על ריבוי הספרים הרואים אור

בכתבה שפרסם השבת יפתח אשכנזי במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (בו גם אני כותב), הוא חזר על טענה שבעבר עלתה גם בכתבותיו החשובות האחרות במוסף זה על מצב הספרות, טענה הנוגעת לריבוי הספרים הרואים אור בארץ:

"לפי נתוני הספרייה הלאומית שפורסמו לקראת שבוע הספר, השנה נרשם מספר שיא של ספרי פרוזה ושירה שהתפרסמו בישראל. ב־־ 2021 התפרסמו 1,874 כותרים חדשים של פרוזה ושירה, מתוכם 1,348 בשפה העברית".

חלק מהסיבה לריבוי המופלג הזה של כותרים עלתה הן אצל אשכנזי והן בכתבה שפרסמה לאחרונה קרן דותן ב"ישראל היום": ספרים רבים רואים היום אור במימון המחבר; גם הוצאות לאור שבעבר לא פרסמו ספרים כאלה, עושות זאת כעת.

לפני כמה שנים, זכורני, בכנס ספרותי, הרצתה חוקרת ספרות על יצירה ישראלית אחת מתחילת שנות הששים, והעירה לפי תומה שבמשך מספר שנים ראו אור בארץ כמה עשרות רומנים (איני זוכר את המספרים המדויקים; אך אלה היו סדרי הגודל). בהפתעה הרמתי יד לשאלה: "לא שמעתי טוב, נדמה לי, אמרת כמה *עשרות* רומנים? ועל פני *כמה* שנים?". ואכן, אלה היו הנתונים.

*

אני רוצה להבהיר מה המשמעות של הריבוי הזה מהזווית שלי, זווית המבקר, זווית ביקורת הספרות.

להערכתי, אני מקבל בממוצע לפחות שלוש פניות *בשבוע* מסופרים שרוצים שאקרא את ספרם החדש ואחווה את דעתי עליו (כל זה מחוץ לכתיבתי השבועית השוטפת בעיתון "ידיעות אחרונות"!). זו בקשה לגיטימית ומובנת כשם שההיענות לרוב הפונים אינה אפשרית. אגב, נדמה לי שמה שמפספסים פונים רבים הוא לא שקשה *לכתוב* על ספרים רבים כל כך (חלק מהפונים כותבים לי משהו בסגנון: "גם אם לא תכתוב בעיתון או בבלוג, מעניין אותי מה אתה חושב על הספר") – אלא שבלתי אפשרי *לקרוא* כל כך הרבה.

אך מלבד מפח נפש שנגרם לכותבים רבים שאיני יכול להיענות לבקשותיהם, מבחינתי, כמבקר, יש גם כמה השלכות עקרוניות לריבוי הספרים הזה:

1. החלום שלי כמבקר להכיר את הזירה המקומית במלואה, לשרטט את מפּתהּ ולהציע בתוכה הבחנות על ספרים בעלי ערך רב מול ספרים בעלי ערך לא רב, על ספרים מרכזיים מול ספרים שוליים וכולי הופך להיות חלום שבמלאותו אינו בר השגה.

2. גם אם השפעתו של מבקר בודד בשדה הספרותי מוגבלת, אני סבור שקונצנזוס ביקורתי – לחיוב או לשלילה – על ספר מסוים יכול להשפיע משמעותית על גורלו. כמו שגם מעניין למבקר לקרוא מגוון דעות של מבקרים אחרים על ספר שהוא חיווה את דעתו עליו. אבל אחת התוצאות של ריבוי הספרים הוא שמתרבים המקרים בהם המבקרים לא דנים באותם ספרים בביקורותיהם! אני כותב על איקס ואורין מוריס כותב על ויי ועמרי הרצוג על זד וכן הלאה וכולי.

3. המחשבה שספר שהגיע לידי עבר איזה סינון ראשוני על ידי ההוצאות, שעצם צאתו לאור אומר שהוא עומד בתנאי סף מינימליים, התערערה קשות. קו הסינון הראשוני, מבחינתי כקורא-מבקר, עבר בפשטות אליי.

התוצאה של כל זה היא היעדר יכולת להכרה ברורה היכן בעצם נמצאים הספרים בעלי הערך הספרותי. כיוון שאינני מקיף את כל הזירה הספרותית; כיוון שהשיחה הספרותית לא בהכרח מתנהלת באותו נושא ועל אותם ספרים אלא מתפצלת לשיחות נפרדות; כיוון שספר שרואה אור ייתכן וראה אור במימון מחברו ולא על סמך סינון איכותי – השוק, מבחינתי, רווי בספרים שלא ברור מה ערכם.

*

הערת ביניים. לאור המציאות הזו, כמבקר אני מגדיר את תפקידי באופן הבא: כל ספר שאני קורא בו פותח בפניי מחדש את השאלה "מה היא ספרות?" ולשם מה היא נחוצה. בביקורותיי אני משתדל לתת לעצמי דין וחשבון – ולשתף בו את קוראיי – על התרומה שהספר הזה תרם לחיי (או לא תרם) ודרכו לענות על השאלה על נחיצות הספרות בכלל. כך כל דיון ביקורתי הופך להיות מצד אחד דיון על ספר ספציפי ומצד שני דיון על התחום בכללותו, אך הוא אינו יכול להיות דיון ממצה על אזור הביניים, קרי על השדה הספציפי של הספרות הישראלית.

יחד עם זאת, גם אם התפקיד של המבקר אינו יכול להיות הצעה לקוראים של מפה מקיפה על הספרים הטובים והלא טובים בספרות הישראלית (כי, כאמור, הקפה כזו בלתי אפשרית), עדיין קריאה של (להערכתי) כ-100 רומנים ישראליים בשנה אינה חסרת ערך. מפה ראשונית אני עדיין יכול להציע לקוראיי.

*

אבל סוגיית ריבוי הספרים לא צריכה לעניין רק אותי כמבקר. היא צריכה להטריד את כלל הכותבים וכלל הקוראים. כלומר את כלל הקהילה הספרותית הישראלית. גם את הפלורליסטים שמאמינים שהיררכיות תרבותיות הן האויב, גם את מי שבעד ש"אלף פרחים יפרחו". גם אלה צריכים להיות מוטרדים מאד מהמצב שבו אלף הפרחים פשוט נובלים.

מבחינת הכותבים, הבעיה בריבוי הספרים היא זו: רוב הספרים ייוולדו וימותו ללא תהודה, כמו הנשים במחזה של בקט היולדות את ולדותיהן ישירות לתוך הקברים. יתרה מכך: *בגלל* ריבוי הספרים יוצא שכל ספר זוכה לכמות קוראים זעומה והשדה בכללותו יוצא נפסד: בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ממשפט שלמה. המספרים הקטנים של קוני כל ספר וספר, עליהם מדווחים חדשות לבקרים, נובעים גם מכך שקהל הקונים הישראלי נפרש ונמתח על פני ריבוי עצום של ספרים. שלישית: היעדר מרכז ושוליים לא מאפשר את המיעוט שאותו קוראים כ-ו-ל-ם. המיעוט הזה הכרחי לשדה הספרותי כי הוא יוצר הן שאפתנות להיכנס לתוכו וכי הוא מחזיר לספרות *בכללותה* איזו מרכזיות וגדולה וסקס אפּיל. ספרות שבה כולם מָקָרֶלים, ללא כרישים – אינה מעוררת עניין אצל אף אחד. המקרלים יהפכו לפלנקטון. רביעית: ללא מרכז אין גם שוליים! לא נוצר אותו מתח פורה שבין קואליציה לאופוזיציה, בין מחזיקי המיינסטרים לאוונגרד, בין המבוססים לרעבים המסתערים על החומות. אין בורגנות מול פרוטריון, כולם הופכים להיות לומפנפרולטריון (קבצנים סמרטטוטרים).

מבחינת הקוראים: היעדר מרכז ושוליים, הריבוי העצום, מפחית מאד את הספרים אותם קוראים כ-ו-ל-ם. החוויה הופכת להיות פרטית, ללא שיחות ברזייה, ללא תחושת קהילה קוראת.

בנוסף, היעדר מנגנוני סינון (הוצאות ואחר כך מספר מבקרים הדנים על אותם ספרים) מביא לריבוי של ספרים בינוניים. וזאת יש לדעת: ספרים בינוניים הם הם האויבים של התחום, לא ספרים גרועים! ספרים בינוניים, שלרגעים נראים כמו "הדבר האמיתי", הם אלה המכפישים את התחום. כשפתאום נראה שספרות זה בהחלט בסדר, זה בהחלט נחמד, זה בהחלט סביר, "אה, אז זו ספרות? אוקיי, ממש סבבה", אבל זה לא כ-ז-ה טוב.

*

מה אני מציע?

יש לי רעיון אחד: נדמה לי שכדאי שהוצאות מסוימות יחליטו לבדל את עצמן על ידי הכרזה שהן מוציאות ספרים ללא מימון מחברים בכלל ורק על סמך שיקולים ספרותיים. הצהרה כזו מעין "תו תקן" מו"לי. "תו תקן" כזה ייתן להן גם ערך בידול שיווקי וגם ימשוך אותי כמבקר להתייחס לספריהם בהיקף רב יותר בהכירי בכך שאני מנגנון סינון שני – ולא הראשון.

אוסיף שבאופן אישי אני חותר להרחבת האפיקים בהם אני יכול לבקר, על מנת להקיף פלח נרחב יותר מהשדה. אך לא הכל תלוי בי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • edy7000  ביום יוני 10, 2022 בשעה 11:06 AM

    וואו גלסנר, כמה נחת רוויתי מהפוסט ובעיקר מהסיום, כלומר מהקריאה לבדל הוצאות שמשתתפות בפשע המימון העצמי (לגיטימי מאוד כתופעה איזוטרית, פשע כשהוא הופך לשיטת העבודה הנפוצה) וההוצאות שעדיין מקיימות את תפקידן התרבותי כמוציאות לאור ולא בתי דפוס. אני מת לקרוא ספרות מקור חדשה טובה וכמעט שאין מה לקרוא. יש כל כך הרבה ועדיין אין כלום. באופן מוזר החלק הכי מעניין בתקציר שעל הכריכה האחורית של הספרים שלא ייקראו היא הפיסקה שמתארת את המחבר ומגלה, למעשה, מי הם אותם אלה שיש ברשותם לשלם עשרות אלפי שקל עבור הוצאת ספר שלא ייקרא: מדובר בדרך כלל בנשים, בדרך כלל משכילות, לכל הפחות בסוף שנות השלושים אבל לעיתים קרובות הרבה יותר מבוגרות מכך. זאת אוכלוסיה שחשוב שקולה ישמע אבל אין ספק שאלו המשלמים מדירים אוכלוסיות הרבה יותר הטרוגניות מעולם הספרות. לכן, לא מדובר רק בבינוניות אלא גם בדלילות של התוכן, כלומר שעמום. סופרת צעירה או סופר צעיר שהוריו אינם אמידים לא יכולים לגדול פרא ולצמוח בסביבה כזאת שכה עוינת את מצבם הכלכלי. סמי ברדוגו לעולם לא היה יכול להרשות לעצמו לשלם, כנ"ל גרוסמן שהיה אביון בראשית דרכו.

    לכן, עד שיגיעו ההצהרות של ההוצאות שלא משתתפות בהוצאה עצמית יש לדעתי להכתים את השיטה באופן אקטיבי כדי שסופרים בעצמם לא יהיו מוכנים לשלם. ממבקרים, למשל, הייתי מצפה שיצבירו שהם לא קוראים ומבקרים ספרים שיוצאים במימון עצמי (חלקם יכולים לשלוח שאילתא פומבית להוצאה שמבקשת להכחיש או לאשר) אני אישיתי לא קורא ולא רוכש ספרות מקור בהוצאות שידוע לכל שהן מבקשות השתתפות עצמית כמו כרמל, שתיים, ידיעות ספרים, זמורה ביתן ותשע נשמות – הסופרים המשלמים ביצעו מעשה שאיננו מוסרי מבחינה חברתית, הספרים שולמו כבר והנאתי לא מובטחת. כצמחוני ברור לי שעד שהעולם לא ישתנה הנשק היחידי שעומד ברשותי הוא כספי האישי ומה שאני בוחר לעשות איתו. הלוואי שאנשים עם קול ינצלו את מעמדם כדי לעשות הרבה יותר.

    • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 10, 2022 בשעה 2:36 PM

      הסופרים המשלמים ביצעו מעשה שאיננו מוסרי מבחינה חברתית? נראה לי שאתה מתעלם ממגווון השיקולים שהיו קיימים תמיד בכל הוצאות הספרים וקיימים עדיין, ואינם קשורים להשתתפות בהפקת הספר:
      כמה ספרים כבר כתבת?
      מי מבין העורכים ומנהלי ההוצאות חברים שלך?
      מה חושבים אנשי השיווק על הערך המסחרי של הספר?
      האם הנושא אטרקטיבי, מוצא חן מבחינה חברתית בעיני האחראים?
      האם יש בו אמירות פוליטיות ?
      האם נפלת ביום רע על הלקטור שנבחר לקרוא אותך?
      ואולי הוא לא אוהב אם אתה כותב על חרדים/ערבים/ מרוקאים/ ובכלל נמאס לו כבר מאיזכורי שואה?
      ההנחה שהספרים שנבחרים על ידי ההוצאות שאינן מבקשות או לא ביקשו תשלום בעבר, היא תוצאה של בחירות ספרותיות טהורות היא תמימה במקרה הטוב.
      להשתתף כספית בהוצאת ספר שלך, נראה לי המעשה המדויק והנקי יותר. לא פחות מסופרים בהוצאה עצמית, מימון המונים, או מגוון דרכים אחרות שבהן אנשים פועלים על מנת לפרסם את האמנות שלהם.
      גילוי נאות: כתב יד שלי התקבל להוצאה ואני משתתפת בהפקה.

  • Dan Wardinon  ביום יוני 10, 2022 בשעה 11:49 AM

    אריק גלסנר
    כנראה שאינך מודע לזה, אבל המיילים שאתה שולח מגיעים כולם מיושרים לשמאל ולא לימין.
    פוליטית זה מצוין, אבל ממש לא נוח לקריאה. ומאחר וכמו שאתה מלין על עודף ספרים יש גם עודף מיילים, אז לפעמים הנטייה היא לותר על הקריאה.
    אז לשקולך אם להתיישר ימינה
    דן

    • אריק גלסנר  ביום יוני 10, 2022 בשעה 3:46 PM

      שלום דן,
      תודה על העדכון!
      אני לא שולח מיילים לאף אחד מכאן, אלא – אני מניח ולמד שלזה כוונתך? – מי שבחר להיות מנוי לבלוג מקבל את הטקסט בצורה בעייתית?

      לזה התכוונת?

      • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 10, 2022 בשעה 4:38 PM

        כאשר לא פותחים את הבלוג עצמו, התוכן מופיע בגוף המייל שנשלח על ידי האתר, והם אומנם מיושרים לשמאל…

  • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 10, 2022 בשעה 3:00 PM

    כמו שכבר כתבתי בתגובה לאחד הקוראים, המחשבה שהשתתפות כספית בהוצאת הספר היא הדבר המבדיל בינו לבין בחירה על סמך קריטריונים ספרותיים טהורים, היא לא מדויקת בעיני, והיא מתעלמת משלל גורמים אחרים שאין ביניהם ולא כלום עם איכות ספרותית, שמשפיעים על עורכים ולקטורים להחליט אם ספר ראוי לפרסום או לא.
    אני חושבת שזו בקשה כבדה מידי לצפות שאנשים שרוצים לכתוב ישאו על כתפיהם את האחריות למעמדה של הספרות, או לחילופין יסומנו כלא ראויים לקריאה, עוד לפני שקראו בהם. נראה לי שבשביל זה יש את כוחות השוק, לטוב ולרע.
    נראה לי שהיה מעניין להיות זבוב על הקיר בישיבות שבהן מוכרע גורלו של ספר- ואני נוטה לחשוב שההכרעה הסופית נעשית דוקא על ידי שיקולים שאינם דוקא ספרותיים. להוסיף כמה שלא כתבתי בתגובה הקודמת- כמה ספרים בנושא דומה כבר התפרסמו בשנה האחרונה, או האם הסופר המסוים עדיין מושך קהל, ומי העורכים הספרותיים והלשוניים שפנויים והאם הם יסכימו לעבוד עם ספר מסוים או לא, והאם כבר מיצינו את קצבת הספרים לשנה הזו, בטח אלה שדנים באהבה, ואין מה לשמור משנה לשנה כי לא חסרים ספרים.
    בעצם- זה נושא נהדר לספר? לא?
    בנוסף, גם ספרים שבהם משתתף הסופר בהוצאה, עוברים עריכה ! אני חושבת שזה לא נכון לעשות פסילה גורפת.
    חלק גדול מההוצאות העצמאיות הוקמו כיון שהעורכים ביקשו להעז, להציע ספרות אחרת, לאפשר לכתבי יד שונים לבוא לידי ביטוי, להתגבר על הסירבול וההטיות הלא ספרותיות שמפעילות את ההוצאות המסחריות, ולהוצאות אלה אין את רשתות ההפצה הגדולות, את רשתות חנויות הספרים שמקדמות את הספרים שלהם, אז נראה לי שלבקש סכום חדפעמי שיעזור לספר לצאת לאור ולהתגבר על המכונה המשומנת היטב של ההוצאות המסחריות יש בה יתרונות רבים גם כן.
    גילוי נאות: כתב יד שלי התקבל להוצאה ואני משתתפת בהפקת הספר

    • אריק גלסנר  ביום יוני 11, 2022 בשעה 9:00 AM

      שלום רבקה,
      ראשית, חשוב להבהיר: ספר שרואה אור במימון המחבר אינו בהכרח ספר רע. ממש לא. והיו דוגמאות ידועות על יצירות מופת שכך התחילו את דרכן בעולם ("בעקבות הזמן האבוד", וכמדומני היצירות של איטאלו סבבו ויש עוד).
      שנית, את צודקת בהחלט שלתאר את המציאות בה בהוצאות שאינן מבקשות מימון השיקולים הם ספרותיים טהורים זו נאיביות גדולה.
      ועדיין, ולמרות כל זאת – הוצאה שמאפשרת להוציא ספר על סמך מימון המחבר מוסיפה על כל המכשולים האי-ספרותיים הקיימים עוד מכשול ועוד שיקול אי-ספרותי.
      אני בהחלט לא נגד אפשור הוצאת ספרים במימון המחבר. ממש לא. אבל אני בעד שקיפות. שיהיה ברור לקורא האם היה כאן מנגנון סינון (שייתכן בהחלט שלא סינן טוב, כמו שקורה לרוב), או שמנגנון הסינון הוא באחריותו של הקורא בלבד.

  • דן ב  ביום יוני 10, 2022 בשעה 4:48 PM

    הטענה שאנשים מוציאים יותר מדי ספרים מזכירה את הטענה שאנשים יולדים יותר מדי ילדים: בשני המקרים אלה תמיד האחרים שמיותרים, וכשזה מגיע לעצמנו ולרצוננו להוציא לאור ספר או ילד, העניין נעשה פתאום הרבה פחות חד וברור.

    לי אישית יצא להתנסות בכל סוגי ההוצאה: ספר בהוצאה ב"השתתפות" (קרי: מימון) המחבר; ספר שהוצאתי לאחרונה באופן עצמאי בפורמט דיגיטלי בלבד; וכמה סיפורים קצרים שהתקבלו לכתבי עת באנגלית לאחר תהליך לקטורה מסורתי (תהליך ממושך ומורט עצבים שאפילו ראשי ממשלה בישראל לא נאלצים לעבור לפני שהם מקבלים לידיהם את הגה המדינה). ומניסיוני אני יכול להגיד, בדומה למה שאמרה המגיבה רבקה מעליי, שכל קשר בין הגבלת מספר המתקבלים למועדון הספרותי ובין איכות כלשהי הוא לכל היותר פנטזיה, שאדם ישר לא מסוגל להאמין בה אפילו אם הוא נהנה ממנה בתור מי שהצליח להתקבל לאותו מועדון.

    מנגנון הסינון פשוט לא מתפקד ומעולם לא תיפקד כמצופה במישור האיכות, אלא לכל היותר במישור הטכני — להבטיח שהספרים שכן יוצאים יעמדו באיזה סטנדרט של הגהה, כריכה וכו'. כקורא מתמיד, אף פעם לא הרגשתי שבשנים שלפני הצפת הספרים הספרים הצטיינו בהכרח ברמת תוכן גבוהה יותר מאלה שיוצאים היום. לדעתי האישית רבים מהסופרים המרכזיים היום בישראל, שצמחו בתקופה שהוצאות ספרים סיננו והוציאו רק על חשבונן, הם מופת של בינוניות חסרת כל ערך, ואופתע מאוד אם מישהו יזכור אותם בעוד מאה או אפילו חמישים שנה.

    לעומת זאת, אם מנגנון הסינון המסורתי אמור פשוט למנוע באופן מלאכותי הצפה של ספרים, אז מדובר רק בגרסה תרבותית של המחסום האקדמי שבו מספר המתקבלים לאוניברסיטאות מוגבל משיקולי מקום פיזי ובעיקר שימור יוקרה (יותר קשה להתקבל = ערכה החברתי של הקבלה עולה). מודל ההצפה החופשית מזכיר, לעומת זאת, את הדגם של האוניברסיטה הפתוחה שבה כל אחד יכול להתקבל ללא קשר לרקע שלו, ונבחן במידת הצלחתו בפועל בלימודים. המודל הזה מתעלם משיקולי יוקרה כדי לאפשר לטובים להצליח, כולל טובים שלא היו מקבלים הזדמנות להוכיח את עצמם במקום אחר; ואותו עיקרון נכון גם לספרות שבה יש בהחלט טובים שלא עוברים את שער הכניסה מסיבות שונות ומשונות שאין להן קשר הכרחי לאיכות ספרותית.

    במקרה שלי, למשל, הספר השני שכתבתי התקבל להוצאה ידועה ומרכזית, אבל מאוחר יותר ההוצאה נסוגה בפתאומיות מהפרויקט בגלל… בעיה אישית של העורך שהיה אמור לעבוד על הספר ושלא נמצא לו מחליף. לכן החלטתי בסופו של דבר להוציא עצמאית. אז האם זה ספר טוב או לא טוב? במקרה כזה, שרחוק מלהיות חריג, תו האיכות של הוצאה מסודרת מזכיר יותר את חתימתו של פקיד קפקאי כלשהו, שאין מאחוריה שום קריטריון קבוע שאפשר להתייחס אליו.

    אני מסכים שבתנאי הצפה הרבה מאוד ספרים לא יזכו לקהל. אבל זה עדיף בעיניי על השתקה מלאכותית של קולות לטובת העלאת רמת היוקרה של תחום הספרות. ממילא, מי שחשוב הוא לא הקוראים של היום אלא הקוראים של העתיד; הספרות הטובה היא מה שהם יקראו ויעבירו הלאה, ולא מה שהעסקנים שהיו בשלטון ברגע הכתיבה שיבחו מסיבה כזאת או אחרת.

    • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 11, 2022 בשעה 2:58 PM

      מסכימה איתך אריק, שלמרות השיקולים הזרים, כאשר ספר מתקבל להוצאה לאור, הוא עובר תהליך סינון. מצד שני, אתה מניח שכל ספר"ממומן" לא עובר שום סינון, אני חושבת שזו הנחה לא מדויקת. גם ספרים שמחבריהם השתתפו במימון עוברים תהליך סינון, לפחות ברוב ההוצאות.
      האסוציאציה שלי קשורה לתהליכי קבלה לאוניברסיטה.
      מחקרים מסודרים מראים שציון פסיכומטרי לא מנבא הצלחה בלימודים אלא מנבא אך ורק את היכולת של מקבל הציון הגבוה להתמיד ולסיים את התואר, שזה בעצם מה שמעניין את אנשי האדמינסטרציה באוניברסיטה, לא להשקיע בסטודנטים שיש להם סיכויים לא רבים לסיים את הלימודים ולקבל את התואר. תאר לך שכוחות השוק יתחילו לסמן את אלה שקיבלו ציון גבוה לעומת בעלי הציון הנמוך.
      אני משערת שאם לכול ספר יוצמד ערך מימונו, רוב הסיכויים שספרים כאלה לא יעברו את סף הביקורת, יסומנו כסוג ב', וישולחו כלאחר יד לירכתי החנות. השאלה היא האם זה הוגן להפעיל קו הגנה כזה בשם הספרות. אין לי תשובה מלבד רחשי לבי… ( אני גם לא בטוחה אם הדוגמא שלי מתאימה אחד לאחד,אבל כבר כתבתי, אז למה למחוק? 🙂 )

  • אריק גלסנר  ביום יוני 11, 2022 בשעה 9:03 AM

    קראתי בעניין את כל תגובותיכם.

  • דרור יהב  ביום יוני 19, 2022 בשעה 2:56 PM

    מרתק. כלקטור בהוצאה ותיקה בארץ אני מגיש לא פעם חוות דעת שלילית על ספר, שבעיני אין לו מקום על המדף. והנה בקטלוג שבוע הספר ראיתי על המדף לפחות 4 ספרים שפסלתי… 😦
    ברגע שנכנס מימון מטעם, השיקול הכלכלי משתלט על השיח והאיכות בהתאם. אומנם הוצאות ספרים לא יכולות לשרוד אחרת, אך מי אמר שזו מצווה להקים עוד הוצאה בשוק רווי כל כך?
    כעורך (בעיקר ספרי עיון), אני מסרב לערוך ספרים שאינני מוצא בהם ערך מוסף. ועם זאת, היו כמה ספרים שערכתי למחברים שהוציאו במימון עצמי בהוצאות חשובות, ולדעתי הם היו (וחלקם עוד יהיו) ספרים חשובים על המדף.

    • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 19, 2022 בשעה 4:06 PM

      נראה לי שאם כל ההערכה והכבוד למבקרים, ללקטורים ולעורכים- מה שאתם מביאים לשולחן מוטה מלכתחילה בגלל מי שאתם, בגלל העדיפויות שלכם, בגלל החברים שלכם בתחום, בגלל סיבות רבות ומגוונות שאין להן ולא כלום עם המושג החמקמק שאנחנו קוראים לו איכות ספרותית. והסיבות הנסתרות הללו, ולעיתים הלא מודעות, לא נוכחות בכלל בדיון.
      בעידן שלנו, הכתיבה פתוחה לכולם, ואינה יותר נחלתם של יחידי סגולה. אני רואה בזה ברכה. ואפשרות לתת במה לכותבים ולקוראים מכל הסוגים ובכל הרמות.

      • דרור יהב  ביום יוני 19, 2022 בשעה 10:29 PM

        אז מה שאת אומרת בעצם זה 'בואו ניתן לקהל לשפוט'. זה רעיון נחמד וטוב, דמוקרטי ממש, והלוואי שהיה אפשר ליישם אותו. אבל במציאות הוא בלתי אפשרי.
        השבוע ביקרתי ביריד שבוע הספר, וכמות הכותרים היוצאים לאור מדי שנה היא בלתי אפשרית ממש. במצב כזה, מצליח מי שמשווק, ושיווק כידוע כלל אינו קשור לספרות טובה ואיכותית. ראיתי כמה הוצאות עצמאיות שיודעות לשווק היטב, אך התוצרים שהן מנפיקות הן תת-רמה.
        הקורא הממוצע אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש, וכל שכן לקרוא, כל כך הרבה ספרים כדי לסנן ולבחור. אני כקורא רוצה לדעת שהספר שעומד מולי על המדף עבר ביקורת של מישהו שחשב שהוא ראוי, שיש לו מה להוסיף לי ולעולם, ולא רק מהווה גחמה של מישהו ששילם כסף כדי להנפיק עוד אוסף הגיגים בלתי מהוקצעים שמצטלמים טוב. לכן חייבים איזשהו מנגנון סינון וביקורת בהוצאות הספרים שאומר מה חשוב ומה פחות, מה עשוי לתרום לעולם הספרות, הרוח והמדע ומה פחות.
        כמובן שיש בכך אליטיזם, אבל בואו נשים את הדברים על השולחן – טעם ספרותי מתעצב לאחר קריאה מרובה של ספרות מגוונת. אדרבה, יבואו הקוראים והקוראות ויצטרפו להוצאות החדשות כלקטורים ועורכים, וכך נשיג גיוון רב יותר.

        מומלץ לקרוא את הפוסט של שירי שפירא בנושא (וכתגובה לטור הנוכחי של אריק): http://www.booksonbuses.com/2022/06/19/%d7%9b%d7%a9%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%93%

      • רבקה טננבוים-פרצל  ביום יוני 20, 2022 בשעה 1:18 AM

        כמו שכתבת בעצמך, ראית כותרים שחשבת שאינם ראויים ובכל זאת פורסמו על ידי הוצאות ספרים "מסורתיות" וערכת כותרים שבעליהם השתתפו במימון ההוצאה והיו ראויים מאוד.
        אני סומכת על הקוראים שיחליטו אחרי שקראו, אם הסופר נראה להם, אם השיווק שעשתה ההוצאה מדבר אליהם, אם יחליטו להמליץ על הספר לחברים שלהם, אם לאו. אני חושבת שיש מקום להרבה דגים בים הספרות- ולא כל מי שקורא מחפש אליטיזם, איכות ספרותית זו או אחרת. יש תחרות עזה על תשומת הלב של צרכני התרבות לא רק מספרות אלא מפלטפורמות שונות אחרות שמתווכות תרבות. נראה לי שמי שנוטה להצטער על המצב הם אותם אנשים שחלק ממקצועם הוא לקרוא, לבקר, לערוך, וצר להם על שלא כל מה שמגיע לידיהם הוא בסטנדרט מסוים שהם קובעים לעצמם או לאחרים. אין ספק שלבעלי התפקידים האלה יש עבודה קשה יותר. ולא בקלות יגיעו ליהלום שהם מבקשים אולי לגלות. מצד שני, אלה בדיוק האנשים שאמונים כנראה על תהליך סלקטיבי מהיר יחסית. לא בטוחה אם כותבים או קוראים נמצאים בחבורה המודאגת הזו.

טרקבאקים

להגיב על Dan Wardinon לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: