זה לכאורה רגע גרוע במיוחד לדבר בו על זהות יהודית חילונית.
ההפסד בבחירות נובמבר 2022 היה – הרבה יותר מאשר הפסד של "השמאל" המדיני – הפסד של הגוש הישראלי הליברלי (המשתרע מגדעון סער, גנץ וליברמן עד גלאון, יאיר גולן וניצן הורוביץ); והממשלה החדשה לא פחות משהיא ממשלת "ימין" מדיני היא ממשלה יהודית דתית באופייה, המונחית על ידי מטפיזיקה דתית, בין אם זו המשיחיות המדינית של מפלגת "הציונות-הדתית" (זכותנו האקסקלוסיבית על הארץ, כנגד כל שיקול מוסרי-הומניסטי או ריאל-פוליטי – ויהי מה!), ובין אם היא משיחיות כלכלית-קיומית של המפלגות החרדיות (זכותנו לא להתפרנס מעמל כפינו ולחיות על כתפי ועמל אחרים; זכותנו לסמוך על חסדי שמים להגנתנו ואם לא על חסדי שמים על הקרבתם של אחרים – ויהי מה!).
דיבורים על זהות יהודית בשעה כזו נראים לחלקים מהמחנה שאני שייך אליו ככניעה למחנה השני – זה העולה, זה הרומס. זו עת לציפוף שורות ולהשבת מלחמה שערה. לא לדיבורים מפייסים, לא לדיבורים על אחדות, לא לוויתורים – כך אומרים חלקים במחנה שאני שייך אליו. וכך נתפס בעיניהם הדיבור על זהות יהודית חילונית בעת הזו. הזהות היהודית הפרטיקולרית היא נחלתו של הצד המנצח – ועל הצד המפסיד להיאבק, לפיכך, גם בה.
*
אבל בעצם, לא רק לאחרונה, אלא כבר הרבה זמן, הדיבור על זהות לאומית יהודית חילונית נראה תלוש ולא רלוונטי.
ראשית, משום ששני התנאים הבסיסיים לזהות לאומית התערערו קשות בעשור או שניים האחרונים: לא ברור בכלל מהו *הלאום* שסביבו יכולה להיבנות זהות לאומית וקשה יותר ויותר לאהוב – ובעצם אף לראות – את *הארץ* שבה נרקמת לכאורה זהות לאומית כזו.
הבחירות האחרונות רק חידדו – והביאו לשיא של עימות – תופעה בת עשור או שניים לפחות, שקיבלה ביטוי קנוני ידוע ב-2015, בנאום השבטים שנשא רובי ריבלין. ריבלין דיבר על ארבעה שבטים שמרכיבים את הישראליות העכשווית: השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי. אכן, שבטים-שבטים אנו, בקושי עם.
ומה לנו לדבר על זהות *לאומית* כשמדובר, בעצם, בזהויות *סקטוריאליות*?
הלאום מרוסק, אם כן.
אבל כך הרי גם הארץ.
איה, איה אותה ארץ?!
בישראל, בין הירדן לים, יושבים כיום 14 מיליון איש. מחציתם יהודים ומחציתם פלסטינים. ב-1948 היה המספר מעט יותר מעשירית (!) מכך: 600,000 יהודים ו-1,200,000 פלסטינים.
עוד לפני הפוליטיקה, הנוגעת בהחלט למספרים אלה: זו הרי לא אותה הארץ, זה לא אותו הבית.
ישראל היא מדינה צפופה, שעוד מצטופפת והולכת במהירות שיא. אנחנו חשים בכך בטיולים ברחבי הארץ. קשה מאד למצוא אזורים שאינם הומים. קשה מאד למצוא נופים בתוליים. אהבת הארץ הולכת והופכת להיות אהבתם של שיכונים רבי קומות וצפופים.
תנאי בסיסי לאהבת הארץ הוא שתהיה ארץ. אבל ארצנו הופכת להיות מכוסה בשֹלמת בטון ומלט. ארצנו האהובה הופכת לנדל"ן. ועוד כזה שמחולק לא בשוויוניות בין יושביה.
*
ובעצם-בעצם, אף פעם זה לא זמן טוב לדבר על זהות לאומית. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, זוהי לכאורה הזהות הקלושה והמופרכת מכולם. היא מופרכת בגלל שני הכוחות הגדולים שבקיום: האֵרוֹס והמוות.
מנקודת מבטו של הארוס, מעוצמת התענוג של הארוס – כל הדברים האחרים זניחים, קטנים וקְטֵנִים, בטח ובטח שדבר חצי מופשט, מעט אוורירי, כמו "זהות לאומית".
ומנקודת המבט של המוות על אחת כמה וכמה: מה תועיל ומה תוסיף לנו זהות לאומית ביום פקודה? הן אנחנו אנשים הנוטים למות, עוד מעט וניעלם, ואתם באים אלינו במטפיזיקה מדוללת כזו! "זהות לאומית"! פִי!
איך כתב וולבק ב"כניעה": הלאומיות לעומת הדת היא כוח חלוש, זניח, ולא לחינם אבדה באירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
—
תמיד תפסתי את הזהות הלאומית כצורך, לא כערך; וכצורך פיזי בטיבו. כצורך בבית. ואפילו כצורך כחיבוק.
העולם הוא גדול גדול, נתיבות בו רבות רבות. ניתן לפרוץ קֵדמה, ניתן להרוֹס הַימה. יש מי ששואף צפונה, האחר תאוותו הנגבּה. הכל, הכל מעניין. הכל מושך.
ואין מוקד.
טוב שיש לאן לחזור. טוב שיש היכן לנוח.
ומה טוב ומה נעים שהבית שלנו מכיל חלקים כה מרשימים.
כשהייתי צעיר יותר, לפני שהיו לי ילדים, חשבתי על נושא הזהות היהודית בהקשר של טקסטים.
ברומן הראשון שלי, שפרסמתי ב-2004 בשם "ובזמן הזה" (ועסק, בעיקרו של דבר, בכוח המסמא של אֵרוֹס, אותו זה שלכאורה מוחק הכל ומכריע הכל תחתיו), ניסיתי להגדיר לעצמי (בעזרת הגיבור של הרומן העוסק בשאלה הזו) את עמדתי ביחס לזהות היהודית.
'בראש הדף רשם בכתב גדול "למה אני יהודי?". כאן שהה, לפתע פחד שכאן באמת גם ייעצר, אבל מייד ידע שכבר באזירת העוז להציב את השאלה ידע, בעצם, שתימצא לו התשובה. אבל העובדה הזו, שביטלה כביכול את הנועזות הספקנית שלו, לא באמת הציקה לו. הוא נשך את העט בשיניו ואחר כך כתב באותיות קטנות "תנ"ך" והעביר קו תחת המילה. הוא נתן למחשבותיו לשוטט בחופשיות, להיעגן רק במה שממגנט אותן מאליו, ללא ניווט הרצון. עכשיו רשם את הספרה אחת והקיף אותה בעיגול. לצדה רשם "אברהם מתמקח עם אלוהים על סדום" ובצד השורה, בסוגריים רבועים, רשם "מוסר". מתחת, בצד הספרה שתיים, רשם "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", למרות שהמשפט המצוטט חרג מהכותרת הקטנה, מהקטגוריה.
עכשיו שטפו המחשבות ביתר קלות. בצד הספרה שלוש רשם "סיפור יוסף ואחיו" ולצד השורה, בסוגריים רבועים, הוסיף "הערך הסיפורי". הוא נדד הלאה וביקש לרשום את שירת "האזינו" אבל נמנע מכך. פתאום לא ידע, לא זכר, האם התחושה הנעימה שעולה בו קשורה לכך שזו פרשיה קצרה, שבישרה תפילת שחרית קצרה יותר בבית הכנסת, או ליופייה. במקום זה, בצד הספרה ארבע, רשם "דוד מסרב לפגוע בשאול, במערה". בחמש רשם שני פסוקים ממלכים שעלו במוחו: "שלנו רבים משלהם", כפי שביקש הנביא שייוודע לנערו, ו"ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד הם". אבל אז היסס לרגע, הושיט את ידו ודפדף בתנ"ך. הוא נזף בעצמו (הציטוטים הנכונים הם "רבים אשר אתנו מאשר אותם" ו"שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם") אבל בכל זאת הותיר את הכתוב כפי שעלה בזיכרונו. בשש רשם "דוד ובת שבע" ובסוגריים רבועים רשם "גם עצם החטא וגם משל כבשת הרש". בשבע רשם, כבר בלי לבדוק אם זכרונו מדייק, את דברי שמואל לאגג, "כאשר שכלה מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". בשמונה החליט פתאום לסטות מהקטיגוריה, הוא מחק את הכותרת הקטנה "תנ"ך" וכתב בצד הספרה "פירוש הרמב"ן על התורה". בצד רשם, בסוגריים רבועים, "נבל ברשות התורה, ההקדמה לספר בראשית וכו'" […] בתשע רשם "העברית של הרמב"ם". בעשר "איוב פרק ג'", אבל לא התאפק והוסיף, מחייך לעצמו בהשתאות, בת המפגש הראשוני, "יאבד יום איוולד בו והלילה אמר הורה גבר". באחת עשרה רשם "מדרשי חז"ל", אבל פתאום לא הצליח לזכור אף מדרש ספציפי וחשב, בחרדה קצת, שאולי יש רק כמה עשרות מדרשים ראויים, שכבר נטחנו בסיטואציות שונות, כשבאו לפאר את ערך "היהדות", ולכן, שְחוקים ונכלמים על ייצוגיותם הכוזבת, הם חומקים ממנו. […] הוא נהיה קצת קצר רוח והחליט לדלג מאות שנים קדימה. בשלוש עשרה רשם "חסידות" ובסוגריים רבועים רשם "קוצק, סיפורי חסידים של הרב זווין" וגם "שמחה", אבל מייד מחק את המילה בתיעוב […] בשש עשרה רשם, לבסוף, "ספרות עברית מודרנית". וכששאל את עצמו האם אפשר להעמיס על כתפיהם של שבעה או שמונה אנשים את האחריות לגאוותו ותחושת השייכות שלו, השיב לעצמו מייד, וכמעט ללא היסוס, שכן […]ואז חשב, שבעצם כל תמצית העניין הזה, כל עיקר החשיבות של הדברים האלה שכתובים בשפתך, כל "המורשת התרבותית" העשירה שתמיד נמצאת שם, תמיד ניתן לחזור אליה, כל זה אולי אינו יותר, אך גם לא פחות, גם לא פחות, מנסִיכה של תמיסה צמיגית, חמה ונעימה, המתערסלת לה בחלל הבטן.'
ובאמת, בלי להתחייב לבחירות הטקסטואליות הספציפיות הנ"ל: הרי היהדות אכן עשירה מאד. הרי אכן לא חייבים להיות דתיים (ואפשר אף להיות אתיאיסטים!) כדי ליהנות מפירות המסורת התרבותית העשירה שלנו. הרי איוולת גדולה מאד מצדנו ופגיעה עצמית מיותרת תהיה זו אם אנו – שיכולים לקרוא בשפת המקור חלק ניכר ממסורת זו – נתכחש למסורת מפוארת שמשפיעה על מיליארדי אנשים בעולם.
ואכן אכן, השייכות הזו אינה דבר מה מופשט, אוורירי, נפוג. היא בית. היא חיבוק. היא יכולה לנסוך חמימות בחלל הבטן.
בעולם, בעולם הקר – זה לא מעט.
*
הטקסטים מקבלים את משמעותם המלאה בגלל השפה והשפה את חיוניותה מקיבוץ לאומי.
מלבד זאת ובצד זאת, האופציה הגלותית לא רק שאינה מעשית לרובנו, אלא גם, בעיניי, מאד לא נחשקת. במסה שפרסמתי ב-2005 במגזין "ארץ אחרת", ונקראת "כיצד נהייתי אחד מהרוב", הסברתי לעצמי את הציונות שלי גם כפריה של חוויית המיעוט שלי כדתי, לפני חזרתי בשאלה.
ציוני-דתי שגדל בשנות השבעים והשמונים ואפילו התשעים ידע מה פירושו של דבר להיות מיעוט, ידע זאת כחוויה בזעיר-אנפין, לא כמו אריתראי בישראל היום, לא כמו, להבדיל, יהודי בבוקרשט ב-1930 – אבל ידע. ידע כמה לא כייף זה להיות מיעוט. ולכן, באופן אינסטינקטיבי, לאחר חזרתי בשאלה, האופציה הגלותית, המיעוטית, אף פעם לא דיברה אלי. היא נראתה לי בחירה לא כנה בצהלתהּ. מיעוטיות זו חוויה לא נעימה ולעיתים אף מרעילה את רקמות הנפש העדינות. הציונות קלעה כאן ולא החטיאה לתחושה מוסרית-רגשית נכונה ובסיסית שכל הדיאספוריזם והפוסטמודרניזם המיעוטי שבעולם לא יכולים לקעקע. יש סיטואציות מיעוטיות שאין דרך להימנע מהן. אבל ממה שאפשר להימנע – כדאי להימנע.
*
היום, כשיש לי ילדים, נושא הזהות היהודית החילונית נראה לי אקוטי שבעתיים. הולדתי ילדים במקום מורכב כל כך כמו ישראל; הולדתי אותם לסקטור לא זניח אבל שמושכות השלטון אינם בידיו מזה זמן רב (למעט הפוגות קצרצרות) ושהעתיד הדמוגרפי שלו לא מבשר לו התחזקות וחזרה לשלטון (למרות שצריך לזכור שהמציאות יכולה להפתיע).
הקיום בישראל אליו הולדתי את ילדיי מסובך ועתידו מעורפל. אבל ביכולתי להעניק להם הֶקשר ועושר תרבותיים שמקומות מעטים בעולם יכולים להתחרות בו. המצב הנתון, הכפוי על ילדיי, של לידה למקום פרובלמטי, יכול להיות מומתק על ידי המשמעות שניתן למוֹץ מהאתר הייחודי הזה אליו נולדו.
אני מדגיש בפני ילדיי הקטנים: אנחנו חילונים. אני לא יודע אם יש אלוהים ובכל מקרה אני לא סומך ומסתמך על קיומו (אני אתיאיסט, אבל לילדיי אני מציג את עצמי כאגנוסטי, מסיבות חינוכיות שונות). אבל בכל זאת חשוב לי שנלמד פרשת שבוע. חשוב לי שתכירו את אגדות חז"ל. הם לא שייכים לדתיים. הם שייכים גם לנו. אני אף משחד אותם בחטיפים. בני הגדול מורד בשיעור פרשת השבוע: זה משעמם! אבל דווקא ב"כה עשו חכמינו" הוא מוצא עניין. בתי אוהבת את פרשת השבוע, ולא מוצאת עניין ב"כה עשו חכמינו". אני מגשש את דרכי בחינוכם היהודי החילוני. אבל הוא חשוב לי.
היום, כאב לילדים, אני חושב שעיקר תוכנה של הזהות היהודית צריך להישען על טקסט ועל טקס. טקס הוא דבר מה חשוב, בסיסי, בכל חברות האדם. טקס הוא דבר מה שניתן לתרגלו כל שבוע, בשבתות, והוא מְפסֵק את השנה בפיסוק מעניק הנשימה של החגים. צריך לחשוב, לחשוב הרבה, כיצד להתאים את *הטקסטים* ו*הטקסים* לתפיסת עולם לא דתית. לפעמים זה פשוט (אגדות חז"ל מלאות במסרים חברתיים נפלאים, מסרים על ענוה, על עזרה לעניים, על חשיבות אמירת האמת, או מסרים נפלאים על חשיבות הלימוד בחיים; בקשת החירות של חנוכה וזו שמגולמת ביציאת מצרים היא ערך אוניברסלי יקר בעל פנים לאומיות, שבעצם, במובנים רבים, הומצא על ידי הלאום שלנו). אך לפעמים זה מסובך. ולפעמים בלתי אפשרי (למשל, חלק מהטקסטים היהודיים שמעודדים הסתמכות על הקב"ה וניסיו; למשל, פרשיות הקורבנות ב"ויקרא"; למשל, ה"אתה בחרתנו" כפשוטו של הקידוש, אותו "אתה בחרתנו" שברנר כתב שהיה מוחק אותו בתאוותנות מכל הסידורים).
אבל בשביל עצמי, אני מנסה. ובשביל ילדיי.
איני יודע אם ועד כמה אצליח. אבל זה תפקידי כאב: לקשר אותם לעולם, לקשר אותם לקיום, ליצור להם בו בית, להעניק להם בו חיבוק.
*
מול הפונדמנטליזם הדתי, מול הנוקשות הדתית, מול האובדנות הפטליסטית החרדית ומול ההסתמכות על הכוח ועל השם יתברך – ואי ההתחשבות במוסר ההומניסטי – ביחסים עם הפלסטינים, שבחלקיה הקיצוניים, שכעת בשלטון, של הציונות הדתית (הסקטור) – יש להיאבק בעוצמה.
יש לצאת להפגין. יש להיאבק בכל הדרכים שמאפשרת הדמוקרטיה. ואם, חלילה, המחנה השולט כעת יחרוג בבוטות מכללי המשחק הדמוקרטי, יש גם אפשרויות לא אלימות אחרות למחאה.
אבל במאבק כזה באורתודוקסיה אובדנית, אבותינו, היהודים שביקשו לשמר את זהותם היהודית אך גם להיות מודרניים ורציונליים, נאבקו בעבר ולעיתים קרובות ניצחו או לפחות לא הפסידו. תנועת "ההשכלה" העברית ניהלה מאבק מר עם האורתודוקסיה היהודית לאורך המאה ה-19 ובהחלט לא הפסידה. לאחריה, הלאומיות הציונית החילונית (או זו שלא טמנה את ראשה בחול השמרנות והנוקשות הדתיות), ניצחה את יריבתה האורתודוקסית וצדקה ממנה בניתוחה ההיסטורי. ואותם אורתודוקסים שלא שעו לניתוחי הציונים (כמו גם אוטונומיסטים ובונדיסטים ומתבוללים) – עלו בעשן המשרפות.
אבל לַפַייט המרשים שנתנה "ההשכלה" העברית ולאחריה הלאומיות היהודית המודרנית, בראש ובראשונה הציונות, לאורתודוקסיה היהודית – היה גורם מסייע אחד מרכזי. למשכילים ולהוגי הציונות לא היו רגשי נחיתות בפני האורתודקסים, כאלה הנובעים מפערי ידע. הם שחו כדגים במים בעולם היהודי והשיבו מלחמה שערה מתוך המורשת היהודית.
לאחרונה, בעקבות קריאה חוזרת ומתפעלת בכתבי "אחד העם", הגעתי לערך הוויקיפדיה שיש על שמו. שם מצאתי את האנקדוטה הבאה:
המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוֹד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין.
לא רק שאחד העם בקיא בשפת האדמו"ר החב"די. אלא שהווֹרט החידודי שלו מוצלח יותר. והחב"דניקים התרשמו כל כך ממנו עד כדי כך ששימרו את המסורת הזו.
אכן, אחד העם היה תלמיד חכם יהודי והוגה ציוני אתיאיסט כאחד. הסמכות שלו נבעה משני חלקי ההגדרתו.
הנקודה הזו חזרה והתחדדה לי כשקראתי לא מזמן את היצירה הקלאסית "מגלה טמירין".
"מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי מתוחכם ושנון, שפירסם ב-1819 המשכיל הגליצאי יוסף פרל. זו יצירה עברית קלאסית, רומן-במכתבים אנטי-חסידי מבריק, שבו, באמצעות מכתבים שמיוחסים לעשרות חסידים (בדויים), מותקפת החסידות (שהייתה אז תנועה צעירה יחסית), שהדבקים בה מוצגים כאנשים ערומים, תאבי כוח, חמדנים ולעיתים נואפים, שלא בוחלים באמצעים על מנת להכפיש את מתנגדיהם הם.
הרומן כתוב בעברית שמחקה את העברית הקלוקלת או הייחודית של כתבי החסידים עצמם (שפרל היה בקיא בה כבשבילי נהרדעא). "מגלה טמירין" מזכיר לנו כך את הכוח הרוחני היהודי השכוח כיום במדינת ישראל: את "ההשכלה" העברית בגבורתה. "ההשכלה" שנלחמה בכלים שנונים ובידע רב בקלקלות אורח החיים הדתי (במקרה הזה החסידות), ללא רגשי נחיתות וללא הרכנת ראש מפני ה"אחרות" החרדית.
מחשבה דומה עוררה בי הקריאה לא מזמן בחיים הזז (1898-1973). קובץ מסיפוריו בשם "הנעלם" ראה אור לאחרונה. בסיפור הנועל את הקובץ ושהעניק לו את שמו, סיפור קצר מספטמבר 1973 (רגע לפני המלחמה), מסופר על קיבוצניק שחזר ממלחמה אחרת (ששת הימים כנראה), שבה נהרגו חבריו, והוא מחפש דרך והלום ספקות אידיאולוגיים. הצעיר מתגלגל לירושלים ועומד על סיפה של חזרה בתשובה. הזז אמנם לא פותר לצעיר את לבטיו, אבל הוא מציג אותם בעמקות וללא מורא וחולש גם בסמכותיות על הידע הרוחני שאוחזים בו הרבנים שאורי הקיבוצניק מתייעץ איתם.
הזז ופרל – כשביניהם נמתחות 150 שנה, ואחד העם בתווך – מייצגים עידנים בהם אינטלקטואלים יהודים חילונים ידעו להילחם עם יריביהם האורתודוקסים בכלי נשקם שלהם, כבניהו בן יהוידע, להבדיל, שהיכה את המצרי בחניתו שלו. ידעו להילחם ביריביהם – ויכלו להם.
כך שהידע היהודי – מלבד הערך העצמי שיש בחטיבות נרחבות של היהדות, וזה העיקר – הוא גם כלי נשק במלחמת הרעיונות שלנו ושל בנינו אחרינו. אם נמלא את עגלתנו ועגלתם של בנינו הם לא יחושו חסרי אונים ומתפעלים מהעגלה האורתודקסית, שבה שוכנים מיני מאכל מזינים ליד ירקות ופירות שאבד עליהם הכלח והם אף מסוכנים לבריאות.
*
בהקשר זה עלי להעיר על התרשמות עגומה שיש לי. יש לי תחושה – והלוואי והיא תוזם – שהציבור החילוני בישראל זנח ערך חיוני ואוניברסלי אחד, שאכן קשור בטבורו גם למורשת היהודית, והוא אהבת הלימוד. לימוד כשלעצמו. הרושם שיש לי הוא שאנחנו מחנכים את ילדינו בחינוך רגשי וערכי (לקבלת הזולת ולחברותיות – חינוך שאיני מזלזל בו כשלעצמו). שחלקנו דוחפים את ילדינו למקצועות שמובטחת בהם הכנסה בעתיד, כמו מתמטיקה, מחשבים ואנגלית. אבל אהבת הלימוד לשמו – תכונה "יהודית" מסורתית – אהבת לימוד היסטוריה ומדעי הטבע, תרבויות זרות ותנ"ך, מתמטיקה צרופה ופסגות הספרות האנגלית וכיוצא בזה – הצטיינות לימודית לשמה – אינה ערך חשוב עוד אצלנו, החילונים. מכמה כיוונים אני מקבל בשנים האחרונות אישור לחשד שלי: בבתי הספר של הציונות הדתית לומדים טוב יותר – לימודי חול! – מאשר בבתי הספר החילונים.
ההטפה שלי כאן לחינוך יהודי חילוני עשיר נובעת גם מהרצון להחזיר את ערך הלימוד לחברה החילונית שלנו ולחינוך של ילדינו. וההתנגדות שיש לחינוך יהודי חילוני, יש לזכור, ניצבת לעיתים על כתפי "הענק" (בלשון סגי נהור) של זלזול והזנחה כלליים של פעילות אינטלקטואלית. לא חשש מ"הדתה" – אלא אדישות כללית כלפי השכלה.
עלינו כחילונים לחזור ולחתור גם למצוינות אינטלקטואלית, בידע יהודי ובידע כללי. הן לגופו של עניין והן כדי שנוכל לעמוד בגאווה באתגרי מלחמת הרעיונות והתרבות הישראלית.
*
חשוב לי להבהיר שכשאני מדבר על זהות יהודית חילונית היא אינה ניצבת כנגד הזהות *הישראלית* – אלא הולכת איתה בצוותא חדא. אני מנסה לחנך את ילדיי להיכרות עם הזֶמֶר הישראלי לא פחות משאני מבקש ללמד אותם "פרשת השבוע". השיר האהוב על בני בן השמונה הוא, כרגע, "בשעה שכזו" (של יענקלה רוטבליט וגרי אקשטיין בביצוע אריק סיני). ואכן, הישגי הזמר העברי (והרוק העברי בפרט) הם משיאי התרבות היהודית של כל הדורות, בעיניי. כמו שכך הם גם פסגות הספרות הישראלית.
למעשה, התרבות הישראלית בשיאיה היא בדיוק מה שאני רואה לנגד עיניי כשאני מדבר על זהות יהודית חילונית: תרבות מודרנית שספחה לתוכה את המסורת היהודית ומתחייה ממנה וממשיכה אותה.
*
הממשלה הימנית והדתית ביותר בתולדות ישראל הוקמה אך זה עתה. החששות רבים. וצריך להיות ערניים ודרוכים להגיב.
ועם זאת, יש להבדיל בין פחדים ואסונות קרבים אמיתיים לבין הבאסה הכללית והקושי הפשוט להיות בצד המפסיד; צריך להבחין בין ספּינים לבין שינויים טקטוניים; צריך להבחין בין מעשים לגיטימיים של שלטון נבחר למעשים שאינם כאלה; וצריך תמיד לזכור שאנחנו חיים בעידן שמניעים כלכליים ואקזיסטנציאליסטיים כאחד גורמים לחברה שלנו לחוות כל רגע כמעט כרגע "שיא", כסנסציה שלא הייתה כמותה וכו'.
ואחרי זה אחזור ואומר: צריך בהחלט להיות ערניים ודרוכים להגיב.
זאת ועוד: החברה הישראלית אכן מחולקת ל"שבטים". אבל "שבטים" בהיסטוריה שלנו שיתפו פעולה ביניהם. יהודה ובנימין הסתדרו קרוב ל-400 שנה יחדיו. עשרת השבטים הנותרים הקימו ממלכה ששרדה יותר מ-200 שנה. לא צריך גם להגזים בתיאור שסעי ושבטי החברה. אנחנו מדברים באותה שפה, ויש אינספור גשרים תרבותיים, עסקיים, חברתיים, משפחתיים בין המחנות. איני פוסל צעדים הגנתיים שנשמעים לאחרונה המדברים על השגת "אוטונומיה חילונית" במישור המוניציפלי. אך גם צריך להותיר את הדלת פתוחה, את המעברים מאווררים.
*
בעולם הטיפול הפסיכולוגי רווח הביטוי: קבלה של *"החלקיות"* שבחיים. המטפל מנסה להביא את המטופל – שבמוחו נעוצות פנטזיות על עולם מושלם – לקבל את זה שישנם דברים טובים בחייו אבל לא הכל הוא כזה, לקבל את *"החלקיות"* של המציאות, את *"חלקיות"* מימוש הפנטזיה.
הרגש הלאומי היהודי-חילוני אינו זה שייחלנו לו בפנטזיות שלנו. הוא "חלקי" מאד.
ראשית, הוא שונה מאד מזה שמפעם בשבטים האחרים שסביבנו. הוא בעצם לא ממש "לאומי". הוא של שבט מסוים בלאום.
גם הארץ שאיווינו לנו לשבתה אינה זו שראו אבות הציונות לפני מאה ומשהו שנה. היא ארץ צפופה. בחלקה הגדול לא יפה.
ואיך, לקראת גיל חמישים, מצליחים להמתיק את האֵרוס, ולעדן סוף סוף את התשוקה לטובת הרגש הלאומי ולעשות מה שגיבורו של ברנר (ששאלת הארוס מטרידה מאד את גיבוריו האחרים), "אובד עצות" מ"מכאן ומכאן", הכריז שהצליח לעשות? ("זאת אהבת האומה ועינויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מעינויי האהבה האחרת של איזה וֶרטֶר").
ואיך מחשלים את חיבורך לסיפור היהודי אל מול אימת המוות מרוקן כל הערכים? כנגד אימת המוות?
הרגש הלאומי היהודי החילוני לא מושלם, הוא חלקי. אבל אפילו בחלקיות הזו הוא נראה לי חיוני לקיומנו פה.
חיוני – תרתי משמע.