בעקבות פטירתו של מאיר שלו ז"ל

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מאיר שלו, כידוע, היה שייך לצד שמאל של המפה הפוליטית. בטוריו הרבים בעיתון זה וכן בראיונות שונים – ולהבדיל בפרוזה הבדיונית שלו: בכמה אמירות סאטיריות ביחס לאבות המייסדים הציונים – היה שלֵו אויב להלכי רוח לאומנים ולקנאות אתנוצנטרית.

עם זאת, בנושא אחד – באופן יוצא דופן למדי – הפגין שלו שוביניזם לאומי וקנאות לא-אוניברסלית. הוא הדגיש בגאווה שדובר העברית מצוי במצב ייחודי: הוא יכול לקרוא וליהנות מכתיבה עברית משובחת בת אלפי שנים. אהבת התנ"ך הגדולה של שלֵו גם לִחלחה את יצירותיו במי התהום של ספר הספרים.

ודוק: "ספר הספרים". כי, אין צריך לומר, אהבת התנ"ך של שלו לא הייתה דתית; אך היא גם לא הייתה בדיוק לאומית, באותו האופן שבו הכריז בן גוריון בפני ועדת פיל ב-1937 ש"התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ”ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה"; או לאומית כמו אצל המורה יעקב פּינֶס ב"רומן רוסי", הקורא לתלמידיו בני העמק את שירת דבורה, שעלילת הגבורה המתוארת בה התרחשה בעמק יזרעאל: "ומה קורה אצלנו בעמק כשיורד גשם? […] הגלגלים של המרכבות נתקעו בבוץ, ואנחנו [!] יצאנו מהיער והכינו בהם. ותשקוט הארץ ארבעים שנה". ה"אנחנו" של המורה פינס אינו בדיוק ה"אנחנו" של שלֵו. נדמה לי שהערצת התנ"ך של שלֵו הייתה בראש ובראשונה ספרותית. השוביניזם הלאומי שלו היה גאווה ופטריוטיזם של קורא וסופר עברי; גאווה ביצירת המופת העברית הוותיקה. וגם קנאה! קנאת סופרים! כפי שהוא טען בראיון טלוויזיוני, לאחר שהציג את הפסוק היפה ביותר בתנ"ך בעיניו ("ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"), ואמר שהפסוק הזה גורם קנאה לכל סופר. במובן מסוים ובהפלגה קלה ניתן לומר שלפי שלֵו להיות יהודי-עברי פירושו בעיקרו של דבר להשתייך בגאווה למסורת שנתגלה בה כישרון ספרותי גדול כל כך, כזה שכבש את העולם, כלומר כזה שהפך לרב-המכר הגדול בכל הזמנים.

*

אבל גם אם בעיקרו של דבר הפטריוטיזם העברי של שלו הוא פטריוטיזם לשוני-אמנותי, וגאוותו בתנ"ך היא גאווה של קורא וסופר על רבי האמנים שכתבו לפניו יצירות מופת בשפת אמו, הרי שני מאפיינים של יצירתו כורכים את אהבת התנ"ך והעברית שלו בשני יסודות ציוניים מובהקים. ביצירתו יש שאיפה מובהקת ל"כיבוש האדמה" ול"כיבוש העבודה" – אך גם כאן מבחינה לשונית! יצירתו של שלו מפגינה את יכולתה של העברית לכבוש את הטבע הארץ ישראלי וכן יש בה תאווה גדולה לתאר בעברית צחה ושורשית תיאור מדוקדק את מלאכתם של בעלי מלאכה שונים. ב"יונה ונער", לדוגמה, מחליט הגיבור, יאיר, לקנות לו בית משלו בכפר. לשם שיפוץ הבית הוא שוכר את שירותיה של תרצה, אהובתו מילדות שהפכה להיות קבלנית, ובמקביל לתיאור הבנייה מתפתח רומן מחודש בינו לבינה. העברית של שלֵו מצליחה ללכוד בפירוט מרשים הן את עבודות בניית הבית והן את הנופים שסביבו. ואילו כשאותו מורה ותיק מ"רומן רוסי", פינס, צופה בציפורי הסתיו "היורדות מצרימה", כלומר מדרימות לאפריקה, הוא משתמש בפסוקים מירמיהו המְדברים על "סיס ועגור" היודעים מתי עיתם לנדוד. במילים אחרות: העברית, הרוויה בתנ"כיות, מתעצמת ביצירת שלֵו לגבוה ולהקיף הן את הטבע הארץ ישראלי והן את העמל הארץ ישראלי. וזוהי התעצמות ציונית בטיבה: "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה" – אך בידי השפה.

*

אותה סצנה עם ציפורי הסתיו ב"רומן רוסי" מאלפת בהקשר זה. לכפר החילוני שבעמק (המבוסס על נהלל) מגיע חזן לימים הנוראים. פינס המורה מחליף ציטטות תנ"כיות עם החזן וייסברג על בוא הסתיו וציטוטי החזן מתקבלים היטב. אך מעט אחר כך, אותו חזן עצמו מחווה דעתו לברוך, המספר, גם כן על הסתיו, אלא שהוא עושה זאת הפעם בארמית תלמודית: "שלהי דקיטא קשיא מקיטא" (סוף הקיץ קשה בחומו מהקיץ). תגובתו של ברוך לאמירה התלמודית חריפה ומפתיעה מאד, ואני מרשה לעצמי להניח שהשתרבבה אליה נימה מרתיעתו הלשונית-אידאולוגית של שלֵו עצמו מהיהדות התלמודית, שלא ביכרה את התנ"ך כאבות הציונות החילוניים: "התמלאתי גועל. המילה המכוערת 'קייטא', האות טית, שנחלצה מפיו של וייסברג ברעש דביק ומודגש, כמו אצבע גדולה. טינה התעוררה בי לאיש הזה, שבמעילו השחור הארוך נראה בעיני כאחד הדחלילים מחוסרי השורשים שבחלקות הירק". הארמית התלמודית הזכירה לברוך שוויסברג תלוש מהקרקע, כלומר לא ציוני.

על אף זאת, חשוב לומר ששלֵו טרח ושידך בהמשך הרומן את בת החזן וייסברג עם אורי, בן הכפר ההולל, כמו גם, שכפי שדווח, הוא ביקש שלווייתו תיערך במתכונת האורתודוקסית, וצוטט: "אני אוהב את הטקסט היהודי, הוא נכון ומדויק". ראו איך גם כאן פעלה רגישות לשונית אסתטית.

*

אנחנו מצויים בשעה היסטורית שבה מעמדה של תרבות-הכתב אינו מובן מאליו. בעידן כזה, המחשבה על התנ"ך, העיסוק בתנ"ך, האהבה לתנ"ך, הינם גם חזרה לשורשיה של תרבות-הכתב ולאחד מעמודי-התווך שלה. קשר אמיץ נוסף נמתח בזמננו בין הסופר העברי לסופרי התנ"ך: שניהם נאמנים לתרבות-הכתב. זו נקודה שמודגשת באקלים התרבותי ה"מקלוהני" שלנו, שבו המציאות שחזה מרשל מקלוהן בשנות הששים – על המעבר מתרבות-הכתב לתרבות אודיו-ויזואלית – הפכה לממשית הרבה יותר.

הרומן האחרון שכתב שלֵו, "אל תספר לאחיךָ", היה רומן מוצלח. ובין היתר הוא היה מוצלח כי הוא עסק בדיוק במתח הזה בין תרבות-הכתב לתרבות האוראלית ועשה זאת באופן מתוחכם ומורכב.

שלֵו מדגיש שאת הסיפור שאנו קוראים ברומן התיישב איתמר, הגיבור, לכתוב כמה שנים אחרי לילה ב-2010 בו סיפר לאחיו, בועז, את סיפורו של ליל אהבים קודם. כך נוצרים שלושה רבדים לסיפור: התרחשותו ב-1990 – סיפורו לבועז ב-2010 – כתיבתו שנים מספר אחר כך. שלו יוצר כך מקום להשוואה בין דרך סיפור במסורת האוראלית (איתמר המספר לבועז) לזו במסורת הכתובה (איתמר הכותב לנו, הקוראים).

שלֵו ממקד את תשומת הלב בשתי דרכי הסיפור השונות בכך שאיתמר מספר לנו שאימו התעקשה שהכינוי שדבק בו, "איתָה", ייכתב בטי"ת, "איטָה".

"'זה מצחיק', אמרתי לה פעם, כשכבר גדלתי, 'וזה גם לא משנה. הרי אף אחד לא כותב ולא קורא את השם הזה, רק אומרים ושומעים אותו' […] וכל כך תקיפה ונחרצת הייתה, עד שגם עכשיו, שנים אחרי מותה, כשאני מנסה לכתוב את הסיפור הזה, אני כותב איטה בטי"ת, כמו שדרשה".

והנה כאן, באופן מבריק ואירוני, כשלתומנו אנחנו סבורים שהקטע האחרון (העוסק בעצמו בהבדלים בין דיבור לכתיבה!) הוא "קולו" של איתמר הכותב, מסמיך לו שלֵו מיד התפרצות של בועז ("'לא אמרת לי שאתה כותב', אמר בועז"), המלמדת אותנו שמדובר עדיין בשיחה ביניהם.

שמו של הספר מרמז לנו שהסוגייה מה מסופר לאח באופן ישיר ומה מסופר לנו, הקוראים האנונימיים בספר, היא סוגייה מרכזית בו. ואכן כך הוא: איתמר נמנע מלספר לבועז דבר מה חשוב מאד הנוגע להוריהם; אך איתנו, קוראיו, הוא ממתיק סוד. אנחנו למדים כך לדעת שיש יתרון לתרבות-הכתב "הצוננת", שכוללת מסירה לא בלתי אמצעית. תרבות-הכתב מאפשרת חופש גדול יותר מאשר במסורת האוראלית. דווקא הריחוק בין הסופר לקוראיו, הכתיבה על ואל הדף הריק, הכתיבה לאף-אחד ולכל-אחד, מאפשרת גילוי לב גדול שממנו נהנים קוראי הספרות.

*** ריכזתי כאן קישורים למאמרי הביקורת שכתבתי על שלו – המקיף שבהם היה על הרומן האחרון.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: