כיצד להמשיג את המאבק הציבורי-הפוליטי-הרעיוני הגדול שמתחולל כעת בחברה הישראלית?
דרך אחת לעשות זאת היא לתאר אותו כמאבק בין זהותה ה"יהודית" של המדינה לזהותה ה"דמוקרטית".
ההפיכה המשטרית, שהציגו בפני הציבור הישראלי יריב לוין ושמחה רוטמן, היא כה קיצונית בתובעה "ביטוח" על גבי "ביטוח" על גבי "ביטוח" אשר יבַטחו ויבטיחו את שלטונה הבלבדי של הרשות המבצעת (שבישראל אינה נפרדת באופן ממשי מהרשות המחוקקת) – לפי הצעותיהם לחברי הממשלה יהיה רוב בוועדה לבחירת השופטים; והשופטים שייבחרו יזדקקו לרוב מיוחס על מנת לבטל חוק של הכנסת; והם לא יוכלו לבטל כלל חוקי יסוד, שבישראל קל לחוקק שכמותם; ואם יקרה הנס ויבטלו השופטים חוק, הרי שהקואליציה תוכל לבטל את הביטול ברוב של 61 חברי כנסת, שיש לה ממילא – עד שהפגיעה בזהותה הדמוקרטית של המדינה בוהקת למרחוק.
הפגיעה הברורה הזו הצליחה להוציא לרחוב מאות אלפי ישראלים ולעורר גל מחאה מרשים מאוד בהיקפו. השעה היא שעת סכנה אמיתית לזהותה הדמוקרטית של המדינה, חשים ישראלים רבים, והם נקראו לדגל והתייצבו עם דגל.
אבל יש דרך נוספת לתאר את המאבק הזה. תוצאות הבחירות האחרונות והממשלה שקמה בעקבותיהן הציגו בפני הציבור הישראלי תמונה בהירה נוספת. לא רק מאבק של "יהודית" מול "דמוקרטית" אלא מאבק של מדינה ישראלית-ציונית מול מדינה יהודית-משיחית.
אם אנחנו מבינים את הציונות כניסיון החַזרה ההרואי של העם היהודי להיסטוריה, שלילת הפסיביות הגלותית וההיסמכות הדתית על חסדי שמיים, וחתירה לפתרון ריאלי לקיומו של העם היהודי (בדגש על "ריאלי"!) – כשקיומו כולל גם את שגשוגו התרבותי הייחודי – הרי שהתלכדו בממשלה הנוכחית באורח צלול מאוד כוחות לא-ריאליים, משיחיים, ולאור ההבנה הזו: אנטי-ציונים.
מבקר חופשי 
תגובות
מאמר מצוין, פוקח עיניים בקשר לנקודה חשובה. תומכי הרפורמה טוענים שההתנגדות אליה היא סוס שעליו רוכבים מתנגדי הקואליציה הנוכחית. מהמאמר שלך עולה כי אכן אלו הם פני הדברים. מאבק עז עם הקואליציה הנוכחית ימשך גם אם תיושב המחלוקת על השינויים במערכת המשפט בדרך של פשרה שתתבסס על ההסכמה לשינויים בחלק מהאופוזיציה.