ארכיון קטגוריה: מאמרים בנושאים ספרותיים

מאמרי ב"השילוח" על "המלכות" של עמנואל קארר

כתבתי ב"השילוח" על "המלכות" של עמנואל קארר ועל היחס בין אוטופיקשן לדת. להלן כמה פסקאות ואחריהן הקישור למאמר המלא:

הרי גם הסופר הטוב ביותר, המצליח ביותר, נתקל במכשול של אנושיותו, של הפחד מקץ "האני" שלו שעליו הוא השליך את יהבו.

"הדבר קרה לי בזמן שבו הייתי מוקף מכל עבר במה שמקובל לראותו כאושר גמור", כותב טולסטוי ב'וידוי' שלו המספר על חזרתו שלו בתשובה:"זה קרה כשטרם מלאו לי חמישים. הייתה לי אישה טובה, אוהבת ונאהבת, ילדים טובים, אחוזה גדולה, שצמחה ושגשגה בלא מאמץ מצדי. קרוביי ומכריי כיבדו אותי יותר מאי-פעם, זרים הפליגו בשבחיי ויכולתי לסבור שעשיתי לי שם, בלי להשלות את עצמי יתר על המידה. ואם אין די בכך, לא רק שלא סבלתי מחולי גופני או רוחני, אלא נהפוך הוא, נהניתי מכוח רוחני וגופני, שכמותו הזדמן לי לראות לעתים נדירות בבני גילי … דווקא במצב כזה הגעתי לידי כך שלא הייתי מסוגל לחיות, וכיוון שפחדתי מהמוות, נאלצתי לנקוט תחבולות כנגד עצמי כדי לא ליטול את חיי במו ידיי". ('כתבי הגות', בהוצאת כרמל, מרוסית: דינה מרקון, עמ' 44)

משבר אמצע החיים שטולסטוי נקלע אליו ויצא ממנו אדם מאמין (בגרסה נוצרית נונקונפורמיסטית משלו) היה משבר חריף עד מאוד, כפי שניתן ללמוד מהמשפטים האחרונים. העולם כמו נתרוקן לפתע. "האני" כמו נתרוקן לפתע.

"היום, כשאני נזכר באותה עת", כותב טולסטוי על חייו לפני המשבר,"אני רואה בבירור שאמונתי – מה שהניע את חיי לבד מאינסטינקטים חייתיים – אמונתי האמיתית היחידה באותה עת הייתה אמונה בשכלול עצמי. … הכול התחיל, כמובן, בשכלול עצמי מוסרי ורוחני, אך עד מהרה החליף אותו שכלול באשר הוא, כלומר, רצון להיות טוב יותר בעיני אנשים אחרים. מהר מאוד השאיפה הזאת להיות טוב יותר בעיני בני אדם התחלפה ברצון להיות חזק מבני אדם אחרים, כלומר, יותר מהולל, יותר חשוב ויותר עשיר מאחרים". (טולסטוי, שם, עמ' 35–36)

גם סופר כמו טולסטוי, בשיא כוחו ותהילתו, פונה אל הדת כש"האני" כבר לא מספק. כי ישנם רגעים בחיים, רגעי אימה, ששום דבר בהם לא מספק.

——–

אני מבקש לטעון טענה פרובוקטיבית. אני סבור שאנשים בעלי השקפת עולם חילונית נוטים יותר לשאפתנות ופגיעים לפיכך יותר לתכונות אופי הקשורות לנטייה זו: נרקיסיזם, גאווה, תחרותיות, אהבה-עצמית. ואני סבור שחלק ממעלותיו של הספר של קארר טמון בהמחשה של אותו "משחק סכום אפס" בין האמונה הדתית לאמונה ב"אני".אבל לפני שאמשיך אני מחויב להסביר את עמדתי המלאה. אני סבור שכפי שיש חטאים שנוטים לעתים להתלוות להשקפת עולם חילונית, כך ישנם כאלה שכרוכים לעיתים בהשקפת העולם הדתית. מלבד טיפוח ילדותיות (כפי שטען פרויד במסתו האנטי-דתית, "עתידה של אשליה") ופטליזם חדל-מעש המסתמך על חסדי שמיים, ישנם בהחלט גם נרקיסיזם ואגואיזם דתיים; אלא שהללו הם מסוג מעט שונה, פחות פרסונלי מזה "החילוני". מי שמרגיש את עצמו כ"בן למקום", המְתַקשר עם "אביו שבשמיים" ישירות, או מי שסבור שעמו הוא "עם סגולה" (סבור כך בצורה פשטנית), עלול לגלוש להתנהגות אטומה כלפי רעהו או כלפי לאום אחר.

ועוד הערת הבהרה: כשאני כותב על השאפתנות, התחרותיות, הנרקיסיזם והגאווה כתכונות המצטוותות ביתר קלות להשקפת עולם חילונית, אני רוצה גם להוסיף שלעיתים, ברגעיה הקודרים והחשוכים של הנשמה, באותם רגעים שאותם מתאר טולסטוי, שבהם החיים נראים כמהתלה אחת גדולה, רגעים שבהם אנחנו מתמלאים באימת מוות זוחלת ומקפיאה, ברגעים האלה אין, לעיתים, מבחינה פסיכולוגית, מזור טוב יותר מלשוב ולחדש בנו את תחושת כבודנו העצמי, ולפעמים חד וחלק את שאפתנותנו הארצית. לעיתים, זוהי התרופה הבדוקה לרגע האימה הללו. ועם תרופות לא מתווכחים, גם אם הן עשויות מחומרים נחותים.

אבל בחזרה לקו הטיעון המרכזי. כשקארר מספר על כך שיש בו צד נרקיסיסטי ("כל כמה שאהיה נרקיסיסט, ריק, יהיר, ואסתובב כמו טווס בפסטיבל קאן"), כשהוא כותב על ההבדל בינו לבין חברו הנוטה לדת, הרווה, כך –

"ההבדל העצום בין הרווה לביני אינו רק בכך שאני חי בסגידה ובדאגה מתמדת לעצמי, אלא שאני מאמין באמונה שלמה בעצמי הזה. איני מכיר דבר חוץ מאותו 'אני', ואני מאמין שה'אני' הזה קיים. הרווה פחות. או, איך לומר? – הוא לא מייחס חשיבות כה רבה לאותו איש שנקרא הרווה קְלֶר, שלפני שנים ספורות עוד לא היה, שבקרוב יפסיק להתקיים" (עמ' 310)

– הוא נוגע בהבדל עקרוני, בהשלכות עמוקות על הפסיכולוגיה האישית של השקפות העולם החילונית וזו הדתית.האדם החילוני, שאינו מאמין בעולם הבא, שאינו מאמין באב שבשמיים שמנהיג את עולמו, נוטה משום כך יותר לייחס משקל לחייו בעולם הזה ולהצלחותיו בעולם הזה ויודע שהצלחותיו תלויות רק בו עצמו ולא ייעשו על ידי איש מלבדו. ושוב אדגיש: אין הכוונה להכליל ולטעון שאנשים חילונים מרוכזים יותר בעצמם ובטח לא לטעון כי הם פחות מוסריים, כמו גם שאין הכוונה שאנשים דתיים אינם אמביציוזיים וכו'. אני רק מצביע על קשר אמיץ שקיים לדעתי בין השקפת העולם הכוללת של אדם לבין הפסיכולוגיה האישית שלו שנענית לה. השקפת העולם הכללית הופכת את הנפש הפרטית לכר בעל פוטנציאל פורה יותר למגמות כאלה ולא אחרות.בכל אופן, את הטענה שלי אני מבקש לטעון גם באופן ממוקד יותר ותחום לספרות זמננו; בסיוע 'המלכות' ניתן להבין דבר מהותי על הכתיבה האישית בזמננו.

ה"אוטופיקשן" (כתיבה אוטוביוגרפית חופשית, הנוטלת לה רשות להמציא ולא רק לתעד), או האוטוביוגרפיה, שכותב קארר, עומדת בניגוד עקרוני לעולם הדתי שהוא מתאר. במילים אחרות: קארר יוצר הצמדה פורה בניגודיותה בין פריסת תולדות ראשית הנצרות לבין גלילת סיפורו האישי. כי הכתיבה האישית היא אכן "חילונית" בטיבה, ולכן עומדת בניגוד לקורותיהם ורעיונותיהם של פאולוס ולוקס. מצד אחד, הכתיבה האישית היא אכן כתיבה "נרקיסיסטית", תיאור נפתולי מאבקיו של הסופר לאושר בעולם הזה. אך מצד שני, קארר מעניק ל"נרקיסיזם" הזה מובן עקרוני. הכתיבה האישית היא חלק אינטגרלי מהפרויקט החילוני. ולפרויקט החילוני ישנם צדדים מרשימים: חתירה אקטיבית לאושר והיעדר הסתמכות על חסדי שמים, הכרה בערך חייו של האינדיבידואל, ספקנות כלפי אמיתות גדולות שיכולות להביא לרצון לכפותן על אחרים.

למאמר המלא

הפנייה למאמר שלי על הספרות האוטוביוגרפית של השנים האחרונות

בכתב העת "הזמן הזה" פרסמתי מאמר על הספרות האוטוביוגרפית של השנים האחרונות.

לחצו כאן

הפנייה למאמרי על צ'כוב ב"השילוח"

"אבל, כאמור, ליבה של הנובלה נעוץ ביחסים המתפתחים בין יוליה ללפטייב. תיאור יחסים אלה מגיע כאן לכמה שיאים מרגשים שמעטים כמותם מוכרים לי בספרות.ככלל, הנובלה מתארת תנועה טקטונית איטית אך משמעותית ביותר שבה הופכים יחסי האי-אהבה בין יוליה ללפטייב ליחסי אהבה. מדובר בסחף עז תוצאות אך עדִין וכאמור איטי מאוד הסוחף את יוליה לעבר בעלה. בכך לוכד צ'כוב שינוי כדוגמת השינויים האיטיים, הבלתי-מורגשים כמעט בחיינו, שבסיומם, אם אנחנו מתבוננים לאחור, אנחנו מוצאים את עצמנו להפתעתנו בעמדה שונה בתכלית מזו שהיינו בה אך לפני שנים."

כתבתי ב"השילוח" על הנובלה "שלוש שנים" של צ'כוב מתוך הקובץ "פריחה שנתאחרה"

הפנייה למסה שלי על "נורת'נגר אבּי" של ג'יין אוסטן

"אבל אני סבור שהחלק ההגוּתי, המניפסטי, של 'נורת'נגר אבּי' מקיף יותר מאשר הביקורת 'המקומית' על הספרות הגוֹתית הקלוקלת. ברומאן הביכורים שלה חשה ג'יין אוסטן, גם אם אולי עוד באופן עמום, בכוחותיה הספרותיים הגדולים, ביכולתה להשפיע על ז'אנר הרומאן בכללותו, ז'אנר צעיר לימים ולכן מסוגל-לעיצוב; לכן, דומני, היא פורסת בו חזון מקיף של הרומאן כז'אנר. החזון יתממש ביצירה זו וגם ברומאנים הבאים, והוא מסביר חלק ניכר מחשיבותה של אוסטן בקאנון הספרותי המערבי. הוא מסביר גם חלק ניכר מחשיבותו של הרומאן כז'אנר בכלל, ויש לו גם רלוונטיות מיוחדת לימינו-אנו, כפי שאציין בקצרה בסוף מסה זו."

כתבתי ב"השילוח" מסה על "נורת'נגר אבּי" של ג'יין אוסטן.

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על פלאנרי או'קונור ו"הרומן הדתי"

"למעשה, בתחום ז'אנר הרומאן, נדמה לי שניתן להקצות מקום לזרם ספרותי מובחן בספרות העולם (כולל הספרות העברית, שבה הוא אולי דומיננטי יותר, א-לה קורצווייל) שאני קורא לו 'הרומאן הדתי'. מדובר בתת-מסורת בתוך הז'אנר הכללי של הרומאן, תת-מסורת שעוסקת בסוגייה הדתית באופן נרחב ומרכזי. כמובן, כזו שעוסקת בסוגייה הזו בהעמקה ומתוך הבנת מורכבותה (אחרת אין ערך לשמירת תת-המסורת הזו). בראשה של המסורת הזו אני חושב שניתן להסכים די בקלות שיש להציב את דוסטוייבסקי. ובדוגמה בולטת שלה במחצית השנייה של המאה העשרים אני מבקש לדון במסה זו"

למעוניינים,
כתבתי ב"השילוח" על פלאנרי או'קונור ו"הרומן הדתי".

הפנייה למאמרי ב"השילוח" על "אנשים כמונו" של נעה ידלין ולמאמריי הנוספים שם, במדור בשם "קריאה שנייה"

הנה המאמר החדש על ידלין

והנה מאמר קודם על "המנהרה" של א.ב. יהושע

הנה מאמר על "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד

הנה מאמר על "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

 

מאמר על "המנהרה" של א.ב. יהושע

למעוניינים:

מאמרי ב"השילוח" במדורי "קריאה שנייה" על הרומן "המנהרה" של א.ב.יהושע.

 

הנה הקישור

הפנייה למסתי ב"השילוח" על "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד

הקישור הנהו כאן

מסת-ביקורת על "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

למעוניינים:
מסת-ביקורת (לא קצרה) שכתבתי ב"השילוח" על – ובעקבות – "שמשהו יקרה", רומן הסיפורים של יאיר אגמון

 

הנה היא כאן

מסה קצרה על אי יציבות הטעם האסתטי

אולי התופעה המביכה ביותר למי שמאמין, כמוני, באמות מידה אובייקטיביות בספרות, כלומר – אני רוצה לדייק – למי שמאמין, כמוני, שחלק מהשיפוטים האסתטיים בספרות – "הספר טוב/בינוני/לא טוב" – נשענים על הבדלים אובייקטיביים בין היצירות הנידונות (לא כל השיפוטים האלה, יש חלק בשיפוט הביקורתי שהוא אידאולוגי בטיבו, כלומר נובע מעמדות אתיות, שאותן לא ניתן להוכיח, ויש גם חלק סובייקטיבי פשוט, סובייקטיבי גרידא; העמדה העדכנית שלי בנושא נמצאת בהקדמה לספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי"), ובכן, אולי התופעה המביכה ביותר היא שינוי העמדה שלך כמבקר ביחס לספר בקריאה השנייה שלו (או השלישית או הרביעית וכו', אבל זה יותר נדיר; או שאתה לא מגיע למספר כזה של קריאות, או שהשינוי אז, אחרי שתי קריאות קודמות בהן היה השיפוט זהה, נדיר יותר).

ומדוע זה מביך? כי אם אתה מאמין שיש הבדלים היררכיים בין הקריאות של אנשים שונים, כלומר יש קריאות טובות יותר מקריאות אחרות, או אז מה תעשה כשיש לאותו סובייקט – אתה עצמך! – שתי קריאות שונות? כלומר, שהיחיד עצמו כמו נחלק לכמה בני אדם בעלי דעות שונות? לא רק שרבים הטעמים השונים בעולם – דבר מה מביך בפני עצמו – אלא שמסתבר שרבות הקריאות של אותו יחיד עצמו! וכאן אף קשה הרבה יותר לטעון כי אחת עדיפה מהאחרת. הרי זה, כביכול, אותו טעם עצמו שמגלה פנים לכאן ולכאן. איזה חוסר יציבות מתגלה כאן!

ואכן, קרה לי לא אחת, אלא פעמים לא מעטות (אם כי לא רבות מאד; אך גם את ההסתייגות צריך לסייג: לא פעמים רבות כי גם לא קראתי את אותו ספר פעמיים פעמים רבות כל כך), ששיניתי את דעתי ביחס לספר בקריאה השנייה שלו. ואי יציבות הטעם הזו היא חוויה מערערת למבקר, כלומר למבקר שמאמין באובייקטיביות המסוימת של מעשה הביקורת.

קראתי זה עתה, לשם הדוגמה, בפעם השנייה, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, ספר שחשבתי עליו בקריאה הראשונה טובות ואף גדולות. כעת, בקריאה השנייה, דעתי פחות נלהבת. אני עדיין חושב שזה ספר מעניין, אבל אני ער יותר לפגמים שאני מוצא בו.

זו גם חוויה מדרבנת למחשבה. היא מדרבנת גם למי שמוקסם מערעור מסוים של עמדותיו-שלו, או לפחות נמשך אליו. אבל גם ללא הנטייה המעט נוירוטית הזו, יש כאן אתגר אינטלקטואלי מתסיס-מחשבה. איך, באמת, ניתן להסביר את התופעה הזו של אי יציבות הטעם באותו אדם, בייחוד אם אתה מאמין שיש בהערכה אמנותית דבר מה אובייקטיבי? הרי זה, איך לומר, שוב, אותו אדם! עם אותו ידע וטעם!

——-

לפני שאנסה להציע כיוון לתשובה מסוימת ביחס לשאלה הזו כדאי לתחום ביתר בהירות את גבולות הבעיה.

ראשית, איני מתייחס כאן למקרה הנפוץ למדי שבו אחרי שנים אנחנו ניגשים לקרוא בספר שפעם הלהיב אותנו ואז אנחנו מתאכזבים. את זה לא קשה להסביר. טעמנו השתנה כי אנחנו השתנינו. ויש להניח שהשתנינו לטובה: שהשתכללנו בטעמנו, רכשנו ניסיון חיים וניסיון קריאה וסתם חכמה – וכעת טעמנו משוכלל יותר וצודק יותר.

או, לחלופין, כפי שטען דיוויד יום במסתו המבריקה מ-1757 ("על אמת המידה של הטעם"), יש הבדלי טעם בין גילאים שונים והם – בניגוד להבדלי טעם אחרים, שבהם יש היררכיה אובייקטיבית, לפי יום! – לא ניתנים לכינוס היררכי. כלומר, יש ספרים שאוהבים בגיל צעיר – וזה בסדר; ויש ספרים שמותאמים לגיל מבוגר – וזה בסדר.

אני, בכל אופן, מתייחס למקרה, שבו אחרי תקופת זמן קצרה למדי (שבועות או חודשים או אף שנה), אתה ניגש ליצירה וקורא בה שוב ומשנה את דעתך. כאן קשה לטעון שהשתנית, שהוספת דעת וכו'. הזמן קצר מדי מכדי לתלות את שינוי הטעם בשינוי של האני.

הערה מקדימה שנייה: מעניין לציין שעד כמה שאני יכול להעיד מניסיוני, הרי שהתופעה הזו של שינוי הדעה היא ברוב מכריע של המקרים: 1. שינוי מעמדה חיובית לעמדה פחות חיובית ולא להיפך (אם כי עם "ילדות", של קארל-אובה קנאוסגורד, קרה לי ההיפך, ושיניתי את דעתי מדעה אוהדת מאופקת לדעה אוהדת נלהבת). 2. השינוי אינו מחיוב גמור לשלילה גמורה. כלומר, הטעם מגלה לעתים אי-יציבות, אי-יציבות מביכה, כאמור, ולכיוון השלילי, בדרך כלל, כמוזכר, אבל היא לא אי-יציבות קיצונית. במקרה הקיצוני ביותר שזכור לי (ושוב, איני מתייחס לקריאה שנייה אחרי שנים, אלא אחרי זמן קצר יחסית) שיניתי את דעתי מהתלהבות גדולה להסתייגות משמעותית, אך לא כזו שאינה מכירה בהישגיו של הספר (זה קרה לי עם "קו אורך דם" של קורמק מקארתי, שם שיניתי את הערכתי – אם לתת לזה ייצוג מספרי – מ-9 ל-6, כלומר לא מ-9 ל-3; במקרה של מקיואן, שהוזכר קודם, הירידה היא מ-9 ל – 8 או 7).

———

נדמה לי שהנטייה הטבעית שלנו היא לצדד בבכירותה של הקריאה השנייה. יש דעה רווחת, שדיוויד יום מזכיר אותה במסתו המוזכרת, שיש להסתכל כמה פעמים ביצירה לפני שיפוטה, ונפוצה האמירה (שאיני זוכר כרגע למי היא מיוחסת או מי הוא אכן בעליה) שהקריאה האמיתית ביצירה היא תמיד הקריאה השנייה.

ואכן, לכאורה, ברור שעדיפה הקריאה השנייה על פני הראשונה! כמו שברור שעדיפה הקריאה השלישית על פני השנייה וכו'. היא יסודית יותר, הרי, היא מעמיקה יותר, בקיאה יותר, מנוסה יותר, היא כבר פנויה לבחינת איכות הכתיבה כי היא אינה מוסחת דעת מהרצון לדעת מה קורה בהמשך, או מהברקים והפיצוצים שמבריק ומפוצץ הסופר בספרו.

ואכן, הקריאה השנייה היא בדרך כלל צוננת יותר. אתה לא מתפעל מזה שהסופר עוסק בנושאים שבסתר לבך חשבת שהם החשובים מכל, אתה לא מתפעל מהאופן החדשני או הנועז שבו הוא עושה את זה. אתה מעמיק לבחון, כעת כשאתה יודע במה עוסק הספר ואיך הוא עוסק בזה, אתה מדקדק בפרטים. אתה שואל כעת, בקריאה השנייה: האם, מלבד הבחירה בנושאים הנכונים והלא שגרתיים, הטיפול בהם מפותח ומספק? האם חלקי הספר מתאחים למקשה אחת? האם מה שנראה כנועזות בקריאה ראשונה אינו אלא אופנתיות או רצון ריק בהדהמה? האם יש דברים מיותרים בספר? האם הוא באמת מושך לקריאה, או שבהיכבשות הראשונית מחלקים מסוימים בו נתת לו הנחה גורפת על כלל החלקים?

הקריאה השנייה נראית הקריאה הסמכותית יותר. היא רואה הרבה יותר מאשר הקריאה הראשונה, כמו שבהליכה בנתיב לא מוכר אתה מוקסם מאי המוכרות עצמה עד כדי כך שאתה יכול לסלוח על דרך חתחתים ומהמורות. אך בהליכה השנייה אתה כבר הרבה פחות סלחני. את הדרך הרי אתה כבר מכיר, אז מדוע לא יכלו להכשיר אותה כמו שצריך להליכה! מה הן האבנים הבולטות הללו, אי אפשר היה להסיר אותן! ומה זה הגשר הרעוע הזה! ואיך אין פחים מסודרים! ועוד בסוף יש לנו את העלייה הזאתי!

אבל – כמו שהקורא הנבון לבטח ניחש – באמצעות המשל האחרון כבר ניתן לראות כי בקריאה השנייה אובד דבר מה בסיסי. הקריאה השנייה היא לא הוגנת כלפי היצירה מכיוון אחר, כי היא נוטלת מהספר חלק ניכר מקסמו: וזהו חידושו. אם ספר הוא מקורי מאד (אני מתכוון מקורי באופן תקשורתי!), פורץ דרך (אם להשתמש בקלישאה), נוגע בעומקים מסחררים, ממקד נכונה את הבעיות שיש לשאול אותן, מציג כנות לא מצויה וכיו"ב – הרי שבכל אלה אתה נתקל בקריאה הראשונה ונכבש. לאחר מכן, בקריאה השנייה, אתה לוקח לעתים כמובנים מאליהם את ההישגים האלה. טוב, הבנו, שמענו, אתה אומר לעצמך (אם כי "הבנת" ו"שמעת" את כל זה מהספר הזה בדיוק!), אבל למה אתה מאריך פה, ולמה זה לא מתחבר כאן וכו'.

במלים אחרות, הקריאה השנייה בספר (וזכרו שאני מדבר על קריאה שנייה בפרק זמן סמוך לראשונה) היא, מכיוון אחר, קריאה לא הוגנת! היא מעיינת טוב יותר בפרטים, זה נכון, אבל היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות מהפגישה הראשונה ביצירה. בהגדרה היא לא יכולה לשחזר את ההתפעלות הזו.

והרי בתחומים אחרים אנחנו מכירים דווקא את הדעה ש"אין כמו רושם ראשוני"! יש ברושם ראשוני דבר מה שנחשף, דבר מה עקרוני ועמוק, שאחר כך, עם ההיכרות הממושכת, ואפילו עם רכישת הידע המעמיק והיסודי הרבה יותר על האדם/הנושא, לא יכול להשתחזר! התמצית כמו נמסרה במפגש הראשוני וההיכרות המרובה יכולה אף להשכיח אותה.

אם כך, לקריאה השנייה יתרון וחסרון. וכך גם לקריאה הראשונה, זו, שמהתלהבות ממפגש ראשוני עם חומרים ביצירה ממסכת את פגמיה, או זו שבמאמץ הקליטה הראשוני של תכני היצירה החדשה אינה ערה לפגמים כאלה.

——-

לכאורה הגעתי למבוי סתום. פתחתי במבוכה שמולידה אי-היציבות בטעם (לבטח אצל מבקר שמאמין שחלק מהשיפוט הביקורתי הוא אובייקטיבי) וסיימתי באמירה מבלבלת עוד יותר והיא שלקריאה ראשונה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה השנייה אך גם נחיתות עקרונית – וכך גם ההיפך, לקריאה השנייה יש עליונות עקרונית על פני הקריאה הראשונה וכך גם נחיתות עקרונית.

אבל נדמה לי שדבר מה אחד "הרווחנו" מהמהלך במסה הזו. אי-יציבות הטעם קיבלה הסבר אובייקטיבי. אין כאן רק גחמנות, אין כאן רק סובייקטיביות נטולת פשר, יש כאן הסבר הגיוני מסוים.

הקריאה השנייה, בדרך כלל, נוטה לשלילה (במקרה שלי, לפחות; אבל הרי יצאתי לכתיבת הטקסט הזה מתוך המבוכה האישית שלי). והדבר נובע מכך שהקריאה השנייה, מצד אחד, אכן בוחנת בצורה יסודית וצלולה וצוננת יותר את היצירה הנדונה, ומצד שני היא נוטה פחות להיות מוקסמת בגלל שהיא כבר מכירה את אותם גורמי היקסמות (מוצדקים!) ואינה מצליחה לשחזר את ההתפעמות הראשונית (המוצדקת!) ואת "הרושם הראשוני" המפתיע וכובש.

כלומר, עקרונית, לו ניתן היה לשקלל באופן מדויק את מידת הפגיעה בחוויית הקריאה שאותה מקלקלת הקריאה השנייה, היה ניתן להמליץ על קריאה שנייה בכל ספר – הקריאה השנייה המתקנת את הערפול המסוים שקיים בקריאה הראשונה – ולה "להוסיף" את אותה פגיעה שהוחסרה ממנה. וכך להגיע לחוות דעת אובייקטיבית יותר!

לשקלל באופן מדוייק – אי אפשר. אבל קרוב לזה, ייתכן שאפשר.