על המיטה כשהוא מעסה לי את כף הרגל. החבר'ה קצת לא רגועים בהתחלה מהעיסוי הזה עד שהם מבינים שהוא מקצועי. בכל אופן, לי זה נעים ואני נרדם באמצע הטיפול.

התנתקות והתחברות

בממשלה עוברת ההחלטה על ההתנתקות והתושבים שאנחנו פוגשים בש.ג. נראים מוטרדים ומדוכאים. הרבש"ץ עוצר לידינו ושואל לשלומנו ואז מפטיר בעצב: "לוקחים לנו את הבית. אתם לא מבינים את זה, הא?". בערב הוא מגיע למגורים ושואל אם הכל בסדר. לבחור הנמוך, יהודה, שהחליט שהוא גר בשיינקין (הוא מבת ים, למעשה) הוא אומר: "אם לא היה שיינקין היה צריך להמציא אותו, תאמין לי. צריך שמישהו יהיה שמח בארץ הזאת, לא? מישהו שלא שמע על קצבאות ילדים". הטלפון שלו מצלצל והוא עונה למטלפן: "יש לך 3 בעיות ידידי: אתה מתנחל, אתה מרוקאי ואתה איש קבע. 3 בעיות ששמות אותך בתחתית של עם ישראל". הוא נוגע ללבי פתאום ואני חושב, שהכל יסתיים, שיכולה בהחלט להיות לנו שפה משותפת. בדרך לעמדות השמירה, מזנבים בנו ילדי רפיח-ים בשאלות: "יש לך סטיקלייט?" ו"אחת, שתיים, שלוש – מתי יהיה פינוי?". מהשאלות הם עוברים לקביעה "ערבים משוגעים" ולהצהרה: "אני יציץ לך בתחת". בש.ג. עוצר לידינו אחד התושבים ואומר לנו: "תראה, רוצים פינוי? בסדר, אבל תביא לי מה מגיע לי. תחזיר אותי לגיל 25 ואני מתפנה מפה". הוא חוזה ש"תהיה מלחמה פה. אני מוציא לפני זה את האישה והילדים – לא רוצה שיראו מראות כאלה".

אני יוצא לנווה דקלים, כדי להציץ במיילים במחשב שבספרייה, וגם שם שקט ועצב. אני הולך לקיר שהוקם לזכר פינוי ימית בישיבת ההסדר שבמקום, הבנויה בצורת מגן דוד, ואחר כך לגן החיות העשיר והמגוון במפתיע ("התשלום לקטיפארי מגיל 3 עד גיל 130"). אחד הטווסים פורש לנגד עיני את כנפיו ומזנק מהכלוב לעבר הדיונות שבחוץ. אולי הוא עוד ישוב.

דווקא בגוש קטיף נשמרו יחסי הדו-קיום, הבעייתיים אמנם, בין מעסיקים יהודים לפועלים פלסטינים שכמעט נעלמו מהנוף של ישראל הריבונית. כל יום נכנסים מאות פועלים מרפיח ואחד התפקידים שלנו הוא לאבטח את היישוב בזמן הכניסה והיציאה שלהם. אחד התושבים ברפיח-ים נרצח על ידי אחד הפועלים שלו לפני כמה שנים. הרבש"ץ מספר לי שהציע להביא תאילנדים אבל הפלסטינים זולים יותר והממשלה מעודדת את בואם לגוש כדי ליצור שסתום לפריקת הלחץ הכלכלי ברפיח. כשמגיע תורי לאבטח עם כניסת הפועלים אני נפגש בפעם הראשונה עם אלה שבגללם אני פה בכלל. הפועלים לבושים בבגדים אקלקטיים ומהוהים וחלקם נועל סנדלים, למרות הקור. כשהם חולפים על פנינו בקבוצות הם לא מביטים לעברנו בגלוי אבל כשהם חולפים אחד אחד מדי פעם מרים אחד מהם את ידו לשלום ונענה בדרך כלל בברכה חוזרת. בידיהם הם נושאים שקיות שקופות ובהם פיתות מהבילות ומגרות.

יום האישה ויום האם

סוף סוף מגיע היום שחיכינו לו: יום האישה הבינלאומי. ברדיו, כשאני במגדל השמירה, מכריז אברי גלעד כי נשים זה "הדבר". גברים הם סתם, וחבל שהוא לא הבין את זה קודם. יהודה, הצעיר בן ה – 24 מבת ים, מספר לי את סיפור חייו. הוא התייתם מאמו לפני כמה שנים. אביו עזב את הבית כשהיה תינוק והוא תובע אותו היום על דמי מזונות בסך 350,000 ₪. כשהיה יהודה בן 15 פגש לראשונה את אביו: "פתאום הוא נזכר שיש לו ילד". "'היינו צעירים, עשינו טעויות',

הוא אומר לי. פתאום באמצע החיים בא לך אבא. לא תודה, אמרתי לו". הצבא מימן לו את הלימודים במכללה "אז אמרתי, לא נתרום במילואים קצת?". הוא עובד כיחצ"ן ו"איש לילה", עושה לפעמים 3,500 ₪ בסוף שבוע, אך רוצה ללמוד עיצוב. הכי חשוב בחיים, לדעתו, "זה קשרים. קשרים במוסך, במכולת, איפה שאתה לא רוצה". הוא רק בן 24 אבל "מרגיש כאילו זקן". אני מרגיש שאני משמש לו כדמות אב וזה עושה לי משום מה הרגשה נעימה. ברדיו משלחת בבוטות שרית חדד את מוטי הביתה.

לקראת סוף המילואים אמא שלי מודיעה במפתיע שמחר היא בנווה דקלים. היא עומדת לצעוד עם כמה מפונות ותיקות מסיני בצעדה מקיבוץ סעד לנווה דקלים כאות הזדהות עם תושבי הגוש. למחרת היא באה לבקר אותי בש.ג. ואני שמח לבואה אבל נבוך מאד מחברי השומרים בעמדה ורואים את אמא שלי באה לבקר אותי כאילו אני איזה תינוק בסדיר. היא מספרת לי על תלאות היום. הצבא עצר אותם בכיסופים והמשטרה סובבה את האוטובוס בחזרה. "הבחורות מקרית ארבע הן משונות בפני עצמן, היא אומרת לי בבוטות לא אופיינית, תינוק מכאן והן צועדות כאילו כלום, בכל אופן הן התחילו להרביץ לשוטרים, כמובן שלא אהבתי את זה, אבל איך שהשוטרים החזירו להן, איך שהשוטרים החזירו להן. ומה אנחנו בסך הכל? אוטובוס של סבתות! זה מה שמפריע להם? בסוף הם באמת הבינו שזה טיפשי והכניסו אותנו והגענו לנווה דקלים".

סיבוב אחרון ופרידה

בלילה האחרון, במגדל, נשמע פיצוץ עז. כנראה נפילה של קסאם, אומרים בקשר. על זה לא מדווחים בחדשות. לעומת זאת דיווחו כמה ימים לפני כן על הריגת שני מסתננים בציר פילדלפי, חצי קילומטר מאיתנו ואנחנו, לולי החדשות, לא היינו יודעים מזה. ברדיו מתריסה הזמרת: "אתה לא שלמה ואני לא אחת מאלף" ואני חושב על הגברים הישראלים, אחד המיעוטים המושמצים ביותר בעולם. מה לא טופלים על הגברים הישראלים? הם גסים, הם וולגריים, הם חסרי רגישות והם "כובשים". אני חושב על "צבא הכיבוש" הישראלי המורכב ממקסים השתקן המפזם, מאלכס החרט הקורא, מאנדריי החייכן וחובב מכוניות המירוץ, ממיכאל מהנדס המחשבים, מרועי הרפלקסולוג החרישי, מיהודה היתום וכן הלאה. הבעיה בכיבוש אינה טמונה באכזריות של הכובשים הישראלים, כפי שמנסים לשכנע אותנו. הטרגדיה בכיבוש, כל כיבוש, היא אימננטית ולמרות שצה"ל הוא אכן, ולמרות הכל, צבא מוסרי, אין בעובדה הלא טריוויאלית הזו, למרבה הצער, כדי להקהות את עוקץ הכיבוש.

למחרת מגיעים המחליפים שלנו מוקדם יחסית. חיילי מילואים שעומדים לעבור במשך שלושה שבועות בדיוק מה שעברנו. או כך אני מקווה. אני נוסע עם אחד הקצינים למחסום כיסופים וניגש לקיוסק הנייד שבמתחם. אני מזמין קפה ושואל ללא תקווה האם יש לו במקרה סוכרזית. 'בטח', עונה המוכר. אני שופך את הסוכרזית בהתפעלות לקפה שלי. חזרתי לציוויליזציה.

על שיינקין

אתמול ביקרתי ברחוב גזר שלוש. הייתה לי פגישה באזור כיכר מסריק וסטיתי לרגע מהמסלול להביט בבניין שהיה ביתי הראשון בתל אביב. חשבתי לרגע לעלות ולהביט בדלת הדירה. האם גרתי בקומה השנייה? השלישית? בחיי, אני לא זוכר. בסוף ויתרתי. יש גבול להתמכרות לנוסטלגיה. למרות שככל שהזמן חולף ובניין-חייך מתגבה בעוד ועוד קומות-שנים קל לרוחות הנוסטלגיה לטלטל אותך מצד לצד.

 

רחוב גזר הוא רחוב קטן בתוך מובלעת קטנה של ערים מקראיות (רח' מגידו, רח' מצפה), שנדדה אלפי שנים וכמה עשרות קילומטרים ושוכנת כיום בקצה הדרומי של הצפון הישן של ת"א (על משקל הגדרתו של ג'ורג' אורוול: "אני בן המעמד הבינוני הגבוה הנמוך"). רצה המקרה ועד לפני שנתיים היו הדירות ששכרתי בתל אביב באזור הזה וצפונה ממנו. הדירה בגזר, צינוק רסקולניקובי ברחוב גורדון ודירה נאה ברח' רמז ("איפה אתה גר?" "אתן לך רמז…25! הא, הא, הא!").

כשאתה בא מהפרובינציה לת"א, וכמעט תמיד אתה בא מהפרובינציה לת"א, העיר נראית גוש אחד מלהיב ומאיים. ככל שחולפות השנים – ותמיד הן חולפות בסוף! – העיר נראית פחות מאיימת. וקצת פחות מלהיבה, יש להודות. זה לא "אימא, לא הצלחתי בחוץ לארץ", של חנוך לוין. זה לא "למה קראתם לי חופי הפלא? למה כזבתם, אורות רחוקים?" של רחל המשוררת. זה רק שחוץ לארץ, כלומר ת"א, הוא נחמד אבל לא כל כך לא מהעולם הזה שלא יחול עליו חוק השחיקה.

 

בכל אופן, כשאתה בא מהפרובינציה אתה לא מבחין שהעיר הזאת מחולקת למובלעות. אתה אולי יודע את זה, בשכל, אבל הלב מסרב להאמין שהכרך המהמם שסביבך יכול לכלול נתחים נאים יותר וכאלה שנאים פחות. כך ודאי חושב הרפתן-החלבן על פרותיו, כשבלית ברירה הוא מוציאן לשחיטה. רק אחרי שאתה גר ברחוב רמז, במרכז הצפון הישן, ושותה קפה במתחם בזל ושומע שיחות מסביבך על כסף או על רכילות מקומונים, או כשאתה נודד לפלורנטין (שאף פעם לא הבנתי את הקסם של העזובה שלה) ושומע שיחות על צבא, הודו וסמים, או כשאתה יוצא מהצינוק הרסקולניקובי שלך בגורדון לרצוח איזה זקנה, או לכל הפחות לאכול סביח בפינת פרישמן, יוצא מהצינוק וחולף בדיזנגוף על פני מה שהיה פעם קפה "כסית" וצופה באנשים זרים אפילו ממך לעיר, שאת שמעו של אלתרמן לא נתנו באוזנם, וזך זר ומוזר ומוזח מהם, אתה מתעורר מתרדמתך הדוגמטית ומבין את מה שהיית צריך להבין מזמן. אתה צריך לגור באזור שיינקין.

 

שיינקין, כן! מעוז "הבוהמה", שיינקין "המיתולוגי", שיינקין "האולטימטיבי", לבו הפועם בחיי יצירה של הכרך, כן!, אל רחובו של מנחם שיינקין, העסקן הציוני ממקימיה של תל אביב (ואגב, אם תותר סטייה קלה: דע, וזה יהיה לך כלל גדול, כל פעם שאינך יודע מי הוא האיש שעל שמו קרוי רחוב תל אביבי, המֵר ואמור בקול בוטח ונון-שלאנטי שהאיש היה "עסקן ציוני". משה הס? עסקן ציוני! אבן גבירול? עסקן ציוני! ז'אן ז'ורס? עסקן ציוני! הירקון? עסקן ציוני, אם כי באחרית ימיו החמיץ והפך לנחל מעופש במרכז הארץ). שיינקין, שם מקומך, הו, יוצר נועז!

 

לפני שיעקמו מביני העניין את אפם ואת חמתם אניח את דעתם. גם אני קורא מקומונים. גם אני יודע ששיינקין זה לא מה שהיה פעם. אבל מה כן מה שהיה פעם? המקומונים? פחח…כלומר, שיינקין לא מה שהיה פעם אבל צריכה להיות בעיר הזו איזו מובלעת גיאוגרפית שתנקז את הכוחות היצירתיים שבה, נכון? מובלעת אמנותית ולא בורגנית, אז איפה היא נמצאת? לא בשיינקין? אז איפה? כך שלמרות שגם אני קורא מקומונים חשבתי שזה הימור סביר להניח שהמקום הראוי למִשְכני הוא במתחם שיינקין. סוף סוף אחר חמש שנות שוטטות במובלעות העיר אמצא לי את המובלעת שהולמת אותי. 

 

וכך, לפני שנתיים, עברתי לשיינקין. אני אמנם בן כפר ("בן כפר שראה את המלך", כניסוחם העוקצני והנהדר של חז"ל, בבואם להסביר את מראות החשמל הנוצצים של הנביא יחזקאל לעומת התיאור המאופק של ישעיהו את מי שאמור להיות הרי אותו אל עצמו), אבל אפילו אני יודע שלגור על הרחוב הסואן עצמו זה לא מעשה נבון במיוחד. אבל זה מה שמצאתי. וכאן אכן הרימה הכפריות את ראשה הנאיבי: התנחמתי שהדירה שמצאתי מתנשאת לקומה שנייה (2!!), כלומר גבוהה ממש מהרחוב (פי שניים מבתי הכפר!), כך שאולי הרעש לא יהיה גדול כל כך.

 

והרעש אכן לא היה גדול כל כך. או כך היה נדמה בשנה הראשונה. עד שכמו בעינוי אינדיאני של תלישת שערות הקרקפת אחת אחת (בהתחלה זה זניח ואז, כשאתה כבר מתחיל להקריח, זה מבליח, זה מרתיח, שיבוא כבר המשיח!), התעוררתי לילה אחד כעבור שנה בצרחה: אי אפשר יותר! מה זה השאגות האלה! מה זה הרעש הבלתי פוסק הזה! מה זה? מי זה? למה? למה? למה?

הדירה שבחרנו למגורים אינה סתם בשיינקין. היא גם לא סתם "בשיינקין מול הגינה" (כלומר, מול גינת שיינקין, שכיית-טבע קטנה ופסטורלית שמנקזת אליה את מיטב המוחות השרוטים של העיר בלוויית בני נוער חביבים עם מיתרי קול של שלושת הטנורים). הדירה שבחרנו נמצאת בשיינקין מול הגינה, אבל מה שיותר חמור, היא מעל הסופר החדש.

 

הסופר הזה, שבנקמה לא אזכיר את שמו, שייך לרשת של סופרים שכבשה בסערה את העיר בהיותה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה ("זה הכל?", אמרה בביטול הבת-ימית כשבאה לביקור בעיר הגדולה, כך גורסת הבדיחה התל אביבית המתנשאת). כמו באר מים קדמונית במסופוטמיה, שואב אליו הסופר הזה את כל עופות הליל, ציפורי הנוד, בהמות שֹדי, שמקננים להם מתחת לחלוני. (זה לא ממש מתחת לחלוני אבל לא אחשוף בפומבי את מספר הבית בו אני גר. כמבקר ספרות, מגן הסדר והטעם הציבורי, יש לי אויבים, כן!, ושונאים גדולים, חסרי מעצורים! ועלי להיזהר. נומו בשלום אזרחים שלווים ואני אעמוד על המשמרת למענכם!). 

 

בקיצור יצא שאנחנו גרים, כפי שמגדירה זאת באנינות שותפתי לסיוט, מעל פתח הניקוז של הרחוב. לילותינו הם טרף לבליינים מאחרים בנשף ושואפים באף שבאים לקנות עדנת מזון אחרי שתוֹתם, כנופיות פרועות של ילדים יתומים, או לכל הפחות כך זה נדמה מהקומה השנייה ("איפה ההורים שלהם? התרבות המערבית הולכת לאבדון עם אובדן הסמכות ההורית", אני מתיישב לכתוב מאמר נוקב בשלוש ורבע בלילה. הפסימיזם התרבותי מתפתח יפה מאד פה ברחוב), משוגעים ממש (עם תעודות, כמו שאומרים) שפורחים ומשגשגים בלילות, ולקינוח, או בעצם למנה העיקרית, משאיות ההספקה של הסופר. הוי משאיות ההספקה! שמבצעות רוורסים רק כדי להאזין לסימפוניה השמיימית של ה"ויאו-ויאו-ויאו" שמבצע הרכב שלהם ברוורס.

 

אלא שבעוד אני מקיץ בשנית מתרדמתי הדוגמטית, ומקיץ כפשוטו, הקפיטליזם לא נח לא על משכבו ולא בשלום. מחירי הדירות בתל אביב האמירו והאמירו, ואני, כמו שריף גודמן בשעתו, בתוכנית ללימוד אנגלית בילדותנו, ששתה את כוס החלב שלו ולא שם לב שהתפאורה מסביבו משתנה ללא הכר, בעוד אני חולם, הפך מעבר הדירה (משימה שנואה גם בימים כתיקונם) למשימה שחושבים פעמיים ושלוש לפני שניגשים לבצע אותה. בקיצור: הפכתי שבוי של הרחוב. רחוב שיינקין.  

אבל השבי הזה נתן לי אפשרות לבחון טוב את השוֹבה, כלומר את הרחוב. מהו שיינקין היום? מהו סמל התרבות התל אביבית? סמל החילוניות הישראלית?

להלן מקבץ אקראי של תמונות שיינקינאיות פרי ניסיון של שנתיים.

 

  1. יום. חוץ. השעה שבע בבוקר ותמונת רחוב נפרשת בפנינו. קבוצת סטודנטים שיינקינאים ומתלהבים מצלמים סרט בשיינקין על… שיינקין. אבל למה מתחת לחלון שלי ולמה בשבע בבוקר? האמנות! אח, האמנות!
  2. "המרכז להסברת מיניות האדם" מצוי באמצעו של הרחוב, כמו פופיק חשוף באמצע נערה. מדריכות עייפות, בחלוקים שהיו פעם סטריליים וכעת הם מהוהים ומזוהמים, עוצרות זוגות ונשים להרצאה. לעולם לא גברים בודדים. אלה ישכילו כבר בכוחות עצמם.
  3. אפרת בוימולד (אין הכוונה לכלת פרס טשרניחובסקי לתרגום אלא לשחקנית הטלנובלות) קונה בסופר המושמץ לעיל. היא לבושה "קז'ואל" ונראית האמת נחמדה למדי. כמה ימים אחר כך היא יושבת לראיון בקפה הקבוע שלי. הכתב משדל אותה בתקיפות-מה: "את יודעת, אפרת, זה הולך להיות מרוח על השער. אני צריך שתביאי לי עוד חומר". היא נראית מסויגת. יחסי מנצל-מנוצל בין סלבריטאים לתקשורת, הנדנדה הזו בה פעם הסלבריטאי למעלה פעם התקשורת, נחשפים במלוא הבוטות. בהמשך, נכנסת אם עם בתה הקטנה לקפה ומספרת לאפרת בהתרגשות כמה בתה אוהבת אותה. אפרת, בנחמדות אמת, נדמה, נוטלת את הילדה על ברכיה ומחבקת אותה. לא הייתי מתחלף אתה (למרות שיש הצעות!).
  4. נער תוחב תחת מגבי המכוניות כרטיסי ביקור ל"מכון בריאות". ההקפדה על הבריאות אמנם חשובה, אבל עזובת הרחוב לא מעידה עליה.
  5. חולדה תועה בורחת מפני במדרגות ובבית ג'וקים. "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש", אמר הנביא עמוס (לא עוז. זה מתקוע. ולא פרומן, אף על פי שגם עמוס הנביא זעק "חמס"). ברחוב משתרך באיטיות אך בעליצות טנדר של "ד"ר ג'וק" ומשמיע סינגל שמייח והומני על אפשרויות ההשמדה, הכיליון, ההמתה, האובדן, ההכחדה, ההשחתה, ההרעלה וההדברה של הג'וקים.
  6. ברסלבים מפזזים מאחורי רכבם, שמשתרך לו באיטיות ומפציץ במוזיקת טרנס. תקופה מסוימת אף מתנחל לו פלג ברסלבי ממש מול ביתנו. ברמקול אדירים מספרים בני הפלג בזה אחר זה מסיפורי ר' נחמן. במיוחד חביב עליהם הסיפור "מעשה בבן מלך שחשב שהוא תרנגול". זה סיפור דגול של ר' נחמן, אבל שנוא עלינו. חשבו-נא איך נשמע הקטע של ה"קו-קו-ריקו", החביב במיוחד על הדרשן העממי, כשהוא מושמע ברמקול בשעות לא קונבנציונליות.  
  7. קוּבּות של סנדלרים היישר משנות החמישים. "מי תפר לך זה? זה עבודה?" נוזף בי הסנדלר שמתחת לבית. "אתה, אתה תפרת לי", אני לוחש לעצמי.
  8. בחור ובחורה כבני עשרים, "ידידים", מדברים בקפה על "זוגיות" כאילו היו בני ארבעים לפחות. הם מתווכחים: מה חשוב יותר, אהבה או אושר? הבחור טוען כי הוא כבר שבע שנים עם אותה בחורה. היה אפשר כבר לאחד את הבר מצוה והחתונה, לא חבל על הכסף?
  9. יום שישי בשיינקין. וזה כבר לא סעיף אלא פרק בפני עצמו. יום שישי הזה העלה את חמת ואפת המקומונים שהוזכרה לעיל. הרחוב מוצף בצאן אדם מהפרובינציה. אנחנו, דרי הרחוב, יודעים שעלינו להסתלק מכאן ומהר. רק בשש שבע בערב תופיע שלווה שלא מהעולם הזה עת הרחוב יתרוקן כליל, עד מוצאי שבת. יום שישי חושף את ערוות שיינקין כקניון-חוצות גדול, מלא בחנויות בגדים ונעליים, בתי קפה שאינם משכנם של הפיינשמקרים התל אביבים. בעצם, יום השישי דומה יותר מאשר לקניון ליריד מזרח אירופאי. טנדר זועק בקולי קולות הזמנה לבוא ל"יום המריחואנה הבינלאומי"; משחק קלפים על ארגזים (ועל כסף) מתנהל בפינת רחוב; מיסיונרית נוצריה משדלת לאמונה במשיחם; נוער ה"נוער העובד והלומד" רוקד על המדרכה; שתדלנים לצמחונות ונגד ניסויים/אכילה/העלבה/הקנטה של בעלי חיים מטיפים ממול והמון בית ישראל מסתובבים ורואים עולם בחייהם. כמו ביהופיץ, להבדיל. הניגוד הקוטבי ליום שישי בשיינקין הוא יום כיפור בשיינקין. אז יוצאים מהחורים והפחתים דייריו האמיתיים של האזור. והם בלבד. כמות הפרצופים המוכרים שספרתי בערב יום כיפור האחרון ביחס לכלל האוכלוסייה עמדה ביחס של אחד לשניים. אז גם מתברר שכולם כמעט הם בעלי משפחות, ממש כאחד האדם.
  10. הומלסים ומשוגעים. וזה כבר לא סעיף, אלא לב העניין עצמו. המשוגע השכונתי, מאיר, מוכר לכולם. "תהיי בריאה", נשמעת שאגתו הצרודה עשרים וארבע שעות ביממה (ואולי יותר?), מקצה הרחוב ועד קצהו. עוד מפניניו המיתולוגיות: "יהודים הם העם הכי טוב בעולם. שונאים אותם כי מקנאים בהם". וגם: "אני לא נוגע בנשים, אסור לי לגעת בנשים". אבל מאיר הוא סכיזופרן נעים ("לא נוגע בנשים"!), לא כולם כאלה. יש את נביא הזעם, שצועק על עוברים ושבים בעברית פוסט-מודרנית, שמערבת גבוה בנמוך: "אני אראה לך באבי אביך! השואה זה פרייר לעומת מה שיקרה לך!". יש את האלים שנהג להטיל מימיו משל שיינקין היא תעלה ונציאנית. יש את הקבצן הרוסי, הכורע באופן מזעזע ורוסי כל כך, משל הוא רסקולניקוב הכורע ומבקש סליחה בפני ההמון בכיכר סאנאייא, לפני העוברים ושבים ("יו, איזה מסכן! דויד, תביא חמש שקל", "מה קרה לך, הוא ייקח את זה לסמים"). הומלס אחר מגמגם באופן קורע לב: "ת-ת-עזרו-רו-ל-לי-בבקשה". היום הוא יום חורף והגמגום ספק מקור הוא בא ספק מאליו הוא בא. הומלס אחר מטיב את קרטונו מתחת לגנוגנת של אחת החנויות.

השפע הזה של הומלסים ומשוגעים הוא לב העניין, ולא הטרוניה המפונקת על כך ששיינקין כבר לא "אין", ששיינקין הפך להיות מעוז הפרובינציאליות. לא. אלא ההכרה החותכת ששיינקין הפך להיות שלוחה של אלנבי ודרום העיר העניים, ששיינקין עבר תהליך מפחיד של ירושלמיזציה בשנים האחרונות. אני אוהב את ירושלים אבל גם אוהבי ירושלים יודו בעונייה ובמוזנחותה. שיינקין, סמל הקלילות התל אביביות לפנים, מנקז אליו בשנים האחרונות את העוני, ההפקרה והמוזנחות שפשו בחברה הישראלית. שיינקין, מעוז האופנתיות לפנים, מעיד לאורך קילומטר של רחוב על חולאי החברה הישראלית, על ההפקרה של חלשיה, שההומלסים והמשוגעים הם רק האוונגרד ההולך לפני המחנה שלהם. 

 

מסביב לשיינקין, ב"אוף-שיינקין", דווקא מצאתי את מה שחיפשתי. קבוצה של ארבעה חמישה בתי קפה מלאים ושוקקים מנקזים אליהם את מיטב הכוחות היצירתיים של תל אביב, או לפחות את אלה שמתיימרים להיות כאלה. עיתונאים, אמנים, סופרים, אנשי קולנוע וטלביזיה, אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, מוצאים את ביתם, או את ההפוך שלהם, במתחם שבין "הבימה" להוצאת "עם עובד" ברחוב מאז"ה, על גדות הרחובות אחד-העם, בלפור, שדרות רוטשילד וקינג ג'ורג'. זה יפה. לפעמים, אפילו, מרשים. אבל אחד העם, התלמיד חכם הבורגני שניהל את עסקיו המשגשגים של איל התה ויסוצקי, לורד בלפור, המיליונר רוטשילד, המלך ג'ורג' החמישי, כל שועי הארץ הללו, מוצאים את עצמם מביטים מגבוה על העסקן הציוני המינורי, מנחם שיינקין, שמוטל ביניהם עני ומוזנח.

המישור, ההר והעיר

נקודות חן וצלקות; המישור, ההר והעיר

א

בסתיו האחרון, בגיל שלושים ושתיים, נתקפתי לראשונה געגועים לכפר.

גדלתי בכפר בעמק חפר, כפר הרא"ה. בנות צלופחד, נכדותיו של חפר, ביקשו להן נחלה ממשה. מדוע ייגרע חלקנו? הן שאלו. ואילו אני, בשנות העשרים שלי, ביקשתי להימלט מהנחלה אל העיר, מצמוד הקרקע לדירה שכורה, מהמוּכרוּת לאנונימיות.

מגיל עשרים ושש אני גר בתל אביב. תל אביב, למי שניזון ממיתוס "העיר הגדולה", התגלתה בחלוף השנים כעיר קטנה למדי. אחרי כמה שנים בתל אביב התחלתי למדוד תוך כמה זמן מרגע צאתי מהבית אפגוש מישהו מוכר. לא סלבריטאי – זה לוקח הרבה פחות, בעקבות הפיחות שחל במעמד בשנים האחרונות – אלא מישהו מוכר לי. חישבתי שלא יוצאת חצי שעה של שיטוט בעיר ואני פוגש פרצוף כזה. את העיר התחלתי למדוד במידותיו של הכפר. למשפחתי סיפרתי בהשתאות שמעולם לא היו לי כל כך הרבה חברים במרחק הליכה כל כך קטן. יותר מבכפר, אפילו, הבהרתי. ממני לבת דודתי, למשל, שעברה גם היא לתל אביב, זה כמו מהבית שלנו לבית של יגאל, חבר ילדותי, שגר ליד הישיבה, בקצה הכפר, אמרתי. הגילויים הללו היו בתחילה נעימים, לאחר מכן עוררו תהיות.

אבל אני מקדים את המאוחר ואף את המאוחר מאד.

ב

מאחורי בית ילדותי בכפר היה לנו פרדס. שני דונם של קלמנטינות, תפוזים ואשכוליות. אבי ז"ל הפך אותו למטע כשנטע בו "נשירים", שעל פי המקובלות אינם יכולים לגדול כראוי באקלים מתון כמו זה של מישור החוף. המקובלות צדקו: הם גדלו בהצלחה חלקית. האפרסקים, למשל, היו רכים מדי מוקדם מדי ונטו למשוך טפילים.

עבודת האדמה הייתה חשובה לאבי למרות שאת עיקר פרנסתו מצא כמורה, בניגוד להוריהם של רבים מחברי ילדותי שהיו חקלאים אמיתיים ולכן, כנראה, פחות ייחסו לעבודת האדמה ערך רוחני. את ייחוס הערך לעבודת האדמה קיבל אבי מהוריו. אמו עלתה ארצה מליטא בראשית שנות השלושים ופגשה בקבוצת הכשרה של הקיבוץ הדתי את אביו, שעלה מפרנקפורט. השניים נדדו עם ילדיהם ברחבי ארץ ישראל העובדת ונמשכו לקיים את אורח חייהם הדתי דווקא במקומות שאינם דתיים. הם עברו בעמק יזרעאל ומשם לאצבע הגליל ומשם לשיפולי פתח תקווה ולבסוף, בתחילת שנות החמישים, למושב משמר השבעה. שם הקים סבי בית כנסת ופיתח תיאוריה ופרקטיקה של זיבול אורגני לעצים שסביב לביתו. זאת למרות שמצא את פרנסתו, לבסוף, כפקיד בחברת החשמל בבית דגון.

כשהיינו ילדים, אנחנו, הנכדים, עזרנו לסבתי (סבי נפטר ב – 1973, שבועיים לפני שנולדתי, ואני קרוי על שמו) לפזר את שאריות האוכל מסביב לעצים שסביב ביתה והבטנו בתימהון מסוים – עד כמה שאפשר לתמוה על משהו בילדות, בה כל דבר הוא הכלל כי טרם התפתח חוש המידה לבחינת היוצא ממנו – בשקיות הנייר שכיסו את הפֵרות בעצים שלה כאילו הם מתנות הפתעה לימי הולדת. בתימהון גדול יותר הבטנו בשירותים מחוץ לבית, שהיו פתוחים לבור גדול. הרעיון שסבתי הצנומה, האוחזת ספרים בידה, מהדקת את מטפחתה לראשה ושאינה אוכלת בשר מלבד בשבת משתתפת בתהליך הדישון הטבעי היה לא נתפס.

כשסבתי הייתה באה לביתנו בכפר, ראשית מעשיה הייתה "לרדת לפרדס" ולקטוף משהו. סבתי ראתה בפרדס מקום מקודש ובעבודת האדמה התעלות רוחנית. אני שנאתי לרדת לפרדס. זו הייתה עבודה ואני, גיליתי בחרדה מסוימת כבר בילדות, שונא לעבוד. אבל חשתי אשמה על כך ולכן נלוויתי אליה ועקבתי אחר מבטה שליבב את הפרות לפני שקטפה אותם. לעתים, בסיום הקטיף, הייתה סבתי מתיישבת עם ספריה, ספרי קודש וספרי שירה, במרפסת הנשקפת לפרדס ומותחת קו ברור בין עיסוקיה הרוחניים לקטיף. כשבגרתי מעט ונמשכתי לקריאה בספרים הללו ניחמתי את עצמי שבמשיכה הזו אני מכפר על האדישות שלי כלפי "הפרדס" (למעשה, כאמור, המטע).

ג

בחופשות הקיץ נשארנו לעתים, האחים, בביתה של סבתי במשמר השבעה לכמה ימים. לעתים נלוו אלינו כמה בני דודים. בביתה של סבתי, שביקרה באופן עקרוני אך מעורפל את "הטכנולוגיה", לא הייתה טלוויזיה ולא היה טלפון. הימים היו רבי פעילות אבל הערבים היו ארוכים ומעט עצובים. כשרצינו לדבר עם הורינו היינו הולכים למכולת במושב ומטלפנים אליהם.

האדמה במשמר השבעה מגורגרת וחומה-שחורה, על פניה צימחו עשבים סגופים ושורטניים  ובעיקר משכה את עינינו העובדה שהיא חרושה סדקים. הסקנו שרעידות אדמה פוקדות את המושב מדי פעם, ברווחים שבין ביקורינו. הסדקים באדמה התפשטו גם על פני הכבישים המיושנים שבמושב. הם הפחידו אותנו כי רימזו על אי יציבות מתפשטת ומפני שהזכירו את הקמטים בפניה של סבתי. אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שהסדקים באדמת משמר השבעה היו המפגש הראשון שלנו, הילדים, עם עובדת המוות. בכפר, לעומת זאת, האדמה סמיכה וכבדה ושום סדקים לא מתפשטים על פניה. החזרה הביתה הייתה חזרה אל היציבות של ההורים ושל האדמה.

ד

בקיץ 81' בישרו לנו ההורים שאנחנו עוברים ל"חבל ימית". אבי היה פעיל בתנועת "התחייה" ותכננו "לעצור את הנסיגה מסיני". לא עברנו לימית עצמה אלא, עם עוד כמה עשרות משפחות, למושב ששמו תלמי יוסף. שהינו במקום חצי שנה אבל אני ידעתי שמקומנו האמיתי הוא בכפר. לכן יכולתי ליהנות מהאדמה הצהבהבה, ההדוקה והשטוחה שהקיפה את הבתים הספורים בתלמי יוסף ובטח מהדיונות המרהיבות והבתוליות שהיו בימית, אליה נסענו כל בוקר רבע שעה לבית הספר. המרחבים של האדמה הצהובה, שהתחלפה, עם הקרבה לים, בדיונות הלבנבנות, היו מושכים אך מלאי בדידות. הכפר הירוק בעמק חפר נראה, לעומתם, כלבו של "הסהר הפורה" (עליו למדתי מקריאה ב"אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל"); ארץ נושבת מוקפת ארצות נושבות נוספות, כפרים, מושבים וקיבוצים, וביניהם פרדסים מוריקים. כשפינו אותנו נקרעתי בין האידיאולוגיה לרגש. האידיאולוגיה עצבה על הנסיגה אך הרגש שמח על החזרה לכפר.

ה

בשלבים הראשונים של גיל ההתבגרות התפתחה אצלנו, ילדי הכפר, תחושת הטריטוריה. המשחקים שלנו קיבלו חזון, הפכו לאֶפּיים. התחלנו לחלק את הכפר, לשחק "שני דגלים", להקים חבורות ומחנות סודיים ב"פלחות". ה"פלחות" נראו אז אינסופיות ובתוכן תחנות שמקלות מעט על ההתמצאות: הבאר, המזבלה, בית הקברות, מגדל מים ישן.

כשאני חושב היום על ילדותי אני תמה עד כמה הנוכחות שלי בנוף הייתה טבעית ומוטבעת כל כך עד שלא נתתי את דעתי לתחלופה המהממת של עונות השנה. היום, בתל אביב, עטוית שלמת בטון ומלט, אני דרוך לסתיו ולאביב כמו שלא הייתי מעולם בילדותי. אני דרוך אליהם, אבל, כשבמחשבתי אני מצוי בכפר ואני ממתין לשלוליות – שייקוו במקומות הרגילים כפי שהן נקוות כל חורף בדרך לבית הספר – לקלמנטינות או, לחלופין, לאבק הקמחי של השבילים בפלחות בקיץ. אולי זה טבעה של הילדות שבגלל ראשוניותן של החוויות התחלופה – של עונות השנה במקרה הזה – אינה מעוררת פתיעה מיוחדת.

ו

אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שאחד הסימנים המוקדמים ביותר לנטייה שלי לתחום הספרות התגלה בטיול השנתי של כיתה ה"א. נסענו לנגב (או למדבר יהודה, אני לא בטוח) וכשחזרנו הכרזתי בפני הורי שהנוף של המדבר הוא הנוף האהוב עלי ביותר. הייתה בהכרזה הזו מהנאת הפרדוקס. דווקא הלא-ירוק, הלא-רך, הלא-רטוב, ובעיקר: הלא-מיושב, אהוב עלי. הייתה בהכרזה הזו, בקצרה, הנאה פיוטית. לא שרציתי לגור במדבר, זכרתי את חבל ימית, אבל כיעד לטיולים העדפתי מדבריות.

ז

בינתיים קרו דברים. שניים מאחיו של אבי עברו להתנחלויות. הנוף בשתיהן, למרות המרחק הרב ביניהן, נראה לי דומה. הרים לא לגמרי ירוקים, הרי טרשים לא לגמרי קרחים, ובדרך יישובים ערביים עם הריח העז שנדמה היה לי שמורכב מתמהיל של שמן זית ונפט. אבי, משום מה, ביכר להישאר בכפר. אולי היו אלה סיבות טכניות (משכנתא וכדומה) ואולי משהו בכפר במישור החוף משך אותו במיוחד, האנשים, זיכרונות ילדותו, אינני יודע. על כל פנים להתנחלות לא עברנו. הנוף בהתנחלות היה, כמובן, "ארץ ישראל" הרבה יותר מאשר הכפר במישור החוף. ההרים השוממים בחלקם, בתיהם הותיקים של הערבים, הזְקָנים של הגברים בהתנחלויות דודי ודודתי. בכפר בעמק חפר היו מעט מאד זקנים. שפמים היו, כמו לאבי, אבל זקנים, כמו לדודי, מעט.

אבל יש לזכור ש"ארץ ישראל", כמו כל מושג, נחוותה כמשהו מעט חיצוני ואילו הכפר, כמו כל מציאות נתונה, היה משהו פנימי, טבוע. הכפר היה בחלקו של שבט מנשה, למדתי, שבט מיוחס הרבה פחות מאפרים, בנימין ויהודה ששכנו בהרים. מחלון ביתנו לימד אותי אבי להבחין ביום צלול, שאחרי הגשם, בקווי המתאר של הר גריזים והר עיבל שנשקפו במזרח וכאילו הקלו עליו את הישיבה במישור החוף, בנחלת מנשה, הבן הבכור ואטום השכל במקצת של יוסף.

אבי, כמובן, תמך בהתנחלויות והתרגש מנוף הקדומים של יהודה ושומרון, אבל דווקא את המילה "נוף" ("תראה איזה נוף, אריק"), שנאמרה ברטט התפעמות והייתה מילה מקודשת כמעט, ייחד לחלקים אחרים בארץ. כשנסענו לכינרת, למשל. אולי גם אצלו, מי שהיה ב – 67' כבר גבר מבוגר למדי, בן 28, "ארץ ישראל" הייתה מושג, מעט שונה מה"נוף" המציאותי של גבולות 49'.

ח

ופעם אחת חל עימות בין "הכפר" ל"התנחלות". זה היה ביום העצמאות 85', אני חושב, במלאות 50 שנה לכפר הרא"ה. החדשות שהסתננו על החגיגות שעומדות להתרחש היו מדהימות. הכפר הלך להיהפך ללונה פארק ענק. אומגות מראשי העצים, קרונות מתפתלים קשורים לטרקטור, קרוסלות ענק, דוכני מזון. הילדים העבירו זה לזה בהתרגשות את החדשות. חלמתי בלילות על שינוי פניו של הכפר. כמו החלום המפעים, החוזר שוב ושוב, על כך שהבית שלנו שקוע עד גגו במים ואני צולל בין החדרים, מתחת לשולחנות, עולה במעלה הספרייה.

כמה ימים לפני יום העצמאות הודיע לי אבי ששנינו נוסעים לשומרון ביום העצמאות. יישוב מוקם בהר גריזים, הר הברכה, שנשקף ביום צלול מביתנו, ושמו בהתאם "ברכה". האם התקוממתי? נראה שלא. התקיים שוויון בין שני הפיתויים. נסענו ועברנו דרך שכם (במקום שבעוד כעשור, בצבא, אקלע בו למארב בקבוקי תבערה). הדרך במעלה ההר התפתלה. בחוץ היה קר. אלפי אנשים עמדו בצדי הדרך. לא הייתי רגיל לכמות כזו של אנשים. אבל לפתע הבחנתי שהם מסוג לא מוכר. בכובעים, כמו יצאו לטיול, לא בכיפות; בבגדים צבעוניים, לא בגוונים חמורים. הם משלום עכשיו, הסביר לי אבי. מפגינים נגד. היה משהו מפחיד באנשים האלה, בכמות שלהם, בזרות שלהם, בשנאה שלהם. לבסוף הגענו לפסגה ושם כבר האנשים מוכרים. הרבה פחות. דגל, כמה קרוואנים, נאומים, רוח סכינית. אחר כך, במשך שנים, העלו חבריי זיכרונות מיום העצמאות ההוא, שנפל חלל בזיכרון שלי.

ט

אבל הניגוד בין "הכפר" ל"הרים" לא היה שלם. לא רק באי-המודעות שמאפיינת את הילדות, שגורמת לילד לא להיטיב להבחין בניגודים או בהקבלות, אלא גם במודעות של אותה תקופה. כי הרי – ידעתי בשלב מוקדם יחסית – מהישיבה שלנו בכפר, "אם ישיבות בני עקיבא", יצאו ישיבות בנות שלבסוף, מדוחק המקום כנראה, העפילו כמה מהן להרים. ואכן – באיזה שהוא רובד תת מודע – היה נכון, לפיכך, שהישיבה בכפר ניצבת על גבעה, "גבעת הישיבה", כאילו מישור החוף התגבע בכמיהה שאחר כך מצאה את ביטויה השלם בהרים האמיתיים שממזרח לו.

באופן מוזר – או אולי לא מוזר כל כך אם נניח שהביטוי "מישור החוף" נתפס כמחייב כל סנטימטר – תפסתי את הכפר שלי כמצוי במישור. גם כשנאלצתי להודות שהישיבה הסמוכה לכפר נמצאת על גבעה, הכפר שמתחתיה נותר במחשבתי עדיין שטוח. אני חושב היום שזה מוזר כי היציאה התדירה לפלחות, ברגל או באופניים, וההתבוננות ממזרח בכפר חשפה בקלות את העובדה שהכפר גם הוא ניצב על גבעה. גבעה קטנה – אבל גבעה.

לקראת בר המצווה שלי קיבלתי מבן דוד חילוני ומשכיל שלי את הספר "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס. ההקדשה בספר הסבה את תשומת לבי במרומז ובתקווה לסכנות הקנאות הפוליטית והדתית, שמגולל יוסף בן מתיתיהו, אבל תוכנו המיליטריסטי, תיאורי הקרבות, דווקא הוא שלהב את רוחי. באחד הימים, כשהבטתי על כוורת הבתים של הכפר מהפלחות, נדמה בעיני הכפר להרודיון ולגמלא בו זמנית, כפי שמתאר אותם פלאביוס. בתים על גבי בתים המאיימים לצנוח אל התהום (כך בגמלא). 

י

כשאבי נפטר, ב – 86', הוא נקבר בכפר. בית הקברות בכפר הוא מקום סולידי, אם אפשר לומר כך. מצבותיו פשוטות והוא מישורי ולא מבליט את עצמו, כמו הכפר עצמו. האדמה דשנה וקל לכרות בה קברים. סבי, אביו של אבי, לעומת זאת, נקבר באחד מבתי הקברות היפים בארץ. מעל שדה יעקב (אחת התחנות שעברו הוא וסבתי בשנות נדודיהם), בסמוך לקריית טבעון. בית הקברות הזה מתנשא מעל חלקו המערבי של עמק יזרעאל והתמונה מרהיבה. בית הקברות הזה הפך לתחנה תיירותית מדי פעם כשאני נוסע ל"צפון" ("צפון" פירושו חופשה, כמו ש"דרום" פירושו צבא). הוא בעצם נמצא על סיפּו של "הצפון", מייד אחרי שיוצאים מהמנהרה של ואדי מילק, שאליה נכנסים מהמציאות המשעממת של מישור החוף ויוצאים, הופ!, לנוף החופשה המרהיב של "הצפון". זה קצת היה מוזר לשותפיי השונים למסע ל"צפון" לחנות בראש ובראשונה בבית קברות אבל הנוף המתיק מייד את העיכוב. כשמזכירים את בית הקברות המפורסם בכינרת אני גא על כך שאני מכיר בית קברות יפה לא פחות. כשדודתי נרצחה בפיגוע לפני שנים מספר היא נקברה בעופרה. שם, לעומת בית הקברות בכפר, בית הקברות טרשי וקטן למדי. בית קברות צעיר עדיין.

יא

כשהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית נפל לידי ספר של דרשן חרדי. אני חושב היום שהיה זה ספר של אורי זוהר (שאותו לא הכרתי לא בפועלו החילוני ולא בפועלו הדתי באותה תקופה). בספר ניתן ביטוי למחשבה שהייתה צפה לה במעורפל במוחנו הנעריים: בארץ ישראל יש מגוון של נופים, מעין תמצית של נופי שאר ארצות תבל. באיזה עוד מדינה תמצא מדבר נורא כמו הנגב או מדבר יהודה ופסגות מושלגות כמו החרמון במרחק כל כך קטן ביניהם? איפה עוד תמצא את המקום הכי נמוך בעולם, 300 מטר ויותר מתחת לפני הים, בצד חוף ים ארוך בגובה פני הים עצמו?

אבי, כמו יצחק אבינו, לא יצא מעולם מהארץ, ולא יכול היה להפריך את התפיסה הזו אבל אמי, שעלתה מארגנטינה, לא התרשמה כל כך מהטיעון. היא גדלה לגדותיו של הנהר הרחב בעולם, הריו דה לה פלאטה, שמגדתו האחת לא נראית גדתו השנייה, ואת מפגשה המאכזב עם הירדן תיארה בפני פעם. היא קצת מיתנה את תיאור אכזבתה כשראתה את אכזבתי.

יב

את החורף הגדול של 91' עברתי בגובה 900 מטר מעל פני הים, בישיבה הגבוהה בבית אל. שלג ירד, בגובה חצי מטר, ובחורי הישיבה הרציניים לא נמנעו מלהטיח זה בזה כדורי שלג. לאחר יומיים או שלושה השלג הפך בחלקו לקרח. בהיעדר מגפיים חדרו רסיסי שלג לנעליים והפכו למים קפואים. כוויות קור עלו ברגליים. היה קר, קר נורא ונמאס. המראה הלבן חדגוני ותפל והתגעגעתי במעורפל לרבגוניות של האדמה החומה, הצמחייה הירוקה, הכבישים האפורים, המכוניות הצבעוניות. לכפר. צריך היה להיזהר לא להחליק בחוץ או, במקרה בהם לא התקשה השלג, לא ליפול למלכודת של שלג חצצי. גם השלג עצמו הזדהם ונמלא כתמים שחורים, כמו הריאות המעושנות שראיתי פעם בסרטון תעמולה נגד עישון ביסודי, כאילו שפכו עליו נפט או שמן שרוף. כעת לא רק שהשלג הציק ונמאס, הוא גם לא היה יפה.  

זכרתי שאבי סיפר לי על הפעם היחידה שירד שלג במישור החוף. זה קרה כשהוא היה נער, בשנות החמישים. אבל אפילו בחורף הקשה הזה של 91' לא זכה מישור החוף להתכסות בלבן. אולי השלג במישור החוף ירד אז כחלק ממכלול הקשיים של מדינה צעירה וכיום, כשמקומו של מישור החוף מובטח ומוסדר, לא מופרת הנורמליות האקלימית שלו?

יג

בספסל הראשון של בית המדרש בישיבה הגבוהה למד בנו של ראש הישיבה, שהיה גדול ממני בארבע שנים לפחות. הוא ישב כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת ממותן שמאל והתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. הוא עילוי אמיתי, אמרו כולם, אך כמו הלל הזקן הוא לא סרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, נוצר לעיתים מעין תור של שואלים ליד מקום ישיבתו. עיניו המאירות היו מרוכזות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. הוא התיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, כשקולו נוהם וכמעט אינו נשמע. גם בלימודי ה"אמונה" הוא היה נחשב למעמיק ביותר. כשעמדתי לעזוב את הישיבה ניהלתי אתו כמה שיחות שאני זוכרן לטובה. הוא לא ניסה להניא אותי מהחלטתי אלא הסתפק בהקשבה אוהדת ובדאגה פרקטית לעתידי. בשיחתנו האחרונה אמרתי לו שנראה לי שההרים האלה, החוויתי בידיי סביבי, מצריכים אישיות קשה ואני רך יותר, כמו האדמה של מישור החוף. הוא צמצם את עיניו והסתפק בנענוע ראש לאות שהבין את כוונתי.

יד

בשנות העשרים שלי, כאמור, רציתי להימלט מהכפר. הרגשתי חנוק בו כמו מדאם בובארי בפרובינציה. ישבתי בבית והזיתי על תל אביב. תל אביב של מעלה. אני זוכר, וסומק, כמו שאומרים, עולה בלחיי, איך ראיתי פעם בכפר, באמצע שנות התשעים, את התוכנית "החמישייה הקאמרית". בסוף התוכנית נכתב שכל מי שרוצה לשלוח רעיונות והערות לתוכנית מוזמן לעשות זאת. בהתלהבות של תמימים ישבתי וחיברתי מערכון. נושאו היה רפתן ממושב בעמק חפר שלא מצליח לשמוע גלגל"צ כי עמק חפר נמצא בדיוק בין אזור הקליטה התל אביבי ואזור הקליטה החיפאי של התחנה (מה שנכון). המערכון עבד על הרעיון של חקלאי מחוספס, שמתגלה כמי שמבין בדקויות המוזיקה הפופולרית. המערכון ניסה להגחיך את הפרובינציאליות אבל שליחתו מלאת התקווה לת"א היא אולי סמל מוצלח יותר לפרובינציאליות הזו.

טו

יש לי תיאוריה על ת"א. אנשים מגיעים אליה בגילאי עשרים בחיפוש אחר היופי ויוצאים ממנה חזרה לפרובינציה בגילאי ארבעים כי היופי הופך כבר למטרד, קשה לשאת אותו, קשה לקיים בצדו משפחה. אני עוד לא שם, בגיל ארבעים, אבל געגועים, כאמור, תוקפים אותי לכפר החל מהסתיו האחרון.

יז

בכפר הרא"ה יש, כמו בכל המושבים בסביבה, מגדל מים. כשהיינו ילדים היינו מטפסים עליו ברטט-התרגשות ומשקיפים על מרחבי הפרדסים שנמתחו לכל עבר והפרידו בין המושבים השונים. כשהייתי נער היה כבר הטיפוס על מגדל המים בחזקת סכנה. אני מניח שכבר לא נעשה בו שימוש ולכן לא טרחו לתקן את מדריגות הבטון החסרות שהובילו לפסגתו. מוטות הברזל, שפרצו מהבטון בשאננות לעבר השלבים החסרים, רחרחו בתדהמה את האוויר שקידם אותם בחללים הפעורים והתעוותו מאימה. על האדמה הונחו המדרגות שנשרו מזקנה כמו שיניים ושאיש לא טרח לפנות אותן. כעת היה הטיפוס לפסגה אתגר של ממש אך מי שהעז לעלות למעלה, כנגד האיסור המפורש של ההורים, יכול היה לראות כתמים צהבהבים ושוממים מתפשטים בתוך הירוק של הפרדסים.

כיום, סביב רוב המושבים בעמק חפר אין פרדסים בכלל. הקרקע הופשרה לבנייה והיישובים מתפשטים ומתחילים להתקרב בחשדנות איש לרעהו. ביום בו עקרו את "הפרדס" מאחורי בית הורי לא הייתי בכפר. כשבאתי לביקור הבטתי בקדרות בשממה שנפרשה בפני. בני משפחה אחרים פרצו בבכי.

גם האוכלוסייה בעמק חפר משתנה. המגורים הכפריים קורצים למעמד הבינוני-הגבוה והוא שש לפרוק את מה שצבר בעיר על אדמת העמק ולהתקין לו עליה דירות נאות. אחרי עשרות שנים של קיפאון יחסי השתנה עמק חפר תוך עשור לבלי הכר והשינוי והתזזיתיות נמשכים והולכים. אבל את מגדלי המים לא הרסו. על מגדל המים של היישוב השכן ליישוב בו גדלתי, שסמוך לכביש הראשי, הוצב שלט ענק ואדמדם של "זוגלובק". גם על הדופן הענקית של אחד המתבּנים במושב שלי נמתחה יריעת ענק כחולה-לבנה של מחלבות "גד". ואילו בכניסה למושב שלי, בשילוט כהה, הזהה לזה שמיועד בדרך כלל לציון אתרים היסטוריים, מתבשרים הבאים על מחלבה מסחרית שפועלת אצלנו במושב בעשור האחרון.

יח

בצעירותי בזתי ללהיטות הנדל"נית של בני האדם וראיתי בה חומרנות שאני נקי ממנה. והיום? אני אולי לא נקי מחומרנות אבל התשוקות הנד"לניות, הבנות צלופחתיות, שאני מגלה בעצמי פתאום, לבית, לנחלה, לאדמה, לעמק חפר, נראות לי קשורות יותר להתבגרות. ואני אומר "התבגרות", אתם מבינים, בלשון נקייה.  

 

 

כיצד נהייתי אחד מהרוב – על חזרה בשאלה ופוליטיקה

א

בבחירות 92' הצבעתי למפד"ל. הייתי אז בן 19 (אני מהילדים של קיץ 73', אלה שלא נכתב עליהם שיר), למדתי בישיבה הגבוהה ב"בית אל", ולמרות שהמפד"ל, בעיניו של בן למקימי "התחייה", נחשדה באי יציבות אידיאולוגית, הרי ש"מי חוץ מהם ידאג לחינוך הדתי". כשחזרתי לישיבה מההצבעה בכפר גידולי, כפר הרא"ה, היה עדיין בית המדרש ריק למדי. רבים עוד לא חזרו מההצבעה בבתיהם. אבל הריקנות הזו הייתה מאיימת במקצת, כאילו ניבאה את תוצאות הבחירות.

לאט לאט הסתננו השמועות לבית המדרש הריק. שמועות מדאיגות. אחד מרבני הישיבה, המפוכחים, אמר בענייניות שכעת לא יהיה מנוס מאוטונומיה לפלשתינאים. תוכן דבריו, אך יותר מכך: הטון הענייני שלו, זעזעו אותי, הרי זו נסיגה ממה שלימדו אותנו! מתהליך הגאולה! אבל הזעזוע לא האריך ימים. לא היה לי פנאי באותם ימים להזדעזעות פוליטית.

 

ב

בסתיו 92', בחודשים שבין "בין הזמנים" של החגים לחנוכה, עברה עלי תקופה רגשית ואינטלקטואלית דחוסה ביותר, שבסיומה מצאתי את עצמי מביט בנרות החג הרועדים ואני כבר אדם לא דתי. בנרקיסיזם משתאה, שמאפיין אולי את כל מי שעובר תמורות נפשיות קיצוניות, ניתחתי ותיעדתי את מה שעבר עלי בחודשיים הרי הגורל הללו. איך בתחילה גיליתי אזורים רגשיים שלא "מכוסים" על ידי אורח החיים וההשקפה הדתיים שגדלתי עליהם. איך התחלתי בעקבות הגילויים הללו לנסות "למפות" את האזורים הרגשיים החדשים הללו באמצעות קריאת שירים ולבסוף באמצעות כתיבתם. איך התגנבה לה המחשבה שאם אזורי נפש רבים כל כך אינם קשורים ל"דת" (תסולח לי ההפשטה ההיפרבולית והשטחית, שאפיינה את אורח המחשבה האפרוחי שלי אז), אולי ה"דת" אינה כל כך חשובה וחיונית. ואם כך – בחלוף עוד מספר ימי הגות טירונית דחוסה וגעש רגשי – אולי גם אלוהים, הקיים עדיין, אינו כל כך משמעותי. הרי החיים פה על פני האדמה כל כך מורכבים, סעורים, מייסרים ומענגים גם בלעדיו, כך שייתכן שאלוהים הוא המחזאי של העולם הזה אך ההצגה שלו יכולה לרוץ כעת בלעדיו (במטאפורה הזו האחרונה הייתי גא מאד באותם ימים).

בכל אופן, ודאי שאלוהים לא יכעס עלי כשאני חושף עוד רבדים של רגש ומחשבה בעולם שהוא עצמו ברא. ולבסוף, כשהחורף בהרי בנימין דופק בפראות בחלוני, חשבתי: אולי אלוהים כלל לא קיים? זה לא משנה בעצם, אמרתי לעצמי, ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל ייתכן שלא. ושוב מצאתי דימוי שהייתי גא בו מאד ושביטא את הפקפוק באמונתי ותוצאותיו: זה כמו בן אדם רועד שמזנק קדימה באפילה וחושש שהוא מזנק אל התהום ולבסוף מוצא את עצמו צונח על מדרגה הנמוכה בכמה סנטימטרים בלבד ממקום הזינוק שלו. כן, אפשר לחיות גם בלי אלוהים. 

המעבר היה חד, אם כן. תוך חודשיים מצאתי את עצמי הופך ממאמין ללא מאמין, ממקפיד על מצוות ללא מקיים, מבחור ישיבה ל… למה בעצם?

 

ג

ברבות השנים, כשקראתי בעיתונים על אינספור "חוזרים בשאלה" שהתראיינו בהם (ועיתונים קראתי הרבה באותן שנים שלאחר "המהפך" הפרטי שלי; זו הייתה הדרך לרכוש השכלה אודות העולם החילוני) זלזלתי בגאוותנות בקטע הבלתי נמנע שבו מתאר החוזר בשאלה התורן את הפעם הראשונה שהדליק ברעד אור בשבת. הבחנתי את עצמי באנינות מהאספסוף המתראיין בכך שהתהליך שלי היה פילוסופי ומסקני ולכן, כשהגעתי בסיומו לחלל שבת או לעבור על מצווה אחרת, לא היו לי (כמעט, יש להודות) נקיפות לב. אלוהים לא יכול לכעוס עלי בדרך שאני צועד בה כי לא הייתה לי ברירה אלא לצעוד בה, מה גם שיקשה עליו לכעוס אם הוא אינו קיים. אולם למרות שיצאתי מהתהליך הלא ארוך שעברתי מְנוער ממצוות הרי שמצווה אחת קטנה, לא מצווה אפילו אלא מנהג, נשארה מקוימת. המשכתי ללכת עם כיפה.  

הייתי בחור ישיבה בן 19 וזו, התחלתי במעומעם להבין, לא רק הגדרה אידיאולוגית אלא סוציולוגית. לא הכרתי את העולם החילוני כמעט, פחדתי מהשירות בצבא, מה היו האופציות העומדות בפני? הכיפה השאירה אותי מבחינה סוציולוגית ובמחיר מועט בחברה שלי. החלטתי גם להתגייס עם תלמידי ישיבת הסדר כדי למתן את הצניחה לעולם החיצוני. אחרי פרק השירות המקוצר ביחד אתם (תלמידי ישיבת הסדר משרתים 16 חודשים), חשבתי, אוכל אולי להמשיך כבר לבדי בצבא.

הנרקיסיזם המוזכר לעיל ייסלח אולי אם יובן כי הוא נובע אצל החוזר בשאלה (כמו גם אצל החוזר בתשובה) מהתחושה שהוא נמצא בעיצומה של דרמה קוסמית. הרי בו, בעקיבא צלמאייר או ביהודה גבאי, יוכרע בקרוב גורל היקום! האם יש אדון לבירה או אין? האם מפץ גדול או הקדוש ברוך הוא? האם תפילין או קאנט? מוֹלים או גפילטע? הנחיתה הכאובה מתרחשת במשך השנים שלאחר ההכרעה הקוסמית. או אז מסתבר לעקיבא צלמאייר וליהודה גבאי שמידתם היא מידת אנוש ושהמעבר שהם עשו בחייהם אינו פשוט כלל ועיקר, הוא מעבר סוציולוגי יותר מאשר אידיאולוגי, והמחיר עליו יקר, יקר מאד.

 

ד

בבחירות 96' הצבעתי כבר ל"דרך השלישית" (זוכרים? היה דבר כזה וזה הייתי אני שהצביע לו!). לא הייתי "ימני" כבר אבל גם לא "שמאלני" וחיפשתי…ובכן, חיפשתי דרך שלישית. כמו שבבחירות 99' חיפשתי איזושהי מפלגת מרכז והצבעתי לכן, הפלא ופלא, ל"מפלגת המרכז".

אבל למה בעצם לא נהייתי "שמאלני"? התחלתי לחקור את עצמי. לא יכולתי להכחיש שחל סחף מסוים "שמאלה" בעמדותיי לאורך השנים אבל הוא היה איטי, איטי מאד, והיה לו באופק קו אדום ברור. למה, שאלתי את עצמי, המעבר האידיאולוגי והרוחני שלי ארך אולי 60 יום, חודשיים שהעבירו אותי מקצה לקצה, מפלוס למינוס או ההפך, ואילו המעבר ה"פוליטי", שמשמעותו לכאורה פחותה בהרבה והוא פחות נוגע לחיי האישיים, נעשה בזחלנות כזו? למה הספקנות התהומית שגיליתי כלפי הדת, ובעצם, מאז, כלפי כל אידיאולוגיה, כל טענה ל"רוחניות" מכל סוג שהיא, כולל "רוחניות" חילונית, כולל יומרות ל"רוחניות" בענייני ספרות ואמנות שמצאתי את עצמי נמשך אליהן, למה הספקנות הזו לא מופנית כלפי עמדותיי הפוליטיות? למה, בעצם, אני לא מוצא את עצמי מצביע ל"מרץ" או, מוטב, ל"חד"ש", שהן המפלגות המהוות את המקבילה הפוליטית לעמדות הקיצון הרוחניות שהגעתי אליהן?

 

ה

ואולי אין זה נכון שהמעבר "הרוחני" שעשיתי קיצוני כל כך? אולי הוא בעצם תואם לשינוי הפוליטי המתון יותר?

כשסיימתי סוף סוף את השירות הצבאי הארוך מדי שלי (השתחררתי, בגין לימודיי בישיבה, בגיל 23) חיפשתי עבודה ומצאתי את עצמי עובד במעין "בית מדרש" חילוני, עובד עם בני נוער חילוניים על נושא "הזהות היהודית" (החילונית!) שלהם.

אולם גם בזמן העבודה בבית המדרש החילוני חשתי לא בנוח עם עצמי. הספקנות ניקרה וניקרה. הייתי עסוק בזה. מה פירושה של "זהות יהודית חילונית"? האם הספקנות צריכה להיעצר דווקא כאן? האם החתרנות והפירוק ששימשו אותי כה יפה וכה נורא במיטוט עולמי הרוחני לא יעילות גם כאן? מה מותר הזהות הלאומית מהזהות הדתית? האם, וזו הייתה המחשבה הנוראה מכל לַצעיר מדי ולאידיאליסט מדי שהייתי, רק הביוגרפיה שלי גורמת לי לחנך מתבגרים בדבר חשיבותה של "הזהות היהודית" שלהם? רק יתרוני כבקי מהם בנבכיה של "היהדות" גורם לי לנצל את ידיעותיי על מנת לשכנע אותם ש"הזהות היהודית" היא דבר חשוב ולכן אני, מי שבקי מהם בה, גם כן חשוב קצת? האם הגעתי לעבודה הזו פשוט משום שכישוריי הולמים אותה ולא ממשוכנעות פנימית בערכה?

ניסיתי, באותן שנים, לנסח את העמדה שלי בקשר לזהות הלאומית כעמדה הנובעת מהצרכים האישיים של הפרט, לא כמוכתבת על ידי כוח גדול ממנו, שאותו לא קיבלתי ובו לא האמנתי. השקעתי בזה מאמץ רגשי ואינטלקטואלי רב. הייתי צריך להצדיק את עצמי. כעבור שנים מספר פרסמתי ברומן שלי, "ובזמן הזה", קטע, שבו ניסיתי להסביר את מהות הזהות היהודית שלי באותן שנים.

"בראש הדף רשם בכתב גדול "למה אני יהודי?". כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל מייד ידע שכבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר כך כתב באותיות קטנות "תנ"ך" והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצדה רשם "אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום" ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם "מוסר". מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטגוריה.

עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם "סיפור יוסף ואחיו" ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף "הערך הסיפורי". הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת "האזינו" אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשיה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם "דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה". בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: "שלנו רבים משלהם", כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו"ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם". אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם "רבים אשר אתנו מאשר אותם" ו"שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם") אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזיכרונו. בשש רשם "דוד ובת שבע" ובסוגריים רבועים רשם "גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש". בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאגג, "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה "תנ"ך" וכתב בצד הספרה "פירוש הרמב"ן על התורה". בצד רשם, בסוגריים רבועים, "נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'" (…) בתשע רשם "העברית של הרמב"ם". בעשר "איוב פרק ג'", אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, "יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר". באחת עשרה רשם "מדרשי חז"ל", אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות, כשבאו לפאר את ערך "היהדות", ולכן, שחוקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו. (…) הוא נהיה קצת קצר רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש עשרה רשם "חסידות" ובסוגריים רבועים רשם "קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין" וגם "שמחה", אבל מייד מחק את המילה בתיעוב (…) בשש עשרה רשם, לבסוף, "ספרות עברית מודרנית". וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מייד, וכמעט ללא היסוס, שכן (…)ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל "המורשת התרבותית" העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן".

 

ו

אני עומד מאחורי הקטע הזה גם היום. למרות המצועצעות והיהירות המסוימת, אני מודה, שיש בו (האם לא טולסטוי, לא פחות, הוא זה שאמר: "אני שונא את רוסיה אבל אוהב את הספרות הרוסית"?). אבל האם הזהות הלאומית שלי היא אכן זהות טקסטואלית-תרבותית-גופנית בלבד? איזה מין זהות לאומית חיוורת זו? אני לא אוהב במיוחד את העממיות וה"פולקלור" הישראליים, יש לי סלידה מצדדים רבים של ה"אליטות" הישראליות, אני לא מקבל שום גרסה, מחולנת ומתוחכמת ככל שתהיה, של "אור לגויים" ורואה בה יוהרה מגוחכת ואסונית. ומה עם המורשת האקזיסטנציאליסטית שאני כל כך מעריך? ההדגשה וההתהדרות בתובנה על היותו של האדם בודד ביקום? וחוץ מזה, חוזרת השאלה למקומה, למה זהות אנינה כזו לא יכולה להלום השקפות עולם פוסט-ציוניות או שמאל ציוני רדיקלי יותר? 

במרוצת השנים חשבתי על כמה פתרונות לפער הזה בין המהפך האידיאולוגי הדתי שעברתי לשינוי האטי הפוליטי. קופץ בראש, כמובן, הפתרון הפחות מחמיא מכולם, הפתרון התועלתני. קיום מצוות הוא אורח חיים תובעני לעומת "קיום מצוות" פוליטי. ולכן, בהישארות בגבולות המחנה הפוליטי אני יכול, במחיר זניח, להישאר בחיק החברה בה גדלתי. פעם בכמה שנים אני מצביע למפלגה קונצנזוסואלית, "לאומית", מפליט כמה אמרי שפר הולמים במפגשים חברתיים ומשפחתיים, וזכיתי להיות חלק מהמחנה.

הפתרון הזה לחידה יכול היה להיות בעל תוקף בשנים הראשונות למעבר שעשיתי. בשנים הללו הייתי ממילא אדיש למדי ל"פוליטיקה" ומרוכז בחיי המתהפכים מול עיניי ולכן במס זעום יכולתי לייצר לי "שקט תעשייתי" לפחות בגזרה הזו. בשנים של ההתנתקות הקשה מהעולם שגדלתי בו זה נראה הסבר מתאים.

אבל ברבות השנים, כשנכנסתי כבר לעולם חדש, לאוניברסיטת תל אביב, לעיר תל אביב, הפתרון הזה נראה קלוש מכדי למצות את הבעיה. בשנים הללו הייתה, לעתים, ל"מרכזיות" הפוליטית מחיר מהצד השני של המפה הפוליטית-חברתית. כרטיס כניסה למועדון שסירבתי לשלם את מחירו בכסף קשה של הקצנה פוליטית.

 

ז

לפני שנתיים ישבתי עם חברים בדירה תל אביבית. היה מוצאי שבת והחברים התארגנו לצאת להפגנת ענק של השמאל, שהתקיימה בכיכר רבין, והציעו לי להתלוות אליהם. מטרות ההפגנה המוצהרות לא היו רחוקות כל כך מעמדותיי הפוליטיות אבל היססתי בכל זאת. מעולם לא הייתי בהפגנה של "השמאל" קודם לכן. כשהצטרפתי לבסוף אליהם חמקתי מייד כשיכולתי. זו הייתה הפגנה המונית באמת. עשרות אלפים. והרגשתי לא שייך. אחר. הרגשתי האויב. זו הייתה הרגשה לא-רציונלית בעליל. ראשית, אידיאולוגית, כאמור, אני לא רחוק ממטרות ההפגנה המוצהרות. שנית, אני תל אביבי די ותיק כבר, שמקיים אורח חיים תל אביבי. אז למה הזרות?

הזרות נבעה כמובן מהתחושה השבטית הסמיכה שהייתה בהפגנה הזו. החברה הישראלית, כידוע, הפכה לחברה שבטית והתהליך הזה, מה שפחות ידוע, לא פסח גם על השמאל "הרציונלי", "האוניברסליסטי", כביכול. השבט שפגשתי בכיכר נלחם בשבט שבו גדלתי ואני לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלי שם. השעה המוקדמת, יחסית ליציאת השבת, חרצה גם שלא אפגוש דתיים, בני "השבט" שלי השמאלניים, בהפגנה.

אירוע נוסף: לפני שבע שנים, הנסיעה הארוכה הראשונה לחו"ל. ערב יום כיפור ואנחנו בפריז. אני לא צם, בעיקרון (אני לא יכול לסלוח על המועקה והאשמה שהונחו בנעוריי על כתפי הצנומות לקראת ובמשך "יום הדין"), אבל לבקשת אמי הלכנו לבית הכנסת ל"כל נדרי" ואחר כך הזמנו מקום במסעדה. התפילה מתחילה ואני מתחיל לבכות. למה? מה קורה לי? אבל אני לא יכול לעצור בעצמי, בוכה ובוכה. אני נזכר באבי ז"ל, אני נזכר בי ובו בבית הכנסת, אני נזכר, לבסוף, בי בלבד בבית הכנסת. זה חזק ממני. הבכי נפסק, התפילה נפסקת. כן, הלכנו לאכול. אבל כמו שהראה יפה קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת", יש בנו כנראה כוחות נסתרים עצומים, משפחתיים ושבטיים, שגדולים מאתנו, מהאינדיבידואל האוטרקי שאנחנו מתדמים ביהירותנו להיות.

האם זהו הפתרון לחידה? האם העמדות הפוליטיות הממורכזות-יחסית שלי נובעות מכך שאני לא יכול לעבור שבט בקלות כזו? כלומר, הן אינן נובעות מניתוח "רציונלי" של המציאות הישראלית אלא מתחושת שייכות שבטית שאינני יכול לעקור מתוכי ושגם השבט הקולט לא יכול להקל עלי את המעבר אליו?

זה ודאי פתרון חלקי. תהליך "החזרה בשאלה" הוא תהליך הגירה שאורך שנים רבות ואולי אפילו חיים שלמים. אולם, עדיין, עומדת בעינה העובדה שויתרתי כבר בממדים רבים על השבט שלי, ואם כך הוא מה מונע בעדי מלקרוס אל זרועותיו המושטות של שבט חדש? לתלות את הסירוב שלי במניעים אציליים של מי שאינו רוצה לבגוד בכור מחצבתו יהיה הסבר מחמיא מדי לעצמי ולא מדויק.

 

ח

אחת הביקורות שיש לי על הציבור הציוני-דתי קשורה לאידיאליזם המופרז שלו. הרצון הזה "להיות בסדר", להיות "טוב", להיות "מצוין". הגישה הסופר-אגו-אית הזו מטילה לחץ בלתי נסבל על חלק מבניו של הציבור הזה, ודווקא על הרגישים והמעולים שבהם, ומלבד התעוקה הזו היא גם לא מציאותית, אינה הולמת את טבע האדם. אולם ברבות השנים הבנתי שמקורה של התפיסה הזו אינו דווקא "אידיאולוגי", הוא אינו נובע דווקא מהמעיינות הרוחניים הספציפיים שמזינים את הציבור הדתי. הבנתי, בעצם, שכדאי לנתח את היחסים בין הציונות-הדתית לרוב החילוני בכלים "סטרוקטורליים", כלים "מבניים", שאינם קשורים לתוכן הספציפי של האידיאולוגיה הציונית-דתית. הבנתי, בקיצור, שהצורך הזה "להיות בסדר" נובע בעיקרו מיחסי רוב-מיעוט קלאסיים. המיעוט, כדי להצדיק את אורח חייו בעיני עצמו וכן כדי לשאת חן בעיני הרוב בעל הכוח, צריך להיות תמיד "ייצוגי", תמיד "אידיאליסט", תמיד בעל כוונות "טהורות", תמיד "מוצלח" ו"יותר טוב מכולם".

חלק מהאידיאליזם הזה, שחונכתי על ברכיו, גרם לי בעבר לזלזל ב"חוזרים בשאלה" שסתם רצו להיות "כמו כולם". לא כאלה שחזרו בשאלה ממניעים רגשיים ופילוסופיים מורכבים-כביכול, כמוני, אלא אנשים "פשוטים" שהתקשו לשאת את שונותם בצבא או בעבודה ולכן התחלנו.

אולם ההתבוננות בתופעה הזו בלוויית הבנת יחסי הרוב-מיעוט בין הדתיים לחילוניים בישראל הביאה אותי לפתרון החידה האישית שהטרידה אותי באשר לעמדותיי הפוליטיות והלאומיות.

 

ט

המחשבה על כך שהיחס לדתיים בישראל מקביל, לעתים, ליחס לו זכו היהודים בתפוצות מרפרפת בתודעה של כל אדם דתי כמעט ובשנים האחרונות נאמרת גם בקול רם ובבמות ציבוריות. הטענה הזו לעתים צדקנית ומתחסדת אבל לעתים קרובות יותר מחטיאה את הסיבה להרגשה הזו. היחס בין שנאת הדתיים האנטישמיות דומה לעתים (כמובן, אני מדבר על הגילויים המתונים-מאד של האנטישמיות ולא על גילומיה הקשים ובטח שלא הרצחניים, שכאן אין מקום להשוואה כזו) לא בגלל השנאה ליהדות או לתכנים הדתיים הספציפיים אלא בגלל שזה טיבם של יחסי רוב-מיעוט, זה טיבו של "טבע האדם". השונות יוצרת סקרנות, משיכה אך גם ניכור, זרות ולעתים עוינות והרוב, מטבע הדברים, נתפס כמאיים בגינה.

ברצוני לטעון, לפיכך, ועל עצמי אני מעיד, שאדם דתי או מי שהיה דתי בשל יותר להבין, ובאופן אינסטינקטיבי, את אבות הציונות החילוניים (בעיקר: הרצל, פינסקר וברנר) שדיברו על הפתולוגיה הקיימת מעצם מהותם ביחסי היהודים-נוצרים ושאינה קשורה לתוכן הספציפי של הדת היהודית אלא היא "סטרוקטורלית" ונובעת משונותם של היהודים, מהיותם מיעוט במקומות מושבותיהם. הוא בשל להבין אותם כמו שהוא בשל להבין גם את פרנץ פאנון, שניתח באופן דומה מאד, כחמישים שנה אחרי הניתוח של הרצל, את היחסים הפתולוגיים בין שחורים ללבנים בספרו "עור שחור, מסכות לבנות".

אגב אורחא: "החוזר בשאלה" בשל גם יותר לא להתלהב מההצעה הקיומית הפוסט-מודרנית. "החוזר בשאלה" הוא כבר "סובייקט" "מפורק" ושסוע והוא מודע למחיר שהוא משלם על כך ולכן הוא ספקני מאד ביחס למערבולת הזהויות הצבעונית והמתרוננת כביכול שמבשרים עליה כמה הוגים פוסט מודרניים.

 

י

בבחירות 2006 אני מתעתד להצביע לפרץ. בבחירות הקודמות גם הצבעתי ל"עם אחד" בראשותו, כך שהסחף "שמאלה" הגיע כנראה לסיומו. לולי היה פרץ עומד בראש "העבודה" ייתכן ולא הייתי מצביע בבחירות הקרובות. למרות שמבחינה מדינית אני "שמאל", ל"שבט" של "העבודה" ובטח של "יחד" אני לא מרגיש שייך, ולעמדות הכלכליות שאני תומך בהן לא היה פֶּה בלעדיו. אבל ההסתייגות שלי מהשמאל הפוסט-ציוני אינה רק שבטית. כבן למיעוט אני כשיר להבין טוב יותר מה פירושו של דבר להיות מיעוט, איזה פתולוגיות הסיטואציה הזו יוצרת. פתרונות של "מדינת כל אזרחיה", פתרונות "רב-תרבותיים" למיניהם, נראים לי נאיביים, חגיגת המיעוּטיות הפוסט-מודרנית נראית לי ילדותית. אני רוצה לחיות ברוב ולכן אני "ציוני".

 

יא

"יש עולמות", כתב ברנר בסרקזם מר ב – 1908, "שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין-סופי, האי-תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי-מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא (…) באותו עולם אין מדברים ואין מתווכחים לא על מוסר היהדות הלאומית (…) ואפילו לא על זה שניתנה לנו ארץ ישראל!".

ואכן, בסיומו של דיון אישי על "פוליטיקה" ו"לאומיות" אני מזכיר לעצמי שיש שעות לא מעטות שהזהות הלאומית והפוליטית משנית מאד לחוויית הקיום שלי. כן. אולם, מאידך גיסא, יש רגעים שבהם הזהות הלאומית שלי, הן זו שנובעת מהרובד הרגשי, מתחושת השייכות; הן זו הנובעת מהרובד התרבותי-גופני, מהתרבות העברית; והן זו שמבקשת לצאת ממלכוד המיעוּטיות היא חיונית מאד. בדברים שלעיל ניסיתי לתאר מסע של אדם אחד בחברה הישראלית. נדמה לי, עם זאת, שבשנים האחרונות, הולכים ורבים הצועדים בדרך ששורטטה לעיל.