ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

קצר על "מוות מאושר" של אלבר קאמי

"מוות מאושר" (ספריית פועלים, תרגם: ניר רצ'קובסקי) הוא רומן גנוז של אלבר קאמי שנכתב בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הוא ראה אור לראשונה ב-1971, 11 שנה אחרי מותו של הסופר בתאונת דרכים והוא בן 47 בלבד.

במובנים רבים זו טיוטה מוקדמת של "הזר" (שראה אור ב-1942, כשקאמי היה בן 29).

מעניין מאד להשוות בין "מוות מאושר" ו"הזר" ביחס לגרסת ריימונד קארבר לסיפוריו לפני שערך אותם גורדון ליש (גרסת קארבר המוקדמת ראתה אור בקובץ בשם "מתחילים" שראה אור לפני כמה שנים ב"עם עובד").

בעוד ברור שגרסתו של ליש מובחנת ומרשימה יותר מבחינה סגנונית, הרי שסיפוריו הגולמיים של קארבר נראו לי אנושיים יותר ומבטאים אמת חיים גדולה יותר. ליש לא הפך אותם רק למהודקים ומובחנים יותר, הוא הפך את המסר שלהם לפסימי וקודר יותר.

המקרה של קאמי שונה, עם זאת. קודם כל, ההבדל בין העלילה של "הזר" לזה של "מוות מאושר" גדול מההבדל בין שתי הגרסאות של קארבר.

"הזר" עולה על "מוות מאושר" בחשבון אחרון. כמובן, מבחינה סגנונית, בלקוניות שלו. אבל הסגנון העדיף של "הזר" גם יוצר מיקוד של התימה, בהיעדר סרחים עודפים והגיגים פילוסופיים מעט נמרחים שיש ב"מוות מאושר". עם זאת, מבחינה תוכנית, עילת הרצח ב"מוות מאושר" ברורה הרבה יותר. הגיבור, מרסו (זה שמו גם כאן), זקוק לכסף על מנת לחיות, בגלל תאוות החיים שלו. זו דמות רסקולניקובית במובהק. ואילו עמימות עילת הרצח ב"הזר" היא מעלה אסתטית ופגם אתי. היא מעלה אסתטית כי היא יוצרת סקרנות, עניין. היא פגם אתי: כי אל לו לרצח להתבצע "בגלל השמש".

אבל "מוות מאושר" הוא בכל זאת יצירה מעניינת מאד. סוגיית הכסף עולה בו בחריפות, כפי שהוזכר. אך מה שעולה ביתר חריפות – וסוגיית הכסף היא רק משנית לכך – היא התאווה לאושר, האמונה שהחיים על פני האדמה נועדו אכן לרדיפה אחר האושר. ישנה כאן ויטליות אדירה, "ים תיכונית" בהחלט (העניין מודגש והעלילה גם כאן מתרחשת בעיקרה לחופי אלג'יר).

הערות קצרצרות על כמה ספרים שקראתי

ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן" ("כנרת זמורה דביר"), מוגדר בכותרת המשנה שלו "ביוגרפיה של ידידות". מדובר בידידותה של הכותבת עם עמוס עוז.

בניגוד לספר השיחות שערכה שירה חדד עם עמוס עוז בערוב ימיו, "ממה עשוי התפוח?", הספר הזה אינו מכיל מידע חדש רב. אך מפצה על כך תחושת האבל העמוק שהספר הזה ספוג בה. האבלות הקודרת על הסתלקותו של מי שקשה להאמין שיכול להסתלק, בגין נוכחותו המשמעותית כל כך, מחלחלת לקורא, מחלחלת את הקורא.

