מבקר חופשי

ביום בו נפטר אחד מסמליה הבולטים של הספרות העברית (א.ב. יהושע; אכתוב עליו כמובן בעתיד), אני מפרסם כאן ביקורת על רומן ביכורים ישראלי מעניין ומקורי. אני מוצא בכך מקור לאופטימיות.

—

אחד מהצרכים הרוחניים שממלאת הספרות – וכמדומה שעושה זאת הספרות בלבד – הוא התוודעות אינטימית של הקורא לקולהּ הפנימי של תודעה אנושית שונה. ספרים הכתובים בגוף ראשון מסוגלים למלא את הצורך הזה באופן הטוב ביותר (אם כי גם אופני כתיבה אחרים יכולים לספק את ההתוודעות הנפשית ההתייחדותית הזו, דרך הבניית דמות "מספר" מובחנת).

מֶתֶק ההתוודעות ההולכת ונמשכת לקולהּ של המספרת ברומן "פילים לבנים" של קרן שווץ (Schvetz), מסביר חלק גדול מכוח המשיכה הניכר של הרומן. זהו קול חרישי, מלנכולי, נבון, עדין, בטוח בדרכו בלי להבין אותהּ עד תום, דָבֵק בבּלבּולו באופן מרשים. זהו רומן בעל ליריות עזה, מתיקות מלנכולית שחותמהּ נוכֵחַ.

הגיבורה והמספרת היא מירה, דוקטורנטית ישראלית לארכיטקטורה, הלומדת את לימודי התואר השלישי בלונדון. היא אינה מסוגלת להשלים את עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת ב"פילים לבנים" באדריכלות (המונח, שלא מוסבר ברומן, מתייחס, כך אני למד, למבנים בעלי חשיבות ובולטות שעם זאת לא נמצא להם כבר שימוש). כוח שאינו נהיר לה סוחף אותה לעבודת מחקר היסטורית עצמאית שתכליתה לא ברורה, עבודת מחקר על קרוב משפחה רחוק שלה (אחי סבהּ של סבתהּ), יהודי ארצישראלי שהתגייס לשורות המשטרה הבריטית והגיע בה לתפקידים בכירים. מקס כהן מצא את עצמו מתוקף תפקידו במשטרת המנדט בכמה צמתים מרכזיים בהתפתחות היישוב בין 1918 ל-1948. בעיקר מתוארת כאן פעילותו סביב הפרעות של 1921 (בתל אביב) ו-1929 (בצפת), תרפ"א ותרפ"ט. מקס כהן ניסה לשמור על מקצועיות אך נתפס על ידי חלק מהאוכלוסייה היהודית כבוגד. נישואיו לגיורת טמפלרית לא תרמו לטיהור דימויו כמי שחצה את הקווים.

מדוע נמשכת מירה אל דמותו של מקס כהן? חלק מכוחו ומקצת מחולשתו של הרומן היא עמימותו ביחס לשאלה הזו. זו חולשה בגלל שעד סוף הרומן הפנייה הזו לא ממש מובנת לקורא ונותרת לא לגמרי מנומקת וכך נותר הרומן – הנע בין חייה של מירה בהווה לבין פרקי העבר העוסקים ברובם במקס – לא "תפור" היטב. אך העמימות הזו היא גם חלק מסוד כוחו של הרומן. ראשית, כי היא מותירה מקום לקורא לפרש אותה ורמזי הפרשנות כן נתונים בידיו של הקורא. וזוהי הפרשנות: מירה מתנודדת בין תשוקת זרות לרצון בשייכות, בין זהות קוסמופוליטית לזהות לאומית. היא בלונדון הקרה והיא אינה מוצאת בה בית (בית מטפורי ולעיתים בית כפשוטו). היא מתגעגעת למולדתה, מעט להפתעתה. השילוב הזה של זרות ושייכות (וספציפית ביחס לבריטניה הגדולה!) מסתמל לה בדמותו של מקס. ומכיוון מעט אחר: השילוב של זרות ושייכות הוא השולח אותה אל העבר, על מנת להעמיק את שורשיה.

"אך כמו בכל יום שעבר מאז שהגעתי ללונדון, נמשכתי להתכנסות פנימה, רציתי לחזור לחדרי שבמעונות ולהמשיך להתפלש בעבר הרחוק, זה שאי אפשר לשנות. לא סבלתי מבדידות וגם לא משעמום, השעות הרבות שביליתי בגפי לא העיקו עלי במובנים אלה. מה שכן הרגשתי היה היעדר מגע, חום אנושי, חיבוק חברי, ואפילו חיוך לא מנומס, כזה שמתפרץ מעומק רגשי" (עמ' 67-68).

אך ישנה עוד סיבה לכך שהעמימות בעילת הפנייה לעבר אינה רק חולשה כי אם כוח. וזו סיבה משמעותית יותר. מירה, בודדה בלונדון, נמצאת במשבר קיומי. היא מחפשת עיסוק שאין בו תכליתיות ברורה, שאכן אין סיבה ברורה לפנייה אליו. היא מחפשת לבנות סיפור שלא יהיה של האחרים, כי אם שלה בלבד. היא מחפשת חירות. היא מבקשת, בעצם, מבלי ממש לומר זאת, להיות אמנית.

"חייתי בעיר זרה, בבית זר, וגיששתי את דרכי בין מחויבויותיי האקדמיות ומשאות הנפש של הקריאה החופשית והכתיבה המשוחררת מכל תכתיב" (עמ' 151).

אישה לונדונית אחרת, גיבורת "מחברת הזהב" של דוריס לסינג, מתגעגעת למשהו שאינה יודעת מהו, אך היא יודעת מה אינו: הוא אינו אידאולוגיה ואינו אהבה ואינו משפחה ואינו גם ספרות במובן התקשורתי שלה. הוא דבר מה – כך היא מתנסחת – הקשור במחשבתה במוות. כיסופיה העמומים של מירה דומים לכיסופיה העמומים של אנה וולף של לסינג. אך אלה לא בהכרח כיסופים למוות פר סה, כי אם כיסופים ליחידניות, לאינדיבידואליות. הרי המוות – טען הפילוסוף הגרמני הגל – הוא זה שהופך אותנו לנפרדים, לאינדיבידואלים, בהמחישו לנו שיום אחד ניגרע מהעולם והוא ימשיך לו בלעדינו.

יש כך בחוויית הקריאה ב"פילים לבנים" הפנמה של מחשבה ארספואטית עמוקה על מהות האמנות: האמנות כחיפוש של היחיד אחר דבר מה שהינו שלו ושלו בלבד, אחר מה שאינו תועלתני ושאיש לא מצפה לו, אחר הדרור והחופש. יצירת האמנות היא בית שבונה לעצמו האמן על מנת להגן על עצמו מזרות העולם. מירה האדריכלית בונה את הסיפור על מנת שתוכל לשכון בו.

על אף שנדמה לי שדי ברור ששווץ מושפעת מזבאלד (ואולי גם מדוריס לסינג) – בעיסוקה בעובדות היסטוריות, במבנים היסטוריים ובטון המלנכולי הכללי של יצירתה – זה רומן מקורי מאד. הקורא מאזין לשיחה וידויית, אך לא התערטלותית, שהנה אחד מהיסודות הממכרים שמאפשרת ומעניקה החוויה הספרותית.

זהו ספרה הראשון של שווץ, שמהמידע הקמוץ הניתן בדפי הכריכה הפנימית אני למד שהיא ילידת 1977.