נפטר מרטין איימיס, הסופר והמבקר הבריטי, בגיל 73. עצוב. אפילו עצוב מאד, משום מה.
התעניינתי מאד בפעילותו הספרותית על שני אגפיה – כתיבת פרוזה וביקורת.
ניסיתי לעניין כמה הוצאות בתרגום ספרו המבריק, "Money", מ-1984. ספר מצחיק ברמה ג'וזף הלרית ממש וגם חכם, ספר מפתח ממש לשנות השמונים החומרניות (עד כמה שידיעת האנגלית שלי הספיקה אז; כפי שיצא לי לכתוב, לעיתים אתה מתפעל שאתה קורא ברהיטות בשפה זרה, או טקסט קשה בשפה זרה, וההתפעלות העצמית מתערבבת לך עם ההתרשמות מהספר הנידון וכך הוא זוכה להערכת-יתר). ספרו "המידע" (1995), שתורגם, גם כן מצחיק מאד ומשובח. הוא עוסק ביחסים בין כותב אנין ולא מצליח לכותב של רבי מכר גדולים (אולי עליו ועל חברו המצליח ממנו במכירות ובפרסים, איאן מקיואן?). קראתי בעניין עוד שני ספרים שלו, שלא תורגמו: Success (1978) ו-London's Fields (1989). הרומן "בית הפגישות" (2006) שתורגם אינו ממיטב יצירתו. עם זאת, יש בו הערה מעניינת על פרוזה אנגלית מול שירה אנגלית. "בתביעתו לדומיננטיות עולמית, הרומן האנגלי מוכרח להביט בחרדה אל הצרפתי, אל האמריקנים [איימיס הוא מעריץ גדול של הספרות האמריקאית, ובמיוחד של סול בלו], וכן, אל הרוסים". אבל השירה האנגלית היא "קורפוס שירה שאינו פוחד מאיש". זו מוסכמה ששמעתיה מאנשי תרבות שונים, ובכל זאת מעניין לשומעה מפי אחד הסופרים הבריטים הבולטים בדורם. וקראתי קצת בזעזוע את הרומן האחרון שלו (2020), יצירת האוטופיקשן, Inside Story, שהיה חדור, להרגשתי, באימת מוות מזעזעת (ולא מכוונת).
אולי כבר ידע שהוא חולה?
ועם זאת, יש בספר האחרון כמה אנקדוטות נחרתות בזיכרון: למשל, כשאיימיס הצעיר מראיין את גרהם גרין הקתולי (כמבקר, חשוב להעיר, איימיס לא העריך את גרין) לכבוד יום הולדתו השמונים ושואל אותו במגושמות (הוא מודע לכך שהוא היה אהבל צעיר וחצוף בשאלה הזו) האם בקירבה למוות הוא לא מוצא נחמה גדולה יותר באמונתו הדתית וגרין עונה לו: לא, ככל שמזדקנים נחלשים כל כוחות החיים, כולל הדחף הדתי…
פעילותו הביקורתית עניינה אותי אולי אף יותר מזו הספרותית. הוא עמד על כך שהטקסט הביקורתי הספרותי יהיה מענג בזכות עצמו. ולשם כך השתמש בשנינות ובחוש ההומור המופלאים שלו. רציתי להשתמש פעם בציטוט מביקורת שלו כמוטו לרומן (שגנזתי לבסוף). נראה לי שלא הרבה רומנים מצטטים מטקסט ביקורתי עיתונאי בפתחם, לא כן? הציטוט הוא מביקורת (אמביוולנטית) של איימיס על ספרו החזק והפרובוקטיבי (יותר מפורטנוי!)של פיליפ רות, "התיאטרון של מיקי שבת" (1995). והציטוט מהביקורת של איימיס הולך בערך כך:
"אני כותב בעיתון לכל המשפחה – זה לא ספר לכל המשפחה. בספר הזה אתה מדלג בלהיטות על מנת למצוא סוף סוף את הדפים הנקיים".
שנון, לא?
שנינויות רבות והבחנות בלתי נשכחות מצויות בביקורותיו. חלק מהן כונס בספרו The War Against Cliche (2001).
מהן אני זוכר כרגע אחדות (בציטוט חופשי, שעושה מעט עוול, אני מניח):
"ג'ויס התחיל כילד הכי מקובל בכיתה, המצחיק ביותר, הפרוע ביותר, החברותי ביותר, וסיים את הקריירה כחיית המחמד של המורה [teacher's pet]".
"ג'ויס הוא המארח הספרותי הגרוע ביותר בעולם. הוא נותן לך כתובת לא נכונה ואז כשאתה מוצא לבסוף את הבית ונכנס בדלת איש לא מקבל את פניך".
"מודרניזם הרי היה עניין גברי מאד – לכן פחדנו כל כך כולנו מוירג'יניה וולף".
"[על "דון קיחוטה] זה די יפה. אבל אז זורחת [dawn] עליך ההכרה שאתה רק בעמוד 100 ולפניך עוד 900 עמודים ארוכים".
איימיס היה חבר טוב של סול בלו וציטט רבות את האמירה של בלו על כך שישראל הצילה את הגבריות של הגברים היהודים. זו אמירה רבת משמעות בכמה רמות שונות. הוא היה בנו של הסופר (המשובח, אגב) קינגסלי איימיס. למרות שלא נהג באביו יפה ברומן האחרון המוזכר שלו. עם זאת, ב – Money פוגש הגיבור הנובוריש הבור את מרטין איימיס המופיע כדמות משנה ברומן וכשהוא שומע שאביו היה גם סופר הכל נהיר לו: "אה, נו, אז הוא פושט הכניס אותך לביזנס".
מבקר חופשי 