ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

קצר על קריאה ב"Automn" של קנאוסגורד

זה נכון שיש לי נטייה (פסיכולוגית לא פחות מאסתטית) לחפש סופרים "גדולים" (בהחלט גם סופרות "גדולות"); זה נכון שלעתים אני מכניס מעט מתקוותיי מהספרות בכלל לתוך הסופרים שאני מזהה כ"גדולים", לעתים תוך הרחבה ואף עיוות (קלים, עם זאת) של יצירתם הממשית; זה נכון שנדירים הפעמים שזיהיתי סופר לא-ישראלי כ"גדול" ללא שקדמה לכך התקבלות יוצאת דופן שלו בחו"ל (בהיותי ישראלי שחי פה, ששפותיו הזרות הן אנגלית ומעט צרפתית; בהיותי אדם עמוס, כמו רובנו, שעתותיו אינן לגמרי בידיו, עמוס בטרחות פרנסה וכיו"ב – האפשרות שלי לגלות סופרים גדולים שלא זכו לתשומת לב בחו"ל קטנה; ועם זאת, סופרים "גדולים"-כביכול רבים, ש"גדולתם" נצעקה בחו"ל, כשהם מגיעים אלי, לחופו של מזרח הים התיכון, אינם נראים לי כאלה כלל וכלל); זה נכון, שאחרי ההצלחה של הסופר אליו אני מתכוון כאן, ניכרת מודעות-עצמית לייחודו כסופר, שהופכת חלק מכוחו הגדול למעט חלש יותר, כמו במשל הנפלא של קלייסט על המריונטה, שריקודה יפה משל הרקדן האנושי כי אין לה מודעות עצמית –

הכל נכון.
ובכל זאת, אני קורא (באנגלית) את הראשון מסדרת העונות (הראשון מארבעה, כמובן) שפרסם קארל-אובה קנאוסגורד בין 2015 ל-2016 ומתפעל שוב ממנו!

לא פוליטיקה, לא יחסי גברים נשים, לא התחממות גלובלית ולא צפרות. אלא, פשוט, מה זה להיות אדם בעולם, אדם שחש – אפילו לפני ה"מרגיש" של הספרות הסנטימנטלית שאנחנו טובעים בה – את הקיום: את הריח, הצבע, הטעם, הקול, המרקם של הקיום.

מדובר בטקסטים קצרים, מסאיים בטיבם, בנוסח המסה האישית של מונטיין, הלקוחים מחייו (כן, "נרקיסיזם", כדעת השוטים). על – תחזיקו חזק – לעיסת מסטיקים, שקיות פלסטיק בתוך מים, צרעות, כתמי נפט על מים, השתנה ושאר אירועים אקטואליים בוערים.

כמבקר אני מנכס תרבותי חסר בושה. יש לי קומץ סופרים שהם "שלי". אני "מלאים" אותם, ובעצם, ההיפך, "מפריט", הופך אותם לפרטיים שלי.

הם אלה – בין היתר, יש עוד סיבות – ההופכים את מקצוע הביקורת למסעיר: להסביר את ייחודם, את משמעותם. קנאוסגורד הוא כזה.

שתי הערות קצרות (יומן קריאה)

  1. "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים – מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו"

הציטוט הזה – מתוך הנובלה "מעשה משעמם" של צ'כוב, בקובץ הנפלא שראה אור מחדש "פריחה שנתאחרה" (בתרגומה של נילי מירסקי) – מתמצת משהו מהשקפת העולם הליברלית ה"אנגלית" של צ'כוב, דבר מה שמבחין אותו בחדות מדוסטוייבסקי וטולסטוי, ואולי לכן נראה לי טורגנייב הסופר הרוסי הגדול הקודם הקרוב לו ביותר.

כך או כך, לקרוא את צ'כוב מבחינתי פירושו "לשוב הביתה", אל הספרות הקרובה ללבי ביותר והיא הספרות הרוסית של המאה ה-19 והספרות העברית של העשורים הראשונים של המאה ה-20, שבמובן מסוים היא צאצאתה החוקית המוכשרת של הראשונה.

אכתוב ביתר הרחבה על צ'כוב בעתיד הקרוב.

2. קראתי רומן ישראלי בשם "תפוח מורעל" של אמתי מור, בהוצאת "ניב".

זה רומן קצבי מאד, גברי מאד, ויש לסופר מה לספר, כך שנהניתי מהקריאה. המספר של הרומן מתאר את חוויותיו כסטודנט ובליין בניו יורק של ראשית שנות האלפיים (נדמה לי; כי ה"גראונד זירו" מוזכר). לעתים, בעיקר במחצית השנייה של הרומן, מקורות ההשפעה שלו היו ניכרים מדי (אני מניח שלא זיהיתי את כולם, אבל הנרי מילר שם, נדמה לי, וגם קרואק – בשילוב של הפראות, היעדר הגבולות והפגיעות של הגיבור). ולעתים החספוס הגברי של הגיבור חוצה את הגבול לגסות. הייתי גם רוצה לשמוע עוד קצת על העבר של הגיבור (היכן התחיל שגעון ניו יורק שלו? איפה הוא הכיר את חברו המשמעותי לעלילה, אלי? על ילדותו ונעוריו). אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה והיה לי מעניין. השילוב של התובנות הסוציולוגיות מהקורס על העיר שהגיבור משתתף בו תורם ל"עיבוי" האינטלקטואלי של הסיפור שהינו בבסיסו סיפור פעולה אנרגטי. חשבתי שניו יורק הזאת חלפה מהעולם כבר בשנות השמונים, כשהתיאורים הספרותיים הפראיים האחרונים שלה מצויים ב"Money" של מרטין איימיס וב"פסיכופת אמריקאי". והנה מסתבר שהמסיבה נמשכה גם בשנות האלפיים. החודש בו שהיתי בניו יורק, שהייתי היחידה בארה"ב בכלל, הותיר בי רושם אחר ב – 2010. אבל זו הייתה 2010, ושהיתי, כאמור, רק חודש ואולי לא הייתי במקומות הנכונים ובכל אופן הרשימה ההיא שלי מעוררת בי היום, מקץ עשר שנים, מעט אי נוחות מעצמי…

המלצה על ספר עיון חדש על הודו

"עין להודו" (בהוצאת "ידיעות אחרונות" ו"מאגנס") הוא ספר חדש על ההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על הדת, הפילוסופיה והתרבות) של הודו שכתבו הפרופסורים יגאל ברונר ודוד שולמן.

זהו ספר מרשים ביותר, כתיבה מדעית ואחראית, לא סנטימנטלית אך אמפטית כלפי מושא המחקר הגדול שלה. משמח שיצירה, שהינה בעליל ברמה בינלאומית, רואה אור בשפתנו, ובשפתנו בגרסתה המוקפדת.

הודו מעניינת אותי מסיבות ברורות, שבגינן היא מעניינת רבים (אם כי אני לא הייתי בהודו ואיני נמשך לבקר שם; כתייר אני מערבו-צנטרי באופן לא עדכני ומחפיר, אם כי החרגתי את רוסיה מכלל זה, בעיקר בגלל טולסטוי ודוסטוייבסקי). אבל היא מעניינת אותי מעוד שתי סיבות ספציפיות: א. בגלל הנטייה הסנטימנטלית של רבים לראות ב"חוכמת המזרח" את האמת, שאנחנו, המערביים, בתפיסת העולם הקלוקלת שלנו (כביכול), זקוקים עד מאד לשכמותה. כנגד הגישה הזו אני נוטה לומר לעצמי ולאחרים: אכן רבים פשעי המערב, אך רבים רבים גם זכויותיו. אכן רבות התוצאות המחלחלות של המדע המודרני, אך רבות רבות הן זכויותיו. אכן רבות רעות החילון המערבי, אך משחררות הן רבות מתוצאותיו. אכן רבות הן קלקלות הדמוקרטיה, ההומניזם והליברליזם המערבי, אך רבות אף יותר הן זכויותיהם. בכל מקרה, על מנת להבין יותר טוב את הציוויליזציה האדירה הזו שהינה הודו – ולאמוד ביתר מושכלות את תרומותיה – אין, כמדומה, בעברית סיוע יותר טוב מהספר הזה. ב. קשור לסעיף הקודם: בגלל העניין שיש לי בשופנהאואר, שהינו הפילוסוף המערבי הגדול הבולט שרעיונותיו מקבילים ואף מושפעים מרעיונות הינדואיסטים ובודהיסטים; את תרגום הכתבים הנ"ל לשפות אירופאיות בתחילת המאה ה-19 ציין שופנהאואר כ"מתנה הגדולה ביותר שקיבלה אירופה" מהמאה המוזכרת.

עוד אומר, באופן מעט ריאקציונרי (כאילו לא היה די בדברים שלעיל), ובסגנון של מחזירים בתשובה ידועים (כנ"ל), שההתוודעות לציוויליזציה העתיקה והמורכבת הזו מזכירה לי שלא אלמן ישראל ושגם אני בן לציוויליזציה עתיקה, מורכבת ובחלקה מפוארת (אפרופו "בחלקה": הוֶודוֹת ההודיות שמכילות פרטי פרטים של פולחנים וקורבנות הזכירו לי את ספר "ויקרא" או את התלמוד ברגעיו הפדנטיים והלא מצודדים; ואפרופו האפרופו: בהערה צינית גאונית, טען אותו שופנהאואר – אפרופו… – שהפדנטיות של הדתות הגדולות – מה מקריבים מתי והיכן וכיצד, למשל – היא תרומתן הגדולה לאנושות: בהפגת השעמום…). כך שהתוודעות להודו מסייעת בעקיפין לדרבון המשך ההיכרות עם המסורת היהודית.

כך או כך: זהו ספר עיון נדיר ומומלץ מאד.

 

בקצרה על "כי היום עובר" של עדנה שבתאי

אני מקווה לכתוב על זה מעט יותר בהרחבה בהמשך, בכל מקרה אומר כבר שהממואר של עדנה שבתאי, על בעלה יעקב שבתאי, "כי היום עובר" (ראה אור לאחרונה ב"הספריה החדשה"), כתוב באיפוק לא מובן מאליו (בהתחשב בנושא), כתוב יפה ואלגנטי ומחושב (במובן הטוב של המילה מחושב), והוא גם מעניין מאד, בהוסיפו פרטים חשובים על יעקב שבתאי.

בקצרה על ספרים שקראתי לאחרונה

  1. "ארץ אחרת" של ג'יימס בולדווין (מאנגלית: גיא הרלינג; "עם עובד") – הרומן הזה מ-1962 מרשים מאד, מרשים בהרבה מ"חדרו של ג'ובני". אמנם ג'יימס בולדווין הוא החלום הרטוב של אנשי פוליטיקת הזהויות – שחור והומו! לא פחות! וכאן הוא עוסק בשתי הזהויות! – אבל, למרבה המזל, הוא גם סופר מעולה.
  2. "בעל חיים" של רון דהן (הוצאת "בלה לונה", בעריכת תמי לבנת מלכה). ספר קצבי ובעל עוצמה. יצרי, אותנטי ונטול שומנים. יש כאן תיאור סקס אחד מצוין. יפה. שתי הסתייגויות: האחת היא ביחס ליחס המעליב של הגיבור למרצֶה בכנס לשירה שהוא משתתף בו. לי, כקורא, ההתנהגות הזו יצרה רתיעה מהגיבור (רתיעה שהסופר אינו שותף לה וגם, לדעתי, אינו מודע להיתכנותה; העובדה האחרונה הופכת את הבעיה הזו אולי לפגם אסתטי, לא רק אתי). ההסתייגות השנייה היא יותר ויכוח מהסתייגות, ויכוח עם פילוסופיה שקיימת בספר, הרואה בשירה, כלומר בשפה, פעולה ככל הפעולות בעולם. התפיסה החילונית הזו ביחס לשירה פופולרית והיא מתכתבת עם המטפיזיקה של הספר, הרואה באדם "בעל חיים", כלומר לא מי שמיוחד בממלכת החי (זה הרי התרגום של אונקלוס ל"ויהי האדם לנפש חיה": "לרוח ממללא", כלומר הדיבור, המלל, הוא מותר האדם; נדמה לי שהמקור לתפיסה הזו הוא אריסטו). התפיסה הפוסט הומניסטית הזו – שרואה בשפה דבר מה לא מיוחס – היא פופולרית, וליתר דיוק: אופנתית, אך אין זה אומר שהיא נכונה.
  3. "אמזלג" של יוסי סוכרי ("עם עובד"). נהניתי מהקריאה. יש משהו עדין בגיבור של סוכרי, בגרסה שלו למאיר של "סוף דבר" ולמולכו מהרומן הנושא את שמו. בעיקר ניכרת האלגנטיות העדינה בתיאורי המין (אני אוהב גם תיאורי מין לא אלגנטיים ועדינים, כן? ע"ע סעיף 2. אבל כאן העדינות יפה). אני חושב שזה הספר הכי טוב של סוכרי, לפחות זה שהכי נהניתי ממנו. והוא גם, בסופו של דבר, אנטי זהותני. הזהות היא חלק מהמסע והחיפוש העצמי של הגיבור, אבל לא תמצית הפיתרון.
  4.   "מסע דילוגים" של חיים באר ("עם עובד"). תענוג לקרוא את הסיפורים הקטנים על ספרים וסופרים שמלוקטים כאן. ההשפעה של גרשון שופמן ניכרת כאן מדי פעם, וטוב שכך.

בקצרה על שני ספרי מקור שקראתי

אהבתי שני ספרי מקור שקראתי לאחרונה, אבל עם הסתייגויות.

"אבל הלילה עוד צעיר" של ליאת אלקיים ("כנרת זמורה דביר") מורכב משלוש נובלות. הראשונה, על ירח דבש שהשתבש, טובה מאד, אבל נקטעת בחופזה ונוסקת בסופה מפירוט מענג להכללות סיכומיות מעט שרירותיות (בחוויית הקורא). הנובלה השלישית, העוסקת בסיפור בגידה (של אותה דמות מהנובלה הראשונה), "אקספרימנטלית" במפגיע וקשה עד מאד לצלוח אותה (אני לא צלחתי).

אבל הנובלה השנייה (שוב, אותה דמות), הארוכה בקובץ, העוסקת בימים הראשונים אחרי לידת בת בכורה פגה, כתובה בראליזם מדייק ומענג (לעתים רחוקות אמנם מעט מתיש) ובהומור משובח. ובשבילה שווה להתוודע לקובץ.

 

 

"נמר גימ"ל" של לירן גולוד ("עם עובד") ממשיך את ספר הבכורים היפה שלה "עבודת אדמה". בעברית מנופה, ברגישות פסיכולוגית, הוא מספר את סיפורה של משפחה שחיה בכפר בצפון, הנתון לאיום קטיושות והפצצות. הטקסט מעודן ויפה, אך לעתים מוחש כחסר דרמה מהותית, כחסר עוקץ וחדות. אך בסיכומו של חשבון: העברית והרגישות האנושית מחפות על כך.

עוד משהו על "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו

כתבתי דבר מה במהלך הקריאה ברומן.

אני רוצה להוסיף עוד הערה על הרומן, עם תום הקריאה שלי בו. ההערה הזו כוללת ספוילר כך שמי שחושש מכך אנא שיימנע מלקרוא את השורות הבאות.

 

אישיגורו הוא סופר מיומן והרומן מהנה לקריאה. אבל הרומן הזה הוא בעיני בידור, בידור איכותי, אבל בידור.

לצורך ההבחנה שאני עושה בין "בידור" ל"ספרות רצינית" (והמונח "בידור" שאני משתמש בו כאן אינו שקול ל"מהנה לקריאה" – כמו שהמונח "ספרות רצינית" אינו שקול ל"לא מהנה לקריאה" – אלא הכוונה לסוג ההתכוונות המקורית של הסופר; וראו מיד) נפלה לידי בעקבות הקריאה ב"לעולם אל תיתן לי ללכת" עובדה בלתי רגילה.

ב-2005, שנת יציאתו לאור של הרומן של אישיגורו, ראה אור הרומן של מישל וולבק, "אפשרות של אי". ושני הספרים מעמידים במרכזם את האפשרות לשיבוט בני אדם.

אצל אישיגורו: האפשרות לשיבוט בני אדם הולידה תופעה של ייצור "משובטים" על מנת לקצור את איבריהם לצרכים רפואיים של אנשים לא משובטים. הרומן מתמקד בחייהם הנוראיים של אותם משובטים שזמנם קצוב, כי הם נקראים, במוקדם או במאוחר, לתרום את איבריהם – ולמות.

אצל וולבק: האפשרות לשיבוט פותחת פתח לכינונה של דת עתידית חדשה. הדת הזו – דת ללא אלוהים! – מבטיחה חיי נצח למאמיניה על ידי יצירת שיבוטים שיחליפו כל דור מחדש זה את זה (בתחילה את אב הטיפוס האנושי ואחר כך אחד את השני). לתוך השיבוטים האלה יושתלו הזכרונות המקוריים של אב הטיפוס וכך יתאפשר קיום נצחי (כמובן, מדובר פה על מד"ב בחלק גדול מהתחזית).

 

הסיבה שאישיגורו הוא בדרן – כלומר מישהו שרוצה להפעיל אותנו רגשית, למשוך אותנו אל ספרו, אבל שאין לו אמירה מעניינת על המציאות עצמה – נוגעת לכך שהוא לא מתאר – ואינו מרחיב את הדיבור – באיזו חברה היפותטית תיתכן מזימת רצח כוללת כזו כמו זו שמתוארת בספרו ביחס למשובטים. הרי אין זה סביר שחברה מערבית עכשווית (הסיפור מתרחש באנגליה אלטרנטיבית) תסכים לקציר האיברים כדוגמת זה שמתואר בספר. ואם ישנה אפשרות כזו – יש להסביר אותה. אבל כל הדיון המוסרי באפשרות הזו לא נעשה ולא נדון. כי זה לא מה שמעניין את אישיגורו. מעניין אותו להדהים אותנו, לרגש אותנו, להפעיל אותנו בסנסציה – ותו לא. 

 

ואילו הרומן של וולבק כולו עוסק בסוגייה מורליסטית ממדרגה ראשונה: איך ניתן לחיות ללא דת? איך ניתן לחיות עם עובדת המוות הסופי? איך ניתן לחיות עם ההזדקנות בחברה המערבית שמקדשת את הנעורים? העיסוק בשיבוט אינו דבר מה שנועד לדגדג אותנו רגשית, אלא להנהיר את הסוגיות האלו (וגם להותיר פתח לפיתרון עתידני שלהן).

הערה קצרה על אמצעי מקובל בסיפורת

אני קורא כעת את "לעולם אל תיתן לי ללכת", של חתן הנובל קזואו אישיגורו. הרומן ראה אור ב-2005 ותורגם כעת ב"הספרייה החדשה" על ידי אלינוער ברגר, תורגם היטב.

יש לי חוסר היכרות עם אישיגורו וזו הזדמנות לצמצם אותו מעט.

והנה, עד עמוד תשעים בערך, לא ברור לקורא מדוע הגיבורים מכונים "תורמים". ברור שיש שם עניין גדול, וכנראה אפל – אבל זה לא ברור.

זה אמצעי ידוע של כותבי פרוזה, להשהות את מסירת המידע המלאה על מנת ליצור מתח אצל הקורא. וזה אמצעי שיותר ויותר אין לי סבלנות אליו. הוא מבליט אופי משחקי מסוים שיש לקריאה, שגם לו אין לי סבלנות. אם יש לך דבר מה לומר – דבר ברור. כששבתאי פותח את "סוף דבר" (במקרה הרציתי עליו השבוע אז הדוגמה הזו התבהקה מול עיני) הוא כותב "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, נפל על מאיר פחד המוות". כך, בום טראח. בלי הקדמות, בלי משחקים. הנושא הגדול של "סוף דבר" מונח לפתחנו בעמוד הראשון. אני חושב שכמעט כל הסופרים שאני אוהב, אלה שאני מחשיב כגדולים ביותר, לא משתמשים באמצעי הזה, הנחות.

נכון שאישיגורו הוא סופר מתוחכם ולכן הוא מעניק הצדקה נוספת למיהמוה המידע, בכך שגם הגיבורים עצמם מתוודעים רק אט אט למה זה אומר להיות "תורם". אבל זה בגלל שהוא אכן סופר מתוחכם שיודע שעיכוב מסירת מידע לא מנומק מספיק ירתיע את הקוראים. ועדיין יש כאן את העיכוב הזה.

הכה נפוץ. כה מעצבן.

 

בקצרה על שני ספרים שקראתי

  1. "להרוג את הכלב השני", של מארק חלאסקו ("אסיה", בתרגום עילי הלפרין) – שני סיפורים של הסופר הפולני שזהר ככוכב וכבה כמוהו בגלל מותו המוקדם בגיל 36 ותורגמו לעברית ביוזמתו של אורי בר-און. יש כאן השפעה לא רק של המינגוויי, אלא, כמדומה, גם של הסרטים השנונים של הוליווד הקלאסית של שנות השלושים והארבעים. אבל הסיפורים שוטפים, שנונים ויפים. זכורה לטוב שנאת הגרמנים של הגיבור שמעיר באנדרסטייטמנט על הכרזת הגרמנים על עצמם כ"אומה של משוררים והוגים" את ההערה הבאה: "קצת צניעות לא תזיק". אבל לולי העניין שיש בכך שהסיפורים מתרחשים בישראל של שנות החמישים (בעיקר בתל אביב וחצרותיה האחוריות), מבעד לעיניו של מהגר פולני לא יהודי, לא הייתי ממליץ על הספר בלב שלם. העניין הכביכול אגבי הזה בקריאה מתקדם לקדמת הבימה בקריאה של הסיפורים ב-2019.
  2. "החדר של ג'ובאני", של ג'יימס בולדווין (מאנגלית: עדה פלדור, "כתר"). לקח לי זמן להיכנס לרומן המפורסם הזה, אבל החל מהאמצע הוא נוגע ללב וחזק. התחבטויותיו של הגיבור בנוגע לזהותו המינית, וליתר דיוק: חוסר היכולת שלו להכיר בהומוסקסואליות שלו – קורעי לב. התוכן הוא לא דבר מה זניח בספרות, כפי שכמה דורות של חוקרי ספרות מנסים להוכיח. העובדה שבולדווין הוא בין הראשונים שהציגו את הטרגדיה של הזהות המינית מבפנים – לא באופן המעט מרוחק שהציג אותה פרוסט, למשל – חשובה למרכזיותו של הספר הזה. וכמו שקורה לעתים לא מעטות, הטיפולים הראשונים בנושא מסוים הם גם המשמעותיים ביותר. אין קידמה, לעתים, באמנות, אלא להיפך.

כמה המלצות ל"שבוע הספר"

מספרים על תומס מאן שנשאל מה דעתו על המינגוויי וענה שהוא עדיין קורא בטאקיטוס, ההיסטוריון הרומי המבריק, בן המאה השנייה לספירה, ולא הגיע עוד להמינגוויי. אכן, רבים הספרים הישנים הטובים ואין מה לרוץ לקנות בהכרח ספרים חדשים. אבל שבוע הספר, בכל זאת, מה גם שהרשימה שלהלן מכילה קלאסיקות שראו אור בהוצאה מחודשת. אז הנה כמה ספרים מעניינים שראו אור (או הוצאו לאור מחדש או ראו אור בתרגום חדש) בשנה האחרונה:

"תודעתו של זנו", של איטאלו סבבו ("מִפרשֹים") – קלאסיקה איטלקית מראשית המאה ה-20, הקומדיה של הנוירוזה.

"אדולף", של בנז'מן קונסטאן ("כרמל") – נובלה פסיכולוגית קלאסית על אהבה שלא עלתה יפה.

"מעבר", של רייצ'ל קאסק ("מודן") – החלק השני בטרילוגיה (העומד בפני עצמו) של הסופרת הקנדית בת זמננו. אוטו-פיקשן בלי ה"אוטו", כלומר כשהעצמי הוא רק המאזין לסיפורי אחרים.

"לֶס", של אנדרו שון גריר ("פן/ידיעות ספרים") – למרות שזכה ב"פוליצר" ב-2018 הרי שזה ספר מצחיק מאד.

"ממה עשוי התפוח", שיחות עם עמוס עוז שערכה שירה חדד ("כתר") – ישנם שם כמה ניסוחים מעניינים מאד על הספרות ועל החיים.

"גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו (בהוצאת "כינרת זמורה ביתן") – מסות ביקורת מענגות ומאלפות.

"גשם חייב לרדת", קארל-אובה קנאוסגורד ("מודן") – החלק החמישי באפוס האוטוביוגרפי של קנאוסגורד עוסק בשנותיו בעיר ברגן, בשנות העשרים שלו, כשניסה להיות סופר.

 

בסיפורת המקור אני ממליץ על "אנשים כמונו" של נעה ידלין ("כינרת זמורה ביתן"), "האחרות" של שהרה בלאו ("כינרת זמורה ביתן") ו"שלוש" של דרור משעני ("אחוזת בית").