ביקורת על "השתקן" של ארי ליברמן ("אחוזת בית", 248 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חלק ניכר מהרתיעה שלי מרב-המכר הטיפוסי אינו נובע מכך שהוא לא "עמוק", "חשוב" או "רציני", אלא, בפשטות, מכך שהוא לא מהנה. הדמויות המתוארות בגסות והעלילה הקיצונית משולות ליְדֵי מְעסֶה לא מיומנות ומרפרפות שאינן מסוגלות לעיסוי רקמות עמוק. ואילו הנוסחתיות נוטלת מספר את טל הרעננות והוא משול לזר פרחים נובל. הנוסחתיות כוללת לרוב את הרכיבים הבאים: סוד גדול מהעבר; חריגוּת חברתית מעוררת אמפטיה; טוהר אנושי יוצא דופן; אהבה גדולה מהחיים; אומללות גדולה. ולמרות האמור, ולמרבה הבלבול, אני חושב שדרוש כישרון מיוחד לכתיבת רב-מכר. אלא שבפרפרזה על קפקא: יש הרבה כישרון ספרותי בעולם – רק לא בשבילנו.    

"השתקן" הוא רומן סוחף על השואה (על צימוד המילים "סוחף" ו"שואה" מייד). הוא כתוב בתשוקה לספר סיפור, המלהיבה כשלעצמה, אך כזו שגם מגובה ביכולת. חלקו הראשון מסופר בידי שמחה שטיל. שמחה נולד בשנות השבעים וגדל באופקים, שם אביו היה בעל מעדנייה לא כשרה. אמו מתה עליו בילדותו ואביו מיעט למסור פרטים על עברהּ של המשפחה. אך ברי שזו הייתה חריגה עד מאד באופקים, ולא רק מבחינה עדתית (האב טען שהם לא יהודים והוא לא מל את בנו). החלק המרכזי של הרומן הוא כתב יד שכתב אביו של שמחה, שמשון שטיל, ב-1945. כתב היד מגולל את קורותיו של שטיל בזמן השואה והוא מלווה בהערות שוליים של היסטוריון בדוי שהתקין את כתב היד לפרסום. קורות אלה כוללות את היותו של שמשון עד לרצח משפחתו בעיר ראווע שבמערב אוקראינה, בריחתו ליערות ומלחמה כפרטיזן ולבסוף כליאתו באושוויץ.

הרומן נקרא, כאמור, בעניין. אבל, חשבתי לפתע, מה בעצם פירושו של דבר שסיפור שואה "מרתק"? וצריך לזכור שמדובר כאן בסיפור בדיוני, אמנם פרי תחקיר מרשים, ולא ביצירה היסטורית תיעודית. ובכן, מה פירושו של דבר לכתוב ב-2022 רומן בדיוני על השואה? מה המטרה של רומן כזה?

התשובה התבהרה לי כאשר צירפתי במחשבתי את סיפורו של שמשון האב לסממני רב המכר שהיו בסיפורו של בנו שקדם לו (הסוד מהעבר; החריגוּת החברתית; התאהבות מהוססת "גדולה מהחיים"). בקיצור, צריך להכיר בכך שסיפורם של שורדי השואה הוא פשוט "סיפור טוב": הבריחות, המרדפים, ההצלה כנגד כל הסיכויים, הרוע המוחלט לעומת הקורבנוּת המוחלטת. אני סבור, שבאופן שאינו מושחת וזדוני ואולי גם כלל אינו מודע, חלק מהמשיכה של כותבי סיפורת לשואה נובע בדיוק מהאיכויות "הרב-מכריוֹת" של הנושא.

צריך כעת להבחין בחדות בין כתיבה היסטורית לכתיבה בדיונית. השואה היא אחד מהאירועים הנוראים ביותר בתולדות העולם. יש לזכור אותה עד קץ כל הדורות, בין היתר בגלל הלקחים האנושיים והלאומיים שתודעתה חורתת בנו. אבל בכתיבה בדיונית על השואה, שלא כבכתיבה היסטורית שבראש ובראשונה נועדה ללמד אותנו מה קרה, וכאשר אין לכותב הסיפורת תפיסה מחדשת על האירועים הזוועתיים, רבה הסכנה שהשואה תשמש לכותב, ללא כוונות זדון, אמצעי עזר למשיכת הקוראים. במילים אחרות: שהשואה תשרת את היגיון רב-המכר יותר משהיא תבוא להזכיר לקוראים את העבר הנורא ולקחיו. שלוש דוגמאות רלוונטיות מהספר. הראשונה: מבין שלל אירועי השואה הזוועתיים כלל ליברמן בספרו את זוועת הזוועות: עבודת הזונדרקומנדו. התיאור המופיע כאן של רצח 1689 יהודים בחנק בבת אחת בתאי הגזים ב-30.10.44, תיאור המגובה היסטורית, אכן מחריד את נפש הקורא. ואף על פי כן מתגנבת מחשבה אל הלב: היגיון רב-המכר הוא-הוא התומך בכך שתיכלל ברומן זוועת הזוועות, אנשי הזונדרקומנדו העדים לרצח ואז מפנים את גופות הנרצחים מתאי הגזים. השנייה: הטקסט מתאר התקפת פרטיזנים על מחנה ההשמדה בלז'ץ. אין עדות היסטורית להתקפה כזו. מה משמעותה של בדיית התקפה כזו? מבחינה עלילתית, ברור שהיא מוסיפה למתח. אבל הנושא הזה – המרד היהודי במכונת ההשמדה הנאצית – כל כך טעון, כל כך עקרוני, שאי אפשר לתת לחירות הסופר הרשאה כזו להמצאה (ליברמן מודע לבעייתיות, הוא מתייחס לכך בהערות השוליים של ההיסטוריון הבדוי, אבל המודעות אינה מספיקה כאן). השלישית: הסיפור כאן כולל אדמו"ר חסידי שמתפקר בן לילה ואחיו האפיקורס שחוזר בתשובה בן לילה בגלל מאורעות זוועה שהיו עדים להם עם תחילת הכיבוש הגרמני. התזזיתיות הזו (שבהמשך הרומן מגיעה לשיא סנסציוני נוסף) מתאימה להיגיון של רב המכר יותר מאשר לתנועות נפש והתנהגות בעולם האמיתי.

שלא תהיה טעות: ספרו של ליברמן הוא ספר שוחר טוב. השואה היא אירוע שנמשיך לא לעכל אותו דורות על גבי דורות וננסה להקל מעט את עיכולו על ידי חזרה אליו שוב ושוב, גם בספרות הבדויה. ליברמן גם מזכיר לנו בספרו את ההסתמכות על חסדי שמיים של האורתודוכסיה ותוצאותיה הנוראיות, תזכורת חשובה לכולנו, אורתודוכסים ולא אורתודוכסים. ולבסוף: ליברמן הוא כותב מוכשר שיודע בהחלט איך לכתוב ספר מושך מאד לקריאה. דווקא משום כישרונו ככותב הוא עורר אותי למחשבה על הבעייתיות של מיזוג היגיון רב המכר בעיסוק בשואה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Esther Benchur  ביום אפריל 22, 2022 בשעה 9:56 PM

    תודה שהעלית את הסוגיה הנ"ל.גם אני חשה רתיעה דומה, למשל בקשר לסרטו של רוברטו בניני- שחקו מאד אהוב עלי- "החיים יפים", הניתוח המעניין שלך בהחלט עוזר להבנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: