מבקר חופשי

1. כשהייתי בשיעור א' בישיבה הגבוהה בבית אל, עצר פעם אחת לפתע אחד הרבנים, רב מרשים מהיישוב הר ברכה, את השיעור ונזף באחד התלמידים. "אתה שְכמי [משְכֶם], מְפלג המלוכה". הנזיפה הייתה כעוסה וחריגה כל כך. לא הבחנתי איזו שאלה או הערה עוררה אותה. אבל הבנתי, אולי לראשונה, שיכול להיות הבדל לא זניח בין רב מהר ברכה לתלמידים או רבנים מקבר יוסף או יצהר (למיטב זכרוני הופנתה הנזיפה אל שני תלמידים מישיבת קבר יוסף). ומוקד המחלוקת, לימדה אותי הגערה, קשור בתפיסה ממלכתית: מעשיהם הקיצוניים של "השכמים" יתרמו לפילוג המלוכה, כמו בימי ירבעם בן נבט.

2. ביום העצמאות 1983, לפני ארבעים שנה, חגג כפר ילדותי, כפר הרא"ה, חגיגות חמישים להיווסדו. ההכנות היו בעיצומן והשמועות על מה שעתיד להתחולל בחג זה הרקיעו שחקים, בינינו הילדים. אומגות מראשי עצים, רכבת רתומה לטרקטור שתעבור בכל הכפר, מתקנים כאלה ואחרים. והנה, כמה ימים לפני יום העצמאות, ביקש ממני אבי להתלוות אליו להקמת יישוב חדש בשומרון. אבי היה בוגר ישיבת "מרכז הרב" וממקימי תנועת "התחייה". אהבתי מאד את אבי ז"ל ועוד לא ידעתי להביע את רצונותיי בפירוש כך שהנהנתי והסכמתי. נסענו מעמק חפר לראש הר גריזים, הר הברכה. אותו מקום נישא בנחלת אפרים שנצפה בימים של ראות טובה גם מביתנו במישור החוף, מנחלת מנשה ובנותיו של חפר. האירוע היה הקמת היישוב הר ברכה, באפריל 1983 (אתמול בדקתי בוויקיפדיה, בצמרמורת, על החיבור בין הזיכרון האישי כל כך לתעודות היסטוריות "רשמיות"). ככל שטיפסנו במעלה ההר ראיתי מאות ואולי אלפי אנשים המטפסים רגלית מעלה, אבל הם לא נראו כמונו. הם היו חילונים. שאלתי את אבי מי אלה והוא ענה שאלה מפגינים מתנגדים, מ"שלום עכשיו". הייתי הלום. ואפילו מעט מפוחד. הם רבים כל כך, רבים, לבסוף, מאלה שנאספו על ההר לחנוכת היישוב החדש. ומה מביא אותם להתנגד ליישוב ארץ ישראל? ובכל זאת, כשחצינו את הקו הירוק לקראת חזרתנו לכפר הרא"ה, אבי ואני, אני משוכנע שהפסקנו ללכסן מבט דאוג אל תת-מקלע ה"עוזי" שהיה מונח על רצפת המכונית, ושאבי שאל מנשקיית הכפר, אמצעי הגנה הכרחי בכל נסיעה ליהודה ושומרון. שנים אחר כך סיפרו חבריי על חוויות יום העצמאות המופלא ההוא בכפר הרא"ה – ואני שתקתי.

3. כואב הלב כל כך על שני האחים הנרצחים בפיגוע אתמול, הלל ויגל יניב. מסיפורי מכריהם עולה תמונה של נערי חמד, אכפתיים, תורמים לחברה. ואילו התגובה האצילית של המשפחה מציגה אנשים שהם ההיפך מקנאים מפלגי המלוכה. "יש לנו חור, חור ענק בלב, ושום דבר, שום דבר לא יסגור את החור הזה. לא בנייה, לא הפגנה, לא שום דבר". אמרה האם, אסתי. ולהבנתי כיוונה בדיוק לנסות ולמנוע מה שלבסוף לא נמנע. "אתם יכולים לעשות גם כמו שתמיד היינו עושים – מכינים מרק והולכים ומחלקים לחיילים", המליצה לבני נוער לפי הדיווח ב-ynet. את קרניות עיניהם של האחים, שנשאו כרטיס אדי, תרמה המשפחה. והסבא הדגיש בביקורו בזירת הרצח: " הקדוש ברוך הוא יקום את דמם". הקב"ה – או צה"ל – לא כנופיות פורעים.

4. ההקשר של ההתפרעות בחווארה הוא הרצח הכפול. אין לשכוח זאת. ועדיין, זו התפרעות שמזכירה פוגרום. ועדיין, זו התפרעות שממחישה כיצד נראית מדינה דו לאומית.

5. תשעה חודשים מחיי שכנתי כמה קילומטרים דרומית לחווארה כחייל בפלוגת שריון ששוכנה סמוך לכפר ביתא ואיישה את מחסום תפוח. מדי פעם עברנו בלב חווארה בדרכנו ללוות מיכלית שמילאה מים בנקודה הצבאית בקבר יוסף או להגיע למחנה צבאי גדול ששכן צפונית מזרחית לחווארה. באחד מימי חורף 93-94 עצרה בפתח המוצב שלנו מכונית וממנה יצאו דוד ורחל גביש מאלון מורה, אותם הכרתי כילד כאשר משפחתם ומשפחתי עקרו לחבל ימית על מנת לנסות לעצור את הנסיגה מסיני. למיטב זכרוני הם עצרו על מנת לפנק אותנו, החיילים, במאכל ובמשקה. הזכרתי להם מי אני ונפרדנו בלבביות. ב-2002 נרצחו רחל ודוד, בנם אברהם (שאף אותו הכרתי היטב) ואביה של רחל, יצחק, בפיגוע נורא בביתם באלון מורה הסמוכה לשכם.

6. רובם ככמעט כולם של המתנחלים הם ישראלים טובים ויש בהם כמה וכמה דמויות מופת. מיעוטם הם שְכמים, מפלגי מלוכה, אנרכיסטים, אנטי ממלכתיים, אנטי ישראליים, גזענים. מיעוט.

7. אבל איני יכול להשתחרר מהמחשבה שהערבוב הזה לבלתי התר של האוכלוסיות, היהודית והערבית, מלבד זה שהוא מגביר, פשוטו כמשמעו, את סכנת הנפשות, הוא גם זה שמוביל למדינה דו לאומית. יש הבדל, ככלות הכל, בין עמק חפר להר גריזים. על אף שהר גריזים משמעותי בהיסטוריה היהודית הרבה יותר מאשר עמק חפר. זה כואב, נכון, אבל המגורים בתוך אוכלוסייה פלסטינית צפופה, ההזדקקות לעורק תחבורה מרכזי שעובר ביישוב פלסטיני, מקשים על עיצובה וכינונה של ישות ישראלית עצמית. אני מחזיק מאד מהאמירה של א.ב. יהושע (לפני ששינה את דעתו בערוב ימיו וצידד, בלית ברירה לטעמו, במדינה דו לאומית) על כך שהערבוב הזה מסגיר מעין יצר גלותי, חוסר יכולת להתנתק מהערבוב בין היהודי ללא יהודי. כך כתב יהושע ב-2005:

"ישראל עצמה, שמאז מלחמת ששת הימים טשטשה את גבולותיה וגררה את עצמה שוב למערכת סימביוטית עמוקה וחסרת בהירות בתוך רקמת חייו של העם הפלסטיני, ודרכו עם עולם ערבי ומוסלמי גדול, הסיגה לאחור את ההישגים החשובים והראשונים בהבהרה של גבולות הזהות הלאומית היהודית כפי שהיו עם ייסודה של המדינה. כך שוב חזרנו לדגמים היהודיים הישנים והמסוכנים, המלבים את הווירטואליות והאי מוגדרות שאליהן נמשכים באופן כה מסוכן גם אויבים מופרעים" .

8. אני יודע שאני יכול לקומם עלי רבים, ביניהם אנשים שאני אוהב בכל לבי. אבל אומר בכל זאת שההתנתקות מעזה, מלבד זה שלעניות דעתי חסכה חיי אדם (ושווה לבדוק זאת; כן, על אף הרקטות); ועל אף שהפריכה את הבטחות השמאל השאננות על שקט ושלווה שישררו אחרי הנסיגה לקווי 67 (הפרכה שאחראית לשקיעת השמאל רק מעט פחות מאשר האינתיפאדה השנייה) – כן, על אף זאת, הייתה צעד חיוני בהפרדת האוכלוסיות שיש לעשות בארץ ישראל המערבית. ומתוך תפיסה ציונית. מתוך התפיסה הציונית – בה"א הידיעה. זה נראה רחוק כל כך היום, אבל אולי יבוא יום והדברים יתקבלו על לב. או אז נזדקק לאנרגיות אוהבות ישראל, לטוהר הנפש והאכפתיות, של רוב המתנחלים בסיוע בשיפורה של החברה הישראלית.