מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה תמיד אותו ספר. אמן הוואריאציות חוזר על עצמו גם במעבר מספר לספר. וזה לא משנה, וזה קתרטי ומהנה, כי לקרוא את ברנהרד אין עיקרו של דבר להתוודע לעלילה אלא  להיעטף ולִֹשְרוֹת במצב רוח. והספר האחד החוזר ונשנה הוא על איש רוח כועס, איש רוח שונא, איש רוח נסער, איש רוח מיואש. את הייאוש ברנהרד שר, זו משמעות הוואריאציות, זה חלק מסוד הקסם. הוא גם מוסך בייאוש הומור אוורירי. גם זה. והוא נחרץ, הוא מפריז, הוא מרשה לעצמו נחרצות והפרזה. ואת התוקפנות העצמית של הדיכאון מחצינים גיבוריו כתוקפנות חיצונית, תכונה שכל אדם עם נטייה לדיכאון יכול להיות נשכר ממנה. גם זה חלק מההקלה הקתרטית שחשים קוראיו: אנשי רוח סקפטיים ומלנכוליים, אמיתיים ו – wannabes.

בשנים האחרונות, בשכל, אני חושב שאני צריך לערוך חשיבה מחדש ביחסי המתפעל לקנז ולברנהרד, אותם שני גילומים מאוחרים להפתיע של הרומנטיקה האירופאית. האם חלק מכוח המשיכה שלהם אינו נובע מהחנופה שכלולה ביצירתם לקוראים בעלי אספירציות אמנותיות ורוחניות, בתארם דמויות כאלה? האם אין הם מעודדים את הנרקיסיזם של אנשי הרוח בהלל שיש ביצירתם למיזנטרופיות ולפרנואידיות של איש הרוח ביחס לסביבתו הגסה שרודפת אותו כביכול? לגבי קנז, התשובה שאני נותן לעצמי היא שהוא אכן במיטבו כשהוא מתאר את עמדתו החצויה של האמן כלפי יחסו לעולם (ב"מומנט מוזיקלי", ובעיקר ב"התגנבות יחידים"). וברנהרד? אני מתוודע לעוד ספר ופשוט לא מצליח לא ליהנות.

בנובלה הזו, מ-1978, הדובר – וזה תמיד הסערה של הגוף הראשון ולא הריחוק הצונן של הגוף השלישי – הוא איש רוח ומדע, מעריץ של שופנהאואר ושומאן העורך בביתו מחקרים בביולוגיה. הוא הרחיק לפרובינציה האוסטרית לחיות שם בבדידות ובשקט, אבל מנוח אין לו, כי הוא סובל ממה שהוא מכנה "מחלת הרגש והרוח". ידיד יחיד יש לו בפרובינציה, ידיד מפתיע קצת הרחוק מתחומי העניין שלו, מתווך נדל"ן בשם מוריץ. העלילה מוזנקת בפתח הרומן כאשר, במצב רוח קשה במיוחד, בא הגיבור למוריץ לגלות את לבו ולתנות את מכאוביו הנפשיים, ושם הוא פוגש זוג בני שישים, "השוויצרי" וחברתו לחיים, שתכונה בהמשך "הפרסייה", שרכשו מאותו מוריץ נכס סמוך. השוויצרי הוא מהנדס בעל שם ובת זוגו היא אשת רוח מעודנת ודיכאונית, שאיתה רוקם הדובר קשרי חברות אמיצים שמצילים אותו ולו זמנית מייאושו.   

אבל, כאמור, העלילה אינה העיקר. אחת הסגולות המרכזיות של ברנהרד היא כישרון ההגזמה, הנחרצות, הגוֹרפנוּת, הכישרון להפוך את ערפל הדיכאון לשחור אחיד ובוהק. ראו, למשל, בציטוט הבא, את כל ביטויי ההפלגה: "הרי כבר בדרך אל מוריץ ידעתי, לא רק הרגשתי, ידעתי, שבהתקף הזה ההליכה אל מוריץ, שכבר הייתה להרגל, תתגלה כחסרת כל שחר, ועוד לפני שנכנסתי אל בית מוריץ כבר השלמתי עם כישלוני, עם כישלוני החרוץ, כלומר עם חורבני ואובדני, ושום אדם חוץ מאדם שהגיע למצב חסר תקנה כמוני לא יוכל להעריך את המשמעות של חשיפה עצמית טוטאלית כזאת כמו חשיפתי בפני מוריץ, את האומץ שנדרש ממני כדי לחשוף ולגלות את כל מה שקשור אליי" ("לא רק הרגשתי, ידעתי", "חסרת כל שחר", "כישלוני החרוץ", "חסר תקנה", "טוטאלית", "כל"). או, בהקשר פרוזאי בהרבה: "לו, למוריץ, לא קרה מעולם שקונים גילו התלהבות עצומה לאין שיעור מקנייה שלפחות לדעתו הייתה גרועה בלי שום ספק".

והנה דוגמה ליכולת שכיניתי היכולת לשיר את הדיכאון. הדיכאון הוא מצב סטטי אך הוואריאציות הברנהרדיות מכניסות בו דינמיות ומוזיקליות, ויוצרות כך קתרזיס מתוק: "אנחנו מנסים בלי הרף לחשוף את הנסיבות והרקע לדברים ואף על פי כן איננו מתקדמים, אלא רק מסבכים וטורפים עוד יותר את מה שכבר מסובך ומטורף די הצורך. אנחנו מחפשים מי אשם בגורלנו, גורל שרוב הזמן, אם להיות כנים, מן הראוי לכנותו בשם אומללות. אנחנו שוברים את הראש בשאלה מה ביכולתנו לעשות אחרת או טוב יותר ומה היינו יכולים לא לעשות, מפני שכך נגזר עלינו, אבל אין בכך שום תוחלת". וזה ממשיך.  

הגיבורים הברנהרדיים עולים על גדותיהם ברגשות עזים. פעם כיניתי את צמד הסופרים ברנהרד וזבאלד הדיוניסי והאפוליני (כלומר, הסוער והמאופק). אם כי ראוי לציון שהרגשות העזים הברנהרדיים אינם ארוטיים (המין נעדר כליל מהנובלה וגם ביצירות אחרות של ברנהרד מקומו לא יכירנו). ולמרות עליית הגיבורים על גדותיהם, ובעצם אולי משום כך, הם מתקשים לתקשר. הגיבור נבוך שחשף את עצמו בפני מוריץ ונרתע מהיחשפות נפשית דומה של הפרסייה: "רק עכשיו, במהלך ההתערטלות העצמית נטולת הבושה הזאת של הפרסייה, התביישתי במחשבה שהפכתי את צידי הפנימי כלפי חוץ בפני מוריץ". וזו סגולה מרכזית נוספת של יצירת ברנהרד: התחושה שעולה בקורא שצורת התקשורת המלאה היחידה הפתוחה בפני הגיבורים והמחבר כאחד היא הספר שלפנינו.