"עניינים אנושיים" הוא רומן סנסציוני של סופרת צרפתייה בשם קארין טואיל (הוצאת "אריה ניר"). הוא עוסק בסופו של חשבון במשפט אונס (בדיוני) של צעיר שצעירה טוענת שאנס אותה והוא מכחיש זאת. הספר סנסציוני, כאמור, ועם זאת קראתי אותו עד תום, בגלל עניין שולי: ניתן ללמוד ממנו כמה דברים על צרפת העכשווית ובעיקר על האליטה הבורגנית-בוהימיינית שלה. מה הם קוראים, למשל? מי נחשב שם להוגה רלוונטי? ואף – אך זה קרוב יותר לנושא המרכזי – מהן עמדות הצרפתים בסוגיות ה – Me Too? דברים שבחלקם את הקורא הטיפוסי של הספר לא מעניינים, הביאו אותי לקרוא אותו עד תום.

גם את "מגרה בניו יורק", של ג'ורג' סימנון ("עם עובד"), קראתי גם בגלל עניינים צדדיים ודומים. כיצד ממשיג סימנון ב-1946 את ההבדלים בין אמריקה לצרפת. אחד ההבדלים הדי זועקים, אם הבנתי נכון את פיתרון העלילה הבלשית, הינה שמגרה די אדיש לרצח מתוך תשוקה שמתגלה לו במהלך פיענוח החקירה (מדובר בבעל שרצח את אשתו שבגדה בו). הוא משאיר את זה למשטרה האמריקאית. זה לא ממש פשע בעיניו, כך נדמה (ושוב, אם הבנתי נכון. כי קצת הסתבכתי בהתרה של העלילה הבלשית).

הנאה רבה נהניתי מהנובלה של אלפרד הייז, "העולם עוד יכיר את פני" ("תשע נשמות"). נובלה על הוליבוד משנות החמישים שמזכירה את הכתיבה המעניינת על הוליווד של פיצג'רלד, באד שולברג ועוד. יש שם שימוש וירטואוזי גם ב"דיבור עקיף". אבל לא בגללו נהניתי מהנובלה. אלא – אבוי – בגלל הסיפור עצמו.

עוד ב"תשע נשמות" קראתי את הנובלה "פחד" של סטפן צווייג, העוסקת כמו "העולם עוד יכיר את פני", ביחסים שמחוץ לנישואים. תענוג שנגרע מעט מהתרת הנובלה שהינה סנסציונית משהו.

קצר על קריאה ב"Automn" של קנאוסגורד

זה נכון שיש לי נטייה (פסיכולוגית לא פחות מאסתטית) לחפש סופרים "גדולים" (בהחלט גם סופרות "גדולות"); זה נכון שלעתים אני מכניס מעט מתקוותיי מהספרות בכלל לתוך הסופרים שאני מזהה כ"גדולים", לעתים תוך הרחבה ואף עיוות (קלים, עם זאת) של יצירתם הממשית; זה נכון שנדירים הפעמים שזיהיתי סופר לא-ישראלי כ"גדול" ללא שקדמה לכך התקבלות יוצאת דופן שלו בחו"ל (בהיותי ישראלי שחי פה, ששפותיו הזרות הן אנגלית ומעט צרפתית; בהיותי אדם עמוס, כמו רובנו, שעתותיו אינן לגמרי בידיו, עמוס בטרחות פרנסה וכיו"ב – האפשרות שלי לגלות סופרים גדולים שלא זכו לתשומת לב בחו"ל קטנה; ועם זאת, סופרים "גדולים"-כביכול רבים, ש"גדולתם" נצעקה בחו"ל, כשהם מגיעים אלי, לחופו של מזרח הים התיכון, אינם נראים לי כאלה כלל וכלל); זה נכון, שאחרי ההצלחה של הסופר אליו אני מתכוון כאן, ניכרת מודעות-עצמית לייחודו כסופר, שהופכת חלק מכוחו הגדול למעט חלש יותר, כמו במשל הנפלא של קלייסט על המריונטה, שריקודה יפה משל הרקדן האנושי כי אין לה מודעות עצמית –

הכל נכון.
ובכל זאת, אני קורא (באנגלית) את הראשון מסדרת העונות (הראשון מארבעה, כמובן) שפרסם קארל-אובה קנאוסגורד בין 2015 ל-2016 ומתפעל שוב ממנו!

לא פוליטיקה, לא יחסי גברים נשים, לא התחממות גלובלית ולא צפרות. אלא, פשוט, מה זה להיות אדם בעולם, אדם שחש – אפילו לפני ה"מרגיש" של הספרות הסנטימנטלית שאנחנו טובעים בה – את הקיום: את הריח, הצבע, הטעם, הקול, המרקם של הקיום.

מדובר בטקסטים קצרים, מסאיים בטיבם, בנוסח המסה האישית של מונטיין, הלקוחים מחייו (כן, "נרקיסיזם", כדעת השוטים). על – תחזיקו חזק – לעיסת מסטיקים, שקיות פלסטיק בתוך מים, צרעות, כתמי נפט על מים, השתנה ושאר אירועים אקטואליים בוערים.

כמבקר אני מנכס תרבותי חסר בושה. יש לי קומץ סופרים שהם "שלי". אני "מלאים" אותם, ובעצם, ההיפך, "מפריט", הופך אותם לפרטיים שלי.

הם אלה – בין היתר, יש עוד סיבות – ההופכים את מקצוע הביקורת למסעיר: להסביר את ייחודם, את משמעותם. קנאוסגורד הוא כזה.

שתי הערות קצרות (יומן קריאה)

  1. "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים – מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו"

הציטוט הזה – מתוך הנובלה "מעשה משעמם" של צ'כוב, בקובץ הנפלא שראה אור מחדש "פריחה שנתאחרה" (בתרגומה של נילי מירסקי) – מתמצת משהו מהשקפת העולם הליברלית ה"אנגלית" של צ'כוב, דבר מה שמבחין אותו בחדות מדוסטוייבסקי וטולסטוי, ואולי לכן נראה לי טורגנייב הסופר הרוסי הגדול הקודם הקרוב לו ביותר.

כך או כך, לקרוא את צ'כוב מבחינתי פירושו "לשוב הביתה", אל הספרות הקרובה ללבי ביותר והיא הספרות הרוסית של המאה ה-19 והספרות העברית של העשורים הראשונים של המאה ה-20, שבמובן מסוים היא צאצאתה החוקית המוכשרת של הראשונה.

אכתוב ביתר הרחבה על צ'כוב בעתיד הקרוב.

2. קראתי רומן ישראלי בשם "תפוח מורעל" של אמתי מור, בהוצאת "ניב".

זה רומן קצבי מאד, גברי מאד, ויש לסופר מה לספר, כך שנהניתי מהקריאה. המספר של הרומן מתאר את חוויותיו כסטודנט ובליין בניו יורק של ראשית שנות האלפיים (נדמה לי; כי ה"גראונד זירו" מוזכר). לעתים, בעיקר במחצית השנייה של הרומן, מקורות ההשפעה שלו היו ניכרים מדי (אני מניח שלא זיהיתי את כולם, אבל הנרי מילר שם, נדמה לי, וגם קרואק – בשילוב של הפראות, היעדר הגבולות והפגיעות של הגיבור). ולעתים החספוס הגברי של הגיבור חוצה את הגבול לגסות. הייתי גם רוצה לשמוע עוד קצת על העבר של הגיבור (היכן התחיל שגעון ניו יורק שלו? איפה הוא הכיר את חברו המשמעותי לעלילה, אלי? על ילדותו ונעוריו). אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה והיה לי מעניין. השילוב של התובנות הסוציולוגיות מהקורס על העיר שהגיבור משתתף בו תורם ל"עיבוי" האינטלקטואלי של הסיפור שהינו בבסיסו סיפור פעולה אנרגטי. חשבתי שניו יורק הזאת חלפה מהעולם כבר בשנות השמונים, כשהתיאורים הספרותיים הפראיים האחרונים שלה מצויים ב"Money" של מרטין איימיס וב"פסיכופת אמריקאי". והנה מסתבר שהמסיבה נמשכה גם בשנות האלפיים. החודש בו שהיתי בניו יורק, שהייתי היחידה בארה"ב בכלל, הותיר בי רושם אחר ב – 2010. אבל זו הייתה 2010, ושהיתי, כאמור, רק חודש ואולי לא הייתי במקומות הנכונים ובכל אופן הרשימה ההיא שלי מעוררת בי היום, מקץ עשר שנים, מעט אי נוחות מעצמי…

המלצה על ספר עיון חדש על הודו

"עין להודו" (בהוצאת "ידיעות אחרונות" ו"מאגנס") הוא ספר חדש על ההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על הדת, הפילוסופיה והתרבות) של הודו שכתבו הפרופסורים יגאל ברונר ודוד שולמן.

זהו ספר מרשים ביותר, כתיבה מדעית ואחראית, לא סנטימנטלית אך אמפטית כלפי מושא המחקר הגדול שלה. משמח שיצירה, שהינה בעליל ברמה בינלאומית, רואה אור בשפתנו, ובשפתנו בגרסתה המוקפדת.

הודו מעניינת אותי מסיבות ברורות, שבגינן היא מעניינת רבים (אם כי אני לא הייתי בהודו ואיני נמשך לבקר שם; כתייר אני מערבו-צנטרי באופן לא עדכני ומחפיר, אם כי החרגתי את רוסיה מכלל זה, בעיקר בגלל טולסטוי ודוסטוייבסקי). אבל היא מעניינת אותי מעוד שתי סיבות ספציפיות: א. בגלל הנטייה הסנטימנטלית של רבים לראות ב"חוכמת המזרח" את האמת, שאנחנו, המערביים, בתפיסת העולם הקלוקלת שלנו (כביכול), זקוקים עד מאד לשכמותה. כנגד הגישה הזו אני נוטה לומר לעצמי ולאחרים: אכן רבים פשעי המערב, אך רבים רבים גם זכויותיו. אכן רבות התוצאות המחלחלות של המדע המודרני, אך רבות רבות הן זכויותיו. אכן רבות רעות החילון המערבי, אך משחררות הן רבות מתוצאותיו. אכן רבות הן קלקלות הדמוקרטיה, ההומניזם והליברליזם המערבי, אך רבות אף יותר הן זכויותיהם. בכל מקרה, על מנת להבין יותר טוב את הציוויליזציה האדירה הזו שהינה הודו – ולאמוד ביתר מושכלות את תרומותיה – אין, כמדומה, בעברית סיוע יותר טוב מהספר הזה. ב. קשור לסעיף הקודם: בגלל העניין שיש לי בשופנהאואר, שהינו הפילוסוף המערבי הגדול הבולט שרעיונותיו מקבילים ואף מושפעים מרעיונות הינדואיסטים ובודהיסטים; את תרגום הכתבים הנ"ל לשפות אירופאיות בתחילת המאה ה-19 ציין שופנהאואר כ"מתנה הגדולה ביותר שקיבלה אירופה" מהמאה המוזכרת.

עוד אומר, באופן מעט ריאקציונרי (כאילו לא היה די בדברים שלעיל), ובסגנון של מחזירים בתשובה ידועים (כנ"ל), שההתוודעות לציוויליזציה העתיקה והמורכבת הזו מזכירה לי שלא אלמן ישראל ושגם אני בן לציוויליזציה עתיקה, מורכבת ובחלקה מפוארת (אפרופו "בחלקה": הוֶודוֹת ההודיות שמכילות פרטי פרטים של פולחנים וקורבנות הזכירו לי את ספר "ויקרא" או את התלמוד ברגעיו הפדנטיים והלא מצודדים; ואפרופו האפרופו: בהערה צינית גאונית, טען אותו שופנהאואר – אפרופו… – שהפדנטיות של הדתות הגדולות – מה מקריבים מתי והיכן וכיצד, למשל – היא תרומתן הגדולה לאנושות: בהפגת השעמום…). כך שהתוודעות להודו מסייעת בעקיפין לדרבון המשך ההיכרות עם המסורת היהודית.

כך או כך: זהו ספר עיון נדיר ומומלץ מאד.

 

בקצרה על "כי היום עובר" של עדנה שבתאי

אני מקווה לכתוב על זה מעט יותר בהרחבה בהמשך, בכל מקרה אומר כבר שהממואר של עדנה שבתאי, על בעלה יעקב שבתאי, "כי היום עובר" (ראה אור לאחרונה ב"הספריה החדשה"), כתוב באיפוק לא מובן מאליו (בהתחשב בנושא), כתוב יפה ואלגנטי ומחושב (במובן הטוב של המילה מחושב), והוא גם מעניין מאד, בהוסיפו פרטים חשובים על יעקב שבתאי.

בקצרה על ספרים שקראתי לאחרונה

  1. "ארץ אחרת" של ג'יימס בולדווין (מאנגלית: גיא הרלינג; "עם עובד") – הרומן הזה מ-1962 מרשים מאד, מרשים בהרבה מ"חדרו של ג'ובני". אמנם ג'יימס בולדווין הוא החלום הרטוב של אנשי פוליטיקת הזהויות – שחור והומו! לא פחות! וכאן הוא עוסק בשתי הזהויות! – אבל, למרבה המזל, הוא גם סופר מעולה.
  2. "בעל חיים" של רון דהן (הוצאת "בלה לונה", בעריכת תמי לבנת מלכה). ספר קצבי ובעל עוצמה. יצרי, אותנטי ונטול שומנים. יש כאן תיאור סקס אחד מצוין. יפה. שתי הסתייגויות: האחת היא ביחס ליחס המעליב של הגיבור למרצֶה בכנס לשירה שהוא משתתף בו. לי, כקורא, ההתנהגות הזו יצרה רתיעה מהגיבור (רתיעה שהסופר אינו שותף לה וגם, לדעתי, אינו מודע להיתכנותה; העובדה האחרונה הופכת את הבעיה הזו אולי לפגם אסתטי, לא רק אתי). ההסתייגות השנייה היא יותר ויכוח מהסתייגות, ויכוח עם פילוסופיה שקיימת בספר, הרואה בשירה, כלומר בשפה, פעולה ככל הפעולות בעולם. התפיסה החילונית הזו ביחס לשירה פופולרית והיא מתכתבת עם המטפיזיקה של הספר, הרואה באדם "בעל חיים", כלומר לא מי שמיוחד בממלכת החי (זה הרי התרגום של אונקלוס ל"ויהי האדם לנפש חיה": "לרוח ממללא", כלומר הדיבור, המלל, הוא מותר האדם; נדמה לי שהמקור לתפיסה הזו הוא אריסטו). התפיסה הפוסט הומניסטית הזו – שרואה בשפה דבר מה לא מיוחס – היא פופולרית, וליתר דיוק: אופנתית, אך אין זה אומר שהיא נכונה.
  3. "אמזלג" של יוסי סוכרי ("עם עובד"). נהניתי מהקריאה. יש משהו עדין בגיבור של סוכרי, בגרסה שלו למאיר של "סוף דבר" ולמולכו מהרומן הנושא את שמו. בעיקר ניכרת האלגנטיות העדינה בתיאורי המין (אני אוהב גם תיאורי מין לא אלגנטיים ועדינים, כן? ע"ע סעיף 2. אבל כאן העדינות יפה). אני חושב שזה הספר הכי טוב של סוכרי, לפחות זה שהכי נהניתי ממנו. והוא גם, בסופו של דבר, אנטי זהותני. הזהות היא חלק מהמסע והחיפוש העצמי של הגיבור, אבל לא תמצית הפיתרון.
  4.   "מסע דילוגים" של חיים באר ("עם עובד"). תענוג לקרוא את הסיפורים הקטנים על ספרים וסופרים שמלוקטים כאן. ההשפעה של גרשון שופמן ניכרת כאן מדי פעם, וטוב שכך.

בקצרה על שני ספרי מקור שקראתי

אהבתי שני ספרי מקור שקראתי לאחרונה, אבל עם הסתייגויות.

"אבל הלילה עוד צעיר" של ליאת אלקיים ("כנרת זמורה דביר") מורכב משלוש נובלות. הראשונה, על ירח דבש שהשתבש, טובה מאד, אבל נקטעת בחופזה ונוסקת בסופה מפירוט מענג להכללות סיכומיות מעט שרירותיות (בחוויית הקורא). הנובלה השלישית, העוסקת בסיפור בגידה (של אותה דמות מהנובלה הראשונה), "אקספרימנטלית" במפגיע וקשה עד מאד לצלוח אותה (אני לא צלחתי).

אבל הנובלה השנייה (שוב, אותה דמות), הארוכה בקובץ, העוסקת בימים הראשונים אחרי לידת בת בכורה פגה, כתובה בראליזם מדייק ומענג (לעתים רחוקות אמנם מעט מתיש) ובהומור משובח. ובשבילה שווה להתוודע לקובץ.

 

 

"נמר גימ"ל" של לירן גולוד ("עם עובד") ממשיך את ספר הבכורים היפה שלה "עבודת אדמה". בעברית מנופה, ברגישות פסיכולוגית, הוא מספר את סיפורה של משפחה שחיה בכפר בצפון, הנתון לאיום קטיושות והפצצות. הטקסט מעודן ויפה, אך לעתים מוחש כחסר דרמה מהותית, כחסר עוקץ וחדות. אך בסיכומו של חשבון: העברית והרגישות האנושית מחפות על כך.

עוד משהו על "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו

כתבתי דבר מה במהלך הקריאה ברומן.

אני רוצה להוסיף עוד הערה על הרומן, עם תום הקריאה שלי בו. ההערה הזו כוללת ספוילר כך שמי שחושש מכך אנא שיימנע מלקרוא את השורות הבאות.

 

אישיגורו הוא סופר מיומן והרומן מהנה לקריאה. אבל הרומן הזה הוא בעיני בידור, בידור איכותי, אבל בידור.

לצורך ההבחנה שאני עושה בין "בידור" ל"ספרות רצינית" (והמונח "בידור" שאני משתמש בו כאן אינו שקול ל"מהנה לקריאה" – כמו שהמונח "ספרות רצינית" אינו שקול ל"לא מהנה לקריאה" – אלא הכוונה לסוג ההתכוונות המקורית של הסופר; וראו מיד) נפלה לידי בעקבות הקריאה ב"לעולם אל תיתן לי ללכת" עובדה בלתי רגילה.

ב-2005, שנת יציאתו לאור של הרומן של אישיגורו, ראה אור הרומן של מישל וולבק, "אפשרות של אי". ושני הספרים מעמידים במרכזם את האפשרות לשיבוט בני אדם.

אצל אישיגורו: האפשרות לשיבוט בני אדם הולידה תופעה של ייצור "משובטים" על מנת לקצור את איבריהם לצרכים רפואיים של אנשים לא משובטים. הרומן מתמקד בחייהם הנוראיים של אותם משובטים שזמנם קצוב, כי הם נקראים, במוקדם או במאוחר, לתרום את איבריהם – ולמות.

אצל וולבק: האפשרות לשיבוט פותחת פתח לכינונה של דת עתידית חדשה. הדת הזו – דת ללא אלוהים! – מבטיחה חיי נצח למאמיניה על ידי יצירת שיבוטים שיחליפו כל דור מחדש זה את זה (בתחילה את אב הטיפוס האנושי ואחר כך אחד את השני). לתוך השיבוטים האלה יושתלו הזכרונות המקוריים של אב הטיפוס וכך יתאפשר קיום נצחי (כמובן, מדובר פה על מד"ב בחלק גדול מהתחזית).

 

הסיבה שאישיגורו הוא בדרן – כלומר מישהו שרוצה להפעיל אותנו רגשית, למשוך אותנו אל ספרו, אבל שאין לו אמירה מעניינת על המציאות עצמה – נוגעת לכך שהוא לא מתאר – ואינו מרחיב את הדיבור – באיזו חברה היפותטית תיתכן מזימת רצח כוללת כזו כמו זו שמתוארת בספרו ביחס למשובטים. הרי אין זה סביר שחברה מערבית עכשווית (הסיפור מתרחש באנגליה אלטרנטיבית) תסכים לקציר האיברים כדוגמת זה שמתואר בספר. ואם ישנה אפשרות כזו – יש להסביר אותה. אבל כל הדיון המוסרי באפשרות הזו לא נעשה ולא נדון. כי זה לא מה שמעניין את אישיגורו. מעניין אותו להדהים אותנו, לרגש אותנו, להפעיל אותנו בסנסציה – ותו לא. 

 

ואילו הרומן של וולבק כולו עוסק בסוגייה מורליסטית ממדרגה ראשונה: איך ניתן לחיות ללא דת? איך ניתן לחיות עם עובדת המוות הסופי? איך ניתן לחיות עם ההזדקנות בחברה המערבית שמקדשת את הנעורים? העיסוק בשיבוט אינו דבר מה שנועד לדגדג אותנו רגשית, אלא להנהיר את הסוגיות האלו (וגם להותיר פתח לפיתרון עתידני שלהן).

הערה קצרה על אמצעי מקובל בסיפורת

אני קורא כעת את "לעולם אל תיתן לי ללכת", של חתן הנובל קזואו אישיגורו. הרומן ראה אור ב-2005 ותורגם כעת ב"הספרייה החדשה" על ידי אלינוער ברגר, תורגם היטב.

יש לי חוסר היכרות עם אישיגורו וזו הזדמנות לצמצם אותו מעט.

והנה, עד עמוד תשעים בערך, לא ברור לקורא מדוע הגיבורים מכונים "תורמים". ברור שיש שם עניין גדול, וכנראה אפל – אבל זה לא ברור.

זה אמצעי ידוע של כותבי פרוזה, להשהות את מסירת המידע המלאה על מנת ליצור מתח אצל הקורא. וזה אמצעי שיותר ויותר אין לי סבלנות אליו. הוא מבליט אופי משחקי מסוים שיש לקריאה, שגם לו אין לי סבלנות. אם יש לך דבר מה לומר – דבר ברור. כששבתאי פותח את "סוף דבר" (במקרה הרציתי עליו השבוע אז הדוגמה הזו התבהקה מול עיני) הוא כותב "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, נפל על מאיר פחד המוות". כך, בום טראח. בלי הקדמות, בלי משחקים. הנושא הגדול של "סוף דבר" מונח לפתחנו בעמוד הראשון. אני חושב שכמעט כל הסופרים שאני אוהב, אלה שאני מחשיב כגדולים ביותר, לא משתמשים באמצעי הזה, הנחות.

נכון שאישיגורו הוא סופר מתוחכם ולכן הוא מעניק הצדקה נוספת למיהמוה המידע, בכך שגם הגיבורים עצמם מתוודעים רק אט אט למה זה אומר להיות "תורם". אבל זה בגלל שהוא אכן סופר מתוחכם שיודע שעיכוב מסירת מידע לא מנומק מספיק ירתיע את הקוראים. ועדיין יש כאן את העיכוב הזה.

הכה נפוץ. כה מעצבן.