ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

המלצת קריאה לראש השנה

"פליישמן בצרות" (במקור 2019; מאנגלית: טל ארצי, בהוצאת "תכלת"), של הסופרת היהודייה-אמריקאית טאפי ברודסר-אקנר, הוא ספר סאטירי שנון, תזזיתי וקוצני מאד. מדובר בכתיבה וירטואוזית על זוגיות מתפרקת במסורת המובהקת של הסופרים היהודים הגבריים, בלו ורות – "הרצוג", "חיי כגבר" ועוד – אבל כשהמסורת הגברית במפגיע הזו נמסרת לידי כותבת אישה ותחת השפעות העידן שלנו (מה שיוצר מצד אחד עניין מיוחד בוואריאציה שעורכת הכותבת המוכשרת במסורת שהשפיעה עליה במובהק ומצד שני התפתלות עלילתית בעייתית מעט; ארחיב על זה ועל הספר בכלל בעתיד, אני מקווה).

בכל מקרה: מדובר בהחלט באירוע ספרותי.

שנה טובה!

בקצרה על כמה ספרים שקראתי

נהניתי מאד מהנובלה "אשת החלום" של וילקי קולינס (1855; מאנגלית: יהונתן דיין; הוצאת "מקום לשירה" ו"עמדה"). זו נובלה קלאסית מז'אנר "סיפור המסתורין", כלומר סיפור אימה שמעורב בו העל טבעי. נהניתי מאד מהקריאה ועם זאת הסיפור הזכיר לי מדוע אני נהנה יותר מסיפורת ריאליסטית, כלומר כזו שמשכילה למצוא את המסתורין ואף האימה בגבולות חוקי הטבע.

מפעלות "תשע נשמות" ראויים לשבח. לאחרונה שיבחתי את הקובץ של וסבולוד גרשין שראה אור בהוצאה וגם קובץ סיפורים של קתרין מנספילד עורר בי עניין. לעומתם, קובץ הסיפורים של ירוסלב האשק, "היהירות האנושית" (מצ'כית: פאר פרידמן), נראה לי ז'ורנליסטי בבסיסו ולא ממש שורד את מבחן הזמן, ואילו הפאתוס של "גולווין" של יאקוב וסרמן (מגרמנית: הראל קין) מאומץ מדי, כמעט קאמפי באיזו עודפות של רצינות דרמטית שיש בו. האירועים עצמם אכן הרי גורל, אבל הכל נודף "עומקים" רוטטים מודגשים.

נהניתי לקרוא את "הבת היחידה" של א.ב. יהושע ("הספריה החדשה"). את יהושע קוראים כי הוא מהנה וכי, בנוסף להנאה, יש לעתים קומה רעיונית מעניינת לסיפוריו. ללא קומה א' קומה ב' לא הייתה מעסיקה אותנו. וכקבלן מהימן – תמיד הוא בונה קודם את א'. ארחיב על הנובלה, אני מקווה, בעתיד.

קראתי בעניין רב את ספר העיון של רמי ליבני, "קץ עידן העבריות" ("כרמל", 2018). יש הרבה מה לומר בעניינו. כאן אומר רק את הדברים הבאים: ראשית, המדיום הוא כאן המסר. מזמן לא נתקלתי בספר עיון תרבותי-פוליטי בעל צחות עברית כזו. בעצם קיומה של הצחות הוא מוכיח שאולי לא בא הקץ על העבריות מהכותרת. יש כאן המשך לדרכה של המסה התרבותית-פוליטית העברית, שנציג דגול שלה הוא, כמובן, אחד העם, ושליבני הולך בדרכו, ככותב, אם כי בהחלט לא בדרכי האידאולוגיה שלו שליבני עוין אותן (דרך מאבקו כאן בהתחדשות היהודית לגווניה, למשל).

הפרויקט של ליבני הוא בעיניי פרויקט של קינה ופרידה (מהרעיון "הישראלי", כלומר הכלל-ישראלי, שליבני מסביר מדוע הוא קורא לו "העבריות"), אך שבאופן דיאלקטי מהווה פתח לתנופה עתידית ולאפשרות של חידוש. רק אחרי המוות יכולה אולי לבוא תחייה מחדש. פעם אמר לי יהושע סובול – איננו מכירים, אבל השתתפתי בערב שהוא היה נוכח בו ושוחחנו מעט – סובול, ש"השיר על הארץ" שלו ("בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ") מופיע כאן כמוטו, שיש תיאוריה פסיכולוגית כזו על יצירתיות: רק אחרי השקיעה בדיכאון והכמו-מוות יכולה לבוא צמיחה. וגם אם לא תבוא הצמיחה המחודשת, הרי שעצם הפרידה מרעיון העבריות מאפשר לראות אותה בצלילות, להגדירה בצלילות (מה שנעשה במסה התרבותית-פוליטית הזו), בבחינת "ינשופה של מינרבה הפורש את כנפיו עם רדת החשיכה" (המכתם הנהדר של הגל, שמסביר מדוע אנחנו מבינים תקופה רק כשהיא תמה. החוכמה, המגולמת בתרבות הרומית בעזרת האלה מינרבה שסמלה ינשוף, מגיעה לבשלות, "פורשת כנפיים", כשהיום יורד והתקופה נגמרה).

הספר הזה ממחיש איך כתיבה סוציולוגית יכולה להיות תרפויטית, סיפור סבלני ומפורט ומסוגנן ומדויק של מצוקות העוזר בהחלשת כאביהן.

למי שרעיון הישראליות קורץ לו (בניגוד לשבטיות או העדתיות, או ליהודיות גרידא, לא הישראליות הכוללת בתוכה רכיב יהודי), כמוני – זה ספר מומלץ במיוחד. וגם עליו, אני מקווה, ארחיב בעתיד.

בקצרה על כמה ספרים שקראתי וראו אור לאחרונה (ועל אחד מעט יותר מ"בקצרה")

  1. "מציאה", של גרהם נורטון (הוצאת "לסה", מאנגלית: שי סנדיק). הרומן המיומן הזה מ-2018 במקור, של מי שהינו גם שחקן ומנחה טלוויזיה ידוע באירלנד (כך הסתבר לי…), המספר על אליזבת השבה לאירלנד מארצות הברית לאחר מות אימה ונפגשת בעברה ובעבר המשפחה ובסודותיה, מושך מאד לקריאה, אבל בתפניות והתפתחויות העלילה הקיצוניות הוא טלנובלה מראשית עד אחרית. by the book.
  2. "קדחת הזכוכית", של פ"מ האבּרד ("הכורסא" ו"תשע נשמות"), הוא רומן מ-1965 של סופר בריטי ידוע במולדתו (כך הסתבר לי…), על גיבור אספן שאובססיבי לכלי זכוכית עתיקים ונדירים ונקלע בגלל כלי כזה לעלילת מתח, פשיעה ואהבה. נהניתי, סך הכל, לקרוא. בחלק מהתיאורים הטופוגרפיים הנרחבים שיש כאן הלכתי לאיבוד. יש כאן ציניות בריטית מרעננת, אם כי ללא חלקים אתיים מפצים שיש אצל סופרת כמו אייריס מרדוק, למשל (בת זמנו של הסופר פ"אי. פחות או יותר, כן?).
  3. "שברים פשוטים" של משה עזוז (הוצאת "פרדס"). זכיתי לקרוא חלק מהסיפורים של משה עזוז בעודם בכתב יד. יש בספר הזה סיפורת גברית דוקרת ונדקרת (אם כי חלק מהסיפורים מסופרים מנקודת מבט נשית). סיפורים על זוגיות חורקת, על לחצים משפחתיים, על משפחות מפורקות, על הסיוטים הקטנים של החיים, על יצריות עזה ומחירה. אלה סיפורים ישירים ובעלי כוח.
  4. "Inside Story" של מרטין איימיס (הוצאת Jonathan Cape). הרומן הזה יהיה הרומן הגדול (כמותית) האחרון שלי, מצהיר איימיס בן ה-71 ברומן עצמו. איימיס הסופר הוא גם מבקר ספרות משמעותי בעולם דובר האנגלית ובשתי שלוחותיו היצירתיות הוא מעסיק אותי מזה שנים רבות. הרומן הזה הוא "אוטו-פיקשן". אבל הוא כזה במשמעות הצרפתית של המושג, הפחות מעניינת, "המשחקית". כלומר, איימיס מספר על חייו בספר, אבל עורך בהם מניפולציה מרכזית: הוא בודה מלבו – כך אני מבין – דמות של אישה שכביכול הוא יצא איתה בסוף שנות העשרים שלו ובתחילת שנות השלושים ושחוזרת לנקום כשהם בגילאי החמישים שלהם, כשהיא מספרת לו שאביו של מרטין, קינגסלי, כביכול ניסה לפתות אותה וכשטענה שאין הדבר הוגן כלפי מרטין, הסביר לה קינגסלי שמרטין הוא בעצם בנו של המשורר פיליפ לארקין, ידיד המשפחה, ולא שלו. בעצם איימיס כתב רומן אוטוביוגרפי שהוא מניפסט נגד כתיבה אוטוביוגרפית… הוא, בפטיש של הסגנון וכו', אכן מנוגה וכותבים אוטוביוגרפיים ממאדים. כך או כך, דעתי על הספר אמביוולנטית באופן עמוק. קודם כל, איימיס הוא מהסופרים האלה שמדגימים לך שאתה לא באמת יודע אנגלית…הוא אוהב את השפה, אוהב ללהטט בה ולהשתמש במילים שלי, לפחות, נראות אקזוטיות מאד ולא מובנות. וכמה פעמים אפשר לקום מהמיטה למורפיקס?..

אבל יותר מכך, זהו ספר על מוות, ספוג במוות. שלוש הדמויות האמיתיות שהוא עוסק בהן בעיקר (מלבד עצמו), סול בלו, שאיימיס הפך ממעריץ שלו לחבר-מעריץ, כריסטופר הי'צנס, המסאי וחברו הטוב של איימיס, פיליפ לארקין, המשורר, נידונים, אך בעיקר נידון סופם (האלצהיימר של בלו, הסרטן של הי'צנס). ואיימיס עורך בעצם בספר גם את חשבון חייו, הוא מתאר את הדיכאון שאפף את שנות החמישים שלו כשבו תהה שוב ושוב מדוע אין כולם בעצם מתאבדים? דיכאון שממנו יצא בשנות הששים (כשה"אאוריקה" האופיינית לשנות הארבעים, שאתה לא חי לנצח, דהתה מעט – כפי שהוא מנסח בשנינותו). אבל יש לספר הזה תו דכאוני ברור, בעיניי, למרות שהוא לא גלוי ממש, כי איימיס הוא סופר מאני, קומי, מלא חיים בשפה. חלק מפחד המוות כאן לא מעובד, לעניות דעתי (במובן המקורי של המושג לענ"ד, כי, כאמור, האנגלית…). עוד על צד החובה: איימיס כינס לספר את כל ה"רגעים הגדולים" שלו, כמבקר וכסופר. ולמי שקצת מכיר את ספריו וביקורותיו יש תחושה של דז'ה-וו. ועוד: יש כאן גישה נקמנית מעט כלפי כמה דמויות, כמו ג'ון אפדייק, קצת לארקין ועוד. וגם, איני בטוח בכנות המוחלטת של תיאורי הנשים והיחס לנשים כאן, שנראים לי ממותנים לצורכי הופעה בציבור.

ועם זאת, "הרגעים הגדולים" של איימיס כמבקר הם באמת גדולים. למשל, כשהוא חוזר על התיאוריה שלו שעל הסופר להיות מארח של הקורא בספרו – ואף מדגים אותה לאורך הספר כשהוא פונה לקורא כמארח – וכשהוא מסביר למה ג'ויס הוא המארח הגרוע בעולם (נותן לך כתובת שגויה, מסתובב בגפו בחדרי הבית העלומים כשאתה נבוך בסלון וכו'), הוא לא רק מצחיק מאד אלא צודק מאד. התובנות שלו על ספרות, המפוזרות בקטעי מסה בספר, מעניינות מאד, גם אם לא מסכימים עם כולן. בכלל, איימיס רצה לדבר כאן על הכל (הרבה על ישראל, שאיימיס אוהד ביקורתי שלה; על נפילת התאומים ועל הדת, שאיימיס עוין ביקורתי שלה). וכן, איימיס מצחיק מאד. זה ספר שאפתני וחלק מהשאיפות העזות נושפות ומבעירות להבות עזות. יש כאן אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות האם הקירבה למוות אינה מחזקת את אמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…

יש הרבה אנרגיה בספר הזה. יש הרבה הרבה ידע וחוכמה, על ספרות, על העולם. יש הרבה רגעים קומיים שנונים. יש הרבה רגעים נחרתים בזיכרון (שנותיו האחרונות של סול בלו). אולי הספר הזה הוא מסוג הספרים שאורוול כינה פעם בביקורת "ספרים רעים טובים"?

Inside Story

הערה על קריאה בלאבקראפט שראה אור ב"פרדס" ("קריאתו של קת'ולהו" ו"הצל מעל אינסמאות'", 174 עמ')

בהוצאת "פרדס" הוציאו (הוציאו בהוצאה מחודשת, כמדומני) שני סיפורים של סופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) בתרגומו של עודד וולקשטיין.

לאבקראפט נחשב לאחד מאבות סיפור האימה, אבל היות שהז'אנר אינו מושך אותי במיוחד לא הייתי מגיע אליו לולי מישל וולבק. הספר הראשון שפרסם וולבק בחייו היה ספר של ביקורת ספרות על לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים", 1991). הספר מצוין, אבל הוא עניין אותי בגלל וולבק ולא בגלל מושאו. ככלל, התבטאויות מוקדמות של אנשי עט הינן הרבה פעמים חשובות במיוחד, כי תמצית ראיית עולמם מקופלת בהן ולעתים בישירות שאינה מצויה בהמשך דרכם.

אחד הדברים שמשכו את וולבק בלאבקראפט, ושנראה לי כאחת החולשות של וולבק, הוא התפיסה שמקדם לאבקראפט בסיפוריו של איזה כוח רוע זדוני אדיר שמאיים על האנושות. בהתאם לתפיסה זו אמר וולבק בראיון ב-1995 שמה שמניע את היצירה שלו הינה התפיסה ש"היקום מושתת על היפרדות, סבל ורוע".

שהיקום מושתת – אולי לא "מושתת", אבל כרוך הדוקות בְּ – סבל והיפרדות, קשה להכחיש (במאמר שפרסמתי לאחרונה עמדתי על הקירבה הרבה, אפילו המופלאה, שיש בניסוח הזה של תפיסת העולם של וולבק לזו שניסח יעקב שבתאי כתפיסת העולם שלו). אבל מרב הסבל נובע מאדישות – לא מ"רוע". מאדישות היקום כלפינו בני האדם, ממקריות קיומנו וכו'. "רוע" מכניס תיאולוגיה, מכניס אלוה, מכניס ליקום תיאולוגיה מהופכת ואלוה זדוני. זו נדמית לי השקפת עולם לא מדויקת ואף ילדותית (ומכיוון אחר, אומר בזהירות, נוצרית יותר מאשר יהודית).

אך התיאולוגיה המהופכת והכוחות האדירים הזדוניים קיימים ביצירת לאבקראפט בדמות המיתוס של "קת'ולהו", על ישויות זדוניות שמחכות לצוץ ממצולות הים ולהרע לאנושות.

לא אאריך באשר לסיפורים. הראשון מציג את המיתוס של קת'ולהו ("קריאתו של קת'ולהו") והשני ("הצל מעל אינסמאות'") מציג פיתוח שלו. נהניתי מקריאתם. מהשני יותר מאשר מהראשון. האם פחדתי? ככלות הכל מדובר בספרות אימה והשאלה במקומה.

מהסיפור הראשון כלל לא. וההנאה הייתה יותר אינטלקטואלית בטיבה. מהשני מעט כן. אולי "פחדתי" אינה המילה המדויקת, אבל הייתי במתח, האם הגיבור ייחלץ מרודפיו?

המטפיזיקה הלאבקראפטית, כאמור, לא מעניינת אותי במיוחד, אבל הוא ידע לכתוב סיפור, כלומר יש לו את כל היכולות הצוננות של כותב פרוזה בדיונית (בקיאות בפרטים ושימוש נכון בהם, יכולת להעמיד עולם מהפרטים הללו, חלישה על בניית העלילה) שאנחנו מקשרים אותן פחות עם נביאים הוזי הזיות ומכשפים תקופי ביעותים ויותר עם רואי חשבון ומהנדסים.

התרגום של עודד וולקשטיין, בעברית הבארוקית שלו, מהנה מאד והוא גם מותאם במקרה הזה במיוחד לטקסט. לא רק משום שאני מנחש שהאנגלית של לאבקראפט בארוקית בעצמה, אלא משום שחלק מהאימוֹת המתוארות כאן מתוארות באופן מופשט. וזאת או משום שהן רק מנוחשות על ידי הגיבורים, או משום שכביכול אי אפשר להביען במילים. בקיצור, חלק מהאימה כאן נוצר מצירופים לשוניים והקונוטציות שלהם ולא מדברים קונקרטיים. האימה נוצרת בשפה, במילים אחרות.

ולכך צריך מתרגם בר הכי – וולקשטיין הוא כזה.

קצר על "מוות מאושר" של אלבר קאמי

"מוות מאושר" (ספריית פועלים, תרגם: ניר רצ'קובסקי) הוא רומן גנוז של אלבר קאמי שנכתב בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הוא ראה אור לראשונה ב-1971, 11 שנה אחרי מותו של הסופר בתאונת דרכים והוא בן 47 בלבד.

במובנים רבים זו טיוטה מוקדמת של "הזר" (שראה אור ב-1942, כשקאמי היה בן 29).

מעניין מאד להשוות בין "מוות מאושר" ו"הזר" ביחס לגרסת ריימונד קארבר לסיפוריו לפני שערך אותם גורדון ליש (גרסת קארבר המוקדמת ראתה אור בקובץ בשם "מתחילים" שראה אור לפני כמה שנים ב"עם עובד").

בעוד ברור שגרסתו של ליש מובחנת ומרשימה יותר מבחינה סגנונית, הרי שסיפוריו הגולמיים של קארבר נראו לי אנושיים יותר ומבטאים אמת חיים גדולה יותר. ליש לא הפך אותם רק למהודקים ומובחנים יותר, הוא הפך את המסר שלהם לפסימי וקודר יותר.

המקרה של קאמי שונה, עם זאת. קודם כל, ההבדל בין העלילה של "הזר" לזה של "מוות מאושר" גדול מההבדל בין שתי הגרסאות של קארבר.

"הזר" עולה על "מוות מאושר" בחשבון אחרון. כמובן, מבחינה סגנונית, בלקוניות שלו. אבל הסגנון העדיף של "הזר" גם יוצר מיקוד של התימה, בהיעדר סרחים עודפים והגיגים פילוסופיים מעט נמרחים שיש ב"מוות מאושר". עם זאת, מבחינה תוכנית, עילת הרצח ב"מוות מאושר" ברורה הרבה יותר. הגיבור, מרסו (זה שמו גם כאן), זקוק לכסף על מנת לחיות, בגלל תאוות החיים שלו. זו דמות רסקולניקובית במובהק. ואילו עמימות עילת הרצח ב"הזר" היא מעלה אסתטית ופגם אתי. היא מעלה אסתטית כי היא יוצרת סקרנות, עניין. היא פגם אתי: כי אל לו לרצח להתבצע "בגלל השמש".

אבל "מוות מאושר" הוא בכל זאת יצירה מעניינת מאד. סוגיית הכסף עולה בו בחריפות, כפי שהוזכר. אך מה שעולה ביתר חריפות – וסוגיית הכסף היא רק משנית לכך – היא התאווה לאושר, האמונה שהחיים על פני האדמה נועדו אכן לרדיפה אחר האושר. ישנה כאן ויטליות אדירה, "ים תיכונית" בהחלט (העניין מודגש והעלילה גם כאן מתרחשת בעיקרה לחופי אלג'יר).

הערות קצרצרות על כמה ספרים שקראתי

ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן" ("כנרת זמורה דביר"), מוגדר בכותרת המשנה שלו "ביוגרפיה של ידידות". מדובר בידידותה של הכותבת עם עמוס עוז.

בניגוד לספר השיחות שערכה שירה חדד עם עמוס עוז בערוב ימיו, "ממה עשוי התפוח?", הספר הזה אינו מכיל מידע חדש רב. אך מפצה על כך תחושת האבל העמוק שהספר הזה ספוג בה. האבלות הקודרת על הסתלקותו של מי שקשה להאמין שיכול להסתלק, בגין נוכחותו המשמעותית כל כך, מחלחלת לקורא, מחלחלת את הקורא.

"עניינים אנושיים" הוא רומן סנסציוני של סופרת צרפתייה בשם קארין טואיל (הוצאת "אריה ניר"). הוא עוסק בסופו של חשבון במשפט אונס (בדיוני) של צעיר שצעירה טוענת שאנס אותה והוא מכחיש זאת. הספר סנסציוני, כאמור, ועם זאת קראתי אותו עד תום, בגלל עניין שולי: ניתן ללמוד ממנו כמה דברים על צרפת העכשווית ובעיקר על האליטה הבורגנית-בוהימיינית שלה. מה הם קוראים, למשל? מי נחשב שם להוגה רלוונטי? ואף – אך זה קרוב יותר לנושא המרכזי – מהן עמדות הצרפתים בסוגיות ה – Me Too? דברים שבחלקם את הקורא הטיפוסי של הספר לא מעניינים, הביאו אותי לקרוא אותו עד תום.

גם את "מגרה בניו יורק", של ג'ורג' סימנון ("עם עובד"), קראתי גם בגלל עניינים צדדיים ודומים. כיצד ממשיג סימנון ב-1946 את ההבדלים בין אמריקה לצרפת. אחד ההבדלים הדי זועקים, אם הבנתי נכון את פיתרון העלילה הבלשית, הינה שמגרה די אדיש לרצח מתוך תשוקה שמתגלה לו במהלך פיענוח החקירה (מדובר בבעל שרצח את אשתו שבגדה בו). הוא משאיר את זה למשטרה האמריקאית. זה לא ממש פשע בעיניו, כך נדמה (ושוב, אם הבנתי נכון. כי קצת הסתבכתי בהתרה של העלילה הבלשית).

הנאה רבה נהניתי מהנובלה של אלפרד הייז, "העולם עוד יכיר את פני" ("תשע נשמות"). נובלה על הוליבוד משנות החמישים שמזכירה את הכתיבה המעניינת על הוליווד של פיצג'רלד, באד שולברג ועוד. יש שם שימוש וירטואוזי גם ב"דיבור עקיף". אבל לא בגללו נהניתי מהנובלה. אלא – אבוי – בגלל הסיפור עצמו.

עוד ב"תשע נשמות" קראתי את הנובלה "פחד" של סטפן צווייג, העוסקת כמו "העולם עוד יכיר את פני", ביחסים שמחוץ לנישואים. תענוג שנגרע מעט מהתרת הנובלה שהינה סנסציונית משהו.

קצר על קריאה ב"Automn" של קנאוסגורד

זה נכון שיש לי נטייה (פסיכולוגית לא פחות מאסתטית) לחפש סופרים "גדולים" (בהחלט גם סופרות "גדולות"); זה נכון שלעתים אני מכניס מעט מתקוותיי מהספרות בכלל לתוך הסופרים שאני מזהה כ"גדולים", לעתים תוך הרחבה ואף עיוות (קלים, עם זאת) של יצירתם הממשית; זה נכון שנדירים הפעמים שזיהיתי סופר לא-ישראלי כ"גדול" ללא שקדמה לכך התקבלות יוצאת דופן שלו בחו"ל (בהיותי ישראלי שחי פה, ששפותיו הזרות הן אנגלית ומעט צרפתית; בהיותי אדם עמוס, כמו רובנו, שעתותיו אינן לגמרי בידיו, עמוס בטרחות פרנסה וכיו"ב – האפשרות שלי לגלות סופרים גדולים שלא זכו לתשומת לב בחו"ל קטנה; ועם זאת, סופרים "גדולים"-כביכול רבים, ש"גדולתם" נצעקה בחו"ל, כשהם מגיעים אלי, לחופו של מזרח הים התיכון, אינם נראים לי כאלה כלל וכלל); זה נכון, שאחרי ההצלחה של הסופר אליו אני מתכוון כאן, ניכרת מודעות-עצמית לייחודו כסופר, שהופכת חלק מכוחו הגדול למעט חלש יותר, כמו במשל הנפלא של קלייסט על המריונטה, שריקודה יפה משל הרקדן האנושי כי אין לה מודעות עצמית –

הכל נכון.
ובכל זאת, אני קורא (באנגלית) את הראשון מסדרת העונות (הראשון מארבעה, כמובן) שפרסם קארל-אובה קנאוסגורד בין 2015 ל-2016 ומתפעל שוב ממנו!

לא פוליטיקה, לא יחסי גברים נשים, לא התחממות גלובלית ולא צפרות. אלא, פשוט, מה זה להיות אדם בעולם, אדם שחש – אפילו לפני ה"מרגיש" של הספרות הסנטימנטלית שאנחנו טובעים בה – את הקיום: את הריח, הצבע, הטעם, הקול, המרקם של הקיום.

מדובר בטקסטים קצרים, מסאיים בטיבם, בנוסח המסה האישית של מונטיין, הלקוחים מחייו (כן, "נרקיסיזם", כדעת השוטים). על – תחזיקו חזק – לעיסת מסטיקים, שקיות פלסטיק בתוך מים, צרעות, כתמי נפט על מים, השתנה ושאר אירועים אקטואליים בוערים.

כמבקר אני מנכס תרבותי חסר בושה. יש לי קומץ סופרים שהם "שלי". אני "מלאים" אותם, ובעצם, ההיפך, "מפריט", הופך אותם לפרטיים שלי.

הם אלה – בין היתר, יש עוד סיבות – ההופכים את מקצוע הביקורת למסעיר: להסביר את ייחודם, את משמעותם. קנאוסגורד הוא כזה.

שתי הערות קצרות (יומן קריאה)

  1. "היושן העבש של בנייני האוניברסיטה, הקדרות השרויה על הפרוזדורים, הפיח שעל הקירות, האור הקלוש, המראה העגום של המדרגות והקולבים והספסלים – מקום נכבד נועד לכל אלה בהיסטוריה של הפסימיזם הרוסי, ברשימת הגורמים שהכשירו את הקרקע לצמיחתו"

הציטוט הזה – מתוך הנובלה "מעשה משעמם" של צ'כוב, בקובץ הנפלא שראה אור מחדש "פריחה שנתאחרה" (בתרגומה של נילי מירסקי) – מתמצת משהו מהשקפת העולם הליברלית ה"אנגלית" של צ'כוב, דבר מה שמבחין אותו בחדות מדוסטוייבסקי וטולסטוי, ואולי לכן נראה לי טורגנייב הסופר הרוסי הגדול הקודם הקרוב לו ביותר.

כך או כך, לקרוא את צ'כוב מבחינתי פירושו "לשוב הביתה", אל הספרות הקרובה ללבי ביותר והיא הספרות הרוסית של המאה ה-19 והספרות העברית של העשורים הראשונים של המאה ה-20, שבמובן מסוים היא צאצאתה החוקית המוכשרת של הראשונה.

אכתוב ביתר הרחבה על צ'כוב בעתיד הקרוב.

2. קראתי רומן ישראלי בשם "תפוח מורעל" של אמתי מור, בהוצאת "ניב".

זה רומן קצבי מאד, גברי מאד, ויש לסופר מה לספר, כך שנהניתי מהקריאה. המספר של הרומן מתאר את חוויותיו כסטודנט ובליין בניו יורק של ראשית שנות האלפיים (נדמה לי; כי ה"גראונד זירו" מוזכר). לעתים, בעיקר במחצית השנייה של הרומן, מקורות ההשפעה שלו היו ניכרים מדי (אני מניח שלא זיהיתי את כולם, אבל הנרי מילר שם, נדמה לי, וגם קרואק – בשילוב של הפראות, היעדר הגבולות והפגיעות של הגיבור). ולעתים החספוס הגברי של הגיבור חוצה את הגבול לגסות. הייתי גם רוצה לשמוע עוד קצת על העבר של הגיבור (היכן התחיל שגעון ניו יורק שלו? איפה הוא הכיר את חברו המשמעותי לעלילה, אלי? על ילדותו ונעוריו). אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה והיה לי מעניין. השילוב של התובנות הסוציולוגיות מהקורס על העיר שהגיבור משתתף בו תורם ל"עיבוי" האינטלקטואלי של הסיפור שהינו בבסיסו סיפור פעולה אנרגטי. חשבתי שניו יורק הזאת חלפה מהעולם כבר בשנות השמונים, כשהתיאורים הספרותיים הפראיים האחרונים שלה מצויים ב"Money" של מרטין איימיס וב"פסיכופת אמריקאי". והנה מסתבר שהמסיבה נמשכה גם בשנות האלפיים. החודש בו שהיתי בניו יורק, שהייתי היחידה בארה"ב בכלל, הותיר בי רושם אחר ב – 2010. אבל זו הייתה 2010, ושהיתי, כאמור, רק חודש ואולי לא הייתי במקומות הנכונים ובכל אופן הרשימה ההיא שלי מעוררת בי היום, מקץ עשר שנים, מעט אי נוחות מעצמי…

המלצה על ספר עיון חדש על הודו

"עין להודו" (בהוצאת "ידיעות אחרונות" ו"מאגנס") הוא ספר חדש על ההיסטוריה (כולל דגש מיוחד על הדת, הפילוסופיה והתרבות) של הודו שכתבו הפרופסורים יגאל ברונר ודוד שולמן.

זהו ספר מרשים ביותר, כתיבה מדעית ואחראית, לא סנטימנטלית אך אמפטית כלפי מושא המחקר הגדול שלה. משמח שיצירה, שהינה בעליל ברמה בינלאומית, רואה אור בשפתנו, ובשפתנו בגרסתה המוקפדת.

הודו מעניינת אותי מסיבות ברורות, שבגינן היא מעניינת רבים (אם כי אני לא הייתי בהודו ואיני נמשך לבקר שם; כתייר אני מערבו-צנטרי באופן לא עדכני ומחפיר, אם כי החרגתי את רוסיה מכלל זה, בעיקר בגלל טולסטוי ודוסטוייבסקי). אבל היא מעניינת אותי מעוד שתי סיבות ספציפיות: א. בגלל הנטייה הסנטימנטלית של רבים לראות ב"חוכמת המזרח" את האמת, שאנחנו, המערביים, בתפיסת העולם הקלוקלת שלנו (כביכול), זקוקים עד מאד לשכמותה. כנגד הגישה הזו אני נוטה לומר לעצמי ולאחרים: אכן רבים פשעי המערב, אך רבים רבים גם זכויותיו. אכן רבות התוצאות המחלחלות של המדע המודרני, אך רבות רבות הן זכויותיו. אכן רבות רעות החילון המערבי, אך משחררות הן רבות מתוצאותיו. אכן רבות הן קלקלות הדמוקרטיה, ההומניזם והליברליזם המערבי, אך רבות אף יותר הן זכויותיהם. בכל מקרה, על מנת להבין יותר טוב את הציוויליזציה האדירה הזו שהינה הודו – ולאמוד ביתר מושכלות את תרומותיה – אין, כמדומה, בעברית סיוע יותר טוב מהספר הזה. ב. קשור לסעיף הקודם: בגלל העניין שיש לי בשופנהאואר, שהינו הפילוסוף המערבי הגדול הבולט שרעיונותיו מקבילים ואף מושפעים מרעיונות הינדואיסטים ובודהיסטים; את תרגום הכתבים הנ"ל לשפות אירופאיות בתחילת המאה ה-19 ציין שופנהאואר כ"מתנה הגדולה ביותר שקיבלה אירופה" מהמאה המוזכרת.

עוד אומר, באופן מעט ריאקציונרי (כאילו לא היה די בדברים שלעיל), ובסגנון של מחזירים בתשובה ידועים (כנ"ל), שההתוודעות לציוויליזציה העתיקה והמורכבת הזו מזכירה לי שלא אלמן ישראל ושגם אני בן לציוויליזציה עתיקה, מורכבת ובחלקה מפוארת (אפרופו "בחלקה": הוֶודוֹת ההודיות שמכילות פרטי פרטים של פולחנים וקורבנות הזכירו לי את ספר "ויקרא" או את התלמוד ברגעיו הפדנטיים והלא מצודדים; ואפרופו האפרופו: בהערה צינית גאונית, טען אותו שופנהאואר – אפרופו… – שהפדנטיות של הדתות הגדולות – מה מקריבים מתי והיכן וכיצד, למשל – היא תרומתן הגדולה לאנושות: בהפגת השעמום…). כך שהתוודעות להודו מסייעת בעקיפין לדרבון המשך ההיכרות עם המסורת היהודית.

כך או כך: זהו ספר עיון נדיר ומומלץ מאד.

 

בקצרה על "כי היום עובר" של עדנה שבתאי

אני מקווה לכתוב על זה מעט יותר בהרחבה בהמשך, בכל מקרה אומר כבר שהממואר של עדנה שבתאי, על בעלה יעקב שבתאי, "כי היום עובר" (ראה אור לאחרונה ב"הספריה החדשה"), כתוב באיפוק לא מובן מאליו (בהתחשב בנושא), כתוב יפה ואלגנטי ומחושב (במובן הטוב של המילה מחושב), והוא גם מעניין מאד, בהוסיפו פרטים חשובים על יעקב שבתאי.