בעניין רב אני קורא בימים אלה ב"מגלה טמירין". "מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי מתוחכם ושנון, שפירסם ב-1819 המשכיל הגליצאי יוסף פרל. זו יצירה עברית קלאסית, רומן-במכתבים אנטי-חסידי מבריק, שבו, באמצעות מכתבים שמיוחסים לעשרות חסידים (בדויים), מותקפת החסידות (שהייתה אז תנועה צעירה יחסית), שהדבקים בה מוצגים כאנשים ערומים, תאבי כוח, חמדנים ולעיתים נואפים, שלא בוחלים באמצעים על מנת להכפיש את מתנגדיהם הם.
הרומן כתוב בעברית שמחקה את העברית הקלוקלת או הייחודית של כתבי החסידים עצמם (שפרל היה בקיא בה כבשבילי נהרדעא).
הכתיבה וירוטואוזית וההנאה רבה (אני קורא במהדורה משובחת שהוציא לפני שנים אחדות חוקר פרל, פרופ' יונתן מאיר), אך אני מוצא בקריאה בפרל בישראל של המאה ה-21 טעם נוסף.
מאז הקורונה התחדדה אצלי התפיסה שאורח החיים החרדי במדינת ישראל הינו אתגר מרכזי לחברה הישראלית. עלינו לעזור לחרדים לעזור הן לעצמם והן לנו ולעודדם ליטול חלק רב יותר הן בפרנסתם והן במטלות החברה הישראלית (אם לא בצבא, אז בשירות הלאומי; רק עיוות חמור מונע את קבלת המובן מאליו הזה), לעודדם לצאת מהבוּרוּת המשוועת שאליה הם דנים את בנותיהם ובניהם.
"מגלה טמירין" מזכיר לנו כוח רוחני יהודי שכוח: את ההשכלה העברית בגבורתה. ההשכלה שנלחמה בכלים שנונים ובידע רב בקלקלות אורח החיים הדתי (במקרה הזה החסידות), ללא רגשי נחיתות וללא הרכנת ראש מפני ה"אחרות" החרדית.
הנה ברנר, בדור "התחייה", שהפנה עורף להשכלה העברית מהרבה בחינות, מזכיר לקוראיו את חשיבותה:
"ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימי סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי-ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון – וללילינבלום ביחוד – היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב'השמים שירחמו'…"
אחד ממושאי הפרודיה המרכזיים של פרל הוא ר' נחמן מברסלב. הברסלביות הפכה להיות, כידוע, אחד מסמלי הרוחניות בחברה הישראלית הריקנית דהיום. ואני מוצא עונג מיוחד גם בכך שפרל מדגיש את הצדדים התמהוניים והמופרכים של הברסלביות.
מבקר חופשי 