מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הראיונות של מישל וולבק, חלקם לפחות, הם בעיניי חלק מגוף היצירה שלו. כמה מרעיונותיו המסעירים ביותר נאמרו בהם. לפיכך, בצדק הוא כלל אחדים מהם בקובצי מאמרים ומסות שהוא הוציא במרוצת שנות פעילותו.

איני בטוח שהריאיון שהוא נתן ל"פייננשל טיימס" ב-2016 ראוי להיכלל בקובץ כזה. אבל גם הוא היה ריאיון מעניין מאד. וולבק טען בו שהוא הסופר הבולט ביותר בעולם כיום. אם כי הסביר, בד בבד, שתהילה היא דבר מה מגוחך כי כל אחד יודע בחדרי ליבו שהוא "אובררייטד". בנוסף, מבקרי ספרות היום מעריכים אותי יותר מדי – נזף וולבק בי ובעמיתיי – כי הם נעדרי תרבות. הם קראו את קאמי, סארטר, קצת פרוסט וסלין, אבל הם לא מכירים טוב את המאה ה-19. ליד בלזק אני כמעט כלום. ובכל זאת, אמר עוד, בהשוואה למתחריי, אני היום הטוב ביותר. "אז מה, אתה יותר טוב מפיליפ רוֹת, נגיד?", הקשה המראיין. "אני לא אלכלכך עכשיו על פיליפ רות", השיב וולבק והמשיך בהפך מהצהרתו שרות חוזר על עצמו. בגיל 60 סופרים נמצאים בשיא כוחם, המשיך וולבק. אבל סייג: "אני מאמין שאני יכול לכתוב עוד ספר גדול אחד, לא שניים".

מזמן עריכת הריאיון הוציא וולבק את "סרוטונין" (2019), אולי החלש שבספריו (אם כי גם וולבק חלש טוב יותר מכמעט כל הספרים שרואים אור בימינו). אני מניח שגם לשיטתו של וולבק זה אינו "הספר הגדול" שהובטח בראיון. הטענה שלו כלפי רות, על כך שרות חוזר על עצמו, בהחלט רלוונטית לוולבק עצמו, לאור "סרוטונין". אזכור שמו של פיליפ רות בראיון ההוא נראה לי מעניין במיוחד מעוד בחינה. כשהוא בשנות הששים שלו, זכה רות לתחייה ספרותית והוציא לפחות שניים מגדולי הרומנים שלו: "התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" (ונובלה מעולה, "כל אדם", כשהוא בשנות השבעים שלו). האם וולבק יזכה לתחייה דומה בשנות הששים שלו? כאמור, "סרוטונין" לא הפגין גדולות ונצורות. לגבי "לחסל" – עוד נראה.

ההשוואה לרות מסייעת גם מכיוונים נוספים בהגדרתו של וולבק. אמנם שני הסופרים כאחד מגלים עניין עירני במיניות, אבל בעוד רות הוא אחד מסמלי שנות הששים ("פורטנוי"), אחד מסמלי השחרור המיני, הרי אחד הרעיונות המרכזיים של וולבק נוגע לאי-השוויון האנושי החריף שיצר השחרור המיני הזה. רות הוא סופר טוב יותר מוולבק במובן המקצועי המצומצם של המילה "סופר". אבל וולבק, בעיניי, הוא דמות משמעותית ממנו, בין היתר משום שהוא סופר-אינטלקטואל, סופר-נביא.

נדמה שמזמנם של סארטר וקאמי לא זכה סופר-אינטלקטואל למקום מרכזי כזה בתודעה המערבית. חלק מייחודו של וולבק נובע מכך שהיכולות הספרותיות שלו מחזקות את התובנות האינטלקטואליות שלו, ואילו התובנות האינטלקטואליות מעצבות את תחומי העניין הספרותיים שלו.

בהקשר זה, אתייחס בקצרה למאפיין אחד מרכזי של הספרות של וולבק. ארבעה רומנים של וולבק מכילים רכיב פנטסטי-מד"בי, קרי תיאור של חברה אנושית עתידנית שונה לחלוטין מזו שאנו רגילים אליה. ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) ו"אפשרות של אי" (2005) מדובר, בפשטות, בחברה עתידנית אוטופית ("החלקיקים") או אוטופית-דיסטופית ("אפשרות של אי"). ואילו ב"כניעה" (2015) מדובר בתיאור מפונטז של עליית האיסלאם לשלטון בצרפת (בהחלט לא רק דיסטופיה בעיני וולבק!) וב"פלטפורמה" (2001) זוהי סאטירה הזייתית עתידנית המתארת יחסי תן וקח מקיפים בין המערב למדינות המתפתחות בו מוחלף ארוס תמורת כסף להנאת שני הצדדים. 

היכולת של וולבק לדמיין – ולדמיין בגדול – היא יכולת ספרותית. אך היכולת הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית למציאות המערבית העכשווית משמשת אותו גם כאינטלקטואל. 

קודם כל, היא ממחישה לו ולקוראיו שהמציאות המערבית העכשווית אינה סוף פסוק. לא הגענו ל"קץ ההיסטוריה" וניתן לדמיין אלטרנטיבות. "קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הקפיטליזם", היא אמרה המיוחסת לאינטלקטואל המרקסיסטי פרדריק ג'יימסון. אבל וולבק, שאגב שייך למסורת מפוארת של מבקרי הקפיטליזם מימין (!), דווקא מצליח בחלק מכתביו לדמיין, בין היתר, את קץ הקפיטליזם.

אבל היכולת הספרותית הזו לדמיין מציאות אלטרנטיבית לחברה הקיימת משמשת את וולבק גם בעוד דרך. היא מאפשרת לו למקם את עצמו מחוץ למערכת העכשווית, בנקודה ארכימדית שממנה אפשר להתבונן ביתר קלות בקיים, וכך לנתח אותו ולבקר אותו. הכישרון לדמיין אוטופיה עתידנית הוא כלי המאפשר לו לבקר ביתר צלילות את החברה העכשווית.  

כך וולבק הסופר ו-וולבק האינטלקטואל צועדים יד ביד והופכים את הסופר הצרפתי לאחד משלושת או ארבעת הסופרים הבולטים בדורנו.