פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
שיעורי הילודה הגבוהים בחברה הדתית בישראל ואלה הנמוכים בחברה החילונית (נמוכים יחסית לדתיים, לא ביחס לעולם המפותח, שביחס אליו הם גבוהים) קיבלו תשומת לב נוספת בעקבות הבחירות האחרונות. והאמת היא שנושא הילודה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הוא – בפרפרזה על אמירה של קארל מארקס ביחס לַסחורה – "רווי דקויות מטפיזיות". מיעוט ילודה יכול להעיד בעקיפין על אי אהבת הקיום ועל דקדנס, או על אנוכיות (כפי שטוען וולבק), או, להיפך, על מחשבה הומניסטית על טובת הילדים ורצון להעניק להם משאבים רגשיים וחומריים מספקים, או הוא יכול להעיד על דאגה לשלום כדור הארץ המצטופף והולך, מזדהם והולך. ואילו ספציפית בישראל, ילודה כרוכה הן במאבק הדמוגרפי בין הפלסטינים והיהודים, הן, כאמור, במאבק הפנים יהודי על אופייה של המדינה והן – ואת זה שוכחים נלהבי הילודה – בהיותה של ישראל אחת המדינות הצפופות במערב, ובעתיד הלא רחוק: מהצפופות בעולם. עוד מעט לאוהבי הארץ לא תיוותר ארץ לאהוב.
בסיפורת הישראלית של העשור האחרון עסקו כמה רומנים בנושא מיעוט הילודה בחברה החילונית. הבולטים מאלה המוכרים לי הם "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד. "צרוב בגוף", של הסופר וחוקר התיאטרון הוותיק, ישראל המאירי, מצטרף במובן מסוים אליהם. נטע, אישה בת שלושים ושבע, חזרה מניו יורק כשהיא בהיריון מאב לא ידוע. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותה בכורעה ללדת. נטע דגן גדלה בקיבוץ באזור עמק חפר. אמה, יונה, חיה בקיבוץ המופרט בצמצום רב, ואילו אביה, גדעון דגן, שהתגרש מאמה, הוא אמן ומרצה לאמנות שלו סטודיו באותו קיבוץ. בפרקים קצרים מתמקד הרומן כל פעם בדמות אחרת מבני המשפחה וסובביה. ובמובן מסוים זהו אכן רומן על "אליטה ישנה", שכמו פעמים רבות במציאות היא, "האליטה", למרבה האירוניה ובניגוד לסטריאוטיפ, דלת אמצעים (עובדה שחשוב לזכור אותה). בהיותו רומן על נושא זה, ממש בעמוד הראשון המאירי מתאר במכוון את נטע, המתייסרת בחבלי לידה, כשהיא אינה מושלת במחשבותיה מהרהרת על עמיתתה כך: "האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף […] ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת".
את המתח הדרמטי הבסיסי מעניקה לרומן הציפייה ללידה, שמעט מסתבכת. אבל את המתח המלודרמטי לרומן מעניק סיפורו של ספואן, סטודנט דרוזי של גדעון, שנמלט מהמשטרה והשב"כ בגלל שתערוכה באום אל פאחם בהשתתפותו התמזגה בהפרת סדר לאוּמנית. ספואן מתגלגל לאיכילוב, בו מאושפזת נטע, ומתחזה שם לסניטר. בהמשך הרומן, ביחס לספואן, מועלית אפשרות של מיזוג מיני נושא פרי בטן בין ערבים ליהודים. פעם אמר לי א.ב. יהושע, בעקבות "גדר חיה" של דורית רביניאן (וכמובן, בלי שאמר זאת במפורש, בעקבות ספרו שלו, "המאהב"), שהנושא הזה מאד חשוב לעתידנו בארץ הזו. אני חולק בכך על הסופר הגדול. הנושא מעסיק, אם בכלל, פלח צר מאד בישראליות. אבל הנושא הוא בהחלט חומר ספרותי ראוי.
המאירי הוא סופר מיומן. ואני ממליץ מאד לקרוא את הרומן החזק שלו "סימביוזה" ("עם עובד", 2000). גם כאן, הכתיבה, ברמת המשפט, בְּשֵלָה, מנוּסה. המשפטים יודעים לבוא כמו מהצד, מיומנים בלדלג על מידע שהקורא יסיק ללא עזרה עודפת. וגם התכנים, הדמויות, מחוספסים, לא מגולחים, "מערבוניים".
ובכל זאת משהו לא עבד לי. הרומן לא היה מספיק סוחף. אבל מדוע? זו האֵימה הכי גדולה שלנו, המבקרים: ספרים שאינם רעים אבל איכשהו אינם ממריאים וקשה לנו להסביר, לנמק, מדוע. אנסה ככל יכולתי. נדמה לי שהדמויות כאן לא מספיק ברורות, לא מספיק מגוּלפות-תווים. מה שמניע אותן לא לגמרי ברור לקוראים ולכן הם פחות נקשרים אליהן. את ספואן, למשל, סיבך המאירי בשתי פרשיות שונות: האחת נוגעת, כאמור, לפעילות לאומנית בקרב ערביי ישראל ואילו האחרת נוגעת לתאונת שריפה שגבתה חיי אדם בקיבוץ של גדעון ויונה. מלבד זאת שהערִימָה של ההסתבכויות מסגירה מצוקת-דרמה של הכותב, שמבקש להזין את אש העלילה בכל מחיר, הרי שהיא מטשטשת את דמותו של ספואן (מה מניע אותו? עוינות לאומנית? נקמה אישית?). גם הרומן עצמו מעט מטושטש דמות: הוא קצת רומן בלשי, קצת רומן פוליטי (בשני מובנים שונים), קצת רומן פסיכולוגי. קשורה לתופעות הללו התחושה שהרומן לא נכתב בדחיפות, לא היה משהו שבער לסופר לומר. מכיוון נוסף, הטקסט חסר את מה שכמדומני עמיתינו בהיפ הופ מכנים פלואו (=שטף). הוא מעט מכחכח, נתקע. וחלק מהסיבה לכך נעוצה בהיעדר הבחנה מספק בין זמני האירועים השונים שמתוארים בפרקונים הקצרים. פרקון קצר יכול להכיל, למשל, שתי נסיעות שונות, אחת לתל אביב מהצפון ואחת לצפון הארץ, אך הכתיבה לא מבחינה בחדות בסדר האירועים והקורא מתבלבל.
ושוב אדגיש, בפירוש אין זה ספר רע. אבל אמתין לרומן טוב יותר של המאירי.
מבקר חופשי 
תגובות
מהביקורת הזאת עולה שאלה עקרונית, שבעיניי מהווה המשך לסוגייה שבה עסקת במאמרך החדש והמוצלח מאוד ב"השילוח".
כתיבת רומן היא, כידוע לכל מי שהתפתה להתנסות בה, משימה שהיא לכל הפחות סיזיפית – מה שיעקב שבתאי הגדיר באופן קולע (על אף שקשה למצוא גרסה מוסכמת של הציטוט) כשווה-ערך לקרצוף רחוב אלנבי במברשת שיניים.
ומה שאני תמיד שואל את עצמי למקרא ביקורת כמו זו, על רומן סביר, "מתפקד", "בחור טוב במובן הרע של המילה" – הוא למה אדם שאין לו משהו באמת חשוב ודחוף לומר, בוחר לומר את המעט הזה דווקא באמצעות רומן, שמצריך כאלה משאבים פיזיים ונפשיים אדירים עד להשלמתו וגם אחריה.
גם במקרה של אנשים שכותבים מהר ובקלות, קשה להאמין שהסיזיפיות המובנית בסוג היצירה הזה לא משחקת שום תפקיד, ואם ככה, מה בדיוק מניע אותם להשקיע כל כך הרבה אנרגיה וזמן בפרויקט שהם לא מרגישים חובה בוערת לבצע?
אשמח לקרוא מתישהו בעתיד מאמר שלך שבוחן את התופעה הזאת, של רומנים נטולי דחיפות שנכתבים כאילו כדי לצאת ידי חובה, מה המאפיינים המשותפים לספרים כאלה, ועל איזה רקע הם נוצרים.