מבוא

 

"הדמות-שכנגד" בכתבי ברנר

   דב סדן, במאמרו: "בדרך לענווי עולם", מציין קו מרכזי בטיפולוגיה של גיבורי ברנר. דמות המרכז בסיפורי ברנר הינה:

"דמות האדם הצעיר בישראל שחייו ונפשו כמבואי עיר מבוקעה והוא מתאבק בהם ועליהם בתוך ההוויה הטרגית של דורו ועמו(…) שהייתה בו אימת המציאות ומצוקתה(…) נפש המתלבטת בסבכי עצמה בתוך המבוך הטרגי של דורה והיא כולה ריסוקי זעקה לגאולה ולשלמות." (סדן, דב. 1963. עמ' 137).

 

הדמות שכנגד לגיבורים הללו, מוסיף סדן, הינה לכאורה:  "באותם אחרים, שדרכם צלחה בחיים, נפשם שלווה ורוחם טובה עליהם, אינם יודעים רגשי נחיתות וכרסום-עצמם מה הם ועמידתם כמכירי טובה לעצמם על ערכם וחשיבותם" (שם, עמ' 138).  אך תהיה זו טעות, מציין סדן, לראות בדמות זו את "הדמות-שכנגד" בסיפורי ברנר, מהסיבה הפשוטה שדמויות אלה לא מטופלות בהעמקה על ידי יוצרם. "פשוט, יוצרם לא זיכה אותם במידת טיפול שווה" (שם, שם).   

 

סוג נוסף של דמויות, שכן זוכות להעמקה כזו, הינו "הדמות-שכנגד". דמות זו הינה דמות: 

"שלא נרתעה מפני ראייה אמיצה, אכזרית בתהום-עצמה, שלא נרתעה מפני עוצמת הייסורים שבחשיפת-עצמה, אלא ירדה לתופת והגיעה לשלבי מורדה האחרונים ובהם ומהם ראשית-עלייתה וכוח עלייתה לשלמות והשלמה. (…) הדמויות האלו עומדות בפנינו כמעולפות באור-מיסתורין, (…) ברמז לדיוקן של הצדיק הנסתר שאורו יוצא מתוכו באין רואים ומאיר להמון האדם הקטן והנענה" (שם, עמ' 138-139.).

 

סדן ממשיך ומציין כי "דמות-המרכז" הברנרית שואפת להגיע למצב ההרמוני והמשלים של "הדמות-שכנגד", אך לא הצליחה בכך. הוא תולה את הדבר ב"פסיכולוגיה", המסתרחת הרחק מאחורי "האידיאולוגיה" הפזיזה: "גלגולי פסיכולוגיה יורדים תהום רבה ואין הליכתם נמהרת כגלגולי-אידאולוגיה המפזזים בשכבת-שטחים עליונה" (שם, 139-140). סדן סתם ולא פירש באלה מעצורים "פסיכולוגיים" מדובר.

 

  עבודה זו מבקשת להתבסס על תובנותיו של סדן בקשר לטיפולוגיה של גיבורי ברנר, אך לערוך בה רוויזיה. מאחוריה עומדת ההנחה שהשלכות הטיפולוגיה הזו, היחס בין דמות "המרכז" הברנרית ל"דמות שכנגד", רחבות מכפי שפירש סדן במסתו. הטענה של עבודה זו היא כי השילוב של מיקומו של ברנר בנקודת-צומת זמן היסטורית ספציפית – הן במשמעותה הלאומית-יהודית והן במיקומה על ציר ההיסטוריה של הרעיונות – עם מערכים נפשיים אינדיבידואליים, הביא להתעמקותו והתעמתותו של ברנר עם "דמות שכנגד", הרמונית לכאורה, שתכונה בעבודה זו "הזקן החכם". התעמתות-התעמקות זו באה לידי ביטוי הן ביצירות הבלטריסטיות, הן בכתיבה הפובליציסטית והמסאית של ברנר, היא באה לידי ביטוי הן בעיסוק בדמויות "פיקטיביות" והן באישים "ריאליים", הממלאים במפה התרבותית את הפונקציה של "הדמות-שכנגד", המציעה קיום הרמוני ואשר בידה פתרון, כביכול או לא כביכול, ל"אימת המציאות".

  

תכונותיה של "הדמות שכנגד" אליבא דסדן הן:

א.      מודעות עצמית: "שלא נרתעה מפני ראייה אמיצה, אכזרית בתהום עצמה" (שם, עמ' 138).

ב.      התנסות בייסורים ולא אדישות ואי הכרות עימם: "אלא ירדה לתופת והגיעה לשלבי מורדה האחרונים" (שם).

ג.        התגברות על ייסוריה המביאה לידי "שלמות והשלמה"(שם) (1).

ד.      פשטות גדולה, שאיננה מעידה על היעדר חיבוטי נפש: "שעיקר תכונתם בפשטות גדולה (…) אך אם תאמר שאין לפניהם חיבוטי-פרובלמטיקה(…) תהא זו טעות בידך" (שם).

ה.      מוצאה של הדמות-שכנגד מ"אנשי העם, לרוב עמלים ומתפרנסים ביגיעה עצומה" (שם).

ו.        יש לדמות זו זוהר מיסטי, המותיר את חותמו על סביבתו: "הדמויות האלו עומדות בפנינו כמעולפות באור מיסתורין  (…) כרמז לדיוקן הצדיק הנסתר שאורו יוצא מתוכו באין רואים ומאיר להמון-האדם הקטן והנענה" (שם, 138-139 . ההדגשות במקור).

ז.       הדמות שכנגד מאופיינת בעשייה מוסרית: "במסירות אחרונה למצוות העשייה שלהם (…) שכל חייהם שורה גדולה של קיום מצוות קטנות ומעשים טובים קטנים" (שם, שם).

  

סדן מונה כמה דוגמאות לדמות-שכנגד הזו: מנוחין ב"מן המיצר", אליהו חזקוני ב"מעבר לגבולין", זלמן רבקהש הצבע ב"מסביב לנקודה" ומעביר הגבול מהסיפור הקצר "רשמי דרך".

ב"דמות המרכז" הברנרי הוא מונה את יחזקאל חפץ מ"שכול וכשלון" ושאול גמזו מ"בין מים למים" בכפיפה אחת עם אוריאל דוידובסקי מ"מסביב לנקודה".

 

  כותבים שהלכו בעקבות סדן הבינו את מהותה העיקרית של הדמות-שכנגד באותה עשייה מוסרית. עשייה שאיננה ניתנת לרדוקציה ניטשיאנית, קרי, אי אפשר להסביר את הגניאולוגיה שלה כנובעת מחולשה המבקשת לה פיצוי. אלה אנשים בעלי "מוסריות אינסטנקטיבית" (ברינקר, 2002. עמ' 157). עשייתה המוסרית של הדמות-שכנגד מנוגדת לרפלקסיביות ולפאסיביות של גיבור המרכז הברנרי (אבן, 1977. עמ' 101). ולכן, אלו דמויות "משניות וצדדיות" (שם, שם).

 

  כותבת אחרת (גלבוע, 1967), בהסתמכה על צמד המילים "שלמות והשלמה" במסתו של סדן, מסבירה את הדמות-שכנגד כסוג דמות קונפורמיסטי, כאדם ש"כל חייו אינם אלא השלמה עם מוסכמותיה של החברה היהודית" (שם, עמ' 5), או כסוג דמות שמייצג קו אידיאולוגי קשיח והומוגני ש"שלם עם השקפתו ועם חייו" (שם, עמ' 29). בהסברה זה היא מונה עם דמויות-הנגד דמויות שליליות או נלעגות בעליל כאביו של פייארמן ב"בחורף" וכחיימוביץ' מאותה יצירה. 

 

  עבודה זו מבקשת לטעון כי בתוך הדמות-שכנגד החיובית שאיבחן סדן מתקיימים שני סוגים:

א.      דמות איש המעשה המוסרי, שאכן איננה תופסת מקום מרכזי בכתבי ברנר (כדוגמת זלמן רבקהש ב"מסביב לנקודה", או שהדמות, כדמות מרכזית, מופיעה ביצירה שולית יחסית, כדוגמת מבריח הגבול ב"רשמי דרך").

ב.      דמות הרמונית ושלמה של "זקן חכם", המתאפיינת בעמדה (למצער: רעיונית) מוסרית מגובשת ושתפקידה – ביצירות בהן היא מופיעה – מרכזי.

   הרוויזיה שהעבודה מבקשת לערוך בדמות-שכנגד שאיבחן סדן נוגעת בנקודות הבאות:

א.      מדובר בדמות בעלת מסר רוחני-פילוסופי ולא בדמות שעניינה רק "עשייה" מוסרית.

ב.      מדובר בדמות בעלת סמכות רוחנית ביחס לדמות-המרכז ובאופן כללי. סמכות המקושרת לפרקים לסמכות "אב".

ג.        קישורה של דמות זו לארכיטיפ "הזקן החכם".

ד.      הבהרת השורשים הפסיכולוגיים והאידאיים המתנגדים להופעתה (ושאינם מוזכרים אצל סדן).

ה.      יצירת הקישור בין דמות-שכנגד זו לדמויות ריאליות, חוץ-ספרותיות, כטולסטוי וא.ד. גורדון.

ו.        הצבעה על מקומה המרכזי של הדמות במבנה העומק של היצירה בה היא מופיעה (בניגוד לדמויות כזלמן רבקהש).

ז.       ייחוס דמות בעלת אתיקה הרמונית, גם אם "שלילית", לדמות-שכנגד הזו (דוגמה בולטת ויחידה: אוריאל דוידובסקי מ"מסביב לנקודה").

   הדמות-שכנגד הזו שונה במעט מהדמות של סדן אולם עדיין זוהי רויזיה למסתו ולא אנטיתזה, ועדיין עבודה זו משתייכת ל"שיח" שפתחה מסתו של סדן , מהנימוקים הבאים:

א.      דמות זו היא אכן דמות-שכנגד לדמות-המרכז הברנרי ולכן היא כלולה באבחנתו של סדן בדבר קיומה של דמות-שכנגד כזו ועל כך שזו איננה דמותו של הצעיר הא-מוראלי.

ב.      דמות זו עונה כמעט על כל הקריטריונים שמנה סדן: היא בעלת מודעות עצמית חריפה, היא התנסתה בייסורים, היא מייצגת שלמות (אם כי לא תמיד השלמה!), יש לה הילה מיסטית, הנותנת את רישומה בסביבתה, והיא מייצגת עמדה מוסרית. בניגוד לדמות הסדנית: 1. עמדתה המוסרית איננה מייצגת תמיד את קוטב "עשיית הטוב" במובן השגור של המילים הללו. 2. זוהי איננה דמות "פשוטה", אפילו על פי הניסוח המצמצם של סדן (קרי: פשוטה אולם בעלת "חיבוטי פרובלמטיקה"). בנוסף על הדמות הסדנית: הדמות בעלת סמכות אינטלקטואלית ומוראלית ביחס לדמות-המרכז ומקומה ביצירה מרכזי תמיד.

ג.        חלק מהדוגמאות שמונה סדן חופפות את הדמות-שכנגד לפי הצעתה של עבודה זו (אברהם מנוחין ואליהו חזקוני).

ד.      הדגשתו של סדן על אופיין המיסטי של הדמויות עולה בקנה אחד עם ההצעה לראות בהן התגלות ארכיטיפית (כפי שיובהר בפרק הראשון).

 

  בגלל סמכותה האינטלקטואלית והמוראלית ובגלל מיקומה המרכזי בכל יצירה בה מופיעה דמות זו דמות זו היא הראויה להיקרא הדמות-שכנגד. ולכן, ביצירה כמו "מסביב לנקודה", הדמות-שכנגד תהיה דמותו של אוריאל דוידובסקי ולא דמותו הצדדית של זלמן הצבע. כפי שיוכח להלן: קרבתו של דוידובסקי לדמויות כמו לפידות, מנוחין ודמותו הריאלית של טולסטוי , קרובה יותר מקרבתו של זלמן לדמויות כאלו (2). לכן גם דמות-שכנגד בסיפור "שנה אחת" – שאליבא דסדן חסר דמות-שכנגד כזו – תהיה דמותו של טולסטוי, והיצירה תתפרש כהתעמתות, המונחת בבסיס העומק של היצירה, עם דמות זו.

 

"הדמות-שכנגד" ו"הזקן החכם"

   שבייד מאפיין תופעה ייחודית, שהתבלטה בעם היהודי בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. התופעה הינה "עלייתה של מנהיגות רוחנית בעלת תודעה של שליחות מחדשת, שאימצה לה כמופת את הדמות הנבואית המקראית" (שבייד, אליעזר. 1999.  עמ' 9). בין המאפיינים של מנהיגות זו הינה התפיסה כי "השליחות מתמלאת מתוך תודעת כורח שאין לעמוד כנגדו"(שם), ביסודה "נמצאת ידיעה ודאית שקרוב לבוא, או כבר מתארע, אסון היסטורי בעל ממדים עולמיים, הכרוך בזעזוע רוחני עמוק" (שם). המנהיג כנביא "חוזה לעמו חזון לאומי-חברתי כולל בעל תוכן מוסרי נשגב, שיש בו בשורת גאולה".(שם). שבייד כולל בדגם הזה אישים כאחד העם, א.ד.גורדון, הרב קוק ובובר, שבכל אחד מהם הוא דן בפרוטרוט (מלבד הדיון המתבקש בביאליק).

 

 בחייו ויצירתו של ברנר ניתן להבחין בהתנגדות לדמויות כאלו, שבישרו כי בידם פתרון שלם והרמוני למצוקת האדם-היהודי. ידועות בעיקר התעמתויותיו של ברנר עם אחד העם וגורדון. כשסוקרים את מכלול יצירתו של ברנר קשה להתעלם מהעובדה שהתעמתות מרכזית וחריפה לא פחות הינה ההתעמתות עם דמותו ומשנתו של טולסטוי. כשמתבוננים  במניעים לעימות הזה, עם הדמויות "הנבואיות" ו"ההרמוניות", ניתן לראות שביסוד ההתנגדות להן עומדים גורמים זהים, מהם שניתן לכנותם "נפשיים" ומהם שניתן לכנותם "אידיאולוגיים". 

 

  נקודה נוספת, הנראית כסותרת בחלקה את האמור לעיל: האישים הללו, "גיבורי התרבות" בלשוננו, כגורדון, אחד העם וטולסטוי, "מתגלגלים", לטענתה של עבודה זו, לתוך סיפורי ברנר כ"דמות-שכנגד", כשבחלק מהסיפורים נשמרת הביקורת החריפה משדה הפובליציסטיקה כביקורת על הדמות "הפיקטיבית", בחלק מהסיפורים אנו עדים לאמביוולנטיות עמוקה כלפי הדמות "הפיקטיבית", ולבסוף: בחלק מהסיפורים מקבלת הדמות "הפיקטיבית" מעמד נערץ ולא מעורער של מודל-חיים ראוי.

 

  כיצד ניתן להבין את השניות הזו? להבנת השניות הזו אני מעוניין להשתמש במושג היונגיאני של "הזקן החכם" (3). "הזקן החכם" הינו אחד הארכיטיפים שמונה יונג, המצויים ב"תת המודע הקולקטיבי". "הזקן החכם" הינו אחד הארכיטיפים ש:

"It is awakened whenever the times are out of joint and a great error deflects society from the right path. For when people go astray they feel the need of a guide or teacher”. (Jung, C., G., Collected Works, vol.14. p. 103)

 

"הזקן החכם" הינו אחד הארכיטיפיים ה"צצים ועולים במצבי מפנה אכזיסטנציאליים, בתקופות גורליות וכתולדת משברים" (הלל, רחל, , 1978 עמ' 114) (4). "הופעת הזקן החכם ממונה Par Excellence על תפקידי עזרה ומתן עצות" (שם). "דוגמאות אינספור להופעתו של ארכיטיפוס זה כמנהיג רוחני-דתי מצויות בפולקלור, מיתולוגיה וספרות" (שם, עמ' 115).

 

  אני מעוניין מחד גיסא לזהות בין "הדמות-שכנגד" לארכיטיפ זה, ולהצביע בהרחבה על משיכתו של ברנר לדמות הזו – משיכה המתבטאת בעיצוב "הדמות-שכנגד" – ומה שייצגה בעבורו : הן במישור הלאומי והן במישור האישי. מאידך גיסא, להצביע בקצרה על הקשר בין התפקיד "הנבואי", שנטלו על עצמם אישים רבים בזירה התרבותית של העולם היהודי במפנה המאות, לארכיטיפ זה.

 

  במקביל תדון העבודה בסיבות ליחס האמביוולנטי כלפי דמות זו. הסיבות לביקורת מורכבות גם הן. ניתן לזהות בהן, אצל ברנר, גורמים הנוגעים ל"היסטוריה של הרעיונות", וליתר דיוק: ל"ביוגרפיה האינטלקטואלית" של ברנר מחד גיסא, ולכוחות נפשיים אינדיוידואליים מאידך גיסא.

 

  אמנם תודעת "המשבר", שאיפיינה את הרחוב היהודי בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הייתה נוחה לצמיחתם של הוגים "נבואיים", שייצגו פתרון אידיאולוגי-מעשי מובנה למצוקת היהודים (ובמקרה של טולסטוי – האדם), אך מבחינות רבות אחרות הייתה האטמוספירה הרעיונית עוינת דמויות ומשנות כאלו. שני כוחות עוינים מרכזיים הם הפילוסופיה הניטשיאנית מחד והמחשבה הסוציאליסטית-מרכסיסטית מאידך.

א. חלק ניכר מהתקפתו של ניטשה על המוסר היהודי-נוצרי התמקד בניתוח פסיכולוגי אכזרי של יוצרי הדתות – בעיקר ישו – ושל ממשיכיהם. אך ניטשה לא הסתפק בזאת וביקש לחשוף את המסווה מעל פניה של כל שיטה פילוסופית, או אידיאולוגית. כל שיטה כזו מגלמת את הרצון לעוצמה של יוצרה ולא איזו אמת המתגלה להוגה במציאות. ניטשה, בכך, "מושיב למשפט" הן את ישו, הן את משה והן את סוקרטס. ברנר, המושפע מניטשה השפעה מכרעת, אינו יכול שלא להרהר ולפקפק על נקודת-המוצא הפסיכולוגית של "נביאי הדור" ו"זקניו החכמים" (5). בעבודה עצמה יוצג הפקפוק המחלחל הזה ביחס לאישים "הריאליים" וביחס לדמויות "הפיקטיביות", שלטענת עבודה זו הינן שילוב של האישים הריאליים, שפעלו בשדה התרבותי ש"מחוץ" ליצירה, ולמערכים נפשיים של ברנר.

ב. התפיסה המטאריאליסטית המרכסיסטית הדגישה כי התמורות המתחוללות בחברה נובעות ממניעים כלכליים-מטאריאליים ולא מהשפעתם של תורות ומורי מוסר למיניהם. 

 

  שני גורמים אלה, ששיחקו בתפקיד מרכזי בשדה האינטלקטואלי של התקופה, וב"ביוגרפיה האינטלקטואלית" של ברנר, בלמו את נהייתו אחר הדמות "הנבואית", "ההרמונית", דמותו של "הזקן החכם". בכך ניתן הסבר חלקי לשניות ביחסו של ברנר לגיבוריו, מייצגי "הדמות-שכנגד".

 

  הסבר נוסף לשניות הזו, נעוץ בפסיכולוגיה של ברנר (ו"דמות המרכז" שלו). וההסבר הפסיכולוגי כפול:

א. יחס ביקורתי כלפי דמות "הזקן החכם", טמון ב"זקן" שב"זקן החכם". דמות זו הינה נטולת מיניות, ובעצם אדישה ל"תסביך הארוטי", המייסר את גיבורי ברנר. לא לחינם  – כפי שכבר צויין על ידי הביקורת והמחקר בהקשרים אחרים – יוצר ברנר חיבור בין הזקנים שלו והילדים. גם הזקן וגם הילד הינם – לכאורה… – נטולי מיניות. מצב זה, של אדישות מינית, הוא מצב שמחד גיסא הינו אידילי ונשאף בעיניו של ברנר (6), אך מאידך גיסא מבטא חולשה והעדר ויטליות. אצל הילד עוד אין העדר-המיניות מבטא חולשה אלא פוטנציאל טהור, אצל הזקן מהווה העדר-המיניות עדות לתשישות ולרוחניות "מזוייפת". וכך ניתנת לאמביוולנטיות ביחס לדמות "הזקן החכם" הנמקה פסיכולוגית במישור אחד, נוסף על האמביוולנטיות הקשורה לאקלים התרבותי/לאומי/אידיאולוגי שהוצגה לעיל.

ב. נקודה נוספת, שיש בה בכדי לבאר חלקית את היחס הנפשי האמביוולנטי כלפי דמות "הזקן החכם", הינה הקשר בין דמות זו לדמות האב בסיפורי ברנר.דמות האב "מתגלגלת" באינטרפרטציה הפרוידיאנית והפוסט-פרוידיאנית לדמויות או מוסדות סמכות שונים. סדן, במאמר נוסף, מנתח את היחס לדמות האב בסיפורי ברנר (סדן, דב, 1996. "בצלו של האב", מתוך: פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, עמ' 80-99), ומצביע על האמביוולנטיות האדיפלית ביחס אליה. היחס אל הדמויות, שמכונות בעבודה זו "הזקנים החכמים", נידון לאמביוולנטיות מורכבת יותר, כיוון שדמויות אלו משיקות–לא משיקות לדמות האב.

 

   העבודה תפתח בדיון תיאורטי במשנתו של יונג בכלל ובארכיטיפ "הזקן החכם" בפרט. לאחר דיון זה אציג את דמות "הזקן החכם" ביצירה "מן המיצר". ביצירה זו עולה הדמות, דמותו של אברהם מנוחין, בצורה הטהורה והחיובית ביותר מכל הופעה אחרת שלה בכתבי ברנר. לאחר מכן אעבור לייצוג האמביוולנטי של דמות "הזקן החכם" ב"מכאן ומכאן". הפרק ייוחד לדמותו של אריה לפידות  וליחסים בינו לבין דמותו הריאלית של א.ד.גורדון. בעקבות הדיון ב"מן המיצר" וב"מכאן ומכאן" תוצג דמותו של "הזקן החכם השלילי", דמותו של אוריאל דוידובסקי, ביצירה "מסביב לנקודה". הפרק שיחתום את העבודה ידון ביחסו של ברנר לטולסטוי, הן בכתיבה הפובליציסטית והן בכתיבה הבלטריסטית. כל הפרקים של העבודה ידונו ביחס שבין הארכיטיפ לדמויות הספרותיות ואל מול התפישות האידאולוגיות והפסיכולוגיות שמעומתות איתו ואשר הוזכרו לעיל.  

 

---