לא במפתיע, אחד הז'אנרים האהובים עלי הוא קריאה בספרים של מבקרי עבר דגולים. לצורך הכנת סמינר ב"בצלאל" אני חוזר לקובץ המאלף (ולעיתים מקומם) "Against Interpretation" של סוזן סונטאג (1966) ונתקל בהבחנתה מעוררת המחשבה הבאה:
"סופרים גדולים הם או בעלים או מאהבים. חלק מהסופרים מעניקים את התכונות הטובות המוצקות של הבעל: מהימנות, מובנות, נדיבות, הגינות. ישנו סוג אחר של סופרים בהם אנחנו מעריכים את הסגולות של המאהב, סגולות של טמפרמנט יותר מאשר של טוּב מוסרי.
באופן ידוע לשמצה, נשים סובלניות כלפי תכונות של מאהב – שינויי מצב רוח, אנוכיות, אי מהימנות, ברוטליות – שלעולם לא יסכינו עמן אצל הבעל, וזאת בתמורה לריגוש, להיבלעות ברגש עז.
באופן דומה, קוראים ישלימו עם אי מובנות, אובססיביות, אמיתות כאובות, שקרים, דקדוק לקוי – אם, כפיצוי, הסופר מאפשר להם לטעום רגשות נדירים ותחושות מסוכנות.
בחיים, כמו באמנות, שניהם נצרכים, בעלים ומאהבים. חבל מאד כשצריך לבחור".
וממשיכה סונטאג:
תומאס מאן הוא בעל שרצה להיות מאהב.
אנחנו אוהבים כל כך את קאמי, למרות שלא היה גאון, כי בעידן שבו כולם רוצים להיות מאהבים הוא היה בעל גא.
מבקר חופשי 