על "חמישה רומנים קצרים", של נטליה גינצבורג, בהוצאת "הספרייה החדשה" (428 עמ', מאיטלקית: מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו חותרים בחיינו למודעות-עצמית; להבין מה אנחנו מרגישים ומדוע. ביקורת ספרות חותרת למודעות-עצמית בחיי הקריאה: להבין מה אנחנו מרגישים בזמן הקריאה ומדוע.

מה הרגשתי בזמן קריאת חמש הנובלות שפרסמה נטליה גינצבורג בין 1941 ל-1961 וכינסה מאוחר יותר תחת השם "חמישה רומנים קצרים"? קל. זו ספרות משובחת. איני חושב שסביר שיש כעת בחנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והנו בעל ערך רב יותר. אבל מדוע זו פרוזה משובחת? יש לי כמה כיוונים, אבל יש עוד מה לחשוב בנידון.

חמש הנובלות, שראו אור בעבר בקבצים נפרדים ב"הספרייה החדשה" וכעת רוענן תרגומן, הן "הדרך ההולכת אל העיר" (1941), "ככה זה קרה" (1947), "ולנטינו" (1951), "מזל קשת" (1957) ו"קולות הערב" (1961). הנובלות אינן יוצרות רק סדרה מתמטית בשנות פרסומן, יש בהן מן המשותף. כולן מסופרות בגוף ראשון ובכולן הדוברת היא בחורה צעירה. בלב ארבע מהן אהבה מוחמצת ומתוארים בהן יחסים זוגיים לֵאים למפרע. בלפחות שלוש מהן האהבה מוחמצת בגלל גבר מתעתע וחמקמק. למרות שהנובלות טראגיות, יש בהן דוק של הומור, חלקו נובע מכך שמדובר בהן באנשים צעירים שלא כל כך מבינים את עצמם והעולם, דרמטיים מדי או אדישים מדי. הנה דוגמה לדוק הומור שנוצר מטיפשוֹניוּת הגיל: "ולנטינו הדאיג אותי מאוד, כי נראה לי שאינו לומד אף פעם. הוא נכנס לחדר שלו עם המיקרוסקופ ועם הספרים ועם הגולגולת, אבל לא הצליח להישאר אפילו רגע ליד השולחן, וצילצל בפעמון שיביאו לו זַבַָּיוֹנֶה, ואחר כך הדליק נר בתוך הגולגולת, וזימן את המשרתת כדי להפחיד אותה".

מדוע הנובלות גדולות? שתי תשובות חלקיות. הראשונה, מה שאני מכנה "הדחיסות האנושית" שלהן. במספר דפים מועט יחסית, מתוארות דמויות רבות על ניואנסיהן הרבים. "משקלו הסגולי" של הטקסט גבוה כך; כל יחידת-טקסט דוחסת בתוכה אנושיות צפופה. ב"קולות הערב", אחת משתי הנובלות הבולטות בקובץ, באופן לא בלתי דומה ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, מתוארת שכבה אנושית שלמה, אליטה של כפר איטלקי, על ניואנסיה הרבים וכיליונה ההדרגתי. הנה משפטים "שבתאיים" מהנובלה, בעלי הומור אירוני, שחור ודק: "מאריו היה מרוצה. ובכל-זאת מת כעבור חודשים אחדים, עדיין מרוצה, ומלא אמונה ברופא, שאתו שיחק שח כל היום".

תשובה שנייה שמסבירה את גדלות הנובלות נוגעת למקום של הפרט הקונקרטי בהן. ב"מזל קשת" נעצבת המספרת על חתונתה הקרבה של חברתה. החברה מרגיעה: "וענתה לי שהיא דווקא מתכוונת לבוא לבקר אותי לעתים קרובות, ולקחת אותי לצהריים לבית שלה, שם יש לה מכשיר חשמלי להכנת רסק פירות; נאכל כל הזמן רסק מעולה של כל-מיני פירות; את המכשיר הזה נתנו לה במתנה קרובי-משפחה לכבוד החתונה, וזה מכשיר יפיפה, כמו שיש בבָּרים. וכך, סביב אותו מכשיר לערבול פירות, נקטעה מיד שיחתנו, כי החברה שלי לא אוהבת שיחות שהן קצת עצובות ונרגשות, והיא ממהרת להסיט אותן לאיזה חפץ מוצק וקונקרטי". בדומה לשימוש של החברה במיקסר, גינצבורג עצמה משתמשת בפרטים קונקרטיים, אם כי לא להסחת דעת אלא לעיגון במציאות של אותם עצב ורגש.  

לגבי הנובלה הבולטת השנייה בקובץ, "ככה זה קרה", התשובה לשאלה מדוע היא גדולה מובהקת. זוהי יצירת מופת של תיאור אמביוולנטיות רגשית. האם אני מאוהבת באלברטו? שואלת את עצמה הגיבורה-המספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה ככה. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום". אבל דאגתה העיקרית של הגיבורה היא האם אלברטו מאוהב בה. דיבוריו אומרים שלא אבל מעשיו אומרים שכן ("וכל-כך נעים לו לבלות אתי, והוא חש כלפי ידידות רבה כל-כך, אבל הוא לא אוהב אותי"). ואז שלא, ואז שכן. חודשים ניצבת בחדר עבודתו של אלברטו תיבת האבץ שלו, מלאה למחצה בספרים, כסמל קונקרטי לאי יכולתו לעזוב או להישאר. גינצבורג אינה מתבוססת בקיטש האופייני לתקופתנו המחפשת מתעללים וקורבנות. אלברטו המאמלל אומלל בעצמו. האמביוולנטיות המטריפה שלו חוצה את ישותו: "קשה לדעת באמת מה יש בתוכנו. רגע אחד אנחנו כאן ורגע שם. אף-פעם לא הבנתי את עצמי. אהבתי מאד את אמא שלי, וסבלתי מאוד כשראיתי אותה מתה. אבל בוקר אחד יצאתי מהבית והכנסתי סיגריה לפה, וברגע ששפשפתי את הגפרור בקיר והדלקתי אותו, הרגשתי פתאום אושר יוצא-מן-הכלל שהיא מתה סוף-סוף ויותר לא אצטרך לשחק איתה דמקה, ויותר לא אשמע את הקול המרוגז שלה אם אשים לה יותר מדי סוכר בקפה" (אגב, הדמקה, הסוכר, דוגמאות נוספות לקונקרטי).   

לספר מצורפים גם חמישה סיפורים קצרים. אלה בינוניים לכל היותר, ונראה לי שהם מכילים התייחסות לא מעובדת כדי צורכה לחוויות האוטוביוגרפיות הקשות של גינצבורג במלחמת העולם (כוונתי לרצח בעלה הראשון). זניח, בהתחשב במעלת הנובלות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: