פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
שתבדוק מזוזות, כמו שאומרים, הייתה אחת המחשבות העיקריות שחלפו במוח הקורא הלא מתפעל שלי עד מחצית הרומן והלאה. או'פארל, סופרת צפון-אירית ידועה למדי (כפי שנמצאתי למד), ארגנה את הממואר המצליח הזה שלה מ-2017 (היא ילידת 1972) סביב חוויות של כמעט-מוות שאירעו לה. אלה, מסתבר, היו לא מעטות. היא כמעט נרצחה על ידי סוטה, כמעט טבעה בים, ואז עוד פעם, ועוד פעם, כמעט נרצחה בשוד בדרום אמריקה, כמעט נדקרה בידי משליך סכינים בפסטיבל והיד עוד נטויה. נוצר כך כאן תמהיל ייחודי של סנסציוניות ובנליות. האירועים, בחלקם, חריגים למדי, ועם זאת, באופן מעט מוזר, לא מרעישים את נפש הקורא. בשביל לבקע את הים הקפוא שבתוכנו, כפי שגרס קפקא שעל רומנים לעשות, צריך גרזן דק יותר. הגיבורה-המספרת נרגשת ממה שקרה לה, מה"חוויות", אבל ההתרגשות לא עוברת את מחסום הדף. אולי מה שהפריע לי מעל הכל, עד מחצית הרומן פחות או יותר, הוא הטון שלו. יש ויכוח, קצת מייגע, על הנרקיסיזם הכרוך או לא כרוך בשכיחות כתיבת הממוארים בזמננו. ובכן, כל ממואר אכן מבטא עניין עמוק של האדם בעצמו, כל ממואר הוא נרקיסיסטי, אוקיי? השאלה היא האם הנרקיסיזם הזה נודף מהטקסט עצמו, חודר ומחלחל ומחלל את הטקסט עצמו. ובכן כאן, הכתיבה הנרגשת כמו משדרת לקורא – אכן, באופן לא בוטה – "אני אישה מעניינת וקורים לי דברים מעניינים, כזו אני!" (ואגב: אין שום קשר בין מידת הנרקיסיזם שמתגנבת לטקסט למידת קיומה בעולם שמחוצה לו. אדם יכול להיות סופר משובח, שיודע לנקות נקֹה היטב את הטקסט שלו מסממני התפעלות-עצמית, ולהיות עם זאת, בחייו, נרקיסיסט מהגיהינום). הנה הטון המתפעל מעצמו הזה מבצבץ כשהגיבורה מספרת על התמסרותה למשליך הסכינים בפסטיבל: "למה? אין לדעת עכשיו. כי אני עוד לא בת עשרים? כי הוקל לי כל כך לחזור לחברים, לראות שחיי איתם אכן קיימים, שלא חלמתי אותם? כי לפעמים אני מתעייפת להיות הפיכחת היחידה בחבורה? כי חלק ממני רוצה לדעת איך זה להיות שם, בחום ובאור? כי למה לא? למה לא לתת לגבר שמעולם לא פגשת, גבר שאין לך שום סיבה לסמוך עליו, להטיל לעברך חופן סכינים?". It's – I am! – SO complicated!
אגב, ארגון הממואר סביב חוויות מסוג מסוים הוא מהלך צורני לא פחות משהוא תוכני. כלומר, הוא אכן מעשה של ארגון. יהושע קנז ארגן (בלי להצהיר על כך, עם זאת) את ארבעת פרקי "מומנט מוזיקלי", המעין-ממואר המעולה שלו, סביב חוויות של גילוי העולם, של "בפעם הראשונה בחיי", ואילו או'פארל מצאה את העיקרון המארגן המוזכר.
הפרקים נעים בסדר לא כרונולוגי לאורך השנים. הם עוסקים, בין היתר, בשאיפתה של או'פארל הצעירה לכתוב, בטיוליה בעולם, בחיי רווקותה ובחיי משפחתה, בקשייה להרות ובהפלות לא רצוניות שעברה. ככל שמתקדם הממואר, החל בערך ממחציתו ואילך, משהו בכל זאת חורק בים הקפוא שבלב הקורא. יש כאן עדות אמינה, אינטליגנטית ובסופו של דבר לא מתלהמת למצוקות אנושיות. וכאשר הסופרת מספרת לנו על ילדותה, כשהתגלה שהיא סובלת מאָטַקסיה, הפרעה נוירולוגית, חמורה למדי במקרה שלה, הלב מפשיר לא רק בגלל אמפטיה (וחשוב להבהיר שהספר לא לוקה בבקשת רחמים בוטה מהקורא) אלא משום שחוויית הילדות המכוננת הזו מסבירה, מְסַבֶּרת, בדיעבד-למפרע (כלומר, מבחינה כרונולוגית "למפרע", אבל כפי שהדברים מאורגנים בממואר הדבר מתגלה בשלב מאוחר, ולכן "בדיעבד") את שכיחות חוויות הכמעט-מוות בספר. "הקִרבה למוות בילדות והחזרה המחודשת לחיים החדירו בי למשך זמן רב מעין פזיזות, גישה מזלזלת או אפילו מוטרפת כלפי סיכונים". וכשהמספרת מגיעה לאקזמה הכרונית ולאלרגיה מסכנת החיים ממנה סובלת בתה, לבו של הקורא כבר נוהה אליהן.
באופן לא בוטה, מעודן, מתכנסים חלק מפרקי הממואר לסיכומים "מרגשים", קרי מעט רגשניים. הגיבורה לבתה: "כי אני לא מסוגלת למנות את הסכנות האורבות לך מעבר לפינות, מעבר לשבילים מתעקלים, מעבר לסלעים, בעבי היערות. כי את בת שש. כי יש אנשים שרוצים לפגוע בך ואת לעולם לא תדעי מדוע. כי עוד לא מצאתי דרך להסביר לך את הדברים האלה. אבל אני אמצא". וסיום "מרגש"-רגשני נוסף, בעקבות מפגש עם איש רפואה מיטיב: "אנשים שמלמדים אותנו משהו זוכים למקום חי במיוחד בזיכרונותינו. הייתי אֵם בסך הכל עשר דקות כשפגשתי את האיש הזה, אבל באמצעות מחווה קטנה הוא לימד אותי את הדברים החשובים ביותר בתפקיד הזה: טוּב, אינטואיציה, מגע, ושלפעמים אין צורך במילים אפילו". מאמצע הטקסט בערך התגבשה בי ההכרה שאכן מדובר בטקסט אנושי, שיש ערך בפרישת הסבל האנושי שמוצג בו, אבל אין בו את אותה יכולת ריחוף קלה מעל העולם שמאפיינת חוויה אמנותית מעוצבת כהלכתה.
מבקר חופשי 