אני מכין הרצאה על נטליה גינצבורג וקורא (בשלישית, נדמה לי) את הנובלות שלה, שקובצו ב"חמישה רומנים קצרים" ("הספרייה החדשה". מאיטלקית: מירון רפופורט ומנחם פרי).
אני מתפעל שוב מהכתיבה.
הכל חי, חי, חי – ואתה, הקורא, טובל בתוך כל זה ובגלל המדיום גם מחוץ לכל זה, אתה, הקורא, מתפעם מהקיום העשיר ובו זמנית בן חורין הימנו.
שתי דוגמאות קטנות לחיוניות, לאותו שם תואר משבח שיש שמלינים עליו אך לא בצדק – "מדוייק".
בנובלה "ככה זה קרה" הבעל והאישה רבים בחדר השינה. הבעל לוקח את כלי המיטה שלו בדרכו לחדר העבודה. אך הם לבסוף מתפייסים. "לא נכון שאני לא אוהבת אותך יותר […] אני אוהבת יותר ממה שאתה יכול להאמין". ותגובת הבעל? "אז הכל בסדר". הסדר לכאורה שב על כנו. אבל גינצבורג כותבת כך: "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו. למשך זמן רב לא ישנו יותר יחד".
כעת, "ככה זה קרה" היא יצירת מופת על אמביוולנטיות רגשית ועל היכולת שלה להטריף. אבל כאן לא מדובר בהססנות המטריפה של אלברטו, הבעל. כאן מתואר משהו מאד מציאותי, דבר מה "מדוייק".
ההתנהלות שלנו בחיים, פעמים רבות, אינה תרכובת, שלמה ואחידה בתוך נוסחתה, פעמים רבות התנהלותנו היא תערובת, סגסוגת, וזו מחשבה שמעט פוגעת ביהירותנו, בהיותה מעין ממוצע חיוור ולא "הכרעה".
ובמילים אחרות: התנהלותנו היא פעמים רבות פשרה בין וקטורים שונים. וקטור העזיבה יצא לדרכו, וקטור הפיוס בלם אותו, אך לא הסיט אותו לגמרי ממסלולו. התוצאה היא מה שניתן לכנות פיוס עגמומי. "'אז הכל בסדר,' אמר לי. ולקח את השמיכה והלך לישון בחדר-העבודה שלו."
אותו עיקרון בדיוק מופיע כמה עמודים קודם לכן. הגיבורה מציעה לבעלה, הצייר החובב, לצייר אותם בדמות חתול ועכבר. "הוא צחק ואמר לי שאני בכלל לא נראית לו כמו עכבר. אבל צייר חתול עם הפרצוף שלו-עצמו ועכבר עם הפרצוף שלי".
פעם אמרה לי חברה שהעצה הכי טובה שהיא קיבלה בחייה בענייני גברים היא: זה לא כל כך משנה מה הוא אומר, השאלה היא מה הוא עושה. כעת, זה לא המצב פה. הבעל אינו מבטא את *האמת* בציור, האמת שהוא מכחיש בפיו. יש כאן פשוט פשרה בין וקטורים: הכחשה בפה והסכמה במעשה.
ככה זה, לעיתים, במציאות עצמה: דחיפה לכאן ודחיפה לשם – והווקטור המפושר שנוצר.
מבקר חופשי 