מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

תל אביב

תל אביב משתנה. העיר הנהנתנית שאליה הגעתי בסוף שנות התשעים עברה תמורה מהותית. המחאה החברתית, אותה מלחמת יום הכיפור במהופך, כלומר הפתעה שפרצה משום מקום כביכול אבל הפעם הפתעה לטובה, הינה הפתעה בעיקר בגלל המיקום. מי היה מאמין בשנות התשעים שמתל אביב תיפתח המחאה. בדיעבד הכל הגיוני: מעמד הביניים נחלק לשניים. אלה שחיים טוב יחסית ואלה שמתרוששים והולכים והעתיד נראה להם מקדיר והולך. אותו מעמד ביניים צעיר מרושש, או כזה שחוזה שבעתיד לא ישתנה מצבו, הצית את המחאה. והוא תל אביבי.
הוא תל אביבי מהסיבה הזו: במעמד הביניים שהצית את המחאה בולטים אנשי המקצועות היצירתיים. אמנם למחאה הצטרפו עד מהרה אנשים רבים שחפצים בחיים שאינם מרדף מתנשף אחר הבטחת איכות החיים הבסיסית במדינה מתוקנת, אבל המובילים היו אותם אנשי המקצועות היצירתיים. ואלה מטיבם אנשים שרוצים לומר דבר מה. כלומר, אנשים שיכולים פחות מאחרים להגמיש את אישיותם המקצועית לדרישות השוק. האינדיבידואליות שלהם תמחה נגד ויתור כזה ויש להניח שהמחאה הזו של האישיות גם לא תאפשר להם תפקוד טוב במקצועות ש"השוק" תובע. ואותם אנשי המקצועות היצירתיים חיים בדרך כלל בסביבה אורבאנית, מטרופלינית. והמטרופולין הישראלי היחיד הראוי לשם זה הינה תל אביב.
זה מעמד הביניים התל אביבי המרושש והחדש. והוא רציני מאד. בקפה בו אני עובד ובו אני כותב גם את הטור הזה , מבקרת לעתים גם אחת ממנהיגות המחאה הבולטות. יום אחד היא התיישבה לידי עם חברה ובעל כורחי שמעתי את שיחתן. אמנם לא אצילי לצותת ובטח לצטט שיחה שהגיעה לאוזניך בלא כוונת הדוברות. אבל, כאמור, השיחה הגיעה לאוזני בעל כורחי ויותר חשוב: היא הייתה שיחה מרשימה. "אני רוצה לדעת הכל, הכל", אמרה החברה, "איך החינוך עובד במדינות אחרות, למשל. קראת את הכתבה על פינלנד?". מנהיגת המחאה הנהנה והשתיים שקעו בשיחה על תחלואות מערכת החינוך בארץ ועל הדרכים לשיפורה. "טוב", צחקה החברה, "שם בסקנדינביה ברור שזה מוצלח, כי נשים מנהלות את זה". האזנתי וחשבתי לעצמי ששיחות כאלו, על מצבו של "כלל ישראל", לא ייחלתי ולא פיללתי שאשמע אי פעם בתל אביב. אותם אלה שמנידים בראשם לעומת התל אביבים "המפונקים" אינם מבינים את התהליך ההיסטורי שמתחולל מול עיניהם. תל אביב נפלגה לשניים: חלק שבע יחסית, שאמנם אוהד לעתים את המחאה בקול רפה, אך לעומתו עולה חלק חדש, מרושש, זועם. ואגב, בתוך החלק הזה לא זניח מקומם של המהגרים אליו ממקומות אחרים: חוזרים בשאלה מהחברה החרדית והציונית-דתית, מהגרים "מזרחיים" ו"רוסיים" מהפרובינציה וכיוצא בזה. כיוון שמאז ימי התיכון והילדות, אז הפגנתי בהפגנות ימין רבות מספור, לא ראיתי אנרגיות כאלו ודבקות אידיאולוגית כזו כפי שנוכחתי לראותן בקיץ שעבר והנוכחי, אפשר לייחס חלק מהתופעה לנוכחותם של צעירים שאכן גדלו בסביבות אידיאולוגיות לוהטות.
האנרגיות של המחאה בקיץ שעבר וגם בקיץ הזה היו בחלקן זועמות ומיוזעות. תל אביבי מיוזע – את זה הכרתי. תל אביבי זועם ומיוזע – זה דבר חדש. "בעיקר בעיניים של הגברים", אמרה לי ידידתי ששהתה שבועות רצופים במאהל רוטשילד בשנה שעברה, "ראית לפעמים משהו קשה, זעם שהיה בו גם משהו מפחיד-מיני".
הדיאלקטיקה של ההיסטוריה פעלה לטעמי כך: בצד השינויים הדמוגרפיים שפועלים לצמצום כוחה של מי שהייתה השדרה המרכזית של הישראליות, התרוששות מעמד הביניים, שבחזיתו מעמד הביניים היצירתי, הפכה את התל אביביות לסקטור בין סקטורים. אין רק "ערבים", "מתנחלים", "רוסים", "חרדים" ו"מזרחים". כעת יש גם "תל אביבים", כלומר אותו חלק שהיה בעבר לוז הישראליות וכעת, עקב התרוששותו ופגיעותו, חש עצמו כסקטור נוסף. התהליך הזה, ב"עורמת ההיסטוריה", אינו תהליך רע. פתאום גם התל אביבים הפכו לסקטור. כלומר גם הם הפכו להיות מיעוט, גם הם הפכו להיות "המשוגע עם האקדח". וגם בהם צריך להתחשב, כפי שצריך להתחשב בקבוצות לחץ מאורגנות אחרות. ולמרבה המזל, "המשוגע עם האקדח" הזה רוצה דווקא בשיפור החיים לכלל האזרחים. כלומר, יש סיכוי שהסקטור הזה יהיה מה שהיה הפרולטריון בתיאוריה המרקסיסטית, שכונה בעגה ההיא "סובייקט ההיסטוריה". יש סיכוי שהסקטור החדש הזה יוביל שינוי כללי בחברה הישראלית.

טור אחרון

זהו טורי האחרון במסגרת זו. יחס מיוחד היה לי לכתיבה ב"מקור ראשון", בטור "מבקר חופשי", אותו כתבתי בין 2004 ל-2007 (וזו הזדמנות להצהיר שהקרדיט על הבחירה המוצלחת של שם הטור ההוא מגיע לאמנון לורד) ובטור הנוכחי, "בא לבקר", אותו כתבתי בשנה וקצת האחרונה. היחס המיוחד נבע, קודם כל, בגלל שידעתי שאמי ואחיי לבטח קוראים אותו (או כך אני מניח. אבחן אותם בפגישה המשפחתית הבאה). אבל גם בגלל ש"מקור ראשון" הוא העיתון של הציבור ("ציבור", מילה שמסגירה שאכן אתה בא מ"ציבור") שהיה כור-מחצבתי, כמו ש(לא) אומרים. למעשה, פרסומיי הראשונים הופיעו בעיתון של אותו "ציבור", אמנם קטן בהרבה מ"מקור ראשון". בזמן שעוד למדתי בישיבה בבית אל, ב-1992, פרסמתי בכתב העת של היישוב השכן "עט עופרה" כמה שירים. אניח לביוגרפים לאתרם. הכתיבה לחברה שהיית פעם חלק ממנה מורכבת ומאתגרת. אני מניח שחלק מדבריי הרתיעו או אף, אם איני מחמיא לעצמי, עיצבנו. זאת למרות שאינני, בחיים ובכתיבה, חובב גדול של פרובוקציות. אבל קיבלתי גם כמה וכמה תגובות אוהדות ומחממות לב. אני מקווה שנתראה בעתיד במסגרת זו או אחרת.

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אוטופיה

יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?

ירושלים – תיקון

קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

התחנה המרכזית בירושלים

בסמסטר שהסתיים זה עתה העברתי סדנה לביקורת תרבות ואמנות ב"בצלאל" שבירושלים. כך קרה, שלראשונה זה שנים רבות, ביקרתי בעיר הבירה לפחות פעם בשבוע. הביקור השבועי חשף אותי לשינויים שחלו בירושלים מאז התקופה האחרונה ששהיתי בה רבות לפני כמעט עשור וחצי. השינויים בצבצו כבר בעורק התחבורה הציבורית החשוב ביותר שמחבר את תל אביב לירושלים, קו 480. בנסיעתי הראשונה לעיר הקודש, העיר אחד הנוסעים, יהודי מבוגר, מזוקן ודתי, לנהג על השירים שהתנגנו ברדיו. השירים הללו התנגנו לא בקול רם במיוחד אך לא בחרישיות. היהודי המבוגר מחה ולא בצורה עדינה על השירים והגיע מהר מאד לאמירות גורפות שמקורן בהקשר המיידי של הנסיעה באוטובוס לא היה ברור עד תום: "לא יעזור לכם כלום", הוא אמר לנהג, "זו מדינה יהודית". "מי זה 'לכם'?!" תהה הנהג. אבל היהודי המבוגר לא ענה לו: "תסגור את הרדיו או שתשים שירים אחרים, זו מדינה יהודית". אך אז שלף הנהג שחום העור קלף מנצח: "אבל אני לא יהודי! וזו גם המדינה שלי". הוויכוח שכך, המענה של הנהג נותר ללא מענה אך הוא גם הנמיך מעט את המוזיקה, בחצי-פשרה. בנסיעה אחרת בקו הזה, הפעם מירושלים לתל אביב, הושמע הרדיו שוב בקול יחסית גדול. היה נדמה לי שמדובר במהדורת חדשות של אחד הערוצים המסחריים המשודרת ברדיו. האינטונציה המעצבנת של קרייני החדשות, המטעימים את דבריהם במנגינה השגורה בפיהם, כאילו, אני מהרהר לפעמים, הם מדברים לילדים מפגרים שצריך להטעים להם מילה מילה, הייתה זו המוכרת. אלא שמשהו בתכנים העיר אותי מתרדמתי: בראש החדשות דווח על הלוויית גדול תורה חרדי. אחר כך רואיין בניזרי, שיצא כמדומני אז מהכלא, בראיון אוהד. התבוננתי בנהג: הפעם התחלפו התפקידים ודווקא הנהג חבש כיפה גדולה של "מתחזקים". הבנתי שאני עד לתופעה סוציולוגית מרתקת: מהדורת חדשות חרדית שנעשית כולה, מבחינה צורנית, כחיקוי למהדורות החדשות בערוצים המסחריים. בכל מקרה, קו 480 הפך כבר הוא לזירת מפגש ולעתים חיכוך בין חרדים ודתיים לחילוניים. כאילו הדמוגרפיה ממחישה את עצמה בכך שירושלים הדחוסה כבר זולגת מכל עבריה, שולחת מפלים לכיוון תל אביב. אבל החוויה החשובה ביותר מבחינתי ביחס לירושלים בהווה היא התחנה המרכזית בירושלים. וזו חוויה מדכאת. ההמולה, הצפיפות, היעדר החוש האסתטי, חוסר הסדר ומעל הכול התחושה של עוני ו-low life. ישנה כאן איזו שלומיאליות בסיסית בכניסה לתחנה, בתור לבדיקת התיקים. התור הזה מבולגן, לא מוסדר, כולו על הרחוב, והוא יוצר תחושה של צאן-אדם המבקש להידחק למכלאה. זה עניין שאפשר לתקנו, אך הוא מעיד על היעדר חוש אסתטי בקרב הרשויות. הבדיקה היא הכרחית כמובן, לנוכח הפיגועים שעברו על העיר המיוסרת הזו, אבל ניתן להסדיר זאת בצורה מכבדת יותר. אך מה שלא ניתן להסדיר באמצעות שינוי קוסמטי הוא את התמונה המובהקת של עולם שלישי שמציגה מהתחנה המרכזית. את העוני והכיעור שנובע מעוני – את זה לא ניתן לייפות במטה קסם. ירושלים ענייה משזכרתי אותה. דתייה יותר וענייה יותר מהעיר שהכרתי לפני עשור וחצי. בנסיעה אחת ברכבת הקלה החדשה, שממנה התפעלתי מאד, ניכר הפער ביתר הדגשה, הפער בין אמצעי תחבורה מתוחכם ו"אירופאי" לאוכלוסייה דלה ומרובה. אני אוהב את ירושלים ומתרגש מנופיה ומאתריה. אבל המראות בתחנה המרכזית, וגם בשכונות החרדיות שאליהן מזדחל האוטובוס הנוסע להר הצופים (משום מה לא חושבים פרנסי העיר שתלמידי האוניברסיטה זכאים לקו מהיר וישיר לאוניברסיטה), הם מראות מדכדכים. אני יודע שמכר שלי, בחור חרדי ראוי להערצה, עושה עבודת קודש בניסיון לשנות את היחס של החברה החרדית לעבודה. השינוי הזה הכרחי. מעולם לא חשבתי שאני, איש ספרות שיחסו, כמו יחסיהם של אנשי ספרות רבים, לעבודה הוא אמביוולנטי (פעם מנחם בן כתב הגדרה קולעת למשורר: "מי הוא משורר? משורר הוא אדם שלא אוהב לעבוד"), יטיף להכרח בעבודה. אבל הדלות והכיעור הירושלמיים ממחישים היטב את המצב: אדם לעמל יולד, ואם לא יוליד עמל מתוכו אך כן יוליד בנים ובנות לרוב– לאומללות יולד.

משל בלי נמשל

היום הארוך בשנה כבר מאחורינו. 21 ביוני. האין זה מוזר שבתודעתנו שיאי הקיץ הם יולי ואוגוסט, ולעתים גם "שלהי דקייטא שקשים מקייטא", דהיינו ספטמבר, בעוד ששיא הקיץ הרשמי כבר חלף-עבר? איני בקיא במטאורולוגיה. אני מניח שיש הסבר לכך ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה. אבל אני מוצא בזה משל פיוטי נפלא: אנו מצפים לעתים לאירוע גדול שיתרגש עלינו בעוד אינני חלים וחשים שהשיא כבר נמצא מאחורינו. אבל מה הנמשל? אולי זה יהיה נמשל הולם: אמיל זולא, ברומן "היצירה", רומן שראה אור ב-1886, תיאר את מאבקו של צייר להכרה. דמות הצייר מבוססת על סזאן, חברו של זולא באותה עת. והנה, אם אני זוכר נכון, באחד הרגעים ברומן, הצייר שזכה סוף סוף להכרה והערצה פוגש בציירים צעירים ושאפתניים המביעים את תקוותם שגם הם יגיעו למעמדו יום אחד. "אינכם מבינים", אומר להם הצייר המבוגר, "שעכשיו אתם מצויים בשיא חייכם? בשנות היצירה והמאבק, כשאתם לבדכם מול הבד המתוח, לבדכם מול עצמכם. התהילה היא ריקה לעומת החיפוש והתעייה וחדוות הגילוי". הנה הנמשל שחיפשתי למשל היום הארוך בשנה: מה שנראה כשיא – חל הרבה אחרי שהשיא האמיתי כבר חלף-עבר.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני שבוע ערכנו אזכרה לאבי. במשפחתנו מתקיים בזעיר אנפין מה שהטיח מנדלי מוכר ספרים בכנסת ישראל, שדווקא עם בוא ימי האביב, השמחה והאור מתחילין ישראל בתעניותיהם. ואכן במשפחתנו, בעקבות סדרה של טרגדיות, דווקא הקיץ המופז הפך להיות מה שמכונה אצלנו בהומור מריר: "עונת האזכרות".
הייתי סמוך לבר מצווה שלי כשאבי נפטר וכיום אני סמוך לפי שלוש מכך, כלומר שליש מחיי עד כה עברו עלי בצוותא עם אבי ושני שלישים בלעדיו. אני מציין את זה לא רק לגופו של תאריך "עגול". אבי הוריש לי במותו חשיבה אריתמטית ואף סוג של נומרולוגיה. בגיל עשרים וארבע חרדתי מכך שהגעתי למחצית מגילו בשעת מותו. בגיל 33 מכך שהגעתי לגילו בשעה שהתחתן – ואני ברווקותי. ואילו לפני שנה ציינתי לעצמי שרבע מאה חלפה כבר מהסתלקותו.
האבל שלנו, שלנו-כולנו כוונתי, מגוון בגילוייו. עד שנות העשרים שלי הוא התאפיין אצלי בכך שאחת לשנה, בלי קשר לתאריך האזכרה, ולא תמיד משום שעלה בי זיכרון קונקרטי של אבי או שמישהו העלה את זכרו בפני, פרץ מתוכי, כמו גייזר קפריזי, שאין לדעת מתי יזנק, געגוע חונק. הייתי מתפתל במיטתי, אם הדבר אירע בלילה, או פורש לקרן זווית, אם הדבר אירע ברשות הרבים, ולוחש לעצמי, נשנק: "אבא שלי, אני מתגעגע אליך, אני כל כך מתגעגע אליך, לאן הלכת?". לפעמים היו הדמעות המציפות מלוות כמו בפנייה מסבירה לנוכח אנונימי: "אבא שלי מת, אני מתגעגע לאבא שלי". באותם רגעים חשתי לפתע בנוכחותו הגופנית, בעיקר את זיפי פניו ורכות שפמו כמו מתחככים בפני. ואחר כך היה הכל מתכסה במהירות עד לפעם הבאה. כמו בתנועה חטופה של אנשים צנועים שגילו שחשפו דבר מה לא יאה, הכל היה מתכסה בהרף עין ועובדת מותו של אבי חזרה כביכול להיות במוחי אחת ממיליון העובדות שנאגרות במוחנו. כמו, למשל, העובדה שבירת מדינת ניו יורק היא דווקא אולבני כך גם לי דווקא אין אבא.
כמו ביחס להרבה עובדות בסיסיות בחיינו שאינן זכורות לנו ביומיום, למשל חשיבות חסדי האטמוספרה לחיים על פני כדור הארץ, כך גם אני לא מודע בבירור להשלכות מותו של אבי על חיי. כמונו כולנו שמודעים לגרביטציה, לכך שאיננו יכולים לרחף סתם כך מעל האדמה, כך גם אני מודע לדברים המתבקשים יותר שנובעים ממות אבי, לכך, למשל, שהעיסוק שלי בגבריות ומשמעותה נובע מכך שבגיל ההתבגרות לא עמד מול עיני מודל אבהי. אבל לגבי דברים רבים אחרים אינני מודע להשלכות המוות הזה אף שוודאי לי שהן קיימות; ואם להמשיך במטפורה שלעיל, אני מפנטז לעתים על חיים בכוכבים אחרים, מבלי לזכור את אי אפשריותם בגלל היעדר אותה אטמוספרה.
בשנים האחרונות זיכרון אבי בא אלי לעתים דרך שירים שאהב, ואותם אני שומע לפעמים בערבי שבתות כשמושמעים ברדיו שירים עבריים ישנים: במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו, אור הירח על ההר, עופרה חזה שאבי ציין פעם שהוא אוהב את שירה "שמור נא עלינו כמו ילדים". אך מה היה אבי חושב עלי היום? על העדפותיי התרבותיות, למשל, שאני חולק עם קוראיי מעל דפים אלה? קל וחומר על בחירות אחרות שעשיתי בחיים? האם היינו מתווכחים? האם היינו קרובים?
כמה הכרתי בעצם את אבי? אני שואל את עצמי ומתחייב בפעם האלף לצאת למסע בקרב חבריו ומכיריו שיספרו לי עליו, יודע שהשנים חולפות והעובדה שטרם עשיתי זאת אולי נובעת לא רק מטרדות החיים אלא מסיבה עמוקה יותר, מהשבת נטישה תחת נטישה, מכעס על אבי שהסתלק כך ממני, כעס שאינני מצליח לחוש בו במודע עד עצם היום הזה.
כמה הכרתי בעצם את אבי? בשנים שחלפו ניסיתי להתחקות אחריו לפי הספרייה שלו שהותיר בביתנו. הש"ס שקיבל מסבו הרב החיפאי ובו למדתי אף אני בשנים שאחר פטירתו; ביוגרפיה של בן גוריון שזכור לי שקרא פעם; "שיח לוחמים" שבמבט לאחור מפתיע-ולא-מפתיע שהיה בביתנו; חוות דעתו השלילית על "מסילת ישרים" של רמח"ל, כספר שסימן עבורו את ההפחדות ומוסריות היתר שמנזקקים לה לעתים בישיבות; ספרי הביולוגיה והכימיה שמהם למד ולימד (למד ולימד, בצד תלמוד, דווקא בתיכון חילוני); ספר השירים של משה טבנקין שנתן במתנה לאמי עם הקדשה אוהבת. אך השירים שאהב והספרים שהותיר מציירים דיוקן חסר מאד שאף בלוויית זיכרונותיי לא יוצא ממעומעמות.
לאחרונה נזכרתי באבי בעקבות הגילויים הדוחים של שנאת זרים שהתחוללו לנגד עינינו בשבועות האחרונים. אבי שהיה בוגר ישיבת מרכז הרב וממקימי תנועת "התחייה", אבי שאליו הצטרפתי להפגנות של הימין ולהקמות התנחלויות, אבי שאחריו הלכה משפחתנו לחבל ימית על מנת "לעצור את הנסיגה מסיני", מאבי לא זכור לי ששמעתי מעולם דיבור גזעני כלפי פלשתינאים (למעט אולי ביטויי כעס אחרי אירועים רצחניים). זיכרון אחר דווקא זכור לי: היה בכפרנו בית חרושת זעיר לצעצועים שפועל ערבי עבד בו. כל אימת שנהג אבי והיה רואה את הפועל יוצא מהמפעל היה עוצר ברכבו ונותן לו טרמפ. זכורה לי כילד ההפתעה מכך שאבי והפועל נהגו אף לנהל ביניהם שיחה לבבית. "אבו אסעד" קרא הפועל לאבי על שמי, בכורו, "אבי האריה". ואני התגאיתי בכך שאני זה שהענקתי לאבי את שמו והשתוממתי על ששם זה כמעט וזהה לשמו של אויבינו מצפון.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשבועיים כתבתי כאן על אוכל והיום על טכנולוגיה. מה הקשר? אין, וזו הנקודה. במובנים רבים כל השינויים הטכנולוגיים העצומים, שאנו עדים להם בשנים האחרונות, אינם שינויים אמיתיים כל עוד עובדות הקיום הבסיסיות אינן משתנות: עובדת המוות, הצורך שלנו במזון, זקיקותנו לאהבה, חובתנו לעבוד, רדיפתנו אחר האושר החמקמק. לטעמי, הטכנולוגיה היחידה הדרמטית באמת של השנים האחרונות אינה האינטרנט, אלא התרופות הפסיכיאטריות. זו טכנולוגיה שלפחות מתיימרת לעסוק בדבר מה מהותי: הפחתת סבל. ואילו רוב רובם של שימושי הטכנולוגיה החדשה האחרים הינם אמצעים מוצלחים במקרה הטוב, שאינם משנים את המטרות עצמן, או הסחות דעת במקרה הפחות טוב. אלה האחרונים יכולים להיחשב מהותיים רק אם אוחזים בהשקפה העגומה שאחד הרכיבים הבסיסיים בקיום האנושי, כפי שאכן טען שופנהאואר, הוא השעמום והצורך בהפגתו. אמנם חלק גדול מהטכנולוגיות של העידן שלנו הנן טכנולוגיות תקשורת במהותן (סלולרי, פייסבוק וכד'), ולפיכך כאלה שנוגעות כביכול ביכולותינו המוגברות כעת להשיג אהבה. אבל התוצאה היא אמביוולנטית: ריבוי האפשרויות החדש והסטת הכובד הפנימי לכיוון "האחר", יוצרים מועקות חדשות. ואילו הנוכחות המרכזית של הפורנו באינטרנט, כפי שכתבתי כאן בעבר, מפשיטה את המיניות מהדיאלוגיות שלה, כך שלא ברור מי יוצא בפני מי, השכר בפני ההפסד או ההיפך. זאת מבלי להזכיר כעת את הבעיות האחרות של הפורנו. בכל מקרה, פורנו של אוכל עוד לא הומצא.
הסדרה הבריטית "בלאק מירור", שמשודרת ב"הוט וי.או.די" זה כבר כמה חודשים, נטלה על עצמה לעסוק בהשלכות הטכנולוגיה על חיינו. זו אינה יצירת מופת אבל היא סדרה רצינית ואחד האירועים התרבותיים החשובים של השנה האחרונה. הסדרה בת שלושה פרקים עצמאיים ונגעתי כאן בעבר בפרק הראשון שלה. אני רוצה להעיר כמה הערות על שני הפרקים האחרים. הפרק השני מציג עולם עתידני מסויט שחלק מהסיוטיות שלו נובע מכך שהוא הקצנה, רק הקצנה, של העולם שכולנו מכירים: עולם שבו אנו עובדים קשה מאד, לעתים בעבודה משעממת, בעוד מוחנו מדורדר בבידור נחות, מטומטם בתכנים פרסומיים ומפוטם בפנטזיות הימלטות בדמות הפיכה לסלבריטאים (בעולם העתידני שבפרק, צפייה בתחרות "כוכב נולד" מעסיקה את כלל האוכלוסייה). שני דברים ראויים לציון בפרק הזה. הראשון הוא ההצגה המשכנעת של העתיד (ובמשתמע: חלק מההווה שלנו) כמציאות טוטליטרית. הפרק מתאר מציאות ג'ורג' אורוולית של שליטה מוחלטת על חיי האזרחים ועל תודעתם. אבל מה שמדהים הוא שאת הדיסטופיה של אורוול, שכוונה כלפי חברות טוטאליטריות (הקומוניזם הרוסי, למשל), מתאים הפרק לגרסה מוקצנת של הדמוקרטיות הליברליות והקפיטליסטיות של המערב. ואכן, חשבו רק על התכנים הפרסומיים שאנו מפוטמים בהם ברצון ומאונס בחיי היומיום והמיזוג בין הדיסטופיה האורווליאנית לעולם החופשי והחופשי-כביכול שלנו אינו נראה מופרך. התמה השנייה הראויה לציון היא השימוש במיניות. הפרק מדגים איך צייתנותם של האזרחים מוגשמת, בין השאר, באמצעות סימומם בתכנים מיניים בוטים. אבל השימוש במיניות, טוען הפרק בתבונה בסב-טקסט, לא רק נועד לסימום פשוט של התודעה. המיניות הלא-פרסונאלית היא האויבת של האינדיווידואליזם (ושל האהבה האינדיווידואלית) ולכן משתמשים בה ככלי להאחדה ולמניעת מרי. בנוסף, המיניות, בהיותה כוח עצום, הופכת בתודעת האזרחים לאלגורית לכוח של בעלי העוצמה ולכן מעודדת בדרך נוספת את צייתנותם וכניעתם של הראשונים.
הפרק השלישי מציג עולם שבו פיתוח טכנולוגי מאפשר לנו לתעד את כל הקורה לנו בחיים. בעל החושד שאשתו בוגדת בו מפשפש באובססיביות בתיעוד הזה על מנת למצוא ראיות לבגידתה. הפרק החכם הזה ממחיש דבר מה בסיסי שדפוק בתפיסת העולם של חלק מ"הקדמה" הטכנולוגית: המחשבה ש"יותר" פירושו "יותר טוב". חלק גדול מהמנגנונים הנפשיים שלנו נוצרו על מנת שנסלק מתודעתנו עומס של מידע או רגש. המנגנונים הפסיכולוגיים של "הכחשה" ו"הדחקה", למשל, נוצרו במיוחד בשביל זה. והנה, בעולם שבו הכל מתועד ו"הכחשה" ו"הדחקה" אינן אפשריות עוד, החיים הופכים לגיהינום. יותר זה פחות.