מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני מבקר ואני אוהב לאכול. אבל מה אני יותר? חידה היא. ואולי לא לנו, בני תמותה, לפתור את כל מסתורי היקום וישותנו בתוכו. לפעמים ניתן לשלב בין שני התארים, ניתן לשלב בין ביקורת לאכילה, אך לא אפרט כיצד ואניח לקוראיי להשתולל עם דמיונם באפשרויות הקומבינציה השונות. אולם לאחרונה הזדמן לי שילוב נוסף בין ביקורת לאהבת אכילה ובו אני כן רוצה לשתף אתכם.
בשנה האחרונה אני קורא הרבה מבקרי ספרות אמריקאים גדולים על מנת לראות מאסטרים בפעולה ואולי לשאוב מעט השראה מענקי העבר (היו גם מבקרי ספרות עבריים גדולים, כמובן, אבל אותם אני בדרך כלל מכיר). אני קורא את אדמונד וילסון, לסלי פידלר, אירווינג האו ובייחוד אני נהנה מליונל טרילינג. טרילינג (1905-1975) היה מבקר ספרות יהודי-אמריקאי מרכזי ומפורסם בשעתו. הוא ראה את עצמו, במובן מסוים, ממשיכו של המבקר האנגלי בן המאה ה-19, מתיו ארנולד, עליו הוא אף כתב את ספרו הראשון. לפי התפיסה של ארנולד-טרילינג הספרות היא המדיום המועדף להצגת סוגיות מוראליות וחברתיות במלוא מורכבותן. הספרות לא מנותקת מהמציאות, היא אינה אוטונומית כמו בגישות שונות של "אמנות לשם אמנות", אלא מקיימת עם המציאות יחסים הדוקים, אם כמבקרת של המציאות ואם כמבטאת את מלוא סתירותיה ומורכבותה.
והנה, במסה אחת שלו על המשורר ג'ון קיטס, "The Poet as Hero" שמה, נמצא שילוב מעניין מאד בין אכילה לביקורת. קיטס עצמו, מציין טרילינג, אהב לאכול והתייחס באינטנסיביות לתאוות האכילה שלו בכתביו. זה עניין נדיר בקרב משוררים, מדגיש טרילינג. משוררים אינם מתייחסים בהרחבה כזו להעדפותיהם בענייני אכילה. אמנם מטפורות מתחום האכילה משמשות אותנו לציון חוויות מרכזיות בחיים: אנחנו "רעבים" לאהבה; האוהבים "טורפים זה את זה בעיניהם"; אמהות מכריזות שהן היו יכולות "לאכול את ילדיהן" מרוב אהבה; התבוסה "מרה כלענה"; לחם ומלח הם סימבול לשלום ולנאמנות; את הצער אנו שותים מ"כוס הייסורים"; חסד נופל עלינו כ"מן מהשמים" וכו'.
אבל הדוגמה האחרונה מרמזת גם על האמביוולנטיות של התרבות המערבית ביחס לאכול. טרילינג מעיר בחריפות שאנו, אם אנו משתמשים במטפורה האחרונה, לא אומרים שחסד נפל עלינו "כשליו מהשמים" אלא "כמן". והרי גם השליו בא מהשמים לבני ישראל? מדוע נדחק מקומו וזכרונו? זאת, מבאר טרילינג, משום שהשליו הוא גשמי מדי, בשרי מדי, ארצי יותר מאשר המן, ולקשר בין השמים לבין שליו נראה לנו לא הולם, לא כמו הקישור בין המן הלא-ארצי לבין אותם שמים. המשורר ייטס אמר ששירתו של קיטס מזכירה לו "ילד שפרצופו דבוק לחלון ראווה של חנות ממתקים". הוא אמר זאת בחצי-ביקורת, כי אכן, כאמור, ההתעסקות של קיטס באוכל, שימושו, למשל, במילה "מעדנים" (dainties) לתיאור כל סוגי התענוגות, כולל תענוגי הרוח והספרות בכללם, הינם חריגים בקרב משוררים. הרי בדמיוננו משוררים, מוסיף אני, הם אנשים רוחניים, נטולי משקל, כמעט ניתקים מהקרקע בריחוף. הטיפוס האצ"גי בקרב המשוררים, הרזה והסגוף, רווח יותר, כמדומה, מהטיפוס העגלגל, הביאליקי. חשבו על זה: כמה משוררים שמנמנים יש?
החשדנות כלפי האוכל, טוען טרילינג, נובעת מכך שתאוות האוכל היא הפרימיטיבית ביותר מבין תשוקותינו. זוהי התשוקה היחידה של ינקותנו והתעסקות מופרזת באוכל בבגרותנו מרמזת בעיני רבים על התמדת הפסיביות וההתעסקות-העצמית של המצב התינוקי. לכן הזללן ב"תופת" של דאנטה נידון לעונש המבזה ביותר. לכן מבקרי התרבות החומרנית המודרנית כמו ט.ס. אליוט, אלדוס האקסלי וגרהאם גרין, כשהם רוצים לבטא את האינפנטיליות והמטריאליזם של תרבות זו מתארים דמויות בעלות עניין מופרז באוכל.
אבל קיטס לא היה שותף לחששות הללו, לפחד שהתעסקות נפרזת באוכל היא סוג של ילדותיות פסיבית ונרקיסיסטית. אוכל היה עבור קיטס היסוד והמטפורה כאחד לאושר אנושי. לכן, למשל, הוא כותב במכתביו שהלב "הוא הפטמה שממנה התבונה והדעת יונקים את זהותם", לכן, למשל, הוא מדבר בשיריו על "חוש הטעם של האינטלקט שלי".
משורר כלבבי. לאכול אותו.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

מדי כמה חודשים, כך נצפה ממושבי בקצה מזרח, מתפרסמת באחד מכתבי העת האמריקאים המשובחים – סצנה עיתונאית, שמאותו קצה מזרח, מעוררת קנאה – כתבה נרחבת על השלכות ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות שאנו עדים להן בשנים האחרונות. הטון של חלק ניכר מהכתבות הללו כלפי ההתפתחויות הטכנולוגיות הוא ביקורתי וחשדני. אולם, במיטבן, לא מדובר בעמדות טכנופוביות גרידא, אלא בפרישת טיעונים מנומקים. כתבה דומה, מאת סטיבן מארץ', התפרסמה זה עתה במגזין "the Atlantic" והיא עוסקת בפייסבוק. כותרתה: "האם פייסבוק גורמת לנו להיות בודדים?" ואתם יכולים לקוראה בשלמותה כאן:
http://www.theatlantic.com/magazine/archive/2012/05/is-facebook-making-us-lonely/8930/

מארץ' פותח את כתבתו בסיפור אמיתי שהתפרסם בעיתונות בארה"ב: שחקנית עבר מוכרת יחסית של בי-מוביז נמצאה בביתה בלוס אנג'לס כשהיא מתה זה קרוב לשנה. הגופה המתפוררת נמצאה בצד מחשב פתוח. משחקנית לשעבר בסרטי אימה, כותב מארץ', היא הפכה לאחר מותה למגלמת אימתו של העידן שלנו: פחדנו מבדידות. ללא קהילה ומשפחה, היחסים היחידים שהשחקנית לשעבר ניהלה היו יחסים וירטואליים עם מעריציה. האם ניתן לראות בדוגמת הקיצון הזו סימבול לכך שיחסינו, כתוצאה מהדומיננטיות של אתרים כמו פייסבוק, הופכים לרבים ונרחבים יותר אך גם לרדודים יותר? הרי ישנה איזו דיאלקטיקה מעניינת בכך שהאינטרנט מאפשר לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו מחד גיסא אך לקיים קשרים עם כל העולם מאידך גיסא. הדיאלקטיקה הזו זכתה כבר במחקר לשם, מצטט מארץ', "פרדוקס האינטרנט". אבל מה האינטרנט יותר? יותר מנתק או יותר מקשר? מארץ' מנסה ומצליח לא להיות דמגוגי כשהוא בוחן את הסוגיה. הוא מנסה לגבש עמדה בעקבות כמה מחקרים עדכניים בסוגיית הבדידות בכלל והקשר בינה לשימוש באינטרנט בפרט. הוא מצטט, ראשית, מחקרים המדברים על עלייה ניכרת בתחושות הבדידות בעשור האחרון. בהמשך מתייחס מארץ' למחקרים שעוסקים באופן ספציפי יותר בפייסבוק. מחקר אוסטרלי, למשל, מצא כי משתמשי פייסבוק אופייניים נוטים לחוש פחות בודדים מבחינה חברתית מהממוצע. אך מאידך, אותו מחקר מצא כי משתמשי פייסבוק חשים הרבה יותר מהממוצע שקשריהם עם משפחותיהם אינם מספקים. אותו מחקר גם מצא כי אנשים שחשים בודדים נוטים לבלות בפייסבוק זמן רב יותר מאשר אנשים שחשים בודדים פחות. מחקר אחר, אמריקאי הפעם, מציין כי ככל שפעילותך בפייסבוק אקטיבית יותר, למשל מורכבת מתכתובות אישיות או כתיבת תגובות מילוליות לסטטוסים של אנשים אחרים (לעומת הסתפקות ב"לייק"), כך השימוש בפייסבוק מעשיר מבחינה חברתית ומפחית בדידות. ואילו צריכה פסיבית של "פייסבוק" יכולה להגביר תחושות של בדידות ואף לעודד דיכאון. חוקר בדידות אמריקאי מרכזי, ג'ון קסיופו מאוניברסיטת שיקגו (אני מקווה שאני מתעתק את השם Cacioppo נכון), טוען כי האמונה שאתר אינטרנט יכול להפיג את בדידותנו היא אווילית. במחקר שערך קסיופו נמצא כי ככל שכמות הפגישות פנים מול פנים מתוך כלל האינטראקציות שמנהל אדם גדולה יותר כן קטנה תחושת הבדידות שלו. לעומת זאת, ככל שגדולה כמות האינטראקציות הוירטואליות מתוך כלל האינטראקציות כן גדלה תחושת הבדידות. אך ממצא זה כשלעצמו אינו מלמד אותנו שרשתות חברתיות הן דבר "רע", מדגיש קסיופו. הוא מלמד אותנו שהרשתות מועילות למי שמשתמש בהן ככלי לצורכי פגישת פנים אל פנים, אך מזיקות למי שמשתמש בהן כתחליף ל"דבר האמיתי" שהוא המפגש הלא וירטואלי.
המאמר מאלף ומומלץ לקריאה. אבל אני רוצה להציע מחשבה בכיוון נוסף. ב"פייסבוק" לא צריך רק להתבונן דרך הקטגוריות של "בדידות" לעומת "חברותיות". "פייסבוק" עונה על צורך מרכזי אחר, שאינו קשור ישירות לקטגוריות הללו. זהו הצורך בהפגת שעמום. אנשים משתמשים בפייסבוק לא רק על מנת לקבל תשומת לב או להכיר אנשים אחרים. אנשים משתמשים ב"פייסבוק" כדי לעשות משהו עם הזמן הפנוי שלהם. היחסים הווירטואלים אינם רק תחליף, מספק או לא, ל"דבר האמיתי". היחסים הבינאישיים ב"פייסבוק" אינם, פעמים רבות, בכלל המטרה. האינטראקציות הבינאישיות ב"פייסבוק" הן, פעמים רבות, רק האמצעי, אמצעי להעברת הזמן.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

א
יש משפט ביומנים של וירג'יניה וולף, שראו אור בעברית לפני כמה שנים (הוצאת "כתר"; תרגום: אלינוער ברגר), שמאז קראתיו לא נותן לי מנוח. את מראה המקום המדויק איני מאתר לצערי, אבל המשפט הולך בערך כך: "החלטתי לא לבוז לעולם למה שאיני מסוגלת להשיגו".
חלק ממהלך החיים הבריא גורם לנו, פעמים רבות, לבוז למה שמעבר ליכולותינו. כך, באופן בריא, אם כי לא תמיד מדויק, מתארים לעצמם אנשים בעלי קשיי פרנסה את חיי העשירים כמנוונים ומשועממים ולא אותנטיים ועסיסיים כמו חייהם שלהם. כך, למשל, בחורה שהכרתי לפני שנים ארוכות הייתה נוהגת לומר על מסיבה שבה לא זכתה בתשומת לב מספקת: "נכנסתי לשם ואף אחד לא מצא חן בעיניי – אז הלכתי". את המציאות, כלומר את העובדה שהיא לא זכתה לתשומת לב, היא עיוותה, מבלי להיות מודעת לכך, להיפוכה. העיוות הזה, שכולנו מתעוותים בו, כולנו ממעיטים פעמים רבות בערכם של מצבים או אנשים שממעיטים את דמותנו – הנו תנאי לבריאות נפשית. אבל הוא בכל זאת עיוות המציאות. להצליח להתבונן במציאות כהווייתה ולא לקרוס תחתיך, להצליח לא לבוז למה שאינך מסוגל להשיגו, כדברי וירג'יניה וולף, ועם זאת לא לבוז לעצמך – זו מדרגה רוחנית נדירה. מה מרוויחים מזה? ראשית, ריאליזם צונן והכרת מציאות. אולי גם דרבון לשאפתנות. ואולי, בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר – יכולת להכיל את כל הטוב והזוהר בתוככי הנפש, יכולת להתמלא מעושר העולם בלב פנימה, בלי להזדקק לבעלות עליו.

ב
ראיתי בינתיים את הפרק הראשון מ"מראה שחורה", הסדרה הבריטית המדוברת של הבי.בי.סי, שעוסקת בהשלכות הקודרות שיש לטכנולוגיה על חיינו, סדרה שמנויי "הוט" יכולים לראותה על שלושת פרקיה. בפרק הראשון חוטפים טרוריסטים את הנסיכה הבריטית ומציבים אולטימטום בפני ראש הממשלה הבריטי: עליו לבצע אקט משפיל ופורנוגראפי לעיני האומה כולה, ולא – הנסיכה תירצח. התגובה האינסטינקטיבית שלי בתום הצפייה הייתה שה"הייפ", כמו שאומרים הצעירים, סביב הסדרה מוגזם למדי. כלומר, הוא מוגזם למדי כי הסדרה מוגזמת למדי. והסדרה מוגזמת למדי כי על מנת ליצור דרמה צריך להגזים. אבל השפעתה של הטכנולוגיה על חיינו, השפעה אדירה ללא ספק, ניכרת דווקא בדרכי עקיפין וטיפין-טיפין וקמעה-קמעה. למשל, עידוד האובססיביות והתלות בדעת אחרים שמעודדים המייל, הסלולארי או פייסבוק. למה כוונתי? למשל לזה: כמה פעמים ביום אתם בודקים מייל? באיזו תדירות אתם רצים לחקוק את הגיגיכם בפייסבוק? כמה פעמים נדמה לכם שהסלולר רטט אך בעצם הוא לא? נוסף על כך, לא ברור לי עד תום האם הפרק הזה מגיב בעדכניות לטכנולוגיות החדשות ממש, כמו שהוא מתיימר לעשות. הרי, לכאורה, הפרק הזה שייך לעידן הטלוויזיה יותר מאשר לעידן האינטרנט. כלומר, עיקר הדרמה, המעשה שנתבע לעשות ראש הממשלה הבריטי, אמור להתרחש בטלוויזיה. אבל משהו הפריע לחוות הדעת השלילית שלי על הפרק. משהו בכל זאת היה חזק שם. אבל מה? אחרי זמן מה הבנתי: היסוד המטריד ביותר בפרק, לטעמי, הוא המחשה בוטה ונוראה של הפרת הפרטיות. ראש הממשלה הבריטי נתבע לעשות מעשה פרטי לעיני כל האומה. אמנם הוא נתבע לעשות זאת בטלוויזיה, אבל בכך יש מטפורה לניהול הגובר והולך של חיינו הפרטיים לעיני כל באמצעי מדיה החדישים יותר.

ג
פרויד טען כי הפסיכואנליזה היא המכה השלישית שספגה האנושות לגאוותה מהמדע. לאחר שקופרניקוס לימד את בני האדם שכוכב הלכת שלהם אינו במרכז היקום, לאחר שדרווין טען כי האדם אינו נפלה מממלכת החי, באה הפסיכואנליזה וגרסה שהאדם אף אינו אדון בביתו שלו, כלומר בנפשו פנימה: הלא-מודע מושל בו ואליו תשוקתו. אבל, לעניות דעתי, פרויד שגה בזאת. הפסיכואנליזה דווקא מוסיפה לכבוד האדם. ההכרה שאנו ישויות מורכבות מאד, שיש בנו יותר ממה שנראה על פני השטח, שלקיום שלנו יש כובד וסמיכות, שאנו יצורים מסתוריים מאד, ההכרה בכל זה דווקא יכולה להיות מרוממת רוח.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

חסר לי בן בהגדה. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: חכם, רשע, שאינו יודע לשאול ותם. חסר לי הבן הספקן.
חלק גדול בחברה שלנו מורכב מאנשים דעתניים מאד, אנשים שיודעים בדיוק מה נכון לעשות בכל דבר ועניין, אנשים "חכמים" שרואים את הצד השני כ"רשעים" ומולם, באותו צד שני, אנשים "חכמים" שרואים דווקא את הצד הראשון כ"רשעים". ואילו חלק אחר בחברה הוא תם או אינו יודע לשאול, כלומר אדיש, אינרטי או לא מתיימר. אבל ישנה עוד אפשרות להתייחס לחלק מהחיים הציבוריים בכלל ואף לדילמות בחיים הפרטיים בפרט: דרך הספקנות. כלומר, להכיר לעומק את הדעות השונות בנושא מסוים, ושלא כמו התם או השאינו יודע לשאול: לבחון אותן תוך מעורבות גדולה – ועדיין לא להכריע ביניהן. זאת משום שחלק גדול מהמחלוקות בענייני ציבור, כמו גם מהקונפליקטים בחיינו הפרטיים, מורכב משני ערכים שמתנגשים ביניהם. חלק גדול מהמחלוקות והקונפליקטים הוא נגזרות של הקונפליקט הבסיסי בין היחיד לבין "האחר" והחברה. המחלוקת בכלכלה, למשל, בין הליברליזם לסוציאליזם, היא מחלוקת בין עמידה על זכות הפרט לבין דאגה לרווחתה של החברה. ואילו הדילמות הפרטיות שלנו, ביחס לקשרינו הזוגיים, למשל, הן התנגשות בין האני המבקש להיות חופשי לבין האני המבקש או מחויב להיות קשור לאחר. אי הכרעה בסוגיות הללו או אחרות נתפס בעיני "החכמים" כהתנהגות ירודה; אם אינה התנהגות של "רשע" גמור, הרי שלכל היותר היא התנהגות של "תם" או "שאינו יודע לשאול". אבל יש, כאמור, עוד אופציה; יש, כאמור, בן חמישי, שגם אותו כדאי להושיב לשולחן הסדר: "הבן הספקן".
אחד הקטעים המצוטטים ביותר בספרות האנגלית הוא קטע ממכתב שכתב המשורר הרומנטי ג'ון קיטס (1795-1821). בקטע הזה טבע קיטס את המנוח "כישרון שלילי" (Negative Capability), ככישרון הכרחי לאמן. מהו "כישרון שלילי" ואיך דבר שלילי יכול להיחשב כישרון? כך כתב קיטס: “באחת הכתה בי המחשבה מהי התכונה שיוצרת איש מעלה, במיוחד בתחום הספרות, תכונה ששייקספיר היה בעליה באופן מרשים כל כך – אני מתכוון לכישרון שלילי, יכולתו של אדם לשהות בתוך אי ודאויות, מסתורין, ספקות". הסופר האמריקאי הדגול, סקוט פיצג'ראלד, מעריץ גדול של קיטס, נתן ל"כישרון השלילי" ביטוי נוסף. במסה שפרסם כתב כך: “המבחן לאינטליגנציה מהמעלה הראשונה הוא יכולתה לאחוז בשני רעיונות מנוגדים בו זמנית – ועדיין לשמר את יכולתה לתפקד".
"הכישרון השלילי", כפי שכותב קיטס, הוא כישרון הכרחי במיוחד לאיש ספרות. לולא יכול היה שייקספיר להתבונן בסיטואציות אנושיות מנקודות מבט שונות, ומעולמות ערכים שונים, לא היה יכול לכתוב את יצירותיו הגדולות, שבהן אכן מתנגשים עולמות ערכים ונקודות מבט. הנאום של שיילוק, ב"הסוחר מונציה", הוא דוגמה טובה לכך. שיילוק הוא "הגיבור הרע" של היצירה. אבל הנאום הזה כל כך טוב (“אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?” וכו'), ששיילוק, בסופו של חשבון, מעורר אהדה יותר מיריביו במחזה, אולי אף כנגד רצונו של שייקספיר.
אבל "הכישרון השלילי" שקיטס איתר יכול להיות גם אחת מתרומותיה הגדולות של הספרות לחיים בכלל: ערעורם של עמדות נחרצות, של להט מוסרי פנטי, של המחשבה שיש דרך אחת ויחידה לראיית הדברים.
חסרונותיו של "הכישרון השלילי" – ברורים. "הכישרון השלילי " בולם הכרעות במצבים שבהם אכן צריך להכריע. אבל כדאי להושיב את "הבן הספקן", בעל "הכישרון השלילי", לשולחן הסדר משלוש סיבות. הראשונה: על מנת שגם במצבים שבהם אנחנו מחויבים להכריע, נדאג שהכרעתנו תיעשה במינימום הפגיעה בערך שאותו דחינו מפני הערך שהעדפנו. השנייה, על מנת שנזכיר לעצמנו את האופי הטרגי הלא-פתיר שיש לצדדים מסוימים בקיום האנושי. השלישית, על מנת שנלמד ליהנות מתענוגות ההתבוננות במורכבות הדברים ולא ניחפז לרוץ הישר לחרוץ דעה או לפעול בעולם המעשה.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשנה כתבתי מאמר ביקורת ארוך על ספר העיון של ג'ונתן ספרן-פויר, “לאכול בעלי חיים". הספר הוא מניפסט צמחוני, שנשען על תיאור הזוועות הכרוכות בגידול בעלי חיים לאכילה בעולם שלנו. גידול בעלי חיים בעשורים האחרונים, טוען ספרן-פויר, הפך לתעשייה, תעשייה המכונה "חקלאות תעשייתית". זוהי שיטה "שבה חיות – שמוחזקות במקרים רבים ברבבותיהן, או אפילו בקבוצות של מאות אלפים – מהונדסות גנטית, תנועתן מוגבלת והן מוזנות בתפריטים לא טבעיים (שכמעט תמיד מכילים תרופות שונות)", כלשונו. ספרן-פויר מבקש לעקור מראשנו את הדימוי הפסטורלי של החוואי, המגדל חיות לצורכי אכילה ולפני כן מוציאן לרעות באחו בשלווה או מספק את כל צורכיהן הטבעיים. גידול חיות למאכל הפך לעסק אכזרי-קר, מתוכנן בקפידה למקסם רווחים תוך מינימום תשומות. רווחתם של בעלי החיים לפני שחיטתם אינה ניצבת כלל לנגד עיני המגדלים. מנחה אותם רק הדרך הזולה והיעילה ביותר לגדלם ולפטמם.
זה ספר משכנע למדי בכמה מטיעוניו ובעיקר תיאוריו. ובכל זאת הוא גם צדקני והנו חלק מפוריטניות מערבית חדשה. חבויה בו גם תפיסה אוטופית של האנושות, כמי שמסוגלת להתנהגות מוסרית עילאית. בביקורתי על הספר העליתי את התהייה האם אכן אנו, בני האדם, יכולים לשאוף להתנהגות מוסרית נקייה מרבב, מבלי לשלם על כך מחיר. העליתי את ההשערה שאכילת בעלי חיים היא סוג של שחרור תוקפנות, שאם ייאסר לחלוטין ישתחרר במקום אחר. על דרך ההומור – אך בכל בדיחה יש שמץ של אמת – משמשת כראייה ל"חוק שימור התוקפנות" שהצעתי, התנהגותם הצדקנית-תוקפנית של חלק קטן מהצמחונים כלפי אחיהם אוכלי הבשר. האם רק מחאה עניינית יש כאן? או תירוץ מושלם לבטא סלידה ושטנה ותוקפנות, במעטה אידאולוגי-מוסרי?
חלפה שנה ואני עברתי דירה. ובדירתי החדשה ישנו מטבח כמו שצריך, בשונה מדירתי הקודמת בה הייתה "נישה" מטבחית עלובה שבגינה הסתפקתי בבישולים אלמנטריים ביותר. התחלתי, לראשונה בחיי, לבשל גם דברים מורכבים יותר מפסטה ואורז בשלל ווריאציות. התחלתי לבשל גם בשר.
ואז גיליתי שני דברים על בשר, שלא הייתי ער להם קודם, עת עיקר אכילת הבשר שלי הייתה במסעדות או אצל קרובים וחברים. הדבר הראשון: בשר הוא מוצר זול יחסית. בעוד שבאכילה בחוץ מנות הבשר יקרות בדרך כלל, הרי שקניית עוף ואפילו בקר, להכנה ביתית, היא הוצאה לא גבוהה, בייחוד בהשוואה לטירוף המחירים הכללי של מוצרי הצריכה בישראל ביתנו.
אך הדבר השני שגיליתי, העיב על שמחת הגילוי הראשון: קניית בשר טרי והתעסקות אתו מעמתות אותך באופן בלתי אמצעי עם מקורו, עם היותו יצור-חי לשעבר. השיא מבחינתי התרחש בשבוע שעבר, כשהחלטתי להכין לעצמי סטייקים בבית. ביקשתי מהקצב נתחי אנטרקוט והוא המליץ דווקא על נתחי צוואר בקר חתוכים לסטייקים. פיקת הגרוגרת שלי נסוגה בחיישנות אינסטינקטיבית. אבל שמעתי בעצתו.
הכנתי את הסטייקים, תוך כדי שאני מייחל שטיגונם יוביל לטשטוש מהיר של מקורם החייתי, להתמרתם לדבר מה ניטרלי יותר.
ואז התחלתי לאכול אותם. אבל פעולת האכילה והלעיסה הולידה במוחי חיזיון כמעט פסיכוטי. וזהו החיזיון: אני לועס ומניע את פיקת הגרוגרת שלי בשעת הלעיסה. אך מה שאני לועס כרגע בגרוני היה בעצמו גרון שלעס והניע את פיקת הגרוגרת שלו. האם מעלי יימצא פעם מישהו שיניע את פיקת הגרוגרת שלו בשעה שהוא ילעס את פיקת הגרוגרת שלי?
אין לי עמדה ברורה ביחס לאכילת בשר כתוצאה מהחוויה המעט מערערת הזו. זה בעיניי, עדיין, עניין מורכב מאד, שנוגע בנושאים עמוקים ותובעי עיון כמו הסוגיה שהזכרתי, על אודות התוקפנות, או סוגיית "מותר האדם", סוגיה לא פשוטה בכלל, כפי שסבורים אולי חלק מהצמחונים, אלה הסבורים שקל ואף נחוץ להוריד את "נזר הבריאה" היומרני מראשי בני האדם ושלכך לא תהיינה תוצאות חמורות.
אין לי עמדה ברורה בעניין. אבל אני יודע, שלפחות בשבועות הקרובים אתקשה מאד באכילת בשר ואולי אוותר על האכילה מכל וכל.