- במלחמה הממושכת שלנו עם אויבינו המרים על הארץ עלינו להתמיד בשמירת יתרון הפיכחון והאינטליגנציה שלנו על אויבינו, להקפיד על כך שהיתרון יישמר. למשל, אותו יתרון פיכחון שהביא אותנו לקבל את תוכנית החלוקה ב-1947 ואת אויבינו – הלא מפוכחים והלא אינטליגנטים בהכרעתם זו – לסרב לה.
בהקשר הזה, הקולות הקוראים לחיסול סינוואר נראים לי קולות לא מפוכחים ולא אינטליגנטים. הם קולות שנובעים מתסכול ומזעם, לא מתבונה. קולות של אבדן עשתונות ולא של שליטה עצמית. אני לא נגד סיכולים ממוקדים, וסינוואר המסית לרצח הוא בהחלט "בן מוות", אבל המחשבה שהסיכולים הם הפיתרון במקרה הזה נראית לי מחשבה לא נכונה ולא נבונה המונחית על ידי רגשות נקם ולא על ידי תבונה. אני גם לא נגד נקם, אגב. יש מקום לנקמה ברוצחים שפלים. אבל כשהנקמה סותרת את האינטרס העצמי אני בהחלט נגדה.
בכל אופן, במקרה הזה זו נראית לי תגובה לא אינטליגנטית ולא הולמת את המציאות הנוכחית ולא הולמת את מי שרוצים לנצח במאבק הממושך על הארץ הזו.
למשל, הרבה יותר רלוונטי בתגובה לפיגוע כזה (שמבצעיו הגיעו מיהודה ושומרון), הוא לסגור סוף סוף את קו התפר בגדר אפקטיבית. אלא שלזה לא מוכנים מבחינה פוליטית חלקים ממנהיגינו.
2. גל הטרור הרצחני שאנחנו עוברים תורם לטשטוש כמה אמיתות בסיסיות של המצב שלנו, שמטושטשות גם בימים כתיקונם.
המצב המורכב הוא לעניות דעתי זה: צודק בהחלט הימין בכך שחלק מאויבינו ינסה לרצוח אותנו גם אם נאפשר לו מדינה פלסטינית ברת קיימא בין הירדן לים. שנאתם של רבים מאויבינו אינה קשורה להיעדר ישות לאומית ריבונית פלסטינית וכינונה גם אינה מטרתם של רבים מאויבינו.
מאידך גיסא שוגה עמוקות הימין כשהוא לא מבין שהצורך בהקמת שתי ישויות פוליטיות נפרדות בין הירדן לים הוא לא אינטרס פלסטיני, כי אם אינטרס ישראלי עליון. לאחרונה קראתי אצל הפרשן עמוס הראל ב"הארץ" שבמערכת הביטחון מודאגים מכך שלראשונה מזה עשרות שנים בין הירדן לים יש יתרון מספרי קל לאוכלוסייה הערבית על פני האוכלוסייה היהודית.
בין הירדן לים (כולל עזה) יש מעט יותר מ-14 מיליון איש. מעט יותר מ-7 מיליון מהם הם ערבים (כולל אזרחי ישראל). במציאות כזו, השליטה של ישראל על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח הופכת לפחות ופחות סבירה בעיני העולם (וראוי שגם בעינינו שלנו). אינטרס ציוני עליון, לפיכך, הוא היפרדות. נכון, רבים מקרב הפלסטינים כלל לא מעוניינים במדינה וניסיון ההתנתקות בעזה מלמד אותנו מה רבה הסכנה בהתנתקות חד צדדית כזו. עם זאת, עלינו לעשות הכל על מנת שהאוכלוסיות לא יתערבבו לאין התר ועל מנת שכשיכשר הדור נוכל לבצע את הניתוח הכאוב אך ההכרחי הזה של ההיפרדות. האסטרטגיה של הימין, האסטרטגיה של עיבוי ההתנחלויות שאינן בתוך הגושים, היא בפשטות אובדנות אנטי-ציונית.
3. אינני מורה, אבל אני מכיר כמה מורים לספרות והנחיתי עבודה בספרות של תלמיד תיכון ואני מלמד בוגרי תיכון כתיבה. ומהשיחות שניהלתי עם חברי המורים, מניסיוני בהנחיית עבודה ובהוראה וממעט השכל הישר שיש לי, ברור לי כשמש שהרפורמה בלימודי הספרות והרוח בכלל, שמבטלת את בחינות הבגרות במקצועות אלה ומציעה תחתם כתיבת עבודה יצירתית, היא שגויה.
ידע הוא הבסיס ליצירתיות. יש סדר בדברים. ומי שלא ילמד ואף ישנן ינהל את "יצירתיותו" באוויר.
תלמידי תיכון חייבים לצאת אל העולם עם ידע בסיסי בכמה תחומים. בעיקר תלמידים ישראליים, שכישורי האוריינות והידע הכללי שלהם הם חרפתיים (אני מלמד כתיבה באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה ונוכח בכך תדיר).
עבודה לא תחליף זאת. היא תיתן לתלמידים תחושת חשיבות עצמית כוזבת.
קודם כל תדע משהו, אחר כך תפגין את יצירתיותך.
אחרת מדובר פשוט בעוד עידוד לנרקיסיזם ריק של בני הנוער. ולא חסרים עידודים לכך.
מבקר חופשי 
תגובות
בנוגע לנקודה 2: מעבר לשאלות המהותיות של ההשקפה הזאת, שעליהן אפשר להווכח ואכן מתווכחים הרבה, יש בעיניי איזו סתירה פנימית באופן שבו היא בדרך כלל מנוסחת.
המחזיקים בדעה שציינת כאן מבססים אותה על הצורך להפריד על בסיס לאומי ודתי בין האוכלוסיות העוינות זו לזו, וזה עיקרון משכנע כשלעצמו – אבל משום מה הם מגבילים את תחולת העיקרון רק לשטחי יהודה, שומרון, ועזה. כלומר, מוצע להקים מדינה ערבית-מוסלמית "טהורה" על שטחים אלה, ולצדה מדינה דו-לאומית "לייט" בתוך גבולות הקו הירוק עם מיעוט ערבי גדול מאוד שלא פוחת במאומה, כלומר, מדינה שבה המצב הקיים לא נפתר כלל אלא נמשך בעוצמה נמוכה יותר שאולי הופכת אותו לנסבל בעיני התומכים בפתרון חלקי כזה.
הקושי שלי לקבל ברצינות את הצעות החלוקה השונות נובע מכך שבשאלה הזאת, של אזרחי ישראל הערבים והמוסלמים (הקבוצות לא חופפות לגמרי), פתאום עיקרון החלוקה וההפרדה לא תופס. אם יהודים לא יכולים לגור בשטחי יש"ע, שעל מרכזיותם לזהות הלאומית שלנו אין ערעור, למה מניחים כמובן מאליו שערבים ימשיכו להתגורר בחופשיות בכל שאר חלקי הארץ?
נראה לי שזה גם הקושי של הציבור המתון, שלא מתנגד עקרונית לחלוקה, עם הדעה הזאת. הוא מבין שהדאגה מפני מדינה דו-לאומית היא סוג של אחיזת עיניים, אחרת לא היינו נתבעים לקבל מדינה כזאת גם אחרי הקטנה משמעותית של שטחנו על כל המשתמע ממנה. אדם סביר היה מצפה לחילופי אוכלוסייה מלאים ובלתי הפיכים בין המדינות, במידה ובאמת רוצים למנוע מדינה דו-לאומית.
אשמח אם תוכל להתייחס לנושא הזה ולציין איך, לדעתך, צריך לתת לו מענה.
אני בהחלט, אם הדבר יתאפשר, בעד השארת יישובים יהודים על מכונם בתוך שטחי מדינת פלסטין כשהם זכאים לזכויות שוות במדינה זו, כתמונת מראה של ערביי ישראל. הנקודה היא שאני לא חושב שיהודי באמת ירצה להישאר אזרח מיעוטי כזה. זו סיטואציה בדיעבדית ולא לכתחילאית. אבל לאפשר עקרונית מצב סימטרי כזה (ושים לב שהסימטריה היא היותם אזרחים במדינת פלסטין!) נראה לי הוגן, בהתאם לדבריך.