1. סופר צריך להיות חכם. חכם חכם. חכם חכם חכם.
לא להציג בפניי עולם שאיני מכיר. הצגה כזו הינה מידע – לא חוכמה. על הסופר להראות לי שאת העולם שאני מכיר אני לא ממש מכיר; הוא רחב לאין שיעור, עתיר דקויות שלא חשדת בקיומן – למי שחוכמתו רבה משלך, למי שעיניו חדות משלך.
חלק ניכר מהכייף בסיפורת הנו זה: להישען, להיות מוּלך, על מי, על ידי מי, שחוכמתו מרובה משלך (לכל הפחות בפלח הקיום הרלוונטי לספר), המוליך אותך, כמו ורגיליוס את דאנטה, בשבילי הקיום ואומר הבט! ראה פה! ושם למעלה!
ואנשים חכמים, חכמים חכמים, חכמים חכמים חכמים, ועוד כאלה שיש להם את היכולות היותר פרוזאיות אך ההכרחיות של מספרי הסיפורים, הם נדירים.
נדירים מאד. נדירים מאד מאד מאד. מה לעשות.
2. אני מקווה שבנט לא יעזוה את החיים הפוליטיים. ליתר דיוק אני רואה חשיבות מיוחדת בכך שהוא לא יעשה זאת.
אחד היתרונות (והאסונות) של נתניהו היא שהוא לא מוותר, לא מרפה, ממשיך וממשיך, אובססיבי. המחנה שנגדו (ואני מודע לכך שבנט לא לגמרי שייך לשם) לא יגבור עליו אם לא יאמץ את התכונה הזו: לא להרפות, לא לוותר, למרות כשלון זמני זה או אחר.
שמעתי בחלחלה, התבטאות שנאמרה אגב אורחא (אך היא בעיניי מהותית!), שלפיד אומר בגלוי שאת הפנסיה הוא לא מתכוון לבלות כפוליטיקאי.
לא זה הדרך! כמאמר "אחד העם". מי שמצהיר שאת הפנסיה לא יעשה כפוליטיקאי, מי שחושב על הפנסיה! – כבר בדרך להפסיד.
צריך סכין בין השיניים, צריך מעט טירוף בעיניים, צריך דבק בגפיים, צריך לדבוק במשימה להציל את ישראל ולהעלותה על מסלול בר קיימא, ללא פשרות, ללא לבטים, ללא היסוסים.
אני מעריך מאד את בנט ולפיד – ולכן רוצה שלא יפרשו עכשיו ולא יהרהרו בפרישה אחר כך.
3. אני צופה בחלק נכבד מהסדרות הנחשבות. ובהנאה. לעיתים בהנאה רבה. ראיתי לאחרונה, למשל, את העונה החדשה והמצוינת של "בורגן" (המשך לקודמותיה המצוינות גם הן).
אבל כמעט אף פעם אני לא טועה לחשוב שסדרות הטלוויזיה הנחשבות שאני רואה בהנאה הן יצירות אמנות במלוא מובן המילה.
הן יותר מדי מכוונות-קהל, הן יותר מדי מוצר, מכדי להיות אמנות. אני צועד כאן בעקבות מבקר התרבות דווייט מקדונלד, אחד הלא יהודים היחידים בקבוצת "האינטלקטואלים הניו יורקרים", שעיקר פעולתם היה בשנות השלושים עד הששים. מקדונלד הגדיר בפשטות את "תרבות ההמונים" (ה- Mass Culture), כתרבות שלא נובעת מדחף אמנותי אותנטי של האמן, אלא מוכוונת צרכנים, מוכוונת שוק.
התודעה שכך הן רובן המוחלט של הסדרות – גם אלה שנחשבות ומהוללות בפי כל כ"יצירות מופת" – לא מרפה ממני בשעת הצפייה (המהנה!). לא רק התודעה, אלא התחושה הממשית שזה כך.
על אצבעות יד אחת אני יכול למנות רגעים אמנותיים בסדרות הרבות שראיתי. כמה פרקים בעונה הראשונה של "שובר שורות" (וראיתי את כל העונות בהנאה), כמה פרקים בעונות הראשונות של "שטיסל" (לחלוטין לא בשלישית). כמובן, כל הפרקים ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן (היוצא מן הכלל הגדול המצביע על הכלל). ורגע אחד, רגע אחד בלבד, בעונה החדשה והמצוינת של "בורגן", כאשר השחקנית הראשית, שרת החוץ, זוחלת על ארבע על הרצפה (בעקבות כאב פיזי חד), בשילוב שיוצר קונוטציה של תבוסה ובו זמנית חיקוי של בעל חיים טורף, שילוב של עלייה מתוך התבוסה והכאב לעבר הטורפנות החייתית.
זה היה רגע דחוס של פיזיות חריפה ועתירת סמליות.
שלא תהיה אי הבנה. רוב רובם של הספרים גם הם אינם יצירות אמנות ובאותו מובן בדיוק. עם זאת, יש לספרות כמה יתרונות מוּבנים שמקלים עליה להיעשות אמנות. בראש ובראשונה היא לא עולה הרבה כסף. ולכן המחשבה על השוק העתידי שיקלוט אותה פחות אקוטית אצל יוצריה. שנית, בניגוד לטלוויזיה, היא אמנות סוליסטית ולכן מקלה על ביטוי של עולם פנימי ייחודי של היוצר. שלישית, היא יוצרת קירבה אינטימית יותר לעולם הפנימי של הדמויות ושל היוצרים, תופעה שמעבירה אותה לספירה שונה מהמשא ומתן של העולם האמיתי. אבל אלה נושאים כבדי משקל שלא זה המקום לפתחם.
מבקר חופשי 
תגובות
שלום, אריק
נפלאה הרישא של מאמרך. יש לי בשבילך סופר חכם כזה, זן נדיר, שלפי דבריך "שאת העולם שאני מכיר אני לא ממש מכיר; הוא רחב לאין שיעור, עתיר דקויות שלא חשדת בקיומן – למי שחוכמתו רבה משלך, למי שעיניו חדות משלך." קוראים לו: ג'ראלד מורניין (GERALD MURNANE) האוסטרלי, שכתב את THE PLAINS ושיצא החודש בעברית ("המישורים" בהוצאת כרמל). הוא פותח את ספרו המונומנטאלי במילים:Twenty years ago, when I first arrived on the plains, I kept my eyes open. I looked for anything in the landscape that seemed to hint at some elaborate meaning behind appearances. רוב ספריו של מורניין עוסקים ב- INVISIBLE. סופרים כמו בורחס, קאלווינו, ועוד, השפיעו עליו. "המישורים:" אמנם פירסם אותו בעולם ותורגם להמון שפות, אבל הספר שנחשב בעיניו לחשוב ביותר (כך הוא כתב לי; אני בקשר קבוע איתו) – ONE MILLION WINDOWS, טרם תורגם. הוא גם כתב סיפורים קצרים. ממליץ לך לקראו. כתיבתו חכמה, עשירה ומעשירה.
חולקת על קביעתך שאין לכתוב על מקום שלא מכירים. אם כך למה שאקרא את "הר הקסמים" או את ספריו של פוקנר על הדרום ואפילו את "עד הנה" של עגנון.?, ועוד אינסוף ספרי מופת. בכולם מציאות שרחוקה ממני וכן, זה גם בגדר מידע, שהיא מילה גסה כנראה בביקורת של ימינו, שלא בצדק.
בילדותי, הייתי בטוחה שכל הסופרים דתיים- כי אחרת איך אפשר שהם חכמים כל כך ויוצרים דברים מופלאים בלי להאמין באלוהים…
אבל הקביעה שתרבות אמיתית היא זו הנוצרת מדחף אומנותי אותנטי של האמן ואינה קשורה לקוראים נראית לי קצת בעייתית. אם סופר כתב ספר ואף אחד לא קרא בו, האם הספר קיים? 🙂
נראה לי שמראשית הספרות, מספרי הסיפורים ליד המדורה, כיוונו לקהל המאזינים שלהן כדי לבדר, כדי להעביר ידע וכדי ללמד על החיים.
משהו מעניין על סדרות ואנשים צעירים- מכירה צעירים שרואים סדרות יחד ( בדרך כלל על המחשב) וגם אם הם במקומות פיסיים שונים, הם לא רק צופים יחד, אלא גם מתכתבים תוך כדי על הפלטפורמה המתאימה, מנתחים, צוחקים, מביעים ספקות ומעלים תהיות. בעיני, גם זו תרבות.
הנקודה הראשונה, שבעיניי חשובה ונכונה מאוד, בעצם אומרת שאפשר לדעת מה שיעור קומתו הספרותי הפוטנציאלי של כל אדם על-פי האישיות שלו ואופן התמודדותו עם החיים והעולם — עוד לפני שקוראים מילה אחת שכתב בספר.
זה אמנם לא מבטיח שהפוטנציאל ימומש, כי כמו שאמרת, צריך גם יכולת נפרדת לממש אותו. אבל בכיוון השני, השלילי, זו שיטת אבחנה די אמינה: מי שאין בו סימנים לחוכמה מיוחדת (להבדיל מסתם אינטליגנציה) יהיה בסבירות גבוהה סופר דל, אפילו אם יש לו יכולת מימוש גבוהה.
מה שגם מסביר למה להיות סופר אמיתי זה מעין תופעת לוואי של משהו רחב בהרבה, ולא עיסוק שאפשר לאמץ במודע ולהשתכלל בו עד להצלחה.
תודה על תגובותיכם והערותיכם.
אסתר -המקום שאני מכיר או לא מכיר עליהם כתבתי הינם במובן הרחב של המילה. כלומר, לא מדובר, לצורך הדוגמה, רק ברומנים שעוסקים בישראל 2022, אלא ברומנים או יצירות ספרות שעוסקות במצב אנושי שאני יכול לזהות, שייחודה של היצירה לא נובע מזרותו של המצב האנושי שהיא מתארת, ושבתוך מצב אנושי ניתן לזיהוי הסופרים הטובים מראים לי דברים שלא שיערתי.
רבקה – לא טענתי שרק יצירות מסוג אחד הן תרבות. כן טענתי שההבדל בין תרבות המונים לתרבות שאינה כזו (בעקבות מקדונלד) הוא רכיב האישיות האידיוסינקרטית של היוצר שבא לידי ביטוי ביצירה. ניתן לטעון שכל היוצרים הגדולים מימי עבר היו בעלי רכיב כזה. וכמובן, שהם צריכים גם להיות מיומנים ביכולת למשוך את קוראיהם או צופיהם להתעניין ביצירה וכו'. זה לא סותר.
מחפשת סימלון של "לייק" ולא מוצאת,
ימים טובים.
שלום רב. אני מבקש לכתוב לך (אריק גלסנר) כמה מילים ב'פרטי', שלא לעיני כולם. איך אני יכול לעשות זאת (כתובת אימייל, מס' נייד לווטסאפ, אחר)? בתודה מראש, כמובן.