נדמה שאנו חיים כיום באופן זהיר יותר, שמרני יותר, מפוכח יותר, מתכנס ומאופק יותר מזה שבו חיינו בעבר הלא רחוק. נדמה שתם עידן ההפרזה. אם להשתמש בהגדרותיו של פרויד בתרבות בלא נחת: נדמה שכיום אנחנו משקיעים הרבה יותר מאמץ בהימנעות מסבל מאשר בהשגת אושר. אנחנו מנסים הרבה יותר (לפחות ברובד הגלוי; אך גם לו יש משמעות) לא לפגוע באחרים מאשר להשיג את מבוקשנו. אנחנו מנסים לחיות כיום, כך נדמה, באורח אריסטוטלי, כלומר באותו שביל זהב – הקו הממצע, הזהיר והלא מלהיב – שהתווה אריסטו באתיקה. במאמר זה אני טוען כי את השינוי הגדול שחל ברוח התקופה בשני העשורים האחרונים אפשר לזהות גם ביצירתו של מישל וולבק, ושעיון מדוקדק בה עשוי לסייע לנו להבין באופן מעמיק יותר את מהותו של השינוי.
*
כתבתי לכתב העת "הזמן הזה" על מישל וולבק.
הערה מענייני דיומא: וולבק, טענתי בעבר במאמר אחר ב"השילוח", הוא מעין סופר עברי. גם אם לא מקבלים את הטיעון הזה באופן גורף, הרי "כניעה" שלו (המתאר את עליית האיסלאם לשלטון בצרפת) רלוונטי יותר לישראל מאשר לצרפת. בטח בימים אלה. אבל המסקנות של "כניעה" אינן מסקנותיי. דווקא הדמות של קרילוב של דוסטוייבסקי, המופיעה ב"כניעה" כסמל להומניזם החילוני הבלתי נכנע, ואשר הגיבור של "כניעה" מצהיר שאינו מזדהה איתו – דווקא היא הדמות המדהימה ביותר שיצר דוסטוייבסקי ואכן סמל להומניזם חילוני עמוק שאני מאמין בו.
מבקר חופשי 