מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן המפורסם הזה ראה אור לראשונה ב-1939 (זה תרגומו השני לעברית). הוא עוקב אחר תודעתו של חייל אמריקאי שנפצע במלחמת העולם הראשונה. ואכן, "תודעתו" של החייל הנה כל מה שנותר לו. כרוּת ידיים ורגליים, אילם, עיוור וחרש, שוכב החייל בבית החולים כשנותרו לו בעיקר זיכרונותיו.

עד אמצע הרומן הרגשתי שזה רומן טבלואידי לעילא. הוא עוסק במקרה זוועה קיצוני, כשכפתור הווליום הרגשי צורח פה במלוא האוֹן והגרון. צורח את המובן מאליו: כמה נורא מצבו של החייל הפצוע במקרה כזה, כמה נוראה המלחמה. גם הפציפיזם שהרומן מקדם נראה לי ילדותי ושטחי (וארחיב על זה בהמשך). בכל אופן, התדרים הטבלואידים האלה כשלעצמם פשוט משעממים בבנליוּתם. וליצירת השעמום נלווית תכונתו הייחודית של המקרה שלפנינו: היעדר התנועה. קרי: היעדר עלילה. הפצוע המוטל במיטת בית החולים כאבן שאין לה הופכין יכול, כאמור, בעיקר להיזכר בעברו, ולפרקים להזות או לקונן. המציאות הזו נוראית, כמובן, אין צורך לומר. אבל היא גם בעייתית מאד בְּרומן. זו מציאות משוּתקת-עלילתית. גם היעדר הפיסוק המנייריסטי, הג'ויסיאני-פוקנרי, הנוכח כאן מפעם לפעם לא תרם לאהדתי לטקסט. וגם העובדה שהרומן האנטי מלחמתי הזה – בניגוד ל"במערב אין כל חדש", "מסע אל קצה הלילה" ו"הקץ לנשק" – לא נכתב בידי חייל לשעבר שכותב על התנסויותיו. הרומן נכתב בידי איש חרושת התרבות ההוליוודית, תסריטאי (שגם זכה לימים באוסקר), והרומן כולו נראה לי, לפיכך, נצלני, רעשני ולא אותנטי.      

אבל אז מופיעים כאן כמה עשרות עמודים מפעימים ממש. הרומן מתאר באופן מעורר השתאות כיצד הפצוע, הלכוד בתוך עצמו, מנסה להבין את מצבו. ראשית, האם אני ער או חולם? מתי אני ער ומתי אני חולם? לאחר מכן, האם כעת יום או לילה? הוא מנסה לארגן את הזמן על ידי מיקומם בתוכו של טיפולי האחות בו, או על ידי איתור תחושה קלה של הזעה על עורו שתלמד אותו שזרחה השמש וכן הלאה. ולבסוף, הרגע המרגש והמסעיר מכל, הפצוע מנסה לתקשר עם הצוות המטפל בו בעזרת הטחה של ראשו בכרית בקצב של איתותי מורס. הסיפור הזה, שמבוסס על סיפור אמיתי, הוא סיפור מסעיר על גילוי תושייה אנושית, על ניצחון רוח האדם. ומבחינה אסתטית צרה יותר, הוא ממחיש באופן מקורי ויוצא דופן עד מאד את חשיבות העלילה בְּרומן (העלילה, שלפי אריסטו היא הרכיב החשוב ביותר באמנות הנרטיבית). רק כשהפצוע מתחיל לפעול בכוחותיו המצומצמים עד מאד – ראשית על ידי ארגון הזמן בתודעתו ואחר כך על ידי הטחת הראש בכרו – הרומן מִתְחייה. "עלילה" אינה רק מעשים נִפלים שניתן לצפות בהם גם מהירח. עלילה יכולה להיות תנועה מיקרוסקופית ובלבד שתהיה פעילות, שתהיה תנועה, שיתרחש שינוי. מה גם שהתנועה המיקרוסקופית כאן מעוררת התפעלות יותר מרוב הדברים שבני אדם עושים ברוב עסק. בהקשר זה, העלילתי, התנועתי, מעניין להיווכח שהפצוע היה רוצה לבקש ממטפליו דבר ראשון לנוע מעט, כלומר לצאת החוצה מחדרו אל חצר בית החולים.  

לטובת הרומן הזה כדאי למסגר אותו כרומן שממחיש את גדולת רוח האדם ולא, כפי שהוא נתפס, כרומן אנטי מלחמתי. באופן אירוני הרומן הזה מדגים דווקא את מגבלות הפציפיזם. הרומן ראה אור ב-3 בספטמבר 1939, יומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ועשרה ימים לאחר כריתת הברית הנאצית-סובייטית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). ההסכם החרפתי הזה הביא לכך ש"פציפיזם" באותה עת בארצות הברית הייתה עמדה שנתמכה על ידי חלקים בשמאל. ארצות הברית נכנסה למלחמה רק בדצמבר 1941. או אז היה ה"פציפיזם" הדגל של הימין הקיצוני, הבדלני והלא מסויג מגרמניה הנאצית. בקיצור, פציפיזם מוחלט הוא עמדה שגויה והאידאולוגיה הנעלה אך התמימה הזו גם שימשה כוחות היסטוריים אפלים. יש עתים שבהם יש לאחוז בנשק והמלחמה בגרמניה הנאצית הייתה עת ברורה כזו.

בדיעבד, הסופר מודע בהחלט לכך ולאירוניות שנלוו להתקבלות ספרו. ב"דבר המחבר" למהדורת 1959 שמסונף לרומן הוא כותב: "יש זמנים שבהם צריך להקריב כמה מזכויות הפרט למען טובת הציבור בכללותו". בדבר המחבר הזה הוא גם מספר על העניין שעורר הספר קודם בחוגי השמאל ואז בחוגי הימין הקיצוני. עם זאת, בגוף הספר האנטי מלחמתיות אינה מרוסנת. "קרה פעם שמישהו חזר מהמתים אפילו אחד מכל המיליונים שנהרגו אחד וזהו ואמר בחיי אני שמח שאני מת כי המוות עדיף על חרפה? הם אמרו אני שמח שמַתִי כדי להבטיח את שלום הדמוקרטיה בעולם? […] כי אלה שאומרים שלא שווה לחיות בלי עיקרון שהוא חשוב עד כדי כך שנסכים למות למענו הם פסיכים אחד אחד".  

הספר הזה במיטבו כשהוא מציג את ניסיונו – והצלחתו – של אדם פגוע כל כך להתגבר, ולו במקצת, על מצבו. הפצוע, כשהוא מנסה להבחין בין חלום לערות, חושש שהיעדר ההבחנה יגזול "ממנו את כל הכבוד שהיה עשוי לרחוש למחשבותיו". כבוד עצמי אנושי הוא מה שמעורר הספר הזה בנשגבות בלתי מצויה.