"פליישמן בצרות" הוא רומן שנון ואנרגטי בצורה יוצאת דופן שראה אור ב-2019 בארה"ב, קיבל שם תשומת לב רבה (עד כמה שביכולתי לשפוט מקצה מזרח), ותורגם לא מזמן לעברית (בהוצאת 'תכלת', מאנגלית: טל ארצי). הוא נכתב על ידי סופרת יהודייה אמריקנית (שגדלה בבית יהודי אורתודוקסי, כמו חלק מהגיבורים) בשם טאפי ברודסר-אקנר (Taffy Brodesser-Akner).
הספר מרשים כשלעצמו, כמוזכר, אבל מעניין לדון בו גם כי הוא מדגים כמה היבטים של העידן שאנחנו חיים בו וכן את השלכותיו על הספרות. כוונתי לעידן ה-MeToo.
הרומן עוסק בגירושין של בני זוג יהודים ניו-יורקים בתחילת שנות הארבעים שלהם, טוֹבּי ורייצ'ל פליישמן. טובי הוא רופא ואילו רייצ'ל היא סוכנת שחקנים מצליחה מאוד, ולזוג שני ילדים קטנים, בת ובן. כארבע חמישיות מהרומן מסופר סיפור הנישואין והגירושין מהזווית של טובי (ההתעקשות על מסירת המינון הנ"ל תוסבר מייד).
לטעמי, חמישית הרומן האחרונה היא פשיטת רגל ספרותית ואידאולוגית. ועם זאת היא מאלפת בעדות שלה על רוח הזמן.
זו פשיטת רגל ספרותית, ראשית, כי היא דוחסת באופן לא פרופורציונלי עמדה מנוגדת לעמדה שהופיעה ברובו המכריע של הספר קודם לכן, וכך הופכת את הצגתה של העמדה הנגדית לבהולה, מאולצת, מוקצנת. אני משער שמה שאירע בפועל בזמן הכתיבה של הרומן היה הפצעה של הבנה של הסופרת שהיא לא יכולה ב-2019 לספר סיפור של התפרקות נישואין מנקודת מבטו של גבר ותוך צידוד בעמדתו; ואז הסוואתה של הפצעת ההבנה הפתאומית הזו במבנה מתוחכם כביכול שבו נחשף לפתע שיש צד נוסף לסיפור. החמישית האחרונה שנועדה לפצות על ארבע החמישיות שקדמו לה מוחשת כעריכה ספרותית מאוחרת ומודבקת, החושפת את עצמה בראש ובראשונה בחוסר הפרופורציה הכמותי המוזכר.
אבל העיקר בעיניי הוא פשיטת הרגל האידיאולוגית המתחוללת בחמישית האחרונה הזו.
זאת משום שגרסתה של האישה, רייצ'ל, אינה חולקת על עיקרי העובדות שמסר טובי ב-80 אחוזי הרומן שקדמו לה; היא רק מציעה פרשנות אחרת שלהם. כך נוצרת הסיטואציה הבאה: כיוון שהסופרת רצתה לסנגר על האישה בסיפור הספציפי הזה בכל מחיר, היא נגררת לאפולוגטיקה על קרייריזם מטורף, אנוכי:
"שנים היא ניסתה לשכנע אותו לבקש קידום, לשאוף ליותר, אבל הוא לא עשה את זה. הוא אמר שעוד כסף היה יכול להיות נחמד באמת, אבל היא מבקשת ממנו לעבור לעיסוק שונה לחלוטין מהעיסוק הנוכחי שלו, שהוא 'להביא מרפא לחולים' (לא קל היה לצלוח את הצדקנות בשיחות האלה). לא ממש, היא הייתה אומרת. כל דבר שונה ממה שאני עושה עכשיו נראה לי מושחת ומעורר סלידה מוסרית, הוא היה אומר. כן, היא הייתה עונה. גם היא הייתה רוצה לעשות דברים מופלאים בעולם. אבל אולי הם יעשו קודם דברים מופלאים בשביל הילדים שלהם." (עמ' 325)
כך נהפך ה"פמיניזם" (קרי, הפמיניזם כביכול) בחמישית הרומן האחרונה לנושא דגל של ניאו-ליברליזם קיצוני, אגואיסטי, מטריאליסטי, איין ראנדי ברוחו.—כתבתי על "פליישמן בצרות" במדור שלי ב"השילוח", "קריאה שנייה" (קישור לטקסט המלא)
מבקר חופשי 