אני קורא לאחרונה ב"אחד העם". התפיסה שלו את היהדות כתרבות לאומית נראית לי צו השעה ודבר בעיתו. צו השעה בשבילי, לכל הפחות. ומלבד זאת, עוד מהקריאה הראשונה בו, בראשית שנות העשרים שלי, הערצתי את הפרוזה העברית שלו. הצלולה, השכליית, ומאד לא תקין פוליטית לומר: הגברית (למען הסר ספק: יש גם כתיבה "נשית" מופתית).
והנה באחד ממאמריו מעניק אחד העם דימוי עברי קולע לאחת התכונות האנושיות הנלוזות ביותר: הצטרפות לעדר המקללים כאשר מושא הקללה נמצא בשפל והערצת המצליחים וההצלחה כשהשעה משחקת לראשונים. אלה הם, אומר אחד העם, תלמידי שמעי בן גרא, אותו זה שקילל את דוד המלך בשעת הימלטותו מירושלים מידי אבשלום בנו, אולי רגע השפל הנמוך בחיי דוד.
מעתה, כשתיתקל בעוד מי שמנצל רגע שפל על מנת לידות אבן אחר הנופל, עוד מי שאורב לרגע גאות על מנת להידבק בקרני ההצלחה, אמור: מתלמידי שמעי בן גרא אתה.
הנה הציטוט מפרויקט בן יהודה הראוי לכל שבח (לאחרונה יצא שאמרתי שאני מעדיף לקרוא בשירי ביאליק בספר מאשר ברשת, אך אין זה אומר שאני לא מעריך עד מאד את הימצאותם ברשת, יחד עם שאר מכמנים).
"ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו" (כאן ההפנייה לטקסט המלא).
*
הערת אגב: גם בגלל ברנר, קורצווייל ודב סדן, מסיבות שונות ודומות, שמיעטו את דמותו של "אחד העם", רחקתי ממנו ברבות השנים. אך גלגל חוזר בעולם. אכתוב על זה בהרחבה, אני מקווה, לכשירחיב.
מבקר חופשי 
תגובות
אחד העם נפלא. זוכרת איזה גילוי היה לקרוא אותו בתיכון, החוכמה, הבהירות והצלילות, כאילו נוקתה השמשה המלוכלכת שפונה למציאות. אני מקווה (כנגד כל הסיכויים) שהוא עדיין לא נשר מתוכנית הלימודים.