ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא זה. אבל יש אבל.

כמו בכמה מספריו האחרים, ההווה של הרומן הוא העתיד הקרוב שלנו. הרומן מתרחש בשלהי 2026 ותחילת 2027. זהו אמצעי ספרותי פשוט אך מזהיר שמְשווה ליצירת וולבק עכשוויוּת ריאליסטית בד בבד עם ספוקלטיביות מד"ב-ית. כמו בכל ספריו – וזו נקודה ראויה לציון אצל מחבר "אפשרות של אי", הרומן הגדול על בַּעַת הזִקנה – הגיבור הראשי אינו בן יותר מחמישים. זהו פול רֵזון, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לפתחו של הרומן מתבשר פול שאביו, אדואר רזון, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, שיחסיו עמם אינם קרובים. חלק גדול מעלילת הרומן (המסופר בגוף שלישי) מוקדש לתהפוכות מצבו הרפואי של האב ולמפגש המחודש של המשפחה. כל זה מתרחש סביב החגים הנוצריים של שלהי 2026 ותחילת 2027. אבל זה רומן של וולבק, לא פראנזן. ובאופן מובהק. מובהק מדי.

ישנם שני סוגים של סופרים שחוזרים על עצמם. ליתר דיוק ישנם שני סוגי חזרה עצמית. יש סופר ש"חוזר על עצמו" כי אלה הנושאים שקודחים בנשמתו, הוא לא מסוגל להרפות מהם. ויש סופר ש"חוזר על עצמו" כי הוא מְחקה את הרגעים שהביאו לו הצלחה. חלקים נרחבים ב"לחסל" שייכים, למגינת לבי, לסוג השני. התוצאה, בחלק מזמן הקריאה, היא המקבילה האסתטית לסלט "עייף". החסה אותה חסה, אך מכווצת, מושחרת בקצוות.

אזכיר כמה רכיבי חזרה עצמית שיש כאן. כמו בכמעט כל הרומנים של וולבק, גם "לחסל" מציב  במרכזו ידידות בין-גברית: זו הידידות בין פול לבין שר האוצר הצרפתי. כמו בכמה רומנים של וולבק, וולבק מביע כאן חיבה לצרפתים לא מתוחכמים, חמים, מצביעי לה-פן ולעיתים קתולים מאמינים: כאן זו ססיל, אחותו של פול, ובעלה. כמו בכל ספריו, חוזר וולבק על הטענה שלו שהמערב צועד לקראת קצו ("ההאטה והעצירה של המערב, שהיוו הקדמה לחיסולו ולאיונו"). כמו ברבים מספריו, דן וולבק גם כאן בחיפושים ניו אייג'יים ובהקמת דתות חדשות.  כמו ב"המפה והטריטוריה", גם כאן יש אב, מכור לעבודתו לשעבר, שעומד לפני קצו, ויש כאן מחאה נגד היחס של החברה המערבית לזקנים. כמו בספרים האחרים, יש כאן מלנכוליה סביב חג המולד וערב השנה החדשה ויש ביטויי מיזנטרופיה (אם כי וולבק בכללותו, ובניגוד לדעה רווחת, הוא ההיפך ממיזנטרופ). אבל החזרה העצמית כאן נוגעת גם לפרטים קטנים יותר, מעוררי השתאות בכך, עד שחשבתי שוולבק זיהה, בעיצומה של הכתיבה, שהוא חוזר על עצמו והחליט להקצין, להפוך את החזרה למוצהרת. יש כאן, למשל, חוות דעת על קונן דויל לעומת אגתה כריסטי (היה ב"פלטפורמה"). יש כאן דוד מים שמתקלקל בתקופת החגים (היה ב"המפה והטריטוריה").

אך כיצד אני יודע שמדובר ב"חזרה עצמית" מהסוג השני, הלא אותנטי, זה של החיקוי העצמי? יכולתי לענות שפשוט מרגישים. אבל משלמים לנו, מבקרי הספרות, הן עתק על מנת להנהיר אינטואיציות, להפוך אותן למושכלות. את העייפות של הטקסט, את העובדה שהוא לא נכתב בדחיפות כמו רוב קודמיו, את החלקים המושחרים של עלי החסה, אני חושב שניתן להסיק נסיבתית בסיוע שתי תופעות ברומן. הראשונה נוגעת לסיפור המסגרת הפוליטי שיש כאן. סביב סיפורו של פול ואביו יש כאן סיפור תעלומה הנוגע למתקפת טרור סייברית (שהופכת בהמשך לממשית). הסיפור הזה מודבק בצורה לא משכנעת לסיפור המרכזי (על הזּקנה והמוות) והוא גם לא נסגר כמו שצריך. כך מתברר לבסוף לקורא שמדובר היה במעין תִמרון מקומי, לא עקרוני ולכן גם לא מכובד, שנועד אך ורק ליצירת מתח ריקה (דבר שמשליך ומלמד על הספר כולו כספר לא הכרחי). הוכחה שנייה לעייפות הטקסט היא שזירת החלומות של פול במהלך העלילה, היוצרת תחושה שלסופר היה צורך בחומרי מילוי וניפוח. Tell a dream, lose a reader, היא אמרה המיוחסת להנרי ג'יימס. לא תמיד היא נכונה. אבל פעמים רבות כן. וכאן גם כן.      

הבטחתי "אבל". ה"אבל" לא נובע מכך שוולבק גם בחולשתו הוא סופר מעניין. אם כי הדבר נכון במידה רבה. ה"אבל" לא נוגע גם לכך שוולבק מנסה להתבונן בעולם העכשווי ולהזריק כך חומר חדש לרומן. יש כאן, למשל, כמה הערות מעניינות על הא-מיניות של העידן שלנו. אך הנושא לא מפותח מספיק. ה"אבל" גם לא קשור בעיקרו של דבר לכך שיש אכן יסוד חדש אחר ברומן, יסוד אופטימי מפתיע: יחסים שבורים בין גבר לאישה שמתחיים לפתע.

לא, לא נושא חדש הוא שמעניק לרומן הזה כובד, למרות הכל. אלא נושא ישן נושן. נושא, שכמו שטען פסקל – מקור השפעה מרכזי על וולבק – חיי אנוש מאורגנים על מנת להדחיקו: המוות. וולבק מתעקש ברומן לשהות באזור הזה של ההזדקנות והמוות. וגם של המוות ללא הזדקנות.  הרומן ממש שוכן באזורים אלה, בפירוט ריאליסטי מתריס, במשך עמודים ארוכים, ארוכים. יש בכך דבר מה מרשים.   

לקריאה נוספת: דבר מה שכתבתי לפני חודשים אחדים על וולבק, לפני הקריאה ב"לחסל".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אלפא  ביום יוני 24, 2022 בשעה 7:43 AM

    תודה על הערות מסקרנות שמחברות עבורינו (שוב) את הקריאה בספר חדש של וולבק למכלול יצירתו ולמצב האנושי בכלל.
    משהו קטן מעניין (או אולי שקוף מדי, לא החלטתי) הוא פירוש שמו של פול רזון. רזון= Raison בצרפתית פירושו הגיון, או הסיבה לדבר (רזון דאטר=Raison d’être).

  • Dan Wardinon  ביום יוני 24, 2022 בשעה 9:54 AM

    בוקר טוב,
    כך מתקבלים המיילים ממך, לא חבל?
    ביחס לבית אריאלה בשנה הבאה- מקווה שהקורס ימשך. אם כן, האם תוכל להפיץ מוקדם את הרשימה כדי שנוכל לנצל החופשה ולקרוא?
    תודה
    דן

  • אריק גלסנר  ביום יוני 26, 2022 בשעה 5:30 PM

    תודה על תגובותיכם.
    לאלפא – כן, גם ניר ר'צקובסקי המתרגם העיר על כך. אבל מדרש השמות הזה לא עושה לי את זה בסיפורת.

    לדן – אנסה לבדוק את זה. אין לי קצה חוט איך מתקנים זאת.
    לגבי הרשימה לשנה הבאה (רשימה חלקית) ביקשתי מבית אריאלה שישלחו. כותב גם פה:

    "צומת" ג'ונתן פראנזן

    "חמישה רומנים קצרים" נטליה גינצבורג

    "דבש אריות" דויד גרוסמן

    "אל תספר לאחיך" מאיר שלו

    "הנתניהוז" ג'ושוע כהן

    "פילים לבנים" קרן שווץ"

  • נעמי כרמל  ביום יולי 5, 2022 בשעה 6:08 PM

    יופי של ביקורת. אני באמצע הקריאה, ודבריך מדויקים

  • נעמי כרמל  ביום יולי 15, 2022 בשעה 1:24 PM

    סיימתי את הספר, חוץ מהעמודים הממש אחרונים של – זהירות ספוילר – מותו של הגיבור. (כבר לא היה לי סבלנות להגות על ההשלמה (או אי השלמה?) עם המוות וכו'.) עוד יותר מסכימה איתך!! שוב תודה על הביקורת!! ואוסיף כאן – אולי בהרחבה – שבכל זאת, ככל שאני מתרחקת מהספר, כך אני מבינה שהיה לוולבק פרוייקט גדול ושאפתני, מעניין מאוד מאוד. בפרוייקט הזה וולבק הופך את התפיסות שלו, מתהפך, ומציג שמרנות, ואולי אפשר לומר "שמרנות חדשה". מרתק אותי להבין למה הוא נכשל. כי בעיניי הכישלון ממש מהדהד. הפרוייקט השמרני-חדש הוא: דרך פול רזון, הדמות הראשית, שהוא כלכלן בכיר במשרד האוצר הצרפתי, מופיעות שתי היישויות החיוניות כביכול לאדם: *המדינה* – ומצד שני מופיעה *המשפחה*. בשתי היישויות האלה מישל וולבק בוחן (או מציג, או מטיף ל) גישה שמרנית. ב*מדינה* וולבק מראה שחייבים מוסדות, ניהול, עבודה ביטחונית, סודות וחשאיות, כדי לשמור על היישות הזאת. ב*משפחה* וולבק מדגים את האפשרות של *אהבה* ואת החיוניות של *אהבה* לחיים. הגיבור מתחיל את הרומן בשיא של זרות וטכנוקרטיה, ומסיים אפוף באהבה של אשתו שחוזרת לאהוב אותו. אבל נראה לי שהסקיצה של הפרוייקט התגברה על הספרות. אולי לא היה לוולבק כוח לכתוב הכל, ולוותר קצת על הנאומים שלו. אגב, ב"תודות" בדף האחרון, מישל וולבק מזכיר המון אנשים שעזרו לו בתחקיר על טיפול במוגבלים ועל טיפול בסרטן. הוא לא מזכיר כלכלנים בכירים שיעצו איך לעצב את דמותו של פול הכלכלן, או את ברונו שר האוצר. (המשך בהודעה הבאה, יש לי הרבה מה לומר…)

להגיב על אלפא לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: