מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" ב"ידיעות אחרונות"

"הספר האדום" מספר את סיפורם של שלושה מנהיגי שמאל מרכזיים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. מְספּר על טבנקין, מקים "הקיבוץ המאוחד", איש העלייה השנייה ויריבם של בן גוריון וברל כצנלסון. על יערי, בן העלייה השלישית, מנהיג "השומר הצעיר" ו"הקיבוץ הארצי". על סנה, מי שהתחיל בציונות הבורגנית וסיים כקומוניסט. מְספּר על מעשיהם הרבים ומחדליהם הלא מעטים ויחסיהם ביניהם ועם בני משפחותיהם ויחסם לציונות ולברית המועצות ולבן גוריון ולערבים. מְספּר על הקמת הפלמ"ח ועל ההכנות לפלישה נאצית לארץ ישראל ועל "תנועת המרי" ועל הקמת מפ"ם ועל מלחמת השחרור ועל משפטי פראג ועל היחס לסטאלין ועל הפילוג בתנועה הקיבוצית ועוד.

קראתי את הספר בהנאה מרובה, מרובה בהרבה מרוב רובם של הרומנים הישראליים שקראתי בשנים האחרונות, ובמרוצת הקריאה ניסיתי להבין מה מקור ההנאה. ביקורת ספרות הינה סוג מסוים של מודעות-עצמית: מה אני מרגיש בזמן הקריאה ומדוע. והתשובה שנתתי לעצמי הייתה פשוטה, גם אם נחלקת לכמה חלקים: א. אני קורא על אירועים ואנשים אמיתיים . ב. אלו אירועים ואישים בעלי חשיבות בתולדות ישראל, כך שבכל מקרה אני סמוך ובטוח שאני "מרוויח" מהקריאה. ג. האירועים מסופרים בקצב מהיר, ללא גלישות לפסיכולוגיה ארכנית ולתיאורים נרחבים. ד. הסיפור כאן ברור, בעל התחלה, אמצע וסוף; ו"ברור" ביחס לסיפור – בניגוד לחוות דעת על תינוק – זו מחמאה.

לארבעת מקורות ההנאה הללו (אמיתיוּת, חשיבוּת, פעלתנוּת וסיפּוּריות) נתלווה מקור נוסף, בעייתי יותר. המספר מלגלג תדיר על גיבוריו. לדוגמה: האם, תוהה הרומן, אכן אמר טבנקין בן התשע עשרה, שנאסר על ידי משטרת הצאר על פעילות מהפכנית, לאסיר פלילי בִּריון, את המשפט המיתולוגי שהוא ייחס לעצמו ("תהמר על המעיל שלך!", בתגובה ל: "אני מהמר על המעיל של הז'יד")? ומה נֹאמר על מאיר יערי, שבגרסת ענברי גנב לאחיו את הסיסמה שהפכה למזוהה אתו, עם יערי, כל כך ("בראש ובראשונה ידיים!")? או שהתחתן עם אנדה אשתו, לפי ענברי, "מתוך מניע פוליטי. מרגע שעלה לביתניה עם חבריו לתנועה, הציקה לו העובדה שלשניים מהבחורים היו בנות-זוג. זה הציב אותו בעמדת נחיתות". הלעג של ענברי שנון לעיתים קרובות. נהניתי מהשנינות אך היא נראתה לי, ראשית, גובלת בגול עצמי (אם גיבוריך פתטיים, מדוע לכתוב עליהם?!). ושנית, הלעג נראה לי לא הוגן, שופט את המעשים על שם סופם. שוחחתי עם כמה קוראים של הרומן, חלקם קוראים ותיקים שהאישים העומדים במרכז הספר חיו בטווח ניסיון החיים שלהם, וגם הם נרתעו מהלעג הזה. אבל נדמה לי שאת הספר של ענברי צריך להציב לא רק בהקשר ההיסטורי, אלא בהקשר העכשווי של המחשבה על הרומן כז'אנר. בהקשר עדכני זה חולשותיו נראות לי זניחות ובמובן מסוים הינן תוצר לוואי בלתי נמנע.

לטעמי, כדאי לקרוא את "הספר האדום", יחד עם ספריו האחרים של ענברי, כחלק מהמפנה הדוקומנטרי בספרות העכשווית. עד כמה שזה יכול להיראות מוזר, "הספר האדום" קשור מאד לאוטוביוגרפיה של עמוס עוז (2002) ולזו של קארל אובה קנאוסגורד (2009-2011) כאחד ("מוזר" כי ענברי, כמבקר ספרות, התבטא נגד גל הכתיבה האוטוביוגרפית). לגל הדוקומנטרי בספרות ובתרבות גם נכתב בארה"ב מניפסט שעורר הדים, אמנם מניפסט מבולבל ומבלבל. כוונתי ל – "Reality Hunger" של דיוויד שילדס מ-2010. המפנה הדוקומנטרי, הן באגף האוטוביוגרפי שלו והן באגף הלא-אוטוביוגרפי, נולד, בין השאר, מתחושת רוויה ומיצוי של סיפורים בדויים וחיפוש אחר קשר הדוק יותר בין הספרות למציאות. אבל אני חושב שענברי לא רק משקף את המגמה הזו, אלא תורם בספריו תרומה מקורית ומעמיקה לדיון על עתיד הרומן.

כפי שטענו תיאורטיקנים של הרומן (למשל, איאן וואט ב – "The Rise of the Novel"), חידושו העיקרי של הז'אנר, שנולד במאה ה-18, לעומת צורות בִּדיון קודמות, הינו הריאליזם (במובן הרחב של המילה) שהוא מחויב לו כמו גם עיסוקו בדמויות רגילות וממוצעות. אך אם חושבים על כך, הרי לריאליזם היה מחויב כבר ז'אנר פרוזה ותיק בהרבה מהרומן, זה שייסד במאה ה-5 לפני הספירה אבי ההיסטוריה המדעית, תוקידידס, ביצירת המופת "תולדות מלחמת הפלופנסוס". אני מציע, לפיכך, לראות את ההיסטוריוגרפיה הקלאסית כמבשרת של הרומן ואת "מלחמה ושלום" של טולסטוי כַרומן המובהק שמבטא את המתח בין המבשרת הריאליסטית הזו לתכונה השנייה המוזכרת של הז'אנר. הרי ב"מלחמה ושלום" שוכן, כידוע, חלק היסטורי, העוסק בדמויות היסטוריות, בצד חלק העוסק בדמויות "רגילות" ובחייהן "הרגילים".

לפרשנותי, ענברי מציע בכתיבתו לַרומן לחזור אל שורשי תרבות הכתב, אך לאו דווקא אל התנ"ך (רעיון שביטא כְמַסאי בעבר), כי אם אל מופת ההיסטוריונים הקלאסיים, בייחוד כשאלה כתבו על סיפור מוגדר שלו התחלה, אמצע וסוף (תוקידידס הוא דוגמה אחת ויוסף בן מתיתיהו ב"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" הוא דוגמה מופתית נוספת). במילים אחרות: המשיכה של ענברי לסיפורו של הקיבוץ ב"הביתה" או של השמאל הישראלי "בהספר האדום" נובעת גם מכך שאלה פרשיות היסטוריות משמעותיות שניתן, מנקודת המבט שלנו, לספר אותן בשלמותן.

ענברי כך מציג דוגמאות ויטאליות למה שניתן ומלהיב לעשות בז'אנר הוותיק של הרומן בשעה מאוחרת זו ומחיה את הז'אנר אחרי בְּלותו.