אהיה בקפלן במוצ"ש הקרוב, לתמוך במחאה המרשימה כל כך נגד ההצעות הקיצוניות של לוין ורוטמן המערערות את הדמוקרטיה הישראלית.
אני מקווה שהמחאה הזו על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תמשיך להיות חוצת מחנות ותכלול אנשים מהשמאל ומהימין, דתיים וחילונים, אשכנזים ובני עדות המזרח, ערבים ויהודים.
אני מתנגד לאלימות נגד אזרחים, שוטרים ונבחרי ציבור. בכל ההפגנות שנכחתי בהן, והייתי ברובן, לא הייתה אלימות כזו. בכל אופן אלימות פסולה מוסרית ולהבדיל גם מזיקה למאבק הצודק.
אני גם בעד הידברות. בתנאי היחיד של הפסקת תהליכי החקיקה. יש על מה להידבר והמציאות אינה בינארית, כשהאמת כולה נמצאת בצד אחד. אבל הידברות כשתהליכי החקיקה נעצרים וההידברות נעשית בתום לב. וכל עוד חרב חדה מונחת על צוואר הדמוקרטיה הישראלית – המחאה תמשיך. זו זעקה ספונטנית ומוצדקת. רק כשהחרב תורחק, הצעקה תיחלש.
נתראה במוצ"ש בקפלן!
למען החזון היקר המקורי של מדינתנו, שחזו אבותינו, ולמען עתיד ילדינו.
מבקר חופשי 
תגובות
רציתי להעיר ש"הידברות בתנאי היחיד של הפסקת תהליכי החקיקה" היא דבר והיפוכו, כי תהליכי החקיקה הם-הם ההידברות.
האולטימטום הזה משקף חוסר הבנה באופן עבודת הכנסת בפרט, ובית המחוקקים בדמוקרטיה פרלמנטרית בכלל.
תהליך החקיקה מתחיל בפרק זמן ממושך של דיונים בוועדות, שבהן יש נציגות לצדדים השונים, ושם הצעות החוק עוברות שינויים משמעותיים תוך כדי הדיונים (דבר שמתרחש כל הזמן, בכל חוק). הדיונים האלה הם ההידברות, וזה הפורום המוסמך להידברות חקיקתית במדינה דמוקרטית. מי שמחרים או משבש אותם, מחרים ומשבש את ההידברות, ומונע מהמחנה שלו הישגים במגרש היחיד שבאמת משנה משהו.
האולטימטום להפסיק את החקיקה משמעותו דרישה שההידברות תעבור לחדרים סגורים (למשל בבית הנשיא) שבהם הציבור לא יכול לראות אותה ולהשפיע עליו באמצעות נציגיו, אלא לאחר מעשה. וזה ההפך מדמוקרטיה. למעשה המטרה כאן היא לא הידברות, אלא מניעתה ומסמוס החקיקה כולה.
נעשה ברור יותר ויותר שהמחנה שאמור להילחם למען הדמוקרטיה נלחם, בפועל, למען פריבילגיות ולמען מניעת ייצוג אזרחי אמיתי שיאיים על אותן פריבילגיות מופלגות. אני בטוח שזו לא כוונתך ולא כוונתם של הרבה מאוד אנשים טובים, אבל זו בהחלט כוונת ראשי המחנה שלכם, שהם רובם ככולם אצולה רבת-כוח במדינת ישראל, וכדאי לכם להיות ערים לזה.
נראה לי שזה קצת מופרך לטעון שחברי הכנסת ממהאופוזיציה לא יודעים איך הכנסת עובדת. להפסיק את החקיקה משמע להפסיק את הגשת הצעות החוק למליאה והעברתן ברוב האוטומטי שיש לקואליציה. הדיונים כפי שהם נעשים היום נראים כדיונים מהשפה ולחוץ, לסמן וי לעובדה שהתדיינו ולעבור להצבעה. זה לא נראה רציני. אחרי שהצעה עוברת בקריאה ראשונה, הגשתה לקריאה שניה ושלישית היא הליך כמעט אוטומטי , בהנחה שהועדה מסיימת לעשות את עבודתה. ועדת החוק הנוכחית לא מקיימת הליך רציני, ועקרונית, אפשר להביא את ההצעות השונות שעברו בקריאה ראשונה לקריאה שניה ושלישית בבליץ חוקתי. אם אף אחד לא יתעשת, זה מה שיקרה, ובעיני, זו תהיה בכיה לדורות.
כבר בוצעו שינויים ברפורמה המוצעת בעקבות דיונים בוועדות, כך שנראה לי שכן יש לזה השפעה אמיתית. מכל מקום, זו הדרך לקיים דיון על חוקים, ולא בשבירת הכלים כשהמשחק הדמוקרטי לא הולך לפי רצונה של האופוזיציה.
הטענה שלי לגבי חוסר המודעות לאופן עבודת הכנסת לא התייחסה לחברי הכנסת אלא לקהל הבוחרים שלהם. אבל הפוליטיקאים עצמם מנצלים את חוסר הידע הזה למטרותיהם.
אריק, תודה על הכתיבה הנפלאה והיכולת לנתח את הנעשה בזירה הפוליטית מאותה נקודת מבט הומאנית, בלתי מתלהמת, וחדה שפיתחת כמבקר. אם היו עוד כמה כותבים כמוך אולי השמאל הליברלי היה במקום טוב יותר במדינתנו.
בשבוע שעבר עמד ביבי בכנסת והרביץ בעם שיעור בפירוש המילה ״דמוקרטיה״. עמד ללא בושה והשווה בין המילה דמוקרטיה לשלטון הרוב. נדהמתי. ממתי שלטון הרוב שווה ערך לדמוקרטיה? ועוד שאדם קורא ספר,בן לפרופסור, איש העולם הגדול יעמוד בכנסת ישראל ובאופן מתריס יבטא את המילה ״דמוקרטיה״על כל הברותיה ו׳יסביר״ לנו שדמוקרטיה היא שלטון הרוב… ממתי זה המדד היחיד? והרי הוא יודע את זה. בניגוד לבן גביר ורבים מחברי מפלגת הליכוד-טמבל הוא לא.
היטלר עלה לשלטון על ידי הצבעת הרוב-על פי פירושו של ביבי זו דמוקרטיה.
החמאס עלה לשלטון על ידי הצבעת הרוב- זו גם דמוקרטיה על פי ביבי.
מה עם הבלמים החזקים שמונעים משלטון הרוב להפוך לדורסני?
מה שתומכי המהפיכה המשפטית לא מבינים זה שהיום הלך הרוח החקיקתי הוא על פי נטיות ליבם- ומה יהיה כשזה ישתנה? מי יגן עליהם אז?
1.
הצבעת רוב אכן אינה המדד היחיד, אבל היא המדד החשוב ביותר והקרוב ביותר לקבלת מושג על רצון העם, ומעניין שמבקשים להתעלם ממנה רק כשהרוב מצביע באופן שאינו נוח למבקשים. כשהרוב נותן את התשובה הרצויה, אף אחד לא מטיל ספק בתוקפו.
2.
שאלת מה לגבי הבלמים החזקים שמונעים משלטון הרוב להפוך לדורסני, ומי יגן על תומכי הרפורמה במקרה כזה. התשובה לכך ידועה, כי זה בדיוק המצב שקיים מאז המהפכה המשפטית האמיתית, של אהרון ברק.
כשהצד הנאור בשלטון, אין שום בלמים ואין אף מגן על זכויות הצד השני. האופן שבו המדינה פעלה בזמן פינוי גוש קטיף, תחת הכשר מוחלט מצד בג"ץ והרשויות המשפטיות, הוא הדוגמה הבולטת (אם תקראי התבטאויות של בכירי השלטון והמשפט מאז, אני בטוח שתזדעזעי. חלקם מדברים הפוך לגמרי כיום. אבל אלה לא היו רק מילים אלא היתרגמו בשטח למעשים דורסניים מאין כמוהם.) עוד דוגמאות הן ההתאכזרות העקבית של בג"ץ וגם של המשטרה לתושבי השכונות החלשות הסובלים מאוכלוסיית הזרים, וההכשר המשפטי הגורף שניתן לאחרונה להסכם הימי של לפיד עם לבנון שנעשה ללא שום "הידברות" עם האופוזיציה, ללא דיון בכנסת (בנימוק שהאופוזיציה "מופקרת"), ותוך התעלמות מחוק יסוד המחייב משאל עם, דבר שבג"ץ בחר להתעלם ממנו בנימוק עמום של "שיקולי ביטחון".
בקיצור, אין באמת בלם מפני דורסנות משלטון הרוב (או המיעוט שהצליח להקים ממשלה), ואין מי שיגן על האזרחים מפניה. אנחנו יודעים ומנוסים בזה כבר שלושים שנה. אבל זה משהו שקשה לראות כשנמצאים בצד שמרוויח מהשיטה הקיימת.
גמני. אהיה בקפלן
ד, אני לא אטומה ולא עיוורת לכאב הכרוך ב״עקירת עץ נטוע.״ ויחד עם זאת, יש פיסת אדמה אחת בעולם שבה אני רוצה להיות רוב ולא מיעוט.
איזה זרז יהיה לדיוני ועדת חוק ומשפט אם לא היתה כבר קריאה ראשונה? זה פשוט ימרח שנים בלי שום התקדמות. חייב "שוט" ממריץ לדיונים.
תקשיבו לפרופסור אומן מתייחס בדיוק לסוגיה הזאת: