מבקר חופשי

"שלוש סופרות דרומיות" הוא קובץ שראה אור לאחרונה ב"עם עובד" ומאגד שלוש נובלות שנכתבו בשליש השני של המאה העשרים על ידי שלוש סופרות: קת'רין אן פורטר ("יין צוהריים"), קרסון מק'קלרס ("הבלדה על הקפה העצוב"), פלאנרי או'קונור ("האלימים יישאוה"). כל הסיפורים יפים (ומתורגמים נפלא בידי משה רון ודבורה שטיינהרט). עם זאת, רגע השיא בסיפור של פורטר מעט לא אמין. לעומת זאת, הרומן של או'קונור, הטוב בקובץ, הוא מרשים ביותר. הוא גם רומן שעוסק בסוגיה הדתית – סוגיה שחשיבותה חזרה בחריפות בזמננו – ומגלם בצורת רומן את האמירה של איבן קרמזוב (ודוסטוייבסקי הוא הסופר הדתי החשוב ביותר, במה שניתן לכנות כ"מסורת" הכתיבה בסיפורת על נושאים דתיים) על כך שאלוהים והשטן עורכים קרב על נשמת האדם.

על או'קונור ארחיב, אני מקווה, בעתיד. זה באמת רומן מעולה. ועם זאת, אני, בעיקרו של דבר, לא ממש אוהב את הכתיבה "הדרומית" ששלוש הסופרות הללו מייצגות אותה (ומייצג גדול אחר שלה הוא פוקנר). אני לא אוהב אותה כי יש בה נטייה חזקה להצגת טיפוסים בעלי יצרים עזים, חלקם מטפיזיים, שנובטים בקרקע של אישיות מוזרה פיזית ולא רהוטה. במילה אחרת – אותה מילה שבאחרית הדבר לרומן של או'קונור מצוטטת הסופרת כמי שלועגת לחוות הדעת המתבטאת במילה הזו, אך היא אכן מילה מדייקת – טיפוסים גרוטסקים.

הטיפוסים הם גרוטסקים במובהק. בכל שלוש היצירות. הם לא בני אדם מהיישוב. הם גדולים וקטנים מהחיים. בכך הם מזכירים לי מאד – עד כמה שזה ייראה מפתיע – את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי. בסיפורים אלה ניסה ברדיצ'בסקי להראות את כוחות היצר, האלימות והטירוף ששכנו בעיירה היהודית ובכך להזים את התפיסה על הרכרוכיות והפסיביות היהודית. גם את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי איני מחבב (להבדיל מסיפוריו על אותם אלה שניסו או הצליחו לצאת מהעיירה, כולל הנובלה המופתית "עורבא פרח"). אני מחפש בספרות בני אדם, לא שדים, לא נלעגים, לא מטורפים מפחידים ולא אינדיבידואלים שהם טרף לכוחות מהלא-מודע הקולקטיבי שמוחק אותם.

יצא כך, שבמקביל, פחות או יותר, לקובץ הזה, קראתי סופרת אמריקאית לא דרומית, בת דורה של פורטר (המבוגרת מבין השלוש בקובץ). וילה קאתר מספרת לא על הדרום, כי אם על נברסקה (השייכת למערב-התיכון?). "אנטוניה שלי" הוא רומן נהדר (מ-1918; ראה אור גם כן ב"עם עובד", בתרגום: ע. ארבל) על מתיישבים סקנדינבים ומרכז אירופאים בנברסקה של שלהי המאה ה-19. מהספר הזה נהניתי יותר מאשר משלוש הסופרות הדרומיות (אם כי הסוגיות המטפיזיות שמעלה או'קונור הן מעמיקות ועקרוניות ועולות על הסוגיות שמעסיקות את קאתר). הסופרת הלא דרומית הזו עוסקת בבני אדם, לא ביצורים שחציים חיה וחציים מלאך, לא בהתנהגות שדית ואלימה, לא ביצורים גרוטסקים.

יצא כך שבימים אלה אני קורא במקביל רומן של דוריס לסינג ("שוב, אהבה", מ-1996) ואת (בפעם השנייה) "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו מ-1982. אני מהממקבלים בקריאה.

שתי הסופרות הן בעיניי – עד כמה שאני זוכר כרגע – הסופרות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומגדולי הסופרים באותה מחצית. ולמרבה המזל שתיהן זכו בפרס נובל מוצדק בסמיכות זו לזו.

ב"שוב, אהבה" מתאהבת נואשות מחזאית נבונה ויציבה בת ששים וחמש בשחקן יפה תואר בן עשרים ושש. ועלה בדעתי שאני אוהב את שתי הסופרות האלה, בין יתר סגולות כתיבתן, בגלל האהבה שלהן לגברים. הן אוהבות גברים במלוא מובנה של המילה "אהבה". במלוא הכאב והתלות והכרת התודה והכעס שתשוקה גדולה גורמת לה. המין, לפיכך, הוא מבחינתן "בעיה" (כמו במשפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של קוטזי). "בעיה" שחלק ניכר מהספרות שלהן דנה בה.

וולבק כותב (בעקיפין כלשהו) ב"אפשרות של אי" שסופרים שאינם עוסקים בסקס, על עונגו ומועקותיו, אינם סופרים "רציניים".

מונרו ולסינג הן, לפיכך, סופרות "רציניות".

הספר הכי טוב שקראתי השנה, אולי למעט "לרקוד בחשכה" של קנאוסגורד, הוא בן 1900 שנה.

מדובר בכרך של הביוגרפיות שכתב הפילוסוף וההיסטוריון היווני, פלוטארכוס, ועוסק באישים רומאים, בעיקר מהמאה הראשונה לפני הספירה, המאה של מלחמות האזרחים (ביוגרפיות שבמוסד ביאליק יצאו בכרך בפני עצמו; את שני הכרכים האחרים – שלא נתייחדו לאישים רומאים, אלא כוללים ביוגרפיות על אישים רומאים, יוונים ואחרים – קראתי מזמן והנה נפל לידי סוף סוף הכרך הזה, העולה בכוחו הסיפורי על הנותרים).

לא אוכל לעשות כעת צדק עם הספר הכביר הזה, שמדיד שינה מעיניי (בפשטות: לא יכולתי ללכת לישון לפני שגמרתי את הערך על פומפיוס "הגדול", הדמות שהביוגרפיה שלה היא הנרחבת בכרך הזה).

הדמויות הגדולות העוברות בסך – קיסר, קיקרו, קאטו, פומפיוס, ברוטוס, קראסוס וכו' – הן אפופות הוד. עטו של פלוטארכוס מציירת את גדולתם, אפילו נשגבותם, בעט אמן. למשל: כשיוליוס קיסר נפל בצעירותו בשבי שודדי הים, הוא התייחס אליהם בבוז אצילי, ואף העיר להם שהם מפריעים לו לישון בשיחתם! או, דוגמה נוספת, הערתו המפורסמת של אותו קיסר, כאשר עבר בצד כפר עני בצפון איטליה, שהיה מעדיף להיות ראש הכפר הזה מאשר מספר שתיים ברומא (יש כאן, כמדומה, הדהוד מהופך לאמירה הגדולה של אכילס ב"אודיסיאה" שהיה מעדיף להיות עבד של עבד אך בחיים, מאשר המושל על כל המתים בשאול; והנוכחות של מסורת ספרותית, של החוב של רומא ליוון, של היחסים המורכבים בין שתי הציוויליזציות הללו, היא חלק מהקסם של הקובץ הזה; כאשר קיקרו נאם ביוונית ברודוס, כותב פלוטארכוס, בכה הפילוסוף היווני שבפניו הראה קיקרו את כוחו, ואמר: חשבתי שאתם עולים עלינו רק בכוח, והנה גם החוכמה נדדה אליכם!; וקיסר התעצב על ליבו כשהגיע לגיל שבו כבש אלכסנדר מוקדון את העולם ואילו הוא עוד טרם עשה מעשים גדולים כאלה).

עם זאת, התפיסה של הביוגרפיה לפי פלוטארכוס היא מוסרית, הוא שופט את דמויותיו ולא מסתיר את שיפוטו (על קראסוס, למשל, השלישי בטריומווירט הראשון, שנפל במפלה מחפירה כנגד הפרתים, מעיר פלוטארכוס שזה עונשו של מי שלא מסתפק בלהיות מספר שלוש בבירת העולם; את קאטו הזקן מבקר פלוטארכוס, בקטע מוראלי אדיר, על נוקשותו ויחסו אל משרתיו כאל חפצים ולא כאל בני אדם!)

יש כאן תיאורים מודרניים בתכלית, שכאילו לקוחים מרומן הרפתקאות ראליסטי גדול. למשל, תיאורים של מאריוס או פומפיוס הניגפים במערכה ונמלטים אינקוגניטו באמצעים שונים ומשונים, בים וביבשה, מפני רודפיהם.

רומא בגדולתה, ציוויליזציה אכזרית כל כך, אבל גם מתוחכמת כל כך ומעוררת, לפרקים, יראת כבוד.

לא לחינם היה פלוטארכוס מקור מרכזי של שייקספיר ביצירת הטרגדיות הרומאיות שלו. הדרמה שמסופרת בביוגרפיות האלו אדירה.

אילו הייתי היום בראשית שנות העשרים שלי, עדיין הייתי הולך ללמוד "מדעי הרוח", אבל הייתי משתלם ביוונית עתיקה ולטינית. זה הבסיס. כל תפיסת הקאנון המערבי נעוצה, למשל, במעבר הזה מהתרבות היוונית לזו הרומאית. אצל פלוטארכוס נידונים אפלטון ואריסטו, המרוחקים כ-400 שנה ממנו, ככוחות רוחניים משמעותיים, שמקובלים ככאלה גם על גיבוריו.

ועם זאת, הקריאה בעברית של יוסף ליבס מזמנת לקורא העברי גם את ההנאה האירונית של התחברות לתרבותו-שלו, לעברית שורשית, כשהוא קורא על אויבי עמו ההיסטוריים, על אותה אומה שכל מה שעשתה, ואכן רבות עשתה, לא היה אלא להנאת-עצמה, כביקורתו של רבי שמעון בר יוחאי.

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס" (מהתלמוד הבבלי, מסכת "שבת").

כפעם בפעם אני מנצל את האפשרות לומר בבלוג את דעתי על ספרים בקיצור נמרץ.

*

"יקיצה", ניר ברעם – מלא רגש ועומק נפשי, לִשדי. מעטים הגיבורים בספרות העכשווית שבאמת מעניינים אותי, וכאן הדמות של הגיבור אמינה ומורכבת ולפיכך מעניינת. ביחד עם "צל עולם" – אם כי הפוך ממנו בהתמקדותו – ממיטב יצירתו של ברעם.

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – נובלות קוצניות המרכיבות יחד רומן עקרוני וחשוב, במיוחד בימים קיטשיים אלה.

"הטנק", אסף ענברי – מקצועני, רהוט, מעניין לקריאה. הנושא אינו רענן במיוחד, אבל אולי בהתעקשות עליו יש דווקא מסר חשוב לזמננו, איני יודע. בכל אופן נהניתי מהקריאה.

"המורה לעברית", מאיה ערד – קראתי את שלוש הנובלות באהדה גוברת והולכת. השלישית צורבת וחיה במיוחד.

"לא אמא שלך",  תומס אוגדן – הפסקתי באמצע כי הטלנובליות היתרה העיקה עלי.

"פוקנר – 12 סיפורים" – פוקנר אינו זקוק להסכמתי, כמובן. אבל עדיין אינני נמשך אל העולם הקשה שלו. זה עולם גברי קשה ואפל ועני מהסוג שאיני מתחבר אליו (ואני בהחלט מתחבר לגבריות קשה ואפלה, רק לא מהסוג הזה). קראתי שלושה סיפורים, התרשמתי – אבל לא אזרתי עוז להמשיך.

מה זה "כישרון ספרותי"?

אני קורא שוב את "מנספילד פארק" המעולה של ג'יין אוסטן וחושב פעם נוספת שחלק נכבד ממה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" הוא איכות מוסרית מסוימת.

חלק נכבד מהחשיבות של אוסטן היא היותה סופרת שיפוטית ביותר, בעלת סלידות וחיבות מוסריות עזות ביחס לתכונות מסוימות (מיישמת של הכלל התנ"כי האדיר: "אל תבט אל מראהו ואל יופי קומתו כי מאיסתיהו, כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב").

נכון, זה לא מספיק. אבל אופי מובחן, אופי מעניין ואהוב, של המספר, הוא לעתים קרובות תנאי חשוב ביצירתו של מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי".

לכן צדק כל כך וולבק ב"כניעה" בהבחנתו המבריקה על הספרות:

"ייחודה של הספרות […] בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה […] ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו […] ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן" (מצרפתית: עמית רוטברד).

*

תוספת: חשוב לי לומר שאין הכוונה בהערתי בהכרח להיותו של סופר בעל אופי מוסרי במובן הקונבנציונלי של המושג. אוסטן היא כזו. וזה אכן חלק מהסיבה לאהבתה. גם בעיניי. אבל וולבק מדבר על אופי מובחן, לאו דווקא "מוסרי", על נפש שיש בה גם חסרונות וכו' ושבכל זאת מעוררת את אהדתנו.