מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות", במסגרת גיליון שהוקדש לספרות ילדים

דתל"שים רוצים שגם הילדים שלהם יהיו דתל"שים, אמרה לי (הדתל"ש) פעם אחותי הדתייה. והתכוונה לומר שדתל"שים רוצים שלילדיהם החילונים יהיה את המטען התרבותי שקיבלו הם,  ההורים, בבית הדתי בו גדלו. אין מקום שהיעדר המטען הזה יותר בולט ומעציב מאשר הקושי של תלמידי ובוגרי החינוך החילוני לקרוא בפסוקי התנ"ך ברהיטות, בהגייה נכונה, בהבנה בסיסית. הסוגייה הזו מטרידה אותי כהורה. החיים בישראל מאתגרים. אחת המתנות הייחודיות שאנחנו יכולים להעניק לילדים שהבאנו למציאות הישראלית המאתגרת הוא קשר למסורת תרבותית מרשימה ועשירה. אבל הבסיס שלה הוא התנ"ך. לכן עוד בשנות הגן החלטתי לנסות לקרוא לבני ולבתי מסיפורי התורה בעיבודו של לוין קיפניס.

הקובץ "מן התורה" מכסה את סיפורי ספר "בראשית" וסיפורי יציאת מצרים שבתחילת "שמות". את סיפורי החומש מעבה קיפניס בשיבוצים של אגדות חז"ל אודות סיפורים אלה. הקובץ ראה אור במקור בשנות השבעים, אבל מודפס מחדש ומצוי בחנויות הספרים.

הקובץ כתוב בשאָר רוח ספרותי, בנעימוּת אלגנטית וברגישות כלפי קהל היעד שלו. הטַקְט של קיפניס בולט מאד כשבוחנים מה הוא השמיט. עקידת יצחק, כמובן. וגם אשת פוטיפר הפתיינית. בעונשם של אדם וחוה חסך קיפניס לקוראיו הצעירים רגשי אשמה כלפי אִמם, ולכן אין "בעצב תלדי בנים", רק "בזעת אפיך תאכל לחם". אבל שיא הטקט של קיפניס נגלה בסיפור גניבת הברכות של יעקב. זה סיפור ממוּקש: האם שמעדיפה בבוטות בן אחד; מעשה המירמה של גניבת הברכות; העובדה שהבן שרומה לא מפוצה בשווי הנזק שנגרם לו. אצל קיפניס לא רבקה מדרבנת את יעקב לגנוב את הברכות כי אם זו יוזמתו שלו והדבר גם לא נעשה בכוונת זדון. וגם יצחק, בסופו של דבר, מברך את עשו בברכה לא פחותה, אלא שעשו עדיין מתרעם על כך שיעקב הקדימו.

במקומות מסוימים, כמו בסיפור יוסף, שהוא אחד משיאי אמנות הסיפור העולמית (כמו שידע תומס מאן), קיפניס יודע להסתפק בנגיעות קטנות על מנת להתאים את הסיפור לקוראיו הקטנים. ובמקומות אחרים, בהם המספר התנ"כי קימץ יותר בדבריו, קיפניס משתמש באגדות חז"ל על מנת ליצור סיפורים עגולים בעלי מסר הולם לילדים. סיפור מגדל בבל, בסיוע אגדות חז"ל, הופך לסיפור מוסר על אנשים שהעדיפו את בנייניהם על פני אחיהם. הנה ציטוט שמתאים גם לימינו אלה: "אם נפל בן אדם מעל המגדל ונהרג – לא שמו לב אליו; אך אם נפלה לְבֵנה מעל המגדל היו בוכים". ואילו חטאם של אנשי סדום מתפרש, בסיוע אגדות חז"ל, כהיעדר נדיבות וערלות לב כלפי הנזקקים. תוכנם המוסרי-חינוכי האותנטי של סיפורי המקרא מוגש כאן לקוראים הצעירים ובמקום שהמקרא סתם ולא פירש מרחיב קיפניס בסיוע חז"ל: הכנסת האורחים של אברהם, הג'נטלמניות של משה שמסייע לבנות יתרו, יהודה שמוכן להקריב את עצמו ולהפוך לעבד על מנת להציל את בנימין הקטן (ובכך, רומז המספר המקראי הגאוני, מכפרים האחים על יחסם ליוסף).

רק נקודה אחת, לא זניחה אמנם, יכולה לעורר אי נוחות בהורה החילוני. וזו, כמובן, הנקודה התיאולוגית. אמנם קיפניס מדגיש בסיפור אברהם (בעקבות חז"ל) את יסודותיו הנאורים לכל הדעות של המונותיאיזם: לא לסגוד לבני אדם, לפסילים או לטבע. אבל משפט חוזר בספר הוא זה: "ואלוהים בשמים – הכל רואה, הכל שומע, הכל יודע". אגב, לא בהכרח בגלל שקיפניס היה אדם מאמין, אלא בגלל שלהוציא את אלוהים מהטקסט אי אפשר.

ההסברה לילדיי על היחס לדמותו של אלוהים הייתה רגע מורכב בהורות שלי. לא רציתי לשקר להם ומצד שני לא רציתי לקחת להם מושג שלא בטוח שאין בו סעד נפשי (יש בו גם למבוגרים, כמובן. אבל כבוד עצמי בגין אי הונאה עצמית גם הוא יתרון). כל הורה פותר את זה בדרכו. אמרתי לילדיי: "אינני יודע אם יש אלוהים בשמיים. יש כאלה שמאמינים בו, וזו זכותם. אנחנו לא דתיים. אבל הספר הזה, התנ"ך, הוא שלנו לא פחות משלהם. יש בו הרבה יופי והרבה עניין גם אם לא מאמינים".

קיפניס כותב בעברית גמישה, מובנת בכללותה לילדים ישראלים גם היום, לא רק בשנות השבעים. שפתו משובצת בביטויים מהעברית המקראית. לשם הדוגמה, הוא שימר את "מזמרת הארץ", את לבו של יעקב ש"פג" כששמע שיוסף חי, את "השומר אחי אנוכי". ועדיין, אני מחכה ליום שבו אוכל לקרוא עם ילדיי את הטקסט עצמו. "נח היה איש צדיק. אבל כל האנשים היו רעים. אמר אלהים לנח: הנה אני מביא מבול מים על הארץ להשמיד את כל אשר בראתי", כותב קיפניס. אבל אין כאן את מה שיש במקור, את כפל הלשון היפיפה של הפעלים מהשורש ש.ח.ת: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".