על "הספר הלא נכון", של נעה ידלין, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (352 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לרוב הישראלים זה רגע חקוק. הפעם הראשונה בה הם התקרבו לקצה מצוק מכתש רמון. הנוף האדום מאופק לאופק. התהום. רגע דומה זימן לי הרומן הזה. כאשר נדמָה היה שידלין עומדת לפתחַ את ההשוואה בין הגיבורה, רונה, סופרת צעירה המכַוונת גבוה, שנלכדת לפתע בקסמו של ז'אנר הרומן הרומנטי, לבין בעלה, ארכיאולוג באוניברסיטה העברית, שהפך באמצע החיים לימני. פאק! אמרתי לעצמי בסלנגיות ידלינית, כשנדמה היה שבּקעה תהומית נפרשת פתאום לפניי לאוֹר פצצת התאורה שהיא הרומן. היא אשכרה הולכת לכתוב על אחד הנושאים הגדולים של זמננו! והנושא הכביר, שהיה נדמה לי שידלין הולכת עליו בגדול, הוא ערעורה וסדיקתה של תפיסת עולם שלמה של מה שמכונה בחוסר דיוק "השמאל". הגיבורה הסופרת, שפתאום אינה מבינה מה בעצם משמעותה של היררכיה תרבותית, ובעלה, שגילה שכל מה שהאמין בו מבחינה פוליטית עד גיל ארבעים אינו נכון, מבינה ידלין היטב (כפי שניכר כבר מ"בעלת הבית" המצוין), שייכים שניהם לאותה תופעה. "השמאל" שרוי בשבר מקיף. לא רק "השמאל" המדיני או הכלכלי. גם השקפות עולם אסתטיות וטמפרמנטים שקשורים ל"שמאל" באופן רופף (איפוק, סגפנות, רציונליות, עידון תרבותי). וזו לא רק תופעה ישראלית (בגלל האינתיפאדה השנייה וכו'). זו תופעה עולמית. סיבותיה זקוקות עוד לניתוח (לא רק קריסת ברה"מ, אלא, למשל, גם הפיצול הפנימי המחליש, לשמאל "נאורותי" ושמאל "פוסטמודרני"). אגב, וזה יכול לנחם את מי שזקוק לנחמה, כדאי לזכור שעידנים שלמים היו דווקא הימין/הדת/השמרנים במשבר, בתבוסה (רוב המאה ה-19; העשורים שאחרי מלחה"ע השנייה). על כל פנים זו תופעה שראויה לרומן. רומן גדול. אבל זה הספר הלא נכון.

רונה גלזר-גלנטי היא אֵם טרייה באמצע שנות השלושים שלה. היא זכתה בפרס בתחרות סיפורים קצרים נחשבת והקרובים לה מצפים לרומן הראשון שלה. "הספר הלא נכון" (להלן סל"נ) מספר, בגוף שלישי, כיצד היא נשאבת להוציא בעילום שם רומן רומנטי, שזוכה במפתיע להצלחה רבה, על ספקותיה העצמיים בקשר לכך, על חששה שבעלה, גידי, יבוז לה אם יגלה.

אם יש חמישה סופרים ישראלים שאני מחכה לסִפרם – ידלין בפנים. שלושה גם. הברק והמפוכחות הסאטיריים שלה, שביל הזהב שהיא מוצאת בין עיסוק בנושאים רציניים לשמירה על הנאת הקריאה, הדיוק הריאליסטי בדיאלוגים ולא רק בהם. כל אלה נוכחים גם כאן. אביא דוגמה קטנה לדיוק דיאלוגי, ובסיפורת הקטנות הללו הן הגדולות. מדובר בפגישת פיוס מביכה בין רונה לאחותה השמאלנית תרצה, שהעליבה בפגישה הקודמת את גידי. הנה הדיאלוג: "ותרצה אמרה, למה, את בן אדם פוליטי? ורונה אמרה, זה עוד עלבון שאת טופלת עליי! ותרצה אמרה, לא ידעתי שזה כזה עלבון בעינייך, ורונה אמרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ותרצה אמרה, אני דווקא שמחה לשמוע, ורונה חזרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ממחזרת פלסטיק ויושבת בהרצאות". הדיוק בדיאלוג הזה הוא השבירה של ההתקדמות שלו, כשתרצה מתעכבת על חלק דיאלוג קודם שמעניין אותה. ואחר כך כשרונה מתעלמת מכך וממשיכה בשלה. דיוק – וסמיכה על הקורא שיבין ויוקיר.

אבל יחסִי ל"סל"נ" אמביוולנטי. ראשית, הוא מעט מכחכח. יש בו קטעים לא לגמרי ברורים, קטעים שהיו נשכרים משִכתוב, מליטוש, מגימוּש. חלק מהרהיטות הספרותית היא סיקול של משפטים מועדים לאי הבנה. היו כאן, לשם הדוגמה, תִרצָה שאולי היא תִרצֶה, אִיתַי שאולי הוא אִיתִי, "היא" כשיש שתי נשים בסצנה המתחרות על כינוי הגוף. שנית, יש ב"סל"נ" מהלכי עלילה קלישאיים (לעיתים קלישאות של מתוחכמים, ועדיין). ההסתרה של רונה של הרומן שכתבה מבעלה, הסתרה מכוננת ב"סל"נ", קלישאית ולא לגמרי אמינה. הגילויים הפסיכולוגיים שמגלה רונה על עצמה, העולים מספרהּ, קלישאיים הן בתוכנם והן במתכונת גילויָם. התבנית של החניכה לחיים האמיתיים של השמאלן התמים והמתנשא גם היא קלישאית.

אבל עיקר הבעיה רעיונית. נדמה לעיתים קרובות שלא רק לרונה, הגיבורה, אלא גם ל"מחבר המובלע", לא ברור בעצם מה יתרון ספרות "רצינית" על ספרות ז'אנר. לשתיהן, לרונה ול"מחברת המובלעת", ברור בהחלט ההבדל הסנוביסטי: הראשונה היא ספרות מוערכת בקרב מביני דבר (זן נִצְמק והולך) והשנייה מזולזלת. אבל ההבדל המהותי – לא (האם בגלל שהרומן הרומנטי סובל מעודף סקס? רגש? אי-ריאליזם?). עד כדי כך שנדמה שהשתיים – הגיבורה והמובלעת – סבורות שספרות טובה היא ספרות דיכאונית ואילו הרומן הרומנטי מלא חיים. בנקודה הזו יש אי הבנה טוטלית.        

ברגעי השפל "סל"נ" מידרדר לרומן דלוח על העצמה נשית (כשבמרומז, ה"טעם הגבוה" הוא טעם גברי המצר את צעדיה של נשיות פרועה). מה שמבאס במיוחד הוא שאני לא מאמין שסופרת מתוחכמת כידלין מאמינה בשטויות כאלו, זה היה פשוט פתרון עלילתי זמין ברוח התקופה. בכל מקרה, הנקודה הזו ממקמת (כביכול) את חוות הדעת הגברית שלי במיקום עדין. אני רוצה דווקא לחבק לרגע את המיקום המגדרי ותוך הסתכנות בהכללה לנצל את ההזדמנות לחוות דעת גברית קצרצרה על ז'אנר הרומן הרומנטי. הנה. הוא לא מעניין אותנו. אנחנו לא מתחרמנים ממילים. מילים הן דאוּנר (מיני). ואם כבר סובלימציה – שתהיה ספרות מופת.   

   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נורית  ביום מאי 28, 2022 בשעה 2:53 PM

    אני מסכימה לכל מילה!
    שמחתי לקרוא את תגובתך. חשבתי כמוך, ולא העזתי לפרסם את מחשבותיי.

  • fuchs_dl  ביום מאי 29, 2022 בשעה 5:36 AM

    האם המלך הוא עירום?נשלח מה-Galaxy שלי

    • אריק גלסנר  ביום מאי 29, 2022 בשעה 9:09 AM

      לא ברוה לי בדיוק הכוונה בהערה. בכל מקרה, אם הכוונה ליצירת הסופרת אז כפי שניתן לראות בביקורת לטעמי
      המלך בהחלט אינו עירום.

להגיב על fuchs_dl לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: