חג חירות ואביב שמח לקוראי הבלוג!
כמו בכל שנה כמעט, לכבוד האביב, אני מעלה את הפתיחה הגדולה של "התחיה", הרומן האחרון של טולסטוי מ-1899 (בתרגום מ.ז.ולפובסקי):
"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף – והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים […] צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל. ורק בני-האדם – האנשים הגדולים, המבוגרים – לא פסקו מלרמות, מִלענות איש את עצמו ואיש את חברו".
הערה להבהרה:
אותי הציטוט הזה דווקא משמח, ולא מעציב, כפי שניתן היה לשער בגלל חלק מתכניו; משמח כמו כל גילוי של גדולה אנושית, ובמקרה הזה: היכולת לכתוב פתיחה עזה כזו לרומן.
מבקר חופשי 