מבקר חופשי

רשמים קצרים מכמה ספרים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה:

1. "מאדי", נעמה הכט (הוצאת "קתרזיס", 245 עמ'). נובלה אנושית מאד הכתובה במיומנות ספרותית על הגר הגר בתוכנו: אישה פיליפינית המסייעת לזקנים סיעודיים. "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", היא אחת מפסגות היהדות בעיניי (ולא מדובר ב"גרים" במובן המאוחר של המילה, כלומר גויים שהתגיירו והפכו ליהודים, אלא למיעוט הגר בקרבך). קל וחומר אלה המסייעים לנו לטפל בזקנינו. כך או כך, הכתיבה מיומנת והומניסטית.

2. קראתי בהזדהות רבה בספר שיריו של עמיחי חסון, "שירים על סף" ("מוסד ביאליק", 80 עמ'). השירים כוללים מחזור של עיבודים פואטיים לזיכרונות מהישיבה התיכונית ומנערוּת דתית-לאומית. השירים עוסקים רבות במתח בין הבשר לדת, היצר למסגרת החיים השמרנית. אבל, בעצם, המתח הזה קיים גם בין הבשר לספר, בין היצר ליצירה השירית, בין האיד לשירים עצמם! (ולכן ביאליק, "החוזר בשאלה", שעסק רבות במתח הזה, רלוונטי לרבים מבני דורנו שחונכו על ברכי היהדות הדתית הרבה הרבה יותר מאלתרמן וזך שחיו כבר בדורות ש"פתרו" כביכול את המתח הזה, המתח הפורה הזה, ולא ניזונו ממנו). כך או כך, אני תולה תקוות רבות בבני ויוצאי הציונות הדתית, כמו חסון, בהקשר הספרותי (ולא רק בו), כמי שחונכו על ברכי התפיסה הדתית בדבר האנרגיות שטמונות בשפה, כפי שחונכו ל*רצינות* הדתית ונושאים אותה איתם גם אל העולם החילוני.

המבקר מתיו ארנולד, בהפרזה נהדרת, טען פעם שהישרדות המין האנושי תלויה בהישרדותה של השירה. ארנולד, כמו ביאליק מעט אחריו, פעל בעידן של בין השמשות: שמש הדת שוקעת ועולה במקומה – ובכן, מה עולה במקומה?! הוא הבין, ארנולד, כמו אחד העם, מורו של ביאליק, שלדת צריך להיות תחליף – ומצא אותו בשירה. איני יודע אם השירה יכולה להוות תחליף לדת, אבל משהו צריך להוות: ואלה שיכולים להבין את זה לעומק הם בני ויוצאי הציונות הדתית.

הנה קטעים (בדילוגים) משיר נהדר על תלמיד ישיבה שפוגש את הרב שלו לשעבר בחדר הכושר:

מִן הַהֲלִיכוֹן אֲנִי מַבְחִין בְּמִישֶׁהוּ מֻכָּר

דּוֹחֵק רַגְלַיִם, כִּפַּת קְטִיפָה שְׁחֹרָה מְכַסָּה

אֶת קָרַחְתּוֹ, כֶּרֶךְ גמרא מֻנָּח מוּל עֵינָיו מָגֵן

מִמַּרְאוֹת אֲסוּרִים. אִי אֶפְשָׁר לִטְעוֹת

בַּחֲטוֹטֶרֶת עַל שִׁכְמוֹ: זֶהוּ הָרַב וָסֶרְמָן

שֶׁסִּלֵּק אוֹתִי לִפְנֵי שָׁנִים מֵהַיְשִׁיבָה הַתִּיכוֹנִית.

אֲנִי מִתְקָרֵב וְלוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ:

אָנוּ רָצִים

וְהֵם רָצִים

[…]

אֵין טַעַם לְהַכְחִישׁ, הָרַב

וָסֶרְמָן עוֹצֵר אוֹתִי, לוֹחֵשׁ:

אֲנַחְנוּ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר.

3. קראתי בהנאה רבה את הרומן החדש של אורלי קסטל-בלום, "ביוטופ" ("הספרייה החדשה", 233 עמ').

מזמן לא נהניתי ככה מספר שלה. יש בספר איכות קומית תת-קרקעית, מרטיטת קרביים, צחוק שעולה מלמטה ומרעיד אט אט את כל הבניין, המתנודד על מכונו, שואג שאגת צחוק חנוקה.

האיכות הקומית הזו קשורה לאקסצנטריות עמוקה של הדמויות, של המספר, של בחירת המילים שלו.

הספר אכן עוסק בנדל"ן, בבית, בהיעדר של בית, בישראל כבית, בישראל כפיסת נדל"ן, בשטחים כמאבק על נדל"ן, בתל אביב כמפלצת נדל"ן ועוד.

רק במישור העלילתי הרומן פגום בשליש האחרון שלו כשבזה אחד זה מופיע דאוס אקס מכינה ואחר כך מה שניתן לכנות "דוויל אקס מכינה". הופעת השטן מהמכונה, היא בייחוד, אינה אמינה. אבל הפגם הזה, אמנם לא זניח, לא מטשטש את מעלות הרומן.

מסופקני אם מונח כעת על מדפי ושולחנות חנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והוא בעל ערך רב יותר מ"חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג.

ב"הספריה החדשה" ליכדו, בהוצאה מחודשת ובתרגום ערוך מחדש, את הרומנים הקצרים שראו אור בעבר בספרים נפרדים, והוסיפו להם כמה סיפורים קצרים שתורגמו לראשונה (התרגומים הם של מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין). מדובר בחמש נובלות שפרסמה גינצבורג משנות הארבעים עד תחילת הששים: "הדרך אל העיר", "ככה זה קרה", "ולנטינו", "מזל קשת" ו"קולות הערב".

אני לקראת סופו של הכרך הזה ואולי, אם אוכל, ארחיב עליו בהמשך.

נקודה אחת כעת: קשה לשים את האצבע על הגדולה של הכתיבה, מלבד התחושה הוודאית שהיא נוכחת. חלק ההערכה בביקורת נחלק לשני כישורים עיקריים: זיהוי הטוב (והרע) + נימוק *מדוע* דבר מה הוא טוב (או רע). אצל גינצבורג החלק הראשון פשוט וקל: ברור שזו כתיבה מעולה, אפילו "גדולה". אך החלק השני מסובך יותר, משום שחלק מהגדולה של הכתיבה הינה פשטותה לכאורה. אין כאן ברקים ורעמים.

אבל דבר מה אחד כן אוכל לומר וזו תחושת העושר שמסבה הכתיבה. נראה שמעיין פרטי המציאות המשכנעים ששולפת הסופרת מכובעה הינו בלתי נדלה. עוד דמות, עוד ניואנס בחיי דמות, עוד פרט ריאלי שבריאלי ועם זאת בעל משקל סימבולי, ועוד אחד, ועוד אחד. יש כאן אפקט לא בלתי דומה לתחושת העושר של המציאות שנגלה ב"זכרון דברים". שם הצטברותו של העושר יוצרת אירוניה קטלנית, כי הרי כל העושר האנושי הזה חסר ערך וסופו חידלון, מקרה אחד יקרה את כולם. אצל גינצבורג האפקט פחות פסימיסטי.

כך או כך, חדוות הקריאה (גם אצל שבתאי!) נשענת גם על העושר הזה.

אתמול סיימתי לקרוא את הקלסיקה הספרותית הגרמנית "שלהי קיץ", של אַדַלְבֶּרט שטיפטֶר. הרומן ראה אור במקור ב-1857 וכעת תורגם לעברית בידי יונתן ניראד.

אני מניח שאכתוב עליו בהרחבה בהקדם. אכתוב כעת רק כמה מילים. הקריאה ארכה זמן רב. גם כי זהו פשוט רומן ארוך (573 עמ' במהדורה העברית של "כרמל", בעלת הדפים הנדיבים בגודלם). אבל גם כי מדובר ברומן אטי בתכניו, העוקבים במתינות אחר התחלפות העונות ואחר התפתחותו הרוחנית השיטתית של צעיר נבון-לב.

הרומן הזה, בדומה מעט לרומן שראה אור שנתיים אחריו ברוסיה, "אובלומוב", הוא מסוג הרומנים שכוחם במוזרותם ובאי שגרתיותם. כפי שכתב יפה פרופסור גלילי שחר באחרית הדבר שלו, זה רומן ש"הכל קורה בו וכלום לא קורה בו". אמנם האהבה פורצת בשלב מאוחר ברומן, אבל עיקרו הוא התפתחות רוחנית אטית של צעיר, תחלופה שהויה של עונות השנה (באביב ובקיץ הוא בדרכים או מתארח; בחורף הוא חוזר לעירו).

לקרוא ברומן הזה פירושו לחיות בתקופה אחרת, שהויה יותר, אטית יותר.

ניטשה (אגב, אוהד של שטיפטר) טען ב"כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" שאנחנו לומדים היסטוריה, בין היתר, כדי להיזכר ביכולות הגדולות של הנפש האנושית, שלא תמיד מציגה את תפארתה דווקא בקרב בני דורנו וזמננו. העבר הוא רזרבואר של דוגמאות מופת.

הספר הזה הוא אכן תזכורת פעילה ומעוררת לסגולות הומניסטיות שרחקנו מהן מאד.

היו לנו (לאנשי המאה ה-20 וה-21) סיבות טובות לרחוק מהן.

ובכל זאת, נעים – אף מועיל – להיזכר.

נהניתי מאד מהנובלה "אשת החלום" של וילקי קולינס (1855; מאנגלית: יהונתן דיין; הוצאת "מקום לשירה" ו"עמדה"). זו נובלה קלאסית מז'אנר "סיפור המסתורין", כלומר סיפור אימה שמעורב בו העל טבעי. נהניתי מאד מהקריאה ועם זאת הסיפור הזכיר לי מדוע אני נהנה יותר מסיפורת ריאליסטית, כלומר כזו שמשכילה למצוא את המסתורין ואף האימה בגבולות חוקי הטבע.

מפעלות "תשע נשמות" ראויים לשבח. לאחרונה שיבחתי את הקובץ של וסבולוד גרשין שראה אור בהוצאה וגם קובץ סיפורים של קתרין מנספילד עורר בי עניין. לעומתם, קובץ הסיפורים של ירוסלב האשק, "היהירות האנושית" (מצ'כית: פאר פרידמן), נראה לי ז'ורנליסטי בבסיסו ולא ממש שורד את מבחן הזמן, ואילו הפאתוס של "גולווין" של יאקוב וסרמן (מגרמנית: הראל קין) מאומץ מדי, כמעט קאמפי באיזו עודפות של רצינות דרמטית שיש בו. האירועים עצמם אכן הרי גורל, אבל הכל נודף "עומקים" רוטטים מודגשים.

נהניתי לקרוא את "הבת היחידה" של א.ב. יהושע ("הספריה החדשה"). את יהושע קוראים כי הוא מהנה וכי, בנוסף להנאה, יש לעתים קומה רעיונית מעניינת לסיפוריו. ללא קומה א' קומה ב' לא הייתה מעסיקה אותנו. וכקבלן מהימן – תמיד הוא בונה קודם את א'. ארחיב על הנובלה, אני מקווה, בעתיד.

קראתי בעניין רב את ספר העיון של רמי ליבני, "קץ עידן העבריות" ("כרמל", 2018). יש הרבה מה לומר בעניינו. כאן אומר רק את הדברים הבאים: ראשית, המדיום הוא כאן המסר. מזמן לא נתקלתי בספר עיון תרבותי-פוליטי בעל צחות עברית כזו. בעצם קיומה של הצחות הוא מוכיח שאולי לא בא הקץ על העבריות מהכותרת. יש כאן המשך לדרכה של המסה התרבותית-פוליטית העברית, שנציג דגול שלה הוא, כמובן, אחד העם, ושליבני הולך בדרכו, ככותב, אם כי בהחלט לא בדרכי האידאולוגיה שלו שליבני עוין אותן (דרך מאבקו כאן בהתחדשות היהודית לגווניה, למשל).

הפרויקט של ליבני הוא בעיניי פרויקט של קינה ופרידה (מהרעיון "הישראלי", כלומר הכלל-ישראלי, שליבני מסביר מדוע הוא קורא לו "העבריות"), אך שבאופן דיאלקטי מהווה פתח לתנופה עתידית ולאפשרות של חידוש. רק אחרי המוות יכולה אולי לבוא תחייה מחדש. פעם אמר לי יהושע סובול – איננו מכירים, אבל השתתפתי בערב שהוא היה נוכח בו ושוחחנו מעט – סובול, ש"השיר על הארץ" שלו ("בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ") מופיע כאן כמוטו, שיש תיאוריה פסיכולוגית כזו על יצירתיות: רק אחרי השקיעה בדיכאון והכמו-מוות יכולה לבוא צמיחה. וגם אם לא תבוא הצמיחה המחודשת, הרי שעצם הפרידה מרעיון העבריות מאפשר לראות אותה בצלילות, להגדירה בצלילות (מה שנעשה במסה התרבותית-פוליטית הזו), בבחינת "ינשופה של מינרבה הפורש את כנפיו עם רדת החשיכה" (המכתם הנהדר של הגל, שמסביר מדוע אנחנו מבינים תקופה רק כשהיא תמה. החוכמה, המגולמת בתרבות הרומית בעזרת האלה מינרבה שסמלה ינשוף, מגיעה לבשלות, "פורשת כנפיים", כשהיום יורד והתקופה נגמרה).

הספר הזה ממחיש איך כתיבה סוציולוגית יכולה להיות תרפויטית, סיפור סבלני ומפורט ומסוגנן ומדויק של מצוקות העוזר בהחלשת כאביהן.

למי שרעיון הישראליות קורץ לו (בניגוד לשבטיות או העדתיות, או ליהודיות גרידא, לא הישראליות הכוללת בתוכה רכיב יהודי), כמוני – זה ספר מומלץ במיוחד. וגם עליו, אני מקווה, ארחיב בעתיד.

בהוצאת "פרדס" הוציאו (הוציאו בהוצאה מחודשת, כמדומני) שני סיפורים של סופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) בתרגומו של עודד וולקשטיין.

לאבקראפט נחשב לאחד מאבות סיפור האימה, אבל היות שהז'אנר אינו מושך אותי במיוחד לא הייתי מגיע אליו לולי מישל וולבק. הספר הראשון שפרסם וולבק בחייו היה ספר של ביקורת ספרות על לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים", 1991). הספר מצוין, אבל הוא עניין אותי בגלל וולבק ולא בגלל מושאו. ככלל, התבטאויות מוקדמות של אנשי עט הינן הרבה פעמים חשובות במיוחד, כי תמצית ראיית עולמם מקופלת בהן ולעתים בישירות שאינה מצויה בהמשך דרכם.

אחד הדברים שמשכו את וולבק בלאבקראפט, ושנראה לי כאחת החולשות של וולבק, הוא התפיסה שמקדם לאבקראפט בסיפוריו של איזה כוח רוע זדוני אדיר שמאיים על האנושות. בהתאם לתפיסה זו אמר וולבק בראיון ב-1995 שמה שמניע את היצירה שלו הינה התפיסה ש"היקום מושתת על היפרדות, סבל ורוע".

שהיקום מושתת – אולי לא "מושתת", אבל כרוך הדוקות בְּ – סבל והיפרדות, קשה להכחיש (במאמר שפרסמתי לאחרונה עמדתי על הקירבה הרבה, אפילו המופלאה, שיש בניסוח הזה של תפיסת העולם של וולבק לזו שניסח יעקב שבתאי כתפיסת העולם שלו). אבל מרב הסבל נובע מאדישות – לא מ"רוע". מאדישות היקום כלפינו בני האדם, ממקריות קיומנו וכו'. "רוע" מכניס תיאולוגיה, מכניס אלוה, מכניס ליקום תיאולוגיה מהופכת ואלוה זדוני. זו נדמית לי השקפת עולם לא מדויקת ואף ילדותית (ומכיוון אחר, אומר בזהירות, נוצרית יותר מאשר יהודית).

אך התיאולוגיה המהופכת והכוחות האדירים הזדוניים קיימים ביצירת לאבקראפט בדמות המיתוס של "קת'ולהו", על ישויות זדוניות שמחכות לצוץ ממצולות הים ולהרע לאנושות.

לא אאריך באשר לסיפורים. הראשון מציג את המיתוס של קת'ולהו ("קריאתו של קת'ולהו") והשני ("הצל מעל אינסמאות'") מציג פיתוח שלו. נהניתי מקריאתם. מהשני יותר מאשר מהראשון. האם פחדתי? ככלות הכל מדובר בספרות אימה והשאלה במקומה.

מהסיפור הראשון כלל לא. וההנאה הייתה יותר אינטלקטואלית בטיבה. מהשני מעט כן. אולי "פחדתי" אינה המילה המדויקת, אבל הייתי במתח, האם הגיבור ייחלץ מרודפיו?

המטפיזיקה הלאבקראפטית, כאמור, לא מעניינת אותי במיוחד, אבל הוא ידע לכתוב סיפור, כלומר יש לו את כל היכולות הצוננות של כותב פרוזה בדיונית (בקיאות בפרטים ושימוש נכון בהם, יכולת להעמיד עולם מהפרטים הללו, חלישה על בניית העלילה) שאנחנו מקשרים אותן פחות עם נביאים הוזי הזיות ומכשפים תקופי ביעותים ויותר עם רואי חשבון ומהנדסים.

התרגום של עודד וולקשטיין, בעברית הבארוקית שלו, מהנה מאד והוא גם מותאם במקרה הזה במיוחד לטקסט. לא רק משום שאני מנחש שהאנגלית של לאבקראפט בארוקית בעצמה, אלא משום שחלק מהאימוֹת המתוארות כאן מתוארות באופן מופשט. וזאת או משום שהן רק מנוחשות על ידי הגיבורים, או משום שכביכול אי אפשר להביען במילים. בקיצור, חלק מהאימה כאן נוצר מצירופים לשוניים והקונוטציות שלהם ולא מדברים קונקרטיים. האימה נוצרת בשפה, במילים אחרות.

ולכך צריך מתרגם בר הכי – וולקשטיין הוא כזה.