פרוייקט נהדר השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (ביוזמת העורך אלעד זרט) לכבוד שבוע הספר: סופרים, משוררים ומבקרים בוחרים את השורות הכי יפות בעברית מהתנ"ך ועד ימינו.
זו הבחירה שלי (כמובן, כמו מן הסתם אצל כל הבוחרים, יש עוד שורות עבריות "הכי יפות", שלא נבחרו הפעם).
—
"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא"
זו פתיחת המאמר שפרסם ברנר בעיתון הווילנאי "הזמן" ב-1908. לימים ביקש ברנר שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו".
המילים האלו מהלכות עלי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין-סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! – רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות.
ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!". ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים.
מבקר חופשי 