על "דבש אריות", של דויד גרוסמן, בהוצאת "הספרייה החדשה" (124 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לפני התוכן נתעכב לרגע על הצורה, לפני המסר – על המדיום. ארבעה פרקים תנ"כיים, י"ג-ט"ז ב"שופטים", מצוטטים במלואם בראש הספר הקצר הזה. מעמ' 7 עד 14. הספר אמנם קצר, אבל הפרשנות של גרוסמן לסיפור שמשון עולה לכדי 100 עמודים. איך 100 מ-8?! זו טיבה של פרשנות. פרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט – אימהּ החוקית של פרשנות הטקסט המודרנית. פרשנות ממלאת מה שהטקסט השמיט, מה שהטקסט רק רמז אליו. פרשנות הטקסט הינה אמנות ההבטה כהלכה במה שאינו שָם (אך מצוי בכל זאת!). פרשנות היא כינון עולם שלם מאיתות רפה. והאין בכך משל למעשה הקריאה בכללותו, המכונן ממילים דו-ממדיות עולם תלת-ממדי ומלואו?  

וכעת התוכן. הוא נהדר. מצטרפים בו היכולת הסיפּוֹרְתִית של גרוסמן לדמיין מצבים אנושיים, לעצב דמויות אנושיות, להבין דקות רגשוֹת אנושית, עם יכולת מבקר הספרות לשים לב למילה חריגה, לדפוס חוזר בסיפור, כמו בלש המבחין ברטט נחפז מובלע בפני חשוד. גרוסמן הולך עקב בצד אגודל בעקבות סיפורו של הבריון הרגיש התנ"כי ורוקם מהדמות, המופלאה כבר במקור המקראי המזהיר, דמות עוד יותר עשירה, שנשענת על האזנה קשובה לרמזי ולרטטי הטקסט המקראי.

הנה הפרשן כסופר: "נביט בו: גבר בגברים, שבתוכו מסתתר ילד לקקן. (כמה מתמיה ונוגע ללב הפער שבין כוחות גוף אדירים לנפש קצת ילדותית ובוסרית). הולך ואוכל, הולך ולוקק, עד שמגיע הביתה, לאבא ואמא, ושם נותן להם את הדבש, 'ויאֹכֵלוּ', כנראה ישר מתוך כפות ידיו. איזה מעשה נפלא וחושני!". והנה הפרשן כמבקר (כשגרוסמן שם לב לביטוי החריג "מֵרֵעים", המשמש לתיאור המשתתפים בחתונת שמשון): "לאיש כמו שמשון אין חברים, גם לא בטקס כלולותיו, אלא רק 'מרעים' (וכבר צלצול המילה אינו מבשר טוב)". או כשגרוסמן מבחין בדפוס בחיים האינטימיים של שמשון, שתמיד חודרים לתוכם, איכשהו, גברים זרים.   

ולעיתים הפרשנות של גרוסמן מבריקה ומקורית כל כך, עד שלא מפריע לקורא שאין הכרח שלכך התכוון המקרא, או שבפרשנות הזו גרוסמן עבר מרובד הפשט לרובד הדרש המשוחרר יותר (אגב, עקרונית ולטעמי, הדרש הוא רובד פרשני פּחוּת ונחוּת; הווירטואוזיות הפרשנית האמיתית מתגלה רק כשהפרשן, כמו הוּדיני, כובל את עצמו לאילוצי מה שישנו בטקסט). לדוגמה, גרוסמן, בעיני נץ של מבקר, מבחין כי אשת מנוח אומרת לאישהּ, הלא הוא מנוח, על שמשון כי "נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד יום מותו". את המילים "עד יום מותו" הרי לא שמעה האישה מהמלאך המבשר! "וזו בלי ספק תוספת מעוררת תמיהה: אשה שזה עתה בישרו לה כי היא עתידה ללדת את ילדהּ לאחר שנים של עקרות, מספרת לבעלה על הצפוי לבנם, ומוסיפה – עד-יום מותו?!". מכאן רוקם גרוסמן טענה מרכזית הנוגעת לשמשון: הטרגדיה שלו היא הזרות שחשה כלפיו משפחתו מלידה ומבטן. הוא שלהם ולא שלהם, הוא שלהם על תנאי, כי הרי ייעודו "להושיע את ישראל". וכל חייו ישאף שמשון להיות איש רגיל, ילד רגיל, ככל האדם ("אם גולחתי וסר ממני כֹחי וחליתי והייתי ככל-האדם", הוא אומר לדלילה!). כל חייו ינסה שמשון לעשות את הבלתי אפשרי בשבילו: להוציא מתוק מעז, אהבה מריחוק, אינטימיות מבנות פלישתים.

הנדבך הפרשני שמוסיף גרוסמן לסיפור שמשון נובע, בחלקו, מהיותו של הפרשן המבריק בן זמננו. כך אכן בנויה מסורת פרשנית. הרמב"ם יפרש את המקרא לפי אריסטו וגרוסמן לאור רוחה הפסיכולוגית של תקופתנו מחד גיסא ולאור השקפותיו הפוליטיות מאידך גיסא (המאבק של שמשון בפלישתים…ולמרות זאת ההתערבבות החולנית עם הפלישתים…השילוב בין פּגיעוּת לכוח, אכזרי לעיתים…; כל זה רק נרמז במעודן כאן). שלא לדבר על רגעים מצמררים עבור הקורא, שבהם נדמה שגרוסמן, בספר שראה אור לראשונה באנגלית ב-2006 ומן הסתם נכתב לפני כן (כלומר לפני מלחמת לבנון השנייה), קורא לתוך הסיפור התנ"כי סיפור על בן שהוריו מבינים לחרדתם שהוא שייך לאומה לא פחות מאשר להם. אבל הפרשנות של גרוסמן משכנעת מאד וכשהיא רק משכנעת, כלומר לא "מאד", היא תמיד מרתקת ואף פעם לא מאולצת.

אבל אני רוצה לחזור מהתוכן (המבריק) לצורה או למדיום. המשיכה של אחד מבכירי סופרינו אל פרשנות המקרא מתפרשת לי כחיפוש, מודע או לא, אחר ייחודה של הספרות ביחס לאמנויות ופעילויות-פנאי מתחרות. הפרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט, כאמור בפתיחת הביקורת, הינה יצירת יש מכמעט אַין. בכך היא מדגימה בזעיר אנפין את כוחה של הספרות בכלל לכונן עולם מלא מסימנים מופשטים זניחים לכאורה וזעירים כחריוני חרקים (אם לגנוב מטפורה מאלנה פרנטה). אך אולי נעמיק עוד צעד? לא לחינם קשורות כל כך הדתות המונותיאיסטיות בספרים מקודשים. זאת משום שהאלוהים היהודי המופשט, שאין לו דמות הגוף ואל לנו לעשות פסל ותמונה בדמותו, עולה בקנה אחד עם תרבות הכתב הלא גשמית. אז אם להיות הפרשן של הפרשן: הספר של גרוסמן מוּנע מאינטואיציה ומחיפוש אישוש עמוקים הנוגעים לקשר בין הקריאה (והכתיבה) לשורשי תרבותנו.     

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: