ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

כמה הערות קצרות בעקבות הקריאה החוזרת בספרי א.ב. יהושע

לאחרונה קראתי בשנית כמה ספרים מרכזיים (רומנים וספרי הגות) של א.ב. יהושע ז"ל, לצורך כתיבת מאמר עליו ל"ידיעות אחרונות".

כמה התרשמויות קצרות שמעט הפתיעו אותי בקריאה החוזרת הזו:

1. שכחתי כמה "המאהב" (1977) הוא רומן מרשים (מרשים משזכרתי או משהתרשמתי ממנו לפני עשרים ומשהו שנים, כשקראתי אותו בפעם הקודמת), למרות ובמובן מסוים גם בגלל שיש בו חלקים סנסציוניים.

בקריאה הזו התפעלתי במיוחד מתיאורי מלחמת יום הכיפורים ששזורים בו.

2. מעט פחות התרשמתי מ"מולכו" (1987) הפעם. ואינני בטוח שהוא הרומן הגדול ביותר של יהושע, כפי שטענתי עד כה (אם כי זה גם לא "מר מאני" – וראו בהערות הבאות). אך אם קראתי אותו לפני עשרים ומשהו שנים כתגובה "הספרדית", המאלפת במתינותה, למשבר אמצע החיים המערער של "סוף דבר" – הקריאה הפעם הייתה הרבה פחות כבולה להשוואה לשבתאי (שוודאי קיימת הייתה אצל יהושע, שאף הודה בכך) וממוקדת בקומדיה המשובחת שהינה הרומן, שהוא אולי הרומן המהנה ביותר של יהושע, אם לא החשוב ביותר.

3. "גירושים מאוחרים" (1982) הוא רומן בוהק מברק. הוא פשוט מזהיר ממש בחלקים רבים שלו. הורסטיליות של הכתיבה של כל פרק באופן (מבריק) אחר וירטואוזית ממש. הפרק הכתוב כתיאור פגישה אצל פסיכולוג הוא מאסטר פיס שמדגים מה עושה או יכול לעשות טיפול פסיכולוגי (איני מכיר מקבילה לו בספרות – לא איטאלו סבבו ולא דוריס לסינג ולא פיליפ רות וכו'). לולא האריך יהושע מדי את הרומן הזה הרי שבקלות הוא היה זוכה במקום הראשון בין הרומנים של יהושע. אבל הוא מעט ארוך מדי, בטח בגרסה של 2010 שהוסיפה פרק שכלב עומד במרכזו. דווקא העריכה של 82 צדקה והפרק הזה מיותר.

4. "מר מאני" (1990) הוא רומן מעולה, כמובן. ועדיין לא לו הבכורה בעיניי (למרות שיהושע עצמו אמר חד וחלק שזה הרומן הטוב ביותר שלו). לכל היותר הוא חולק עם שלושת הרומנים האחרים שכתבתי עליהם כאן את הבכורה.

והערה כללית: למרות שבעיניי ספרים כמו "זכרון דברים", "סוף דבר" או "התגנבות יחידים" (אני מונה את בני דורו) עולים על ספרי יהושע, הרי שברור שהוא סופר גדול. וחלק ניכר מהמשיכה אל יהושע כסופר הינה התחושה שאחת לכמה עשרות דפים תתפלק לסופר איזו תובנה עמוקה על החיים, מבט רענן ומפתיע, שנובע מסך כל ישותו כמישהו עמוק וחכם יותר מהקורא. לעיתים המבט הרענן הוא על החיים בארץ, למשל ההערה האגבית ממש ב"מולכו" על אנושיותו העמוקה של מזג האוויר הישראלי (אגב, כפי שציינתי במאמרי, דווקא כפובליציסט יהושע הגיע לטעמי לפסגות גאוניות).

אנשים חכמים ועמוקים באמת שמעניין אותך לשמוע מה יש להם לומר על החיים (בכלל, בארץ) הם נדירים.

והלוואי ויימצאו ליהושע ממשיכים.

הערה קצרה על "חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג

מסופקני אם מונח כעת על מדפי ושולחנות חנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והוא בעל ערך רב יותר מ"חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג.

ב"הספריה החדשה" ליכדו, בהוצאה מחודשת ובתרגום ערוך מחדש, את הרומנים הקצרים שראו אור בעבר בספרים נפרדים, והוסיפו להם כמה סיפורים קצרים שתורגמו לראשונה (התרגומים הם של מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין). מדובר בחמש נובלות שפרסמה גינצבורג משנות הארבעים עד תחילת הששים: "הדרך אל העיר", "ככה זה קרה", "ולנטינו", "מזל קשת" ו"קולות הערב".

אני לקראת סופו של הכרך הזה ואולי, אם אוכל, ארחיב עליו בהמשך.

נקודה אחת כעת: קשה לשים את האצבע על הגדולה של הכתיבה, מלבד התחושה הוודאית שהיא נוכחת. חלק ההערכה בביקורת נחלק לשני כישורים עיקריים: זיהוי הטוב (והרע) + נימוק *מדוע* דבר מה הוא טוב (או רע). אצל גינצבורג החלק הראשון פשוט וקל: ברור שזו כתיבה מעולה, אפילו "גדולה". אך החלק השני מסובך יותר, משום שחלק מהגדולה של הכתיבה הינה פשטותה לכאורה. אין כאן ברקים ורעמים.

אבל דבר מה אחד כן אוכל לומר וזו תחושת העושר שמסבה הכתיבה. נראה שמעיין פרטי המציאות המשכנעים ששולפת הסופרת מכובעה הינו בלתי נדלה. עוד דמות, עוד ניואנס בחיי דמות, עוד פרט ריאלי שבריאלי ועם זאת בעל משקל סימבולי, ועוד אחד, ועוד אחד. יש כאן אפקט לא בלתי דומה לתחושת העושר של המציאות שנגלה ב"זכרון דברים". שם הצטברותו של העושר יוצרת אירוניה קטלנית, כי הרי כל העושר האנושי הזה חסר ערך וסופו חידלון, מקרה אחד יקרה את כולם. אצל גינצבורג האפקט פחות פסימיסטי.

כך או כך, חדוות הקריאה (גם אצל שבתאי!) נשענת גם על העושר הזה.

חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים

על "צ'כוב" של גינצבורג ו"עם הזרם" של הויסמנס

"אנטון צ'כוב – פרופיל ביוגרפי"/ נטליה גינצבורג/ "תשע נשמות" (מאיטלקית: שירלי פינצי-לב, 98 עמ')

מה שמייחד את המסה הביוגרפית היפה שכתבה נטליה גינצבורג על צ'כוב (לעומת יצירות מונוגרפיות אחרות שקראתי על הסופר הרוסי הגדול) היא תשומת הלב הייחודית והרגישה שיש בה ליחסיו המשפחתיים של צ'כוב. המסה, שפורסמה במקור ב-1989, כתובה בגישה שאני מניח שרבים כבר לא יסכימו לקרוא לה "נשית".  

"הוא מעולם לא השתחרר מהמשפחה שנולד בה. הוא היחיד מששת הילדים שכבר בילדותו קיבל על עצמו את האחריות ואת ההנהגה, ונשא בעול הזה עד יומו האחרון".

גינצבורג ערה לאור המרובה בהתנהגותו של צ'כוב עם משפחתו, אך גם לצל ביחסו החונק באהבתו לאחותו (אולי כמי שגדלה כאחות קטנה במשפחה של אחים גדולים דומיננטיים, כפי שציינה פעם, היא ערה לכך בייחוד):

"הוא [הצייר יצחק לֵוִיתָן] ביקש ממריה [אחותו של צ'כוב] להינשא לו. מריה התייפחה ארוכות, מתוך רחמים ומתוך היסוס. אנטון הניא אותה מזה. היא תהיה אומללה. מריה סירבה ללויתן. היא לא נישאה מעולם".

עוד הצעת נישואין וסירוב בגין אחיה – מגיעים בהמשך. ומעירה גינצבורג באירוניה: "אנטון התפלא על הסירוב הזה, ונהג לומר שמריה נרתעת מנישואים, מי יודע למה".

בהמשך, מריה הייתה מזועזעת מנישואיו המאוחרים של צ'כוב וראתה בהם בגידה. "היא ויתרה על נישואים כדי להקדיש את חייה לאחיה, לסייע לו, לנהל את הבית עבורו. ועכשיו בבת אחת הרגישה שנדחקה לקרן זווית".

*

"עם הזרם"/ ז'וריס-קרל הוּיסמַנס/"תשע נשמות" (מצרפתית: בני ציפר, 104 עמ').

נדמה לי שחלק מהייחוד של הנובלה היפה הזו (במקור: 1882) נעוץ בעובדה שלא ברור אם היא קומדיה או טרגדיה.

חייו של ז'אן פולַנטֵן, רווק פריזאי בן המעמד הבינוני, פקיד ממשלתי, מלאי טרדות קטנות. בראשן, היכן יאכל את ארוחותיו? המסעדות – תפלות. המשלוחים – מפוקפקים. בבישול הוא אינו מצטיין ולשאת אישה בשביל ארוחותיו – אולי מוגזם. ואולי לא?

"מהם כל הקורבנות האלה לעומת החיים המסודרים, והבילוי לעת ערב בין ילדך לרעייתך, ומזון צנוע אבל בריא לעין ערוך, והלבנים המטולאים, והכבסים הצחורים החוזרים בשעה קבועה?".

ואולי לחזור בתשובה? האם גם זה מוגזם? לחזור ולדבוק בקתוליות לא משום שנפל פחד האל על פולנטן. אלא משום ש"מה ראוי יותר מהווידוי כדי להעביר בו את הזמן […] שהרי השעמום אין לו אחיזה בלב המאמינים".

(אגב, בטקסט שמזכיר את שופנהאואר במפורש בסופו, ישנו כאן אולי הדהוד של התבונה האתיאיסטית הגאונית של שופנהאואר על כך שדקדוק הפרטים המרובים המאפיינים את פולחני הדתות השונות הוא פשוט תרופה שמצאו בני האדם נגד השעמום)

התעוקה הקיומית נפרטת ב"עם הזרם" לפרוטות קטנות, קומיות יותר מאשר טרגיות ("אהה! הכביסה, איזה כאב ראש לרווק!").  

הערה קצרה על "שלהי קיץ" של שטיפטר

אתמול סיימתי לקרוא את הקלסיקה הספרותית הגרמנית "שלהי קיץ", של אַדַלְבֶּרט שטיפטֶר. הרומן ראה אור במקור ב-1857 וכעת תורגם לעברית בידי יונתן ניראד.

אני מניח שאכתוב עליו בהרחבה בהקדם. אכתוב כעת רק כמה מילים. הקריאה ארכה זמן רב. גם כי זהו פשוט רומן ארוך (573 עמ' במהדורה העברית של "כרמל", בעלת הדפים הנדיבים בגודלם). אבל גם כי מדובר ברומן אטי בתכניו, העוקבים במתינות אחר התחלפות העונות ואחר התפתחותו הרוחנית השיטתית של צעיר נבון-לב.

הרומן הזה, בדומה מעט לרומן שראה אור שנתיים אחריו ברוסיה, "אובלומוב", הוא מסוג הרומנים שכוחם במוזרותם ובאי שגרתיותם. כפי שכתב יפה פרופסור גלילי שחר באחרית הדבר שלו, זה רומן ש"הכל קורה בו וכלום לא קורה בו". אמנם האהבה פורצת בשלב מאוחר ברומן, אבל עיקרו הוא התפתחות רוחנית אטית של צעיר, תחלופה שהויה של עונות השנה (באביב ובקיץ הוא בדרכים או מתארח; בחורף הוא חוזר לעירו).

לקרוא ברומן הזה פירושו לחיות בתקופה אחרת, שהויה יותר, אטית יותר.

ניטשה (אגב, אוהד של שטיפטר) טען ב"כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" שאנחנו לומדים היסטוריה, בין היתר, כדי להיזכר ביכולות הגדולות של הנפש האנושית, שלא תמיד מציגה את תפארתה דווקא בקרב בני דורנו וזמננו. העבר הוא רזרבואר של דוגמאות מופת.

הספר הזה הוא אכן תזכורת פעילה ומעוררת לסגולות הומניסטיות שרחקנו מהן מאד.

היו לנו (לאנשי המאה ה-20 וה-21) סיבות טובות לרחוק מהן.

ובכל זאת, נעים – אף מועיל – להיזכר.

המלצת קריאה לראש השנה

"פליישמן בצרות" (במקור 2019; מאנגלית: טל ארצי, בהוצאת "תכלת"), של הסופרת היהודייה-אמריקאית טאפי ברודסר-אקנר, הוא ספר סאטירי שנון, תזזיתי וקוצני מאד. מדובר בכתיבה וירטואוזית על זוגיות מתפרקת במסורת המובהקת של הסופרים היהודים הגבריים, בלו ורות – "הרצוג", "חיי כגבר" ועוד – אבל כשהמסורת הגברית במפגיע הזו נמסרת לידי כותבת אישה ותחת השפעות העידן שלנו (מה שיוצר מצד אחד עניין מיוחד בוואריאציה שעורכת הכותבת המוכשרת במסורת שהשפיעה עליה במובהק ומצד שני התפתלות עלילתית בעייתית מעט; ארחיב על זה ועל הספר בכלל בעתיד, אני מקווה).

בכל מקרה: מדובר בהחלט באירוע ספרותי.

שנה טובה!

בקצרה על כמה ספרים שקראתי

נהניתי מאד מהנובלה "אשת החלום" של וילקי קולינס (1855; מאנגלית: יהונתן דיין; הוצאת "מקום לשירה" ו"עמדה"). זו נובלה קלאסית מז'אנר "סיפור המסתורין", כלומר סיפור אימה שמעורב בו העל טבעי. נהניתי מאד מהקריאה ועם זאת הסיפור הזכיר לי מדוע אני נהנה יותר מסיפורת ריאליסטית, כלומר כזו שמשכילה למצוא את המסתורין ואף האימה בגבולות חוקי הטבע.

מפעלות "תשע נשמות" ראויים לשבח. לאחרונה שיבחתי את הקובץ של וסבולוד גרשין שראה אור בהוצאה וגם קובץ סיפורים של קתרין מנספילד עורר בי עניין. לעומתם, קובץ הסיפורים של ירוסלב האשק, "היהירות האנושית" (מצ'כית: פאר פרידמן), נראה לי ז'ורנליסטי בבסיסו ולא ממש שורד את מבחן הזמן, ואילו הפאתוס של "גולווין" של יאקוב וסרמן (מגרמנית: הראל קין) מאומץ מדי, כמעט קאמפי באיזו עודפות של רצינות דרמטית שיש בו. האירועים עצמם אכן הרי גורל, אבל הכל נודף "עומקים" רוטטים מודגשים.

נהניתי לקרוא את "הבת היחידה" של א.ב. יהושע ("הספריה החדשה"). את יהושע קוראים כי הוא מהנה וכי, בנוסף להנאה, יש לעתים קומה רעיונית מעניינת לסיפוריו. ללא קומה א' קומה ב' לא הייתה מעסיקה אותנו. וכקבלן מהימן – תמיד הוא בונה קודם את א'. ארחיב על הנובלה, אני מקווה, בעתיד.

קראתי בעניין רב את ספר העיון של רמי ליבני, "קץ עידן העבריות" ("כרמל", 2018). יש הרבה מה לומר בעניינו. כאן אומר רק את הדברים הבאים: ראשית, המדיום הוא כאן המסר. מזמן לא נתקלתי בספר עיון תרבותי-פוליטי בעל צחות עברית כזו. בעצם קיומה של הצחות הוא מוכיח שאולי לא בא הקץ על העבריות מהכותרת. יש כאן המשך לדרכה של המסה התרבותית-פוליטית העברית, שנציג דגול שלה הוא, כמובן, אחד העם, ושליבני הולך בדרכו, ככותב, אם כי בהחלט לא בדרכי האידאולוגיה שלו שליבני עוין אותן (דרך מאבקו כאן בהתחדשות היהודית לגווניה, למשל).

הפרויקט של ליבני הוא בעיניי פרויקט של קינה ופרידה (מהרעיון "הישראלי", כלומר הכלל-ישראלי, שליבני מסביר מדוע הוא קורא לו "העבריות"), אך שבאופן דיאלקטי מהווה פתח לתנופה עתידית ולאפשרות של חידוש. רק אחרי המוות יכולה אולי לבוא תחייה מחדש. פעם אמר לי יהושע סובול – איננו מכירים, אבל השתתפתי בערב שהוא היה נוכח בו ושוחחנו מעט – סובול, ש"השיר על הארץ" שלו ("בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ") מופיע כאן כמוטו, שיש תיאוריה פסיכולוגית כזו על יצירתיות: רק אחרי השקיעה בדיכאון והכמו-מוות יכולה לבוא צמיחה. וגם אם לא תבוא הצמיחה המחודשת, הרי שעצם הפרידה מרעיון העבריות מאפשר לראות אותה בצלילות, להגדירה בצלילות (מה שנעשה במסה התרבותית-פוליטית הזו), בבחינת "ינשופה של מינרבה הפורש את כנפיו עם רדת החשיכה" (המכתם הנהדר של הגל, שמסביר מדוע אנחנו מבינים תקופה רק כשהיא תמה. החוכמה, המגולמת בתרבות הרומית בעזרת האלה מינרבה שסמלה ינשוף, מגיעה לבשלות, "פורשת כנפיים", כשהיום יורד והתקופה נגמרה).

הספר הזה ממחיש איך כתיבה סוציולוגית יכולה להיות תרפויטית, סיפור סבלני ומפורט ומסוגנן ומדויק של מצוקות העוזר בהחלשת כאביהן.

למי שרעיון הישראליות קורץ לו (בניגוד לשבטיות או העדתיות, או ליהודיות גרידא, לא הישראליות הכוללת בתוכה רכיב יהודי), כמוני – זה ספר מומלץ במיוחד. וגם עליו, אני מקווה, ארחיב בעתיד.

בקצרה על כמה ספרים שקראתי וראו אור לאחרונה (ועל אחד מעט יותר מ"בקצרה")

  1. "מציאה", של גרהם נורטון (הוצאת "לסה", מאנגלית: שי סנדיק). הרומן המיומן הזה מ-2018 במקור, של מי שהינו גם שחקן ומנחה טלוויזיה ידוע באירלנד (כך הסתבר לי…), המספר על אליזבת השבה לאירלנד מארצות הברית לאחר מות אימה ונפגשת בעברה ובעבר המשפחה ובסודותיה, מושך מאד לקריאה, אבל בתפניות והתפתחויות העלילה הקיצוניות הוא טלנובלה מראשית עד אחרית. by the book.
  2. "קדחת הזכוכית", של פ"מ האבּרד ("הכורסא" ו"תשע נשמות"), הוא רומן מ-1965 של סופר בריטי ידוע במולדתו (כך הסתבר לי…), על גיבור אספן שאובססיבי לכלי זכוכית עתיקים ונדירים ונקלע בגלל כלי כזה לעלילת מתח, פשיעה ואהבה. נהניתי, סך הכל, לקרוא. בחלק מהתיאורים הטופוגרפיים הנרחבים שיש כאן הלכתי לאיבוד. יש כאן ציניות בריטית מרעננת, אם כי ללא חלקים אתיים מפצים שיש אצל סופרת כמו אייריס מרדוק, למשל (בת זמנו של הסופר פ"אי. פחות או יותר, כן?).
  3. "שברים פשוטים" של משה עזוז (הוצאת "פרדס"). זכיתי לקרוא חלק מהסיפורים של משה עזוז בעודם בכתב יד. יש בספר הזה סיפורת גברית דוקרת ונדקרת (אם כי חלק מהסיפורים מסופרים מנקודת מבט נשית). סיפורים על זוגיות חורקת, על לחצים משפחתיים, על משפחות מפורקות, על הסיוטים הקטנים של החיים, על יצריות עזה ומחירה. אלה סיפורים ישירים ובעלי כוח.
  4. "Inside Story" של מרטין איימיס (הוצאת Jonathan Cape). הרומן הזה יהיה הרומן הגדול (כמותית) האחרון שלי, מצהיר איימיס בן ה-71 ברומן עצמו. איימיס הסופר הוא גם מבקר ספרות משמעותי בעולם דובר האנגלית ובשתי שלוחותיו היצירתיות הוא מעסיק אותי מזה שנים רבות. הרומן הזה הוא "אוטו-פיקשן". אבל הוא כזה במשמעות הצרפתית של המושג, הפחות מעניינת, "המשחקית". כלומר, איימיס מספר על חייו בספר, אבל עורך בהם מניפולציה מרכזית: הוא בודה מלבו – כך אני מבין – דמות של אישה שכביכול הוא יצא איתה בסוף שנות העשרים שלו ובתחילת שנות השלושים ושחוזרת לנקום כשהם בגילאי החמישים שלהם, כשהיא מספרת לו שאביו של מרטין, קינגסלי, כביכול ניסה לפתות אותה וכשטענה שאין הדבר הוגן כלפי מרטין, הסביר לה קינגסלי שמרטין הוא בעצם בנו של המשורר פיליפ לארקין, ידיד המשפחה, ולא שלו. בעצם איימיס כתב רומן אוטוביוגרפי שהוא מניפסט נגד כתיבה אוטוביוגרפית… הוא, בפטיש של הסגנון וכו', אכן מנוגה וכותבים אוטוביוגרפיים ממאדים. כך או כך, דעתי על הספר אמביוולנטית באופן עמוק. קודם כל, איימיס הוא מהסופרים האלה שמדגימים לך שאתה לא באמת יודע אנגלית…הוא אוהב את השפה, אוהב ללהטט בה ולהשתמש במילים שלי, לפחות, נראות אקזוטיות מאד ולא מובנות. וכמה פעמים אפשר לקום מהמיטה למורפיקס?..

אבל יותר מכך, זהו ספר על מוות, ספוג במוות. שלוש הדמויות האמיתיות שהוא עוסק בהן בעיקר (מלבד עצמו), סול בלו, שאיימיס הפך ממעריץ שלו לחבר-מעריץ, כריסטופר הי'צנס, המסאי וחברו הטוב של איימיס, פיליפ לארקין, המשורר, נידונים, אך בעיקר נידון סופם (האלצהיימר של בלו, הסרטן של הי'צנס). ואיימיס עורך בעצם בספר גם את חשבון חייו, הוא מתאר את הדיכאון שאפף את שנות החמישים שלו כשבו תהה שוב ושוב מדוע אין כולם בעצם מתאבדים? דיכאון שממנו יצא בשנות הששים (כשה"אאוריקה" האופיינית לשנות הארבעים, שאתה לא חי לנצח, דהתה מעט – כפי שהוא מנסח בשנינותו). אבל יש לספר הזה תו דכאוני ברור, בעיניי, למרות שהוא לא גלוי ממש, כי איימיס הוא סופר מאני, קומי, מלא חיים בשפה. חלק מפחד המוות כאן לא מעובד, לעניות דעתי (במובן המקורי של המושג לענ"ד, כי, כאמור, האנגלית…). עוד על צד החובה: איימיס כינס לספר את כל ה"רגעים הגדולים" שלו, כמבקר וכסופר. ולמי שקצת מכיר את ספריו וביקורותיו יש תחושה של דז'ה-וו. ועוד: יש כאן גישה נקמנית מעט כלפי כמה דמויות, כמו ג'ון אפדייק, קצת לארקין ועוד. וגם, איני בטוח בכנות המוחלטת של תיאורי הנשים והיחס לנשים כאן, שנראים לי ממותנים לצורכי הופעה בציבור.

ועם זאת, "הרגעים הגדולים" של איימיס כמבקר הם באמת גדולים. למשל, כשהוא חוזר על התיאוריה שלו שעל הסופר להיות מארח של הקורא בספרו – ואף מדגים אותה לאורך הספר כשהוא פונה לקורא כמארח – וכשהוא מסביר למה ג'ויס הוא המארח הגרוע בעולם (נותן לך כתובת שגויה, מסתובב בגפו בחדרי הבית העלומים כשאתה נבוך בסלון וכו'), הוא לא רק מצחיק מאד אלא צודק מאד. התובנות שלו על ספרות, המפוזרות בקטעי מסה בספר, מעניינות מאד, גם אם לא מסכימים עם כולן. בכלל, איימיס רצה לדבר כאן על הכל (הרבה על ישראל, שאיימיס אוהד ביקורתי שלה; על נפילת התאומים ועל הדת, שאיימיס עוין ביקורתי שלה). וכן, איימיס מצחיק מאד. זה ספר שאפתני וחלק מהשאיפות העזות נושפות ומבעירות להבות עזות. יש כאן אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות האם הקירבה למוות אינה מחזקת את אמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…

יש הרבה אנרגיה בספר הזה. יש הרבה הרבה ידע וחוכמה, על ספרות, על העולם. יש הרבה רגעים קומיים שנונים. יש הרבה רגעים נחרתים בזיכרון (שנותיו האחרונות של סול בלו). אולי הספר הזה הוא מסוג הספרים שאורוול כינה פעם בביקורת "ספרים רעים טובים"?

Inside Story

הערה על קריאה בלאבקראפט שראה אור ב"פרדס" ("קריאתו של קת'ולהו" ו"הצל מעל אינסמאות'", 174 עמ')

בהוצאת "פרדס" הוציאו (הוציאו בהוצאה מחודשת, כמדומני) שני סיפורים של סופר האימה האמריקאי הווארד פיליפס לאבקראפט (1890-1937) בתרגומו של עודד וולקשטיין.

לאבקראפט נחשב לאחד מאבות סיפור האימה, אבל היות שהז'אנר אינו מושך אותי במיוחד לא הייתי מגיע אליו לולי מישל וולבק. הספר הראשון שפרסם וולבק בחייו היה ספר של ביקורת ספרות על לאבקראפט ("לאבקראפט – נגד העולם, נגד החיים", 1991). הספר מצוין, אבל הוא עניין אותי בגלל וולבק ולא בגלל מושאו. ככלל, התבטאויות מוקדמות של אנשי עט הינן הרבה פעמים חשובות במיוחד, כי תמצית ראיית עולמם מקופלת בהן ולעתים בישירות שאינה מצויה בהמשך דרכם.

אחד הדברים שמשכו את וולבק בלאבקראפט, ושנראה לי כאחת החולשות של וולבק, הוא התפיסה שמקדם לאבקראפט בסיפוריו של איזה כוח רוע זדוני אדיר שמאיים על האנושות. בהתאם לתפיסה זו אמר וולבק בראיון ב-1995 שמה שמניע את היצירה שלו הינה התפיסה ש"היקום מושתת על היפרדות, סבל ורוע".

שהיקום מושתת – אולי לא "מושתת", אבל כרוך הדוקות בְּ – סבל והיפרדות, קשה להכחיש (במאמר שפרסמתי לאחרונה עמדתי על הקירבה הרבה, אפילו המופלאה, שיש בניסוח הזה של תפיסת העולם של וולבק לזו שניסח יעקב שבתאי כתפיסת העולם שלו). אבל מרב הסבל נובע מאדישות – לא מ"רוע". מאדישות היקום כלפינו בני האדם, ממקריות קיומנו וכו'. "רוע" מכניס תיאולוגיה, מכניס אלוה, מכניס ליקום תיאולוגיה מהופכת ואלוה זדוני. זו נדמית לי השקפת עולם לא מדויקת ואף ילדותית (ומכיוון אחר, אומר בזהירות, נוצרית יותר מאשר יהודית).

אך התיאולוגיה המהופכת והכוחות האדירים הזדוניים קיימים ביצירת לאבקראפט בדמות המיתוס של "קת'ולהו", על ישויות זדוניות שמחכות לצוץ ממצולות הים ולהרע לאנושות.

לא אאריך באשר לסיפורים. הראשון מציג את המיתוס של קת'ולהו ("קריאתו של קת'ולהו") והשני ("הצל מעל אינסמאות'") מציג פיתוח שלו. נהניתי מקריאתם. מהשני יותר מאשר מהראשון. האם פחדתי? ככלות הכל מדובר בספרות אימה והשאלה במקומה.

מהסיפור הראשון כלל לא. וההנאה הייתה יותר אינטלקטואלית בטיבה. מהשני מעט כן. אולי "פחדתי" אינה המילה המדויקת, אבל הייתי במתח, האם הגיבור ייחלץ מרודפיו?

המטפיזיקה הלאבקראפטית, כאמור, לא מעניינת אותי במיוחד, אבל הוא ידע לכתוב סיפור, כלומר יש לו את כל היכולות הצוננות של כותב פרוזה בדיונית (בקיאות בפרטים ושימוש נכון בהם, יכולת להעמיד עולם מהפרטים הללו, חלישה על בניית העלילה) שאנחנו מקשרים אותן פחות עם נביאים הוזי הזיות ומכשפים תקופי ביעותים ויותר עם רואי חשבון ומהנדסים.

התרגום של עודד וולקשטיין, בעברית הבארוקית שלו, מהנה מאד והוא גם מותאם במקרה הזה במיוחד לטקסט. לא רק משום שאני מנחש שהאנגלית של לאבקראפט בארוקית בעצמה, אלא משום שחלק מהאימוֹת המתוארות כאן מתוארות באופן מופשט. וזאת או משום שהן רק מנוחשות על ידי הגיבורים, או משום שכביכול אי אפשר להביען במילים. בקיצור, חלק מהאימה כאן נוצר מצירופים לשוניים והקונוטציות שלהם ולא מדברים קונקרטיים. האימה נוצרת בשפה, במילים אחרות.

ולכך צריך מתרגם בר הכי – וולקשטיין הוא כזה.

קצר על "מוות מאושר" של אלבר קאמי

"מוות מאושר" (ספריית פועלים, תרגם: ניר רצ'קובסקי) הוא רומן גנוז של אלבר קאמי שנכתב בתחילת שנות העשרים לחייו. בצרפת הוא ראה אור לראשונה ב-1971, 11 שנה אחרי מותו של הסופר בתאונת דרכים והוא בן 47 בלבד.

במובנים רבים זו טיוטה מוקדמת של "הזר" (שראה אור ב-1942, כשקאמי היה בן 29).

מעניין מאד להשוות בין "מוות מאושר" ו"הזר" ביחס לגרסת ריימונד קארבר לסיפוריו לפני שערך אותם גורדון ליש (גרסת קארבר המוקדמת ראתה אור בקובץ בשם "מתחילים" שראה אור לפני כמה שנים ב"עם עובד").

בעוד ברור שגרסתו של ליש מובחנת ומרשימה יותר מבחינה סגנונית, הרי שסיפוריו הגולמיים של קארבר נראו לי אנושיים יותר ומבטאים אמת חיים גדולה יותר. ליש לא הפך אותם רק למהודקים ומובחנים יותר, הוא הפך את המסר שלהם לפסימי וקודר יותר.

המקרה של קאמי שונה, עם זאת. קודם כל, ההבדל בין העלילה של "הזר" לזה של "מוות מאושר" גדול מההבדל בין שתי הגרסאות של קארבר.

"הזר" עולה על "מוות מאושר" בחשבון אחרון. כמובן, מבחינה סגנונית, בלקוניות שלו. אבל הסגנון העדיף של "הזר" גם יוצר מיקוד של התימה, בהיעדר סרחים עודפים והגיגים פילוסופיים מעט נמרחים שיש ב"מוות מאושר". עם זאת, מבחינה תוכנית, עילת הרצח ב"מוות מאושר" ברורה הרבה יותר. הגיבור, מרסו (זה שמו גם כאן), זקוק לכסף על מנת לחיות, בגלל תאוות החיים שלו. זו דמות רסקולניקובית במובהק. ואילו עמימות עילת הרצח ב"הזר" היא מעלה אסתטית ופגם אתי. היא מעלה אסתטית כי היא יוצרת סקרנות, עניין. היא פגם אתי: כי אל לו לרצח להתבצע "בגלל השמש".

אבל "מוות מאושר" הוא בכל זאת יצירה מעניינת מאד. סוגיית הכסף עולה בו בחריפות, כפי שהוזכר. אך מה שעולה ביתר חריפות – וסוגיית הכסף היא רק משנית לכך – היא התאווה לאושר, האמונה שהחיים על פני האדמה נועדו אכן לרדיפה אחר האושר. ישנה כאן ויטליות אדירה, "ים תיכונית" בהחלט (העניין מודגש והעלילה גם כאן מתרחשת בעיקרה לחופי אלג'יר).

הערות קצרצרות על כמה ספרים שקראתי

ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן" ("כנרת זמורה דביר"), מוגדר בכותרת המשנה שלו "ביוגרפיה של ידידות". מדובר בידידותה של הכותבת עם עמוס עוז.

בניגוד לספר השיחות שערכה שירה חדד עם עמוס עוז בערוב ימיו, "ממה עשוי התפוח?", הספר הזה אינו מכיל מידע חדש רב. אך מפצה על כך תחושת האבל העמוק שהספר הזה ספוג בה. האבלות הקודרת על הסתלקותו של מי שקשה להאמין שיכול להסתלק, בגין נוכחותו המשמעותית כל כך, מחלחלת לקורא, מחלחלת את הקורא.

"עניינים אנושיים" הוא רומן סנסציוני של סופרת צרפתייה בשם קארין טואיל (הוצאת "אריה ניר"). הוא עוסק בסופו של חשבון במשפט אונס (בדיוני) של צעיר שצעירה טוענת שאנס אותה והוא מכחיש זאת. הספר סנסציוני, כאמור, ועם זאת קראתי אותו עד תום, בגלל עניין שולי: ניתן ללמוד ממנו כמה דברים על צרפת העכשווית ובעיקר על האליטה הבורגנית-בוהימיינית שלה. מה הם קוראים, למשל? מי נחשב שם להוגה רלוונטי? ואף – אך זה קרוב יותר לנושא המרכזי – מהן עמדות הצרפתים בסוגיות ה – Me Too? דברים שבחלקם את הקורא הטיפוסי של הספר לא מעניינים, הביאו אותי לקרוא אותו עד תום.

גם את "מגרה בניו יורק", של ג'ורג' סימנון ("עם עובד"), קראתי גם בגלל עניינים צדדיים ודומים. כיצד ממשיג סימנון ב-1946 את ההבדלים בין אמריקה לצרפת. אחד ההבדלים הדי זועקים, אם הבנתי נכון את פיתרון העלילה הבלשית, הינה שמגרה די אדיש לרצח מתוך תשוקה שמתגלה לו במהלך פיענוח החקירה (מדובר בבעל שרצח את אשתו שבגדה בו). הוא משאיר את זה למשטרה האמריקאית. זה לא ממש פשע בעיניו, כך נדמה (ושוב, אם הבנתי נכון. כי קצת הסתבכתי בהתרה של העלילה הבלשית).

הנאה רבה נהניתי מהנובלה של אלפרד הייז, "העולם עוד יכיר את פני" ("תשע נשמות"). נובלה על הוליבוד משנות החמישים שמזכירה את הכתיבה המעניינת על הוליווד של פיצג'רלד, באד שולברג ועוד. יש שם שימוש וירטואוזי גם ב"דיבור עקיף". אבל לא בגללו נהניתי מהנובלה. אלא – אבוי – בגלל הסיפור עצמו.

עוד ב"תשע נשמות" קראתי את הנובלה "פחד" של סטפן צווייג, העוסקת כמו "העולם עוד יכיר את פני", ביחסים שמחוץ לנישואים. תענוג שנגרע מעט מהתרת הנובלה שהינה סנסציונית משהו.