מסופקני אם מונח כעת על מדפי ושולחנות חנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והוא בעל ערך רב יותר מ"חמישה רומנים קצרים" של נטליה גינצבורג.
ב"הספריה החדשה" ליכדו, בהוצאה מחודשת ובתרגום ערוך מחדש, את הרומנים הקצרים שראו אור בעבר בספרים נפרדים, והוסיפו להם כמה סיפורים קצרים שתורגמו לראשונה (התרגומים הם של מירון רפופורט, מנחם פרי ויונתן פיין). מדובר בחמש נובלות שפרסמה גינצבורג משנות הארבעים עד תחילת הששים: "הדרך אל העיר", "ככה זה קרה", "ולנטינו", "מזל קשת" ו"קולות הערב".
אני לקראת סופו של הכרך הזה ואולי, אם אוכל, ארחיב עליו בהמשך.
נקודה אחת כעת: קשה לשים את האצבע על הגדולה של הכתיבה, מלבד התחושה הוודאית שהיא נוכחת. חלק ההערכה בביקורת נחלק לשני כישורים עיקריים: זיהוי הטוב (והרע) + נימוק *מדוע* דבר מה הוא טוב (או רע). אצל גינצבורג החלק הראשון פשוט וקל: ברור שזו כתיבה מעולה, אפילו "גדולה". אך החלק השני מסובך יותר, משום שחלק מהגדולה של הכתיבה הינה פשטותה לכאורה. אין כאן ברקים ורעמים.
אבל דבר מה אחד כן אוכל לומר וזו תחושת העושר שמסבה הכתיבה. נראה שמעיין פרטי המציאות המשכנעים ששולפת הסופרת מכובעה הינו בלתי נדלה. עוד דמות, עוד ניואנס בחיי דמות, עוד פרט ריאלי שבריאלי ועם זאת בעל משקל סימבולי, ועוד אחד, ועוד אחד. יש כאן אפקט לא בלתי דומה לתחושת העושר של המציאות שנגלה ב"זכרון דברים". שם הצטברותו של העושר יוצרת אירוניה קטלנית, כי הרי כל העושר האנושי הזה חסר ערך וסופו חידלון, מקרה אחד יקרה את כולם. אצל גינצבורג האפקט פחות פסימיסטי.
כך או כך, חדוות הקריאה (גם אצל שבתאי!) נשענת גם על העושר הזה.
מבקר חופשי 
תגובות
קשה להיכנס לבלוג ולא לחזור עם תובנות. הערה טכנית קטנה: הכינוס של חמשת הרומנים הקצרים הללו מפורסם יחד באיטליה מאז שנות השישים, ומאז שנות התשעים בליווי סיפורים. הספריה החדשה עשתה מעשה קרוב לקדושה כשפירסמה אותם סוף סוף יחד.
תודה על הערתך.