הרומן השלישי והאחרון לפי שעה של הסופרת האירית ילידת 1991, סאלי רוּני, "Beautiful World, Where Are You" (הכותרת, מסבירה רוני באחרית הדבר, לקוחה משיר של פרידריך שילר), ראה אור ב-2021. הוא טוב פחות מרומן הביכורים המרשים מאד שלה, "שיחות עם חברים" (2017), עליו כתבתי בקצרה בעיתון "ידיעות אחרונות" (ואני מקווה לכתוב ביתר הרחבה בעתיד), והרבה יותר טוב מהרומן השני והמרתיע בעיניי בקורבנוּתוֹ שלה, "אנשים נורמליים" (2018). אבל בצד החלקים המרשימים והפחות מרשימים שבו, "עולם יפה, אייךּ?" בכללותו הוא ללא ספק רומן של סופרת מרכזית, רומן של סופרת חשובה.
אלו מילים ("מרכזית", "חשובה") המעוררות התנגדות, אני יודע, אצל חלק מהאנשים. אנסה בהמשך מסת-הביקורת שלי להסביר יותר למה כוונתי כשאני משתמש בהן. אך אומר כבר עכשיו, לשם ההמחשה, שאין מה להשוות את הנוכחות של סופרת כמו רוני בזירה הספרותית לזו של סופרת כוכבת אחרת כמו, נניח, אוטֵֵסָָה מוֹשפֶג, שלעיתים ראיתי ששמן נכרך יחדיו. במקרה של רוני, לא מדובר רק במישהי ש"יודעת לכתוב", אלא בכוח רוחָני (לא רוּחני, חלילה) אמיתי, בנוכחות ספרותית בעלת תוקף מוסרי.
רוני בחרה לאסור את תרגום הספר לעברית בגלל הזדהותה עם הסבל הפלסטיני. הדמויות ברומנים שלה שייכות במובהק לשמאל התרבותי המערבי ואף לשמאל הרדיקלי, כך שלאור המיליה שלה אין להתפלא במיוחד על החלטתה זו. חבל שהיא בחרה כך. הסכסוך הישראלי פלסטיני יותר מורכב ופחות חד משמעי ממה שנדמה שהיא סבורה שהוא (מבלי להתכחש לכך שעלינו, הישראלים, להיות נדיבים יותר כלפי הפלסטינים, להעניש ובחומרה ישראלים שמתנכלים לפלסטינים, כמו גם שכדאי שנהיה חכמים יותר בחתירה אקטיבית לאִפשורה של מציאות עתידית – כשיבשילו התנאים וכשיבשילו הפלסטינים – בה תוקמנה שתי מדינות לאום זו בצד זו, ישראל ופלסטין). חבל לי במיוחד שהיא לא מתירה לתרגם את ספרה לעברית כי היא בעיניי, כאמור, סופרת מרכזית וחשובה. אבל זו בחירתה וזכותה ושגיאתה. ומכאן ואילך לא אתייחס לנושא הזה שאינו קשור למה שמעניין אותי בכתיבתה בכלל וברומן הזה בפרט.
*
ארבע דמויות עומדות במרכז הרומן. כולן סביב גיל 30 שלהן. אליס, סופרת מצליחה מאד, בת 29, שההצלחה הבינלאומית הפנומנלית שלה הביאה עליה התמוטטות עצבים ולאחריה מגורים בגפּהּ בפריפריה האירית, במערב המדינה. איילין, חברתה הטובה של אליס ובת גילה, העובדת במגזין ספרותי קטן וחיה בדבלין בצניעות. פליקס, בן גילן, צעיר מחוספס ודוקרני, העובד בעבודה משמימה במחסני משלוחים בעיירה הפריפרית בה חיה אליס ופוגש בה בתחילת הרומן בדייט טינדר. סיימון, המבוגר מכולם בשנים אחדות, קתולי מאמין ופעיל פוליטי שמאלי, חבר נפש של איילין ובמידה מעט פחותה חבר נפש של אליס.
המבנה של הרומן נקי וסימטרי. הוא נחלק לארבעה חלקים החוזרים על עצמם באופן עקבי (אם אינני טועה: לכל אורכו ממש, למעט סופו). חלק אחד מתמקד באליס ופליקס ומסופר על ידי מספר כל יודע. פעמים רבות כולל חלק זה תיאור של שיחות שהם מנהלים ביניהם. לאחר מכן מופיע חלק בגוף ראשון, כמייל שכותבת אליס לאיילין. החלק הבא, השלישי, בדומה לראשון, מתאר בגוף שלישי את חייה של איילין ואת יחסיה עם סיימון וגם הוא מרובה בתיאורי דיאלוגים בין השניים. ואילו החלק האחרון, הרביעי, בדומה לשני, כתוב בגוף ראשון, כמייל ששולחת הפעם איילין לאליס. וחוזר חלילה.
ברובד הבסיסי מדובר ברומן פסיכולוגי קאמרי המתחקה אחר הגאות והשפל, ההתקרבות והנסיגה, במערכות היחסים של שני הזוגות (ואילו לקראת סוף הרומן: במערכות היחסים של כל אחד מהארבעה עם שלושת האחרים). מלבד הווירטואוזיות בה נכתבים הדיאלוגים בין אליס ופליקס וכן בין איילין וסיימון – וירטואוזיות המורכבת מדיוק עילאי – ומלבד הווירטואוזיות בשימוש בהערות המספר – וירטואוזיות שמורכבת מצד אחד מחדות ההבחנה שלהן ומצד שני מהימנעותן מפרשנות-יתר, מידיעה מרשימה שלהן להותיר לאינטליגנציה של הקורא מקום לפענח את משמעות המחוות הגופניות (בנוסף לחלקי הדיאלוג) הנמסרות תדיר ללא פרשנות – הרי שמערכות היחסים האלו מעניינות כשלעצמן (אם כי כמה מנפתוליהן מעט שבמעט מלאכותיים).
העניין הראשוני במערכת היחסים בין אליס לפליקס נובע מכך שהכוח נמצא כביכול בידיה של אליס, העשירה והמפורסמת, שאף מזמינה בתחילת היכרותם את פליקס התפרן על חשבונה לנסיעה לרומא, לשם הזמינה אותה הוצאת הספרים האיטלקית המוציאה את ספריה. אבל דווקא ידו של פליקס היא על העליונה (אם זה הביטוי הנכון) מבחינה רגשית, כי אליס מתאהבת בו עד מהרה והוא נותר שווה נפש כלפיה, או שווה נפש לכאורה. בכלל, פליקס, ככל שנפרש והולך הרומן, מתגלה כדמות מעניינת מאד. הוא דמות מפתיעה הן בגין הדו-מיניות שלו, הן בחטטנות המדהימה שלו, הן בהיותו אדם לא-קורא (מפתיע בהקשר של חיבורו לאליס) והן בתוקפנות הקוצנית שלו – וכן, למרות חלק מהתכונות לעיל, בהיותו בכל זאת אדם רגיש ומעורר אהדה.
ואילו סיימון ואיילין מנסים לצלוח את שלב הידידות ארוכת השנים והעמוקה ביניהם ולהפוך לזוג. זה לא פשוט. איילין סובלת מדיכאון, החבר שלה נפרד ממנה כמה חודשים לפני זמן ההווה של הרומן ואחותה עומדת להתחתן. האם סיימון טוב הלב, שמתקשה לחשוב על עצמו ודואג לרווחתה, שסובל מ"תסמונת המרטיר" (כך אליס), יכול להפוך לבן זוגה? האם איילין תצליח לאפשר לעצמה להניח לו לאהוב אותה?
הרומן הפסיכולוגי הקאמרי המרגש ואף המעמיק-למדי הזה גם מדיף תחושה עדכנית. בין היתר בגלל האוריינות הדיגיטלית המרשימה של רוני ותבונתה ברתימת האוריינות הזו לצרכים ספרותיים. לשם הדוגמה, מככבות כאן התחבטויות הניסוח בווטסאפ, אותה עריכה עצמית שכולנו מכירים שנועדה כדי לדייק את טון התגובה שלנו; מככב ניסוח התגובה בווטסאפ אך ההימנעות מהצעד המכריע של ה"סנד"; מככב מייל שנאה למי שיושב מולךְ שנשלח לחברה שלךְ כי אי אפשר לומר אותו למושאו פנים אל פנים.
*
אך מה שמקפיץ את הרומן הזה לדרגת רומן "חשוב" או "מרכזי" אינו הקאמריות שלו, אלא ההיפך, הרובד הרעיוני שבו, שמקיף עולם ומלואו. וליתר דיוק, מה שהופך את הרומן לרומן "מרכזי" הוא הרובד הרעיוני כשלעצמו וכן הרובד הרעיוני וגילומו והשתקפותו בעלילה הקאמרית. במילים אחרות: מיקום ארבע הדמויות ועלילותיהן בתוך הרקע הרעיוני הזה.
הרובד הרעיוני של הרומן נוכח בעיקר במיילים ששולחות אליס ואיילין זו לזו. המיילים הללו אינטלקטואלים במפגיע יותר משהם אישיים ובזכותן "עולם יפה, אייךּ?" הוא גם רומן רעיונות.
הרובד הרעיוני של הרומן נחלק בעיניי לחמש קטגוריות: א. רעיונות שגויים ולא מעניינים. ב. רעיונות נכונים ולא מעניינים במיוחד. ג. רעיונות מעניינים במידה ואולי נכונים. ד. רעיונות שגויים ומעניינים בהיותם מאפיין מובהק של התקופה. ה. רעיונות מעניינים מאד. כמובן, קטגוריות ד' וה' הן ההופכות את הרומן הזה לרומן מרכזי.
לקטגוריה הראשונה שייכים חלק מההרהורים של אליס על הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. אמנם עצם הכנסת הסוגייה לרומן מעיד על הרצינות של רוני ותורם למרכזיות שאני מייחס לה. אבל הטיפול שלה בסוגייה לא נראה לי נכון או מעניין. בקטע שאליו אני בייחוד מתכוון בדבריי אלה, אליס קובלת על כך שסופרים לא כותבים על החיים האמיתיים ("real life") מתוך היכרות או, לחלופין, באופן אותנטי על חייהם שלהם (יש בטקסט לעניות דעתי אי הבחנה מספקת בין שתי הטענות השונות הנ"ל). למה סופרים כותבים על מוות ואבל ופשיזם, כאשר מה שמעניין אותם באמת זה האם ספרם האחרון יסוקר בניו יורק טיימס? שואלת אליס (עמ' 102). טענה אחרונה זו היא דווקא טענה נכונה ותהדהד בהמשך, כשאחזור לתיאור הקריירה הפנומנלית של אליס ברומן. אבל אז (בעמ' 103) גולשת אליס לעמדה צדקנית ושגויה: מדוע אנחנו צריכים להתעניין בחיי הרגש של גיבורים מפונקים – עליהם כותבים בדרך כלל בספרות זמננו – כל עוד רוב האנשים חיים בתנאים מחפירים? אני לוקח בחשבון שזה קטע שמואר במכוון באור אירוני בהינתן המשך הרומן שלפנינו (הדן הרי בהרחבה בחיי הרגש של ארבע הדמויות הראשיות), כלומר שזו עמדתה של אליס, ושל אליס ברגע נתון, ולא של רוני עצמה. אך למרות זאת התחושה היא ש"המחבר המובלע" לא מסויג ממש מהעמדה הזו. וזו עמדה שגויה בהינתן שאחד מתפקידיו ההומניסטיים של ז'אנר הרומן הוא בדיוק להציג את חיי הנפש והרגש – "החיים הסודיים", כפי שקרא להם אי.אם. פורסטר – של בני האדם ואין תפקידו לדאוג להקצאת משאבים צודקת יותר בעולם.
לקטגוריה השנייה (רעיונות נכונים ולא מעניינים במיוחד) שייכים כמה הרהורים פוליטיים, מביכים בבסיסיותם. למשל, אליס שטוענת שקפיטליזם ושמרנות דווקא לא הולכים יחד ושיש בין הקפיטליזם והשמרנות סתירה מובנית. זו כמובן הבחנה נכונה שאמנם נשכחה מעט כיום. אבל כל מי שבקיא מעט בתולדות המחשבה הפוליטית יודע ששמרנות אנטי קפיטליסטית הייתה כוח פוליטי ורעיוני משמעותי מאד בעבר. וכל מי שמכיר את המניפסט הקומוניסטי יודע עד כמה הקפיטליזם, בעיני מרקס, הוא כוח מהפכני שמעודד אי יציבות והורס מרקמי חיים ותיקים. עם זאת, לזכותה של אליס (ורוני) יש לומר, שמייד אחרי הטענה הבנלית הזו היא מעירה הערה חריפה למדי: התפיסה השמרנית שגויה כי היא מתנגדת לאמת הפשוטה – המציאות עצמה מתפתחת, לא קופאת על שמריה! ביחס לסוגיית האקלים, ממשיכה אליס, הטעות הזו מוחשת במיוחד: השמרנים טוענים שעלינו להמשיך לנהוג בטבע בדרך בה נהגנו בו בעבר. אבל המציאות עצמה השתנתה! הטבע עצמו אינו אותו טבע! הוא הולך ונחרב, הולך ונעלם (עמ' 17-18).
למרות העמדה הכללית האנטי שמרנית המבוטאת בפסקה שלעיל, וכפי שאראה בהמשך, התפיסה הרעיונית המקיפה שמוצגת ברומן מכילה בהחלט רכיבים שניתן לכנותם "שמרניים".
לקטגוריה השנייה הזו ניתן גם להוסיף את ההערות של אליס ואיילין נגד פוליטיקת הזהויות. אליס ואיילין מייצגות ברומן עמדה של שמאל סוציאליסטי ניאו-מרקסיסטי (בלוויית דגש חזק על פוליטיקת אקלים), שעוין כמה מההתפתחויות בשמאל של העשורים האחרונים. איילין, למשל, מתבטאת נגד פוליטיקה המבוססת על קורבנוּת (עמ' 81), ואילו אליס יוצאת נגד התמקדות בדיוני מגדר ו"זהות" מינית והזנחת העיסוק באינספור אספקטים אחרים ומעניינים יותר לטעמה של המיניות (99).
לקטגוריה השלישית (רעיונות מעניינים במידה ואולי נכונים) שייכים הדיונים של השתיים על השתלטות הכיעור על הציוויליזציה שלנו. לפי איילין, בני אדם איבדו את החוש ליופי ב-1976, כשהפלסטיק הפך לחומר הנפוץ ביותר בשימוש (עמ' 83). ואילו אליס סבורה שהכיעור עלה לגדולה עם נפילת חומת ברלין. במשפט שנון כותבת אליס: "אני חושבת על המאה ה-20 כשאלה אחת ארוכה שבסופה קיבלנו תשובה שגויה" (עמ' 101; כל התרגומים במאמר הם תרגומים שלי; תרגומים חופשיים וראשוניים שלא מתיימרים למקצוענות).
הקטגוריה הרביעית (רעיונות שגויים אך מייצגי תקופה) דומיננטית כאן. אליס ואיילין מייצגות ברומן את תחושת האַשְמָה הנוראית וחרדת האפוקליפסה הקרֵבה המזעזעת לא פחות שחשים אנשים רבים בציוויליזציה המערבית (והלא מערבית) בעידן שלנו. אליס, למשל, מבטאת רגש אשמה נוראי על היותה חלק מהעולם הראשון:
"הייתי היום בחנות המקומית, כדי לקנות משהו לצהרים, כשפתאום הרגשתי את התחושה המוזרה ביותר – מודעות ספונטנית לחוסר הסבירות של החיים האלה. אני מתכוונת, חשבתי על כל שאר האוכלוסייה האנושית – רובם חיים במה שאת ואני היינו מחשיבות לעוני מחפיר – שמעולם לא ראה חנות כזו או נכנס אל חנות כזו. וזה, זה מה שכל העבודה שלהם מייצרת! הלייפסטייל הזה, לאנשים כמונו! כל המותגים המגוונים של משקאות קלים בבקבוקי פלסטיק […] זהו זה, היעד הנישא של כל העבודה בעולם, של כל השריפה של דלקי מאובנים ושל כל העבודה שוברת-הגב בחווֹת הקפה ובמטעי הסוכר" (עמ' 18).
וכך גם איילין: "אני עומדת על מדף זעיר בגובה אנכי מסחרר, והדבר היחיד שתומך במשקל שלי זה הסבל וההשפלה של כמעט כל האחרים בעולם" (עמ' 41).
זה רגש אַשְמה מרכזי כיום במערב. הסיבה שאני מעז לכנות אותו "שגוי" אינה נובעת רק מכך שאיני בטוח בכלל שהדרך הנכונה לסייע למדינות המתפתחות היא על ידי הפסקת הצריכה של המוצרים שהן מייצרות או על ידי הורדת רמת החיים במערב. הסיבה שאני מכנה את אורח החשיבה הזה "שגוי" הוא מכיוון שיש בו, לטעמי, צד ילדותי ומזוכיסטי בולט. כלומר, ניכר שהוא לא נובע רק מניתוח צונן של המצב, אלא מאיזה צורך נפשי ובקשת עונג קשֶה, ממזוכיזם מוסרי שמאפיין את התקופה שלנו (כפי – אפרופו – שיש רגעים של שנאה עצמית בדמות של אליס בהקשר של תיאור יחסיה עם פליקס – שמזכירים רגעים מ"אנשים נורמליים" – אזורים מעט לא נעימים לקריאה בגלל שלעניות דעתי הם לא מספיק מעובדים פסיכולוגית בידי הסופרת).
אליס ואיילין גם משוכנעות שאנחנו מצויים בסופה של הציוויליזציה כפי שהיכרנוה עד כה. הרומן רווי בתחושות "סוף העולם" שחשות השתיים ובין היתר עולה השאלה האם ללדת ילדים במצב הזה (עמ' 44-45). גם זו תחושה רווחת בחלקים נרחבים במערב היום וגם התחושה הזו נובעת בחלקה ממזג נפשי ולאו דווקא מניתוח צונן של המציאות.
הקטגוריה הזו, הרביעית, משמעותית כי היא מציבה את הרומן של רוני בלב תופעה מרכזית בזמננו. אנחנו חיים בעידן של דכדוך כבד וחרדה חריפה, עידן של אשמה ושנאה-עצמית. אשמה ושנאה עצמית של ההומו ספיינס בגין האקלים ומצבו של כדור הארץ; אשמה ושנאה-עצמית של המערב בגלל יחסו ללא-מערביים; אשמה ושנאה-עצמית של הגברים ביחס לנשים – כל אלה הפכו להיות תחושות מרכזיות בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה. עצם העובדה שרוני מציבה אותן במרכז תורמת להפיכת הרומן שלה עצמו למרכזי.
אבל הקטגוריה הזו חשובה גם מכיוון שרוני, במובן מסוים, נחלצת מהֵלך הרוח הרעיוני הזה במרוצת הרומן. דבר מה שהופך את הרומן שלה לאירוע דרמטי באקלים הרעיוני העכשווי.
אחזור לזה בהמשך.
*
ולבסוף הגענו לקטגוריה החמישית (רעיונות מעניינים מאד), המעניקה לרומן חלק ניכר מכוחו.
לקטגוריה הזו שייכים, ראשית, המחשבות המעניינות של אליס על מוסד הסלבריטאות.
עצם הבחירה של רוני להציב את הסלבריטאות כנושא ברומן ראויה לשבח. במהלך שדומה למהלך של וולבק ב"אפשרות של אי" (2005; בהמשך אטען שקרוב לוודאי שרוני קראה את "כניעה" של וולבק ואני כמעט בטוח שהיא מתייחסת במרומז אל קטע אחד ספציפי ממנו ברומן שלה), רוני מבינה שהיא לא יכולה להימנע – ברומן שעוסק בהנהרת התרבות העכשווית וברומן שחותר לכנות – מלהכניס את סיפורה שלה וניסיונה שלה, ככוכבת הספרותית של דורה, לרומן.
תשוקת פרסום וסגידה לסלבריטאים הם תווים מרכזיים בתרבות זמננו הנרקיסיסטית. ומי שמבקשת לנתח את מצב התרבות העכשווי אינה יכולה להימנע מלדון בו. כמו כן, מי שהפכה בן לילה בעצמה לכוכבת בינלאומית ומיליונרית (באחד מסיפורי הסינדרלה הנדירים בספרות זמננו), אינה יכולה להתעלם מהמעמד הייחודי הזה בספרות בעלת יומרות לאותנטיות וכנות.
הדיון של רוני בסלבריטאות נחלק ברומן לשניים. הראשון הוא "דיון" באמצעות העלילה והשני דיון מפורש דרך התבטאותיותיה של אליס.
באופן ה"דיון" הראשון ממחישה רוני, דרך דמותה של אליס, את המחיר שמשלמים אנשים שהפכו להיות סלבריטאים. אליס, שבגיל 24 חתמה על חוזה לספרה הראשון עליו קיבלה 250,000 דולר, עברה, כזכור, התמוטטות עצבים בגלל עוצמת הפרסום והלחצים שנלוו לו. היא מנסה לחיות כעת בפרובינציה באנונימיות יחסית וחלק מקסמו של פליקס בעיניה, ניתן לשער, נובע מכך שהוא מתעקש לא להתרגש מפרסומה ועושרה. אליס גם נפגעת עד עמקי נשמתה מהערות שהיא מצאה באינטרנט שמבקרות אותה על אורח חייה, היא המומה מדרגת הקירבה שאנשים חשים אליה מבלי להכיר אותה כלל. ההתרעמויות האחרונות הללו, הגם שנדמה שהן אותנטיות ונדמה שגם רוני, לא רק אליס, שותפה להן, הן החלק החלש והמעט בכייני בדיון החשוב בסוגייה הסלבריטאית שהרומן עורך. בכל אופן, הרומן ממחיש לקוראיו באמצעות עלילתו המשכנעת, שהסיטואציה הסלבריטאית יותר מורכבת מכפי שאולי נדמה להם.
הדיון השני של רוני בסלבריטאות הוא דיון ישיר, דרך הערותיה המפורשות של אליס. ההערות הללו מקרינות אוטוריטטיביות בגלל שאליס היא סלבריטאית בעצמה (וכמובן, בגלל שרוני שכתבה אותן הפכה להיות כזו).
הערה חשובה אחת היא זו:
"אנשים שבכוונת מכוון נהיים מפורסמים – אני מתכוונת אנשים, שאחרי טעימה קלה של התהילה, מעוניינים בעוד ועוד מהתהילה – הינם, ואני בכנות מאמינה בזה, חולים באופן עמוק מבחינה פסיכולוגית. העובדה שכולנו חשופים לאנשים כאלה בכל מקום בתרבות שלנו, כאילו הם לא רק נורמליים אלא אטרקטיביים ומעוררי קנאה, מצביעה על היקף המחלה החברתית המעוותת שלנו" (עמ' 59).
יש משהו מרשים וחשוב באמירות האלה, בהתחשב במתקפה הנרקיסיסטית שאנו נתונים תחתיה בעידן שלנו בו כולם כמעט רוצים להיות מפורסמים וכולם כמעט סוגדים לפרסום.
אבל הערה אחרת של אליס (ורוני שכותבת אותה) נראית לי עמוקה ומשמעותית יותר.
"זה מוביל אותי לתהות האם תרבות הסלבריטאות סוג של [sort of] הצמיחה גרורות על מנת למלא את הריקנות שהותירה אחריה הדת. סוג של גידול עוין היכן שהמקודש נהג להיות בו" (עמ' 344).
מקופל כאן – אמנם באופן תמציתי ואפילו מעט עוּבּרי – רעיון מסעיר, רעיון גדול. הדת העניקה מוצא לנרקיסיזם האנושי בהעניקה לנו דימויים של אלים כל יכולים שאנו סוגדים להם. בחברה החילונית הצורך הנרקיסיסטי הזה לא נעלם. אנחנו פשוט מחליפים מושאים ומשליכים את הנרקיסיזם שלנו על בני אנוש, על הסלבריטאים. התרבות הסלבריטאית מתפרשת כך כתופעה לא אגבית ולא זניחה ולא מקרית, אלא כתופעה אופיינית ומרכזית ומהותית בתרבות חילונית. היא עדות לחולשה עמוקה של התרבות החילונית שלנו, עדות לסכנות שנולדות עם היעלמותו של המקודש ממנה.
הרעיון הזה הינו חלק ממארג שהינו החלק הרעיוני המרשים ביותר ב"עולם יפה, אייךּ?" והוא העיסוק שיש ברומן בדת.
אני חושב שהרומן של רוני שייך למסורת שאני מכנה מסורת "הרומן הדתי". הנציג הבכיר במסורת הזו הוא דוסטוייבסקי. דוגמה בולטת של כותבת במסורת הזו היא פלאנרי או'קונור. בזמננו כותב במסורת הזו מישל וולבק. "עולם יפה, אייךּ?", כפי שנראה, מהדהד תימות דוסטוייבסקאיות וקרוב ברוחו במיוחד לרומן "כניעה" (2015) של וולבק, כלומר, כמותו, זהו רומן שבוחן את הדת באור אוהד ומתוך תשומת לב לחולשות של התרבות החילונית המערבית בזמננו.
*
הנושא הדתי נוכח ברומן באופן ישיר בדמותו של סיימון. סיימון הוא קתולי מאמין ופעיל. העובדה הזו מדהימה את פליקס: העובדה שיש בכלל מישהו דתי בזמננו, שמישהו מאמין בשטויות האלו. "הוא חולה בראש או משהו?", תוהה פליקס (עמ' 89). ולמרות שאליס מבארת שהישו שסיימון מאמין בו הוא "חברם של העניים", כלומר שיש גוון סוציאליסטי מובהק לקתוליות של סיימון (שם), המוזרות של צעיר דתי בזמננו לא מפסיקה להפליא את פליקס.
אבל הנושא הדתי ברומן חורג מדמותו של סיימון. הוא נושא מרכזי ברומן, שנידון בהקשרים ובאספקטים שונים (ובכך, אגב, הוא ממלא גם פונקציה צורנית: גורם מלכד המבריח את הרומן מקצה אל קצה).
גם אליס, לא רק סיימון, מתעניינת באישיות של ישו. ההתעניינות שלה נחלקת לכמה חלקים. ראשית, ההתעניינות הזו קשורה במפתיע לסוגיית מעמדו ותפקידו של ז'אנר הרומן בתרבות העכשווית. על אף שהיא לא מפתחת את הסוגייה המעניינת והחשובה הזו, אליס טוענת שהיא מרגישה אל ישו קירבה דומה לקירבה שהיא מרגישה לדמויות ספרותיות אהובות, כי ישו הרי גם הוא תוצר של ספרות, של ספרים! (עמ' 194). יש כאן התחלה של מחשבה רבת פוטנציאל על הקשר העקרוני העמוק בין דתות לספרים ולתרבות-הכתב בכלל, מחשבה ראויה מאד לפיתוח אך שאינה מפותחת כאן.
אך בהמשך אליס טוענת שהקשר שלה לישו נובע מכך שיש בו יופי מוסרי. עד כמה שזה יכול להיראות מגוחך, אומרת אליס, היא חשה שבגלל היופי המוסרי הזה היא "אוהבת" את ישו, ובזה היחס כלפיו שונה מהיחס שיש לה לדמויות ספרותיות כמו הנסיך מישקין או איזבל ארצ'ר (עמ' 194-195; האזכור של הרומן של דוסטוייבסקי, שעסק בדמות נוצרית דמוית-ישו, אינו מקרי, כמובן; כאמור, "עולם יפה, אייךּ?" הוא רומן שקשור למסורת "הרומן הדתי" שנציגהּ הגדול הוא דוסטוייבסקי).
הדת, אם כן, קשורה, קודם כל, לסוגיות של מוסר, המעסיקות את אליס ואיילין. הדת (הנצרות במקרה הזה) מתאפיינת בעידודה של התנהגות מוסרית והיא מדגישה את ההבחנה בין טוב לרע. לכן אליס (ורוני) תופסות את הדת ככוח חיובי. בשיחה עם פליקס, אומרת אליס:
"אני לא חושבת שהוא [סיימון] מודאג בקשר לגיהינום, הוא רק רוצה לעשות את המעשה הנכון בעולם הזה. הוא מאמין שיש הבדל בין טוב לרע. אני חושבת שאתה לא יכול להאמין בזה, אם אתה חושב שהכל חסר משמעות בסוף" (עמ' 90).
כשפליקס מוחה וטוען שגם הוא מאמין בהבדל שיש בין טוב לרע, מעירה אליס בעוקצנות שמסתבר, אם כך, שגם הוא משלה את עצמו, גם הוא מאמין במשהו, לא רק הדתיים.
במילים אחרות: ברומן שגיבוריו מונעים מתוך דחפים מוסריים עזים נתפסת המחויבות המוסרית החילונית וזו הדתית כמחויבויות אחיות – שהאויב של שתיהן כאחת הוא הניהיליזם שמקבל עידוד מתפיסות מטריאליסטיות עכשוויות רווחות.
בקטע חשוב להבנת עמדת הרומן, לקראת סופו, כותבת אליס לאיילין שפליקס סבור שהיא הפכה להיות קתולית. אליס טוענת שהיא לא באמת קתולית. אבל:
"אני רק חשה, בצדק או בטעות, שיש משהו מתחת להכל. כשאדם אחד רוצח או פוגע באדם אחר, אז יש איזשהו 'משהו' – לא נכון? לא פשוט אטומים עפים לכל עבר בתצורות שונות בחלל ריק. אני לא יודעת איך להסביר את עצמי, באמת. אבל אני חשה שזה כן משנה – לא לפגוע באנשים אחרים, אפילו בשם האינטרס העצמי שלך. פליקס כמובן מסכים עם ההרגשה הזו בכללותה, והוא מצביע על כך (באופן הגיוני למדי) שאף אחד לא מסתובב ומבצע רצח המונים רק בגלל שהוא לא מאמין באלוהים. אבל יותר ויותר אני סבורה שזה משום שבאופן כזה או אחר הם כן מאמינים באלוהים – הם מאמינים באלוהים שהוא עיקרון הטוּב והאהבה שקבור עמוק מתחת להכל. טוּב בלי קשר לתגמול, בלי קשר לתשוקותינו, בלי קשר לשאלה אם מישהו צופה בנו או אי פעם יֵדע. אם זה אלוהים, אז פליקס אומר טוב, זו רק מילה, היא לא אומרת כלום. וכמובן המשמעות שלה אינה גן עדן ומלאכים ותחייתו של ישו – אבל אולי הדברים האלה יכולים לעזור לנו להיות בקשר אם המשמעות שכן יש בה" (עמ' 346).
רוני מדגישה ברומן הזה עד כמה התפיסה הדתית של האדם קרובה בעצם להומניזם החילוני ועד כמה אויב משותף של שניהם כאחד הוא המטריאליזם. הרומן כאן צועד תחת ההבחנה הוולבקיאנית המרכזית (שוולבק ביטא אותה באחד מראיונותיו) ש"מטריאליזם והומניזם אינם מסתדרים ביניהם". כוונתו של וולבק הייתה שאיננו יכולים להעניק מקום מיוחס לבני האדם אם אנחנו מתייחסים אליהם כתופעת טבע ביולוגית חסרת ייחוד עקרוני, כחומר בין חומרים; במילים אחרות: דווקא ההתפתחות המדעית מכרסמת בהומניזם. ואילו רוני מצידה מדגישה יותר את העובדה שדבקות בתפיסות מוסריות אינה עולה בקנה אחד עם תפיסה רדוקטיבית של האדם. הנה שוב אליס:
"אנחנו לא מצליחות להתנער מהעמדה ששום דבר לא חשוב, שהחיים מקריים, תחושותינו הכנות ניתנות לרדוקציה לתגובות כימיות, ואין חוק מוסרי אובייקטיבי שמַבנה את העולם. אפשרי לחיות עם העמדות הללו, כמובן, אבל לא באמת אפשרי, אני לא חושבת, להאמין בדברים שאת ואני אומרות שאנחנו מאמינות בהם. שחוויות יופי מסוימות רציניות ואילו אחרות טריוויאליות. שדברים מסוימים הם צודקים ואחרים לא. לאיזה סטנדרט אנחנו פונים? לפני איזה שופט אנחנו טוענים את טענותינו?" (עמ' 244).
אליס כאן נכנסת לשדה הדוסטוייבסקי-ניטשיאני הנוגע להשלכות העמוקות של הכפירה באלוהים על המוסר ועל עולם הערכים כולו; היא נוגעת ברלטיביזם המוסרי (וגם האסתטי!) שנולד בגינה של הכפירה. ואף על פי כן – בהערת אגב: באופן לא לגמרי שונה מהמוצא של ברנר ב"שכול וכישלון" – אליס לא מצליחה להיות ניהיליסטית. גם אם אין נימוק רציונלי בעד התנהגות מוסרית, יש נימוק שניתן לקרוא לו נימוק "גופני":
"אני לא יכולה להאמין שההבדל בין טוב לרע הוא רק עניין של טעם או העדפה, אבל אני גם לא מצליחה להביא את עצמי להאמין במוסריות אבסולוטית, כלומר באלוהים. זה מותיר אותי בשומקום פילוסופי […] ועדיין הרעיון של עשיית הרע מגעיל אותי" (עמ' 244).
כך או כך, העניין של רוני בדת ברומן הזה כרוך בעניין העמוק שיש לה ולדמויותיה במוסר. המערכת הדתית מעודדת התנהגות מוסרית ולכן יש לה ערך חיובי גם מבחינתו של ההומניסט החילוני, שלא מצליח להאמין באלוהים אבל חש בתוכו דחפים מוסריים, והרעיון של עשיית הרע מגעיל אותו.
אבל השקפת העולם הדתית אינה אחות להשקפת העולם ההומניסטית רק ביחס למוסר.
שתי השקפות העולם הללו מתנגדות לניהיליזם ולמטריאליזם הרדוקציוני גם בתחושת יראת הכבוד שיש בהן ביחס למסתורין האנושי. הדת בגלל מושג "הנשמה" המטפיזי שלה וההומניזם החילוני בגלל מושג "הנשמה" שלו, שגם אם הוא לא מטפיזי במובן שהנשמה נתפסת כ"חלק אלוה ממעל", הוא עדיין יכול להיות מטפיזי מבחינות אחרות (התודעה העצמית; הרב-רובדיות והמורכבות של הפנימיות האנושית – כל זה עוד תובע פיתוח רעיוני שלא מצוי לא ברומן ולא אצל פרשנו הנוכחי).
הפרוזה של רוני מחפשת אחר התחושות הללו, אחר יראת כבוד ביחס לאדם. בהערת המספר על פגישתן המרגשת של אליס ואיילין:
"האם הן […] הביטו לרגע אל משהו עמוק יותר, משהו המוסתר על ידי פני השטח של החיים, לא לא-מציאות כי אם מציאות נסתרת: הנוכחות בכל הזמנים, בכל המקומות, של עולם יפה?" (עמ' 262-263).
תחושת העומק הנסתר הזה – ואפילו החיפוש אחריו בלבד – מבחינות בין הפרוזה של רוני לתפיסות פוסטמודרניות בספרות ש"חוגגות" את פני השטח של המציאות. רוני כאן קרובה למה שאני מכנה ה"פוסט-פוסט-מודרניות" של קארל-אובה קנאוסגורד, שגם הוא תר אחר רגעים אפיפניים כאלה ואף כורך בהם את עתידה של הספרות, בהיותה של הספרות קשורה באוטופי – כך קנאוסגורד – כלומר בגילויי ארץ חדשה ושמיים חדשים שיש בה.
האפשרות להימצאותו של רובד סודי, רובד מסתורי, בקיום האנושי, מאפשרת את הכבוד כלפי הדמויות, ואף כלפי הפרטיות שלהן. ולכן בחרה רוני בקטע רב רושם ומבריק להסיג לפתע ולו לרגע אחד את תודעת המספר הכל-יודע מתודעת הדמויות, על מנת לסמן את היוותרותו של אותו רובד מסתורי פרטי בהן:
"היא [איילין] הניחה אז את זרועותיה על צווארו [של סיימון], מסתובבת לעברו במקום בו הם ישבו בקצה הספה, לוחצת את פניה לעבר גרונו, והיא לחשה לו דבר מה שרק הוא יכול היה לשמוע" (עמ' 340).
לסיכום החלק הזה. הרומן של רוני נוגע בסוגייה מרכזית בת זמננו: מה דימוי האדם שלנו? כיצד אנחנו מתייחסים לעצמנו? בהערכה? בזלזול? בשנאה? בחמלה? ומה התוקף של שיפוטי המוסר שלנו? רוני ערה לכך שתפיסות רווחות בתרבות החילונית המערבית מקדמות תפיסות מונמכות של המין האנושי וכן ניהיליזם מוסרי. היא מחפשת בדת סיוע לתפיסה ההומניסטית החילונית שהיא אוחזת בה ומבקשת לקדם אותה.
הרומן הזה, לפרשנותי, מבקש לקדם מחשבה ניאו-הומניסטית חילונית – ומוצא בת ברית מפתיעה דווקא בדת – ובכך חלק ניכר מחשיבותו.
*
לכך קשור סיומו של הרומן (בשורות הבאות יהיו "ספוילרים").
רוני סיימה את הרומן שלה ב"הפי אנד". בחוויית הקריאה ההכרעה הזו מתפרשת כמעשה אמיץ. סופר פחות בטוח בעצמו מרוני היה חושש שיחשדו בו בנאיביות ובהיעדר תחכום בבחירה בסיום כזה. אבל רוני בטוחה בעצמה ומעיזה להציג בגאון "סוף טוב". כמובן, זה "סוף טוב" מסתבר, לא מופרך: שני הזוגות ברומן מצליחים להתגבר על קשייהם.
מסתבר שקשרים אנושיים אפשריים! מסתבר שקשרים בין גברים לנשים אפשריים!
ואיילין – למרות כל חששותיה לעתיד הפלנטה – אף נכנסת להיריון!
אבל בהקשר הרעיוני של הרומן "הסוף הטוב" הזה הוא בעל משמעות דרמטית. רוני מציעה כאן לקוראיה – בני דורה אבל גם בני דורות אחרים – מוצא מנתיב המזוכיזם המוסרי והדיכאון המצמיתים שמאפיינים את התקופה שלנו, מהאַשְמה והחרדה שחלקים נרחבים בתוכנו כורעים תחתיה.
ולכאן שוב נוגעת התמה הדתית של הרומן. האם לא ישו הוא זה שלימד אותנו לא להיות שיפוטיים? לדעת לִמחול?
באחד ממכתביה לאיילין מדברת אליס על תרבות השיימינג האופיינית לתקופתנו, על ההוקעה והאשמה הרווחים בה. היא נוגעת בנושא הזה בגלל שהיא מספרת לאיילין על שיחה שהיא ניהלה עם פליקס, שיחה שנולדה בגלל שבטעות אליס ראתה באלה אתרי פורנו פליקס גולש (אתרים של מין אלים בהסכמה). בשיחה הזו חשף פליקס בפני אליס בהתרסה כמה מהתנהלויותיו הבעייתיות מבחינה מינית בעבר. בעקבות השיחה אתו כותבת אליס לאיילין:
"אולי אני טועה, אבל אני חושבת שמספר האנשים שעשו דברים באמת רעים אינו זניח. בכנות, אם כל גבר שהתנהג מעט גרוע בקונטקסט מיני ימות מחר, יישארו רק משהו כמו אחד עשר גברים בחיים. וזה לא רק גברים! אלה גם נשים, ילדים, כולם" (עמ' 144).
השיחה עם פליקס דווקא גרמה התקרבות ביניהם. בהתאם לכך, המהלך הכללי של רוני ברומן הזה הוא מהלך של היחלצות מהפאזה המוסרנית, המַלְקה, הרוֹדנית של התרבות העכשווית; ומהפאזה הנמנעת, הביקורתית, המפחדת מהחיים.
באחד המכתבים של אליס יש ביקורת יוצאת דופן נגד הרווקות המאוחרת של בני דורה. נגד ההימנעות מהחיים שמאפיינת את המילניאלז. נגד התפיסה שהדרך הכי קלה להימנע משגיאות היא לא לעשות כלום:
"ברור שאם כולנו נישאר לבד וננהל חיי רווקות ונמשטר בתשומת לב את הגבולות האישיים שלנו, בעיות רבות תימנענה, אבל נדמה שלא ייוותר לנו כמעט דבר ממה שהופך את החיים לשווי ערך. אני משערת שתוכלי לומר שהדרכים הישנות של חיים ביחד היו שגויות – הן היו! – ואנחנו לא רצינו לחזור על טעויות ישנות – לא רצינו. […] אינני מציעה הגנה על מונוגמיה הטרוסקסואלית כפויה, למעט שזו הייתה לכל הפחות דרך לעשות דברים […]. מה יש לנו עכשיו? במקום? כלום [כאן, אגב, מצויה לטעמי ההתייחסות הסמויה לדיאלוג מתוך "כניעה" לוולבק, דיאלוג בו הגיבור של "כניעה", בשיחה עם חברתו, מצביע על כך שה"פטריארכיה" אולי הייתה גרועה, אך לכל הפחות היא הייתה קיימת, נולדו בה ילדים, בעוד האירופאים בחברה העכשווית לא מביאים ילדים לעולם; במהדורה העברית של "כניעה", עמ' 36]. ואנחנו שונאים אנשים על עשיית טעויות הרבה הרבה יותר משאנו אוהבים אותם על עשיית הטוב, כך שהדרך הקלה ביותר לחיות היא לא לעשות כלום, לא לומר כלום, לא לאהוב אף אחד" (עמ' 196).
ה"הפי אנד" של הרומן הוא, אם כן, אמירה מהדהדת: בעד החיים, נגד ההימנעות, נגד הייאוש, נגד האשמה המצמיתה.
למרות הקורונה (שמופיעה בסוף הרומן), למרות החששות מקריסת הציוויליזציה: ישנה בעולם אהבה, ואפילו יש טעם להביא ילדים חדשים אליו.
מבקר חופשי 