ארכיון קטגוריה: מסות ב"השילוח"

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על "ככה זה קרה" של נטליה גינצבורג

חלק ניכר מהווירטואוזיות של גינצבורג ביצירת המופת הזאת נובע מהאמינות שהיא מעניקה לכינונה ולקיומה של מערכת יחסים לא סבירה העומדת במרכזה וכן לאמינות שהיא משווה למעשה הרצח שבסופה. מעשים חריגים קורים, כמובן, בעולם. הספרות הלא רצינית חובבת אירועים כאלה כי הם מגרים את רגשות ההתפעלות הגסים של הקוראים, את התאווה האנושית ליוצא הדופן, למדהים, לאסוני. הספרות הלא רצינית מסתפקת בהצגת המקרים החריגים, בהשקת קוראיה על גלי האדווה העזים הרגשיים שנהדפים מהם.

אבל הספרות הריאליסטית הגדולה מצליחה או להראות לנו את עושרם וזוהרם של החיים הרגילים, הלא סנסציוניים, או שהיא מתמקדת בניתוח הסיבות למעשים הנִִפלים, ולא בהם כשלעצמם. היא חושפת בפנינו בניתוח מדוקדק כיצד אירועים חריגים מתרחשים, ולעיתים על רקע יומיומי למדי, בגלל צירוף סיבות דקות ומגוונות.

כתבתי ל"השילוח" על הנובלה "ככה זה קרה" של נטליה גינצבורג.

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על הקריאה

כתבתי ל"השילוח" מאמר על הקריאה, בעקבות ג'ונתן פראנזן, סוון בירקרטס ומישל וולבק.

מצב הקריאה בכלל ומצב הספרות בפרט – שתי סוגיות קשורות אך לא זהות – אינו נראה מזהיר. הוא מעורר מחשבות קודרות ולעיתים גם פניקה אצל אנשי ספר וספרות מובהקים.

למעשה, נדמה לי שאנחנו מצויים כעת בעיצומו של גל הפניקה שלישי, אם נחל את המניין במחצית המאה הקודמת.

הראשון, בשנות השישים, היה קשור לנוכחותו הכריזמטית של תיאורטיקן התקשורת הקנדי מרשל מקלוהן, שבישר בספריו המבריקים והמבולבלים על קץ העידן הגוטנברגי, שבו הספר היה צורת התקשורת המרכזית. התיאוריות של מקלוהן קיבלו רוח גבית מהופעתו של מדיום צעיר: הטלוויזיה.

גל החרדה השני באשר לעתיד הספר והספרות אירע בשנות התשעים, עם הפצעת האינטרנט. שוב היה נדמה שהספר המודפס, טכנולוגיה בת חמש מאות שנה, עומד להיות ניגף בפני צורת תקשורת חדשה ונוצצת.

ואילו גל החרדה השלישי, זה שאנו שרויים בו, ניזון מכמה מקורות שונים, ואולי הוא מעין תלכיד של שני קודמיו. הוא ניזון מעליית האיכות, הכמות והזמינות של סדרות הטלוויזיה, שהפכו להיות בילוי פנאי פופולרי שאצל רבים מחליף את הקריאה בספרים. הוא ניזון גם מהפעלתנות ב"רשתות החברתיות" (פעלתנות הכוללת אומנם גם קריאה וכתיבה, אך מסוג שונה), שנדמה שהפכה גם היא תחליף לקריאת ספרים. והוא ניזון גם מהפופולריות העכשווית של אמצעי מדיה אוראלי, ההסכת. אך נוסף על כך – וזו התפתחות שראוי לתת עליה את הדעת – חלק מאופן הטמעת הספרים עצמם מתרחק מהמודל הגוטנברגי. כוונתי לפעלתנות בגזרת ספרי השֶמַע וכן לקריאה של ספרים באמצעות מכשירים אלקטרוניים (קינדל, אייפד וכדומה).

באופן אישי, איני נוטה לפניקה בסוגייה הזאת. ייחודה של הקריאה ברור לי אינטואיטיבית ונראה לי נעדר תחליף. אני אף מנסה להפוך את הייחוד הזה למודע ולנהיר יותר לעצמי; ובעקבות הנהרה עצמית זו – לאחד מנושאי הכתיבה שלי. יש לי כמה מחשבות משלי בנושא זה, אך את הצגתן אשמור להזדמנות אחרת. במאמר הזה ברצוני לחלוק עם קוראיי כמה טקסטים בנושא שנתקלתי בהם במרוצת השנים, ואשר נראים לי הטקסטים המעניינים ביותר על מהות הקריאה בכלל והקריאה בספרות בפרט בזמננו.

(להמשך המאמר).

קישור למאמרי ב"השילוח" על הספר האחרון של מאיר שלו

כתבתי ל"השילוח" על הרומן האחרון של מאיר שלו – על תשוקה גברית, נשית וסיפורית.

על היחסים בין כתיבה ופייסבוק – לינק למאמר שלי ב"השילוח"

העידן שלנו לא מעודד רחישת כבוד לעצמנו, בני המין האנושי. סיבה מרכזית וגלויה לכך היא משבר האקלים; משבר שגרמנו לו אנחנו, משבר המאיים על הפלנטה כולה (ועלינו עצמנו בתוכה, כמובן), ואשר לעיתים, אף שהוא כבר מידפק על שערינו, נראה שאנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות ולוויתורים הדרושים כדי להיאבק בו. סיבה אחרת, מעט פחות גלויה, נוגעת לתחושה שאנחנו קרבים לפיצוח מדעי של מהות התודעה האנושית, המעוז המסתורי האחרון (תחושה שאינה תואמת בהכרח את מצב הידע המדעי בפועל).

אבל סיבה סמויה, אני חושב, לתחושת הזלזול העצמי המאפיינת את התקופה שלנו – וכואבת לכל אוהד של המין האנושי ולכל מי שתולה בו תקוות – קשורה בעליית הרשתות החברתיות. הללו חשפו את המין שלנו בחולשתו המזעזעת. הן חשפו אותנו, בני האדם, כבריות פטפטניות; כיצורים שאינם מסוגלים להכיל את עצמם; כישויות בכייניות וראוותניות שרצות לחשוף הצלחות ונגעים בהיעדר עכבות; כקשקשנים מכורים לתשומת לב; וכבעלי חיים תלותיים המרעישים בריקנותם המהדהדת כדי שמישהו ישים לב אליהם סוף סוף.

שהות של כמה דקות בפייסבוק יכולה להמאיס עליך את המין האנושי. איזה רעש מיותר. איזו דַבֶּרֶת נואשת. וכמה קיטש.

עד מהרה המין האנושי הופך מאוס בעיניך – ואתה בכללו. כי גם אתה הרי כאן. וגם אתה הרי מעלה פוסטים כפעם בפעם. ודאי, כולם ענייניים וראויים, ובכל זאת בינך לבינך אתה יודע: אין כמעט פוסט שאינו מיותר. אין פוסט שהשתיקה אינה יפה הימנו.

*

בשורות הבאות אני רוצה להעיר כמה הערות על כתיבה ופייסבוק. מכל הרשתות אני מתמקד בפייסבוק משתי סיבות. האחת, זו הרשת החברתית שאני (לצערי) הכי מכיר. השנייה והמהותית יותר: זו רשת חברתית המאפשרת כתיבה בלי הגבלת אורך; היא מאירה פניה לכותבים, בניגוד לרשתות חברתיות אחרות. כיוון שאני רוצה לדון במסה זו ביחסים בין הרשתות החברתיות לכתיבת טקסטים, טבעי שאתמקד בה.

כתבתי ב"השילוח" על היחסים בין פייסבוק, כתיבה וכותבים.

הפנייה למסה שלי ב"השילוח" על "מגלן" של שטפן צווייג

השבוע ימלאו 80 שנה להתאבדותו של שטפן צווייג.

כתבתי ל"השילוח" מסת-ביקורת על יצירתו המשובחת, "מגלן".

על "פליישמן בצרות" – הפנייה למאמר המלא ב"השילוח"

"פליישמן בצרות" הוא רומן שנון ואנרגטי בצורה יוצאת דופן שראה אור ב-2019 בארה"ב, קיבל שם תשומת לב רבה (עד כמה שביכולתי לשפוט מקצה מזרח), ותורגם לא מזמן לעברית (בהוצאת 'תכלת', מאנגלית: טל ארצי). הוא נכתב על ידי סופרת יהודייה אמריקנית (שגדלה בבית יהודי אורתודוקסי, כמו חלק מהגיבורים) בשם טאפי ברודסר-אקנר (Taffy Brodesser-Akner).

הספר מרשים כשלעצמו, כמוזכר, אבל מעניין לדון בו גם כי הוא מדגים כמה היבטים של העידן שאנחנו חיים בו וכן את השלכותיו על הספרות. כוונתי לעידן ה-MeToo.

הרומן עוסק בגירושין של בני זוג יהודים ניו-יורקים בתחילת שנות הארבעים שלהם, טוֹבּי ורייצ'ל פליישמן. טובי הוא רופא ואילו רייצ'ל היא סוכנת שחקנים מצליחה מאוד, ולזוג שני ילדים קטנים, בת ובן. כארבע חמישיות מהרומן מסופר סיפור הנישואין והגירושין מהזווית של טובי (ההתעקשות על מסירת המינון הנ"ל תוסבר מייד).

לטעמי, חמישית הרומן האחרונה היא פשיטת רגל ספרותית ואידאולוגית. ועם זאת היא מאלפת בעדות שלה על רוח הזמן.

זו פשיטת רגל ספרותית, ראשית, כי היא דוחסת באופן לא פרופורציונלי עמדה מנוגדת לעמדה שהופיעה ברובו המכריע של הספר קודם לכן, וכך הופכת את הצגתה של העמדה הנגדית לבהולה, מאולצת, מוקצנת. אני משער שמה שאירע בפועל בזמן הכתיבה של הרומן היה הפצעה של הבנה של הסופרת שהיא לא יכולה ב-2019 לספר סיפור של התפרקות נישואין מנקודת מבטו של גבר ותוך צידוד בעמדתו; ואז הסוואתה של הפצעת ההבנה הפתאומית הזו במבנה מתוחכם כביכול שבו נחשף לפתע שיש צד נוסף לסיפור. החמישית האחרונה שנועדה לפצות על ארבע החמישיות שקדמו לה מוחשת כעריכה ספרותית מאוחרת ומודבקת, החושפת את עצמה בראש ובראשונה בחוסר הפרופורציה הכמותי המוזכר.

אבל העיקר בעיניי הוא פשיטת הרגל האידיאולוגית המתחוללת בחמישית האחרונה הזו.

זאת משום שגרסתה של האישה, רייצ'ל, אינה חולקת על עיקרי העובדות שמסר טובי ב-80 אחוזי הרומן שקדמו לה; היא רק מציעה פרשנות אחרת שלהם. כך נוצרת הסיטואציה הבאה: כיוון שהסופרת רצתה לסנגר על האישה בסיפור הספציפי הזה בכל מחיר, היא נגררת לאפולוגטיקה על קרייריזם מטורף, אנוכי:

"שנים היא ניסתה לשכנע אותו לבקש קידום, לשאוף ליותר, אבל הוא לא עשה את זה. הוא אמר שעוד כסף היה יכול להיות נחמד באמת, אבל היא מבקשת ממנו לעבור לעיסוק שונה לחלוטין מהעיסוק הנוכחי שלו, שהוא 'להביא מרפא לחולים' (לא קל היה לצלוח את הצדקנות בשיחות האלה). לא ממש, היא הייתה אומרת. כל דבר שונה ממה שאני עושה עכשיו נראה לי מושחת ומעורר סלידה מוסרית, הוא היה אומר. כן, היא הייתה עונה. גם היא הייתה רוצה לעשות דברים מופלאים בעולם. אבל אולי הם יעשו קודם דברים מופלאים בשביל הילדים שלהם." (עמ' 325)

כך נהפך ה"פמיניזם" (קרי, הפמיניזם כביכול) בחמישית הרומן האחרונה לנושא דגל של ניאו-ליברליזם קיצוני, אגואיסטי, מטריאליסטי, איין ראנדי ברוחו.—כתבתי על "פליישמן בצרות" במדור שלי ב"השילוח", "קריאה שנייה" (קישור לטקסט המלא)

קישור למסת ביקורת שכתבתי על הרומן "מקום" של ניצן וייסמן

כשהתחלתי לכתוב ביקורות ספרות, סמוך לתחילת המילניום, נראֶה היה לי שהעיסוק של הספרות היפה בשואה מוצה (ובספרות הישראלית במיוחד). ליתר דיוק, הוא נראָה לי כאסקפיזם מסוג ייחודי: הסטת המבט ממועקות ומצוקות ההווה אל הקטסטרופות של העבר. לא חשבתי, חלילה, שהעיסוק בשואה מוצה. אלא רק שמוצה העיסוק בה בספרות היפה העכשווית.

בשנות התשעים ואפילו בתחילת שנות האלפיים הייתה תחושה, אצל חלקים נרחבים בציבור במערב ובישראל בכללו, שאכן הגענו, במובן מסוים, ל"קץ ההיסטוריה". הליברליזם ניצח. הליברליזם האמריקני ניצח, ליתר דיוק. והמועקות של העידן הן מועקות של עידן פוסט-לאומי, פוסט-דתי, פוסט-אידיאולוגי; המועקות שיוצרים החופש והתחרות ולא המועקות שיוצרים הרודנות והדיכוי; המועקות שיוצר השפע, לא האסונות שגורם להם המחסור. השואה, ללא ספק מהאירועים המחרידים ביותר בתולדות האנושות, אם לא המחריד שבהם – נדמתה לי אז דבר-מה רחוק מאוד מאיתנו וממועקות חברת השפע שלנו. מחובתנו כמובן לזכור את האירוע ואת השלכותיו ולקחיו, הן האוניברסליים הן הלאומיים. אבל הספרות היפה שעסקה בו נדמתה לי ככזו שגם כאשר לא הסתמכה באופן מפוקפק על האימפקט הרגשי העז של האירוע ההיסטורי האסוני, עדיין לא חידשה ביחס לספרות העבר ובעיקר לא תרמה להבנת ההווה; והבנת ההווה נראתה לי משימתה הדוחקת של הספרות.

אבל ב-2021 הדברים נראים שונים מעט. בתוך שני עשורים חווינו טלטלה גדולה מאוד בתפיסת המציאות שלנו. ודי מדהים לחשוב על המהירות היחסית שבה תמונת העולם שלנו השתנתה. האופטימיזם המשיחי של שנות התשעים התחלף, אצל הרבים שהחזיקו בו, בפסימיזם דיסטופי; העתיד המופז – בחזון קודר. לא רק שהאלף החדש חשף גורמי חיכוך גיאופוליטיים חדשים חֵלף אלה של המלחמה הקרה (בהתחלה כאלה שנגעו לאסלאם הקיצוני ובהמשך כאלה שנגעו ליחסי ארה"ב וסין ועוד); לא רק שנתגלתה שבירוּתה של המערכת הכלכלית שלנו (המשבר הכלכלי של 2008, למשל); לא רק שנחשף קיטוב פוליטי משתק (בארה"ב ואצלנו, לדוגמה); ולא רק שישנה תחושת חולשה כללית של הדמוקרטיות הליברליות; אלא שבשנה וחצי האחרונות הופיעה הקורונה, והיא, מצידה, גם נתפסת על ידי אנשים רבים יותר ויותר כפרומו בלבד של משבר האקלים הניצב לפתחנו.

על רקע עגום זה, העיסוק בשואה לא נראה שלא במקומו כל כך. כמובן, כולנו תקווה שהאופק הקודר כעת יתבהר בעתיד. ובהחלט בהחלט לא צריך להיסחף באנלוגיות היסטוריות. ועם זאת, איכשהו, איך לומר, הקדרות שאנחנו אפופים בה מסבירה פנים יותר לספרות שעוסקת בתקופה האפלה בהיסטוריה.

'מקום' של ניצן ויסמן (כנרת זמורה ביתן, 2021) הוא רומן הגון ולפרקים מרשים על תקופת השואה באמסטרדם שבהולנד. אחרי שני קבצים יפים ורגישים של סיפורים קצרים ('על גבול יערות הרוזמרין' ו'ארוחת בוקר ישראלית'), ויסמן (יליד 1956) הוציא תחת ידיו רומן ריאליסטי רחב יריעה, בשל ואמין, סבלני אך מותח רוב הזמן, ולמרות נושאו הקודר מאוד רומן הממלא את הקורא בשמחה החרישית הצנועה הנובעת ממפגש עם פרוזה עשויה היטב.

אבל אני רוצה להתעכב על תמה משנית שקיימת בטקסט הזה ונראית לי לא רק מעניינת כשלעצמה אלא כזו שעושה (ואולי באופן מודע למחצה) שימוש מקורי במציאות הנוראה שהרומן מתאר לצורכי נושא עכשווי דוחק.

כי בצד העיסוק בשואה, הטקסט הזה הוא גם טקסט על מהות הקריאה והכתיבה הספרותיות.

כתבתי ב"השילוח" מסת ביקורת על הרומן "מקום" של ניצן ויסמן. מוזמנים לקוראה במלואה.

קישור למאמרי ב"השילוח" על "הבת היחידה" של א.ב. יהושע

אחרי שנעתר הרב אזולאי לתלמידתו המועדפת, רקלה, ומחליף בשבילה את "עלינו לשבח" הבדלני במזמור תהילים אוניברסלי, מוסיף המספר את המילים הבאות :"אבל השיעור אינו מסתיים במזמור מכתבי הקודש, אלא בזמר ישראלי פשוט, שהרב שר בתנועות ידיים נמרצות, והשיר הישראלי חביב על הבנות יותר ממזמורי הקודש, והן מצטרפות לזמרה ולתנועות הידיים, והמנגינה עוזרת להן להבין את פשר המילים" (עמ' 144).

שימו לב לעובדות הבאות (חשיבותן תתבהר מייד): א. הזֶמֶר מתואר כ"ישראלי". ב. הוא מונגד ל"מזמור מכתבי הקודש", אותו מזמור תהילים המוצג כאן כאוניברסלי. ג. הזמר הישראלי חביב על התלמידות יותר ממזמור התהילים (וכך יוצר אווירה אוהדת ביחס אליו בדעת הקורא). ד. ולבסוף, מייד אחר כך מובא הזמר בשלמותו (!), על פני שני עמודי ספר וחצי (עמ' 144–147).

זמר המדובר הוא פזמון הילדים הידוע של דתיה בן-דור (שאף הולחן בידיה) 'אני תמיד נשאר אני'. חזקה על קוראי השילוח שהם בקיאים בזמר, אבל כיוון שאני רוצה להדגיש את חשיבותו הפילוסופית המפתיעה מאוד (בעיניי, וכפי שאני טוען: גם בעיני יהושע), אביא אותו גם כן במלואו.

כתבתי ב"השילוח" על "הבת היחידה" של יהושע ובעקבותיו.

הפנייה לדף שמרכז את מסותיי ב"השילוח"

בקישור הזה תוכלו למצוא את כל מסותיי ב"השילוח" בשנתיים האחרונות