פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בפתח ה – ממואר? לשאלת הז'אנר של "שרב ראשון" אשוב מייד – מספר מנור סיפור יפה מילדותו. אמו עבדה במשרד הביטחון בקריה. כשמנור הילד התקשה לשאת את ריחוקו ממנה ובא לבקרהּ במשרדהּ, על מנת להעסיק את הילד אוהב המילים הפקידו בידיו את המשימה להמציא שמות קוד ססגוניים למבצעים בטחוניים. "שנים אחר כך עדיין הוסיפה מערכת הביטחון להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש".
סיפור יפה. יפה מאד. יפה מדי. ולאו דווקא משום שהוא לא אמין. אלא משום שהוא מוביל ישירות אל משמעותו: הילד המתוודע לכוחן של המילים ("אין פלא שהמילים הכתובות לבשו בתודעתי מהות אומניפוטנטית").
הכתיבה האוטוביוגרפית של מנור היא כתיבה מתוך תודעת הסוף, סוף "העלילה", כלומר מתוך תודעת הפיכתו של הילד, הנער, הגבר הצעיר – למשורר. זו, לפיכך, כתיבה שאין עניינה בלכידת רטטי המציאות כשלעצמם, אלא כזו שבוררת מתוך המציאות את רגעי ההתגלות, ההתוודעות, ההיבחרות וההקדשה. לפיכך, יותר מש"שרב ראשון" הוא ממואר, נראה לי הטקסט הזה כראוי לתואר "מסה אישית", שכותרת המשנה שלה יכולה להיות "איך הפכתי למשורר?". אך מהרגע בו מבינים שאירועי החיים הנמסרים כאן כפופים לחשיבה קונספטואלית, כְבְּמסה, נפתחת הדרך להנאה מהספר.
מנור עובר בתחנות בחייו שבהן ומהן נחל את שירו. העברית של אימו והשירים העבריים ששרה לו ערב-ערב (תוך דיון מעניין למדי בעברית הייחודית של ילידי שנות השלושים); מורתו לצרפתית בתיכון ורגע ההתגלות שחווה בשיעור צרפתית עם הקראתה את "גשר מיראבו" של גיום אפולינר; המפגש בתיכון עם השירה העברית הנשגבת של ספר איוב; המפגשים עם בודלר, דליה רביקוביץ, אלן גינזברג ואברהם סוצקבר, מפגשי (למעט בודלר) דם ובשר ולא רק דיו ונייר. למרות פוטנציאל החשיבות העצמית, הנפיחות, שיש בהצגה כזו של העצמי כמי שנמשח לשירה, הפוטנציאל מתממש כאן רק לעיתים רחוקות. תיאורי רגעי ההקדשה לשירה אינטליגנטיים, רחבי-האופקים ומעודנים, ובפשטות: מעניינים. הנה דוגמה לעידון ולמודעות-העצמית של מנור, שבולמים את הפומפוזיות: "אני נדרש שוב ושוב לשדה הסמנטי הדתי בבואי לדבר על אותו שיעור צרפתית רחוק, ובלי משים גולש כמעט למחוזות הקיטש המיסטי". ופה ושם, באורח לא אופייני, אף מתגנב לטקסט רעיון חריף ומקורי. למשל, על הפיכתו של מנור לאדם מאמין בעקבות הקריאה באיוב: "מאמין במה? זה פחות חשוב. מי אמר שהפועל 'להאמין' מוכרח להצריך מושא עקיף?".
לכאורה, פוגם בניקיון הקונספטואליות המסאית של הטקסט נושא אחר שקיים בו: ההומוסקסואליות. יש כאן, למשל, תיאור יפה של "התגלות" הגורל והייעוד ההומוסקסואלי, ההתגלות התרחשה כאשר מנור הילד בן ה-12 צפה בתוכנית "עד פופ" שבערוץ הראשון. הוא צפה אז בקליפ של להקת "ברונסקי ביט", שעל סולנה, ג'ימי סאמרוויל, הכריז המנחה, אהוד מנור, שהוא "הומוסקסואל מוצהר" והקליפ עוסק בחוויותיו ובקשייו ככזה. אבל מאלף לראות כיצד מנור הופך את התמה ההומואית לחלק מהמוקד המשמעותי יותר של הספר: המשורריוּת. הוא, למשל, מקדיש דיון קצר לעולם הלשוני של המיעוט ההומואי. אבל עיקר ההכפפה של ההומואיוּת לשירה נעשה על פי רעיון מרכזי לספר והוא רעיון המיעוטיות. "משורר" ו"הומו" הם כמעט מלים נרדפות בעולם הרעיוני של מנור. ואל השניים הללו יש להוסיף את "היהודי". זה אחד מהסיבות לקירבה לאלן גינצברג, אותו מיעוט כפול שלוש בצורת אדם: משורר, הומו ויהודי. הנה המינוריוּת המנוֹרית בתמצות (כולל המאוהבות העצמית בה): "הרבה לפני שידעתי שאני הומו כבר היה טבוע בי הפחד הזה, שתמיד הייתה מהולה בו גם הרגשה של ייחוד וקורטוב של תודעת עליונות: זה פחדו של ההומו, של היהודי, של המשורר. פחדו של המיעוט היודע שבכל אשר יילך הוא נתון לשבטו של הרוב".
ההזדהות עם "היהודי" היא בעלת השלכות פוליטיות, כמובן, ומסבירה חלק מההתרסה האנטי ישראלית המנג'סת שמתגנבת ל"שרב ראשון" פה ושם (למשל, כשמנור משתמש בפרובוקטיביות בהיפוך של ביטוי נאצי, ביטוי שהובא במקום אחר קודם בטקסט, בציטוט הבא: "שהרי זה חמישים שנה ויותר מתקיימת בישראל מעבדה משונה השוקדת בשיטתיות על פיתוח מדע חדש: מדע היהודים-בלי-יהדות Wissenschaft der Juden ohne Judentum. וכשיושלם תהליך הפיתוח, לא יהיה כאן מקום לשירה ולתרבות"). אני קורא לה "מנג'סת" ולא רצינית כי מנור, שיודע היטב עברית, ויודע גם היטב עד כמה הוא משורר עברי, כלומר, הבה נודה בזה, משורר ישראלי, יכול היה להכיר יותר בקשר שלא ניתן לביתוק בין הציונות, וכיום הישראליות, לתחיית העברית.
עליית האידיאולוגיה המיעוטית בעשורים האחרונים נעשתה בד בבד עם עלייתה של כלכלת תשומת הלב במערב באותה תקופה. ומבלי להכחיש שהאידיאולוגיה המיעוטית תרמה תרומה אדירה לרווחת חייהם של מיעוטים שונים, כדאי לשים לב גם לכך שבכלכלת תשומת לב – המחפשת את יוצאי הדופן, החריגים, השונים – היותך בן למיעוט אינה חולשה אלא יתרון מובהק.
מבקר חופשי